למידה באינטראקציה - שיעור 10

שיעור 10 – 25.12.2012

--סרטון של רמצ'נדרן בטד על נוירוני מראה.

עדין לא ברור לחלוטין מה ההבדל בין אדם ופרימטים. לרב החוקרים ברור שההבדל הוא בתחום הקוגניציה החברתית, משהו שהתרחש לאחרונה יחסית במהלך ההפתחות הפילוגנטית. אלו הדברים עליהם דיברנו שבוע שעבר. TOM, יכולת החיקוי וכו'. בתוך זה יש ויכוח בין חוקרים, אבל הרעיון הבסיסי מוסכם על כולם- יש התפחות בתחום הקוגניציה החברתית. כך מתאפשרות צורות חדשות של למידה תרבותית. כתוצאה מזה יש אבולוציה תרבותית – יצירה של דברים משותפים (איך צדים, למשל). זה גם מאפשר הוראה.

זו השרשרת של תומסלו. איפה רמצ'נדרן נכנס פה? כי הוא טועם שההבדל בנוירולוגי הוא בנוירוני המראה – בכמות שלהם או באופן השימוש שלהם. זו היפותזה שעדין אין לה בסיס מחקרי חזק, רמצ'נדרן חוקר אותה. לא חקרו את הנושא עדין על פרימטים אלא על קופים פחות מפותחים.

חילוקי הדעות ביחס לשרשרת של תומסלו הם ברובם בשלב הראשון – מה גרם להבדל בקוגניציה חברתית.

תומסלו – Ratchet effect: כלי עבודה שמחזיק את הבורג במקום באופן שמאפשר להדק אותו באמצעות הרבה תנועות קטנות (בלי צורך לעשות סיבוב של כל פעם). זה מה שתומסלו אומר! אנחנו לא צריכים להמציא את הגלגל כל פעם, אנחנו יכולים להתחיל מאיפה שעצרו לפנינו.

למידה בהקשר חברתי – תרבותי דורשת כישורים קוגנטיביים מסויימים:

1. היכולת ליצור ולהחזיק מצב של אינטרסובייקטיביות
2. Theory of mind – היכולת להבין שאנשים אחרת רואים את העולם ומייצגים אותו אחרת ממנו, מתפתחת עם הגיל.

שפה ככלי תרבותי המתווך ומשפיע על חשיבה ותפקוד קוגניבי-

דוגמא ממחקר של gentner שמראה איך תיוג של חפצים מסייע ל___. הנסיין אומר שיש שלושה חפצים והוא יחביא את המטבע באחד מהם ( החפצים שונים או שהגדלים שונים). הילד רואה איפה. אח"כ הוא אומר לילד לעצום עיניים ושהוא יחביא את החפץ בסדרה שונה של חפצים 'באותה צורה'. (למשל, אם הוא החביא באמצעי הוא יחביא שוב באמצעי). אח"כ הוא שואל את הילד איפה במטבע מוחבא בסדרה השניה (בה הוא עצם עיניים). וריאציות: שיום החפצים – אין תיוון מילולי, יש תיווך של מילות יחס (“החפץ הגדול"), יש תיוון של שיום החפץ (“עציץ", “בית" – במקרה זה הגדלים לא מתואמים בשתי הסדרות). הילדים לומדים חוקיות תמיד, השאלה היא המהירות והדיוק. תיוג החפצים משפר את הביצוע לעומת חוסר תיוג. כעבור 4-6 שבועות מזמינים את הילדים למעבדה ומבקשים מהם לעשות את המטלה שוב, ההבדל נשמר.

המסקנה: יש השפעה של שימוש בשפה על יכולת קוגניטיבית.

סיגלר ואליבלי מדברים על ניסוי שעשו על הולנדים לעומת אבוריג'נלים. בשפות אירופיאות יש שימוש בשפה יחסית (ימין, שמאל) ובאבוריג'ינית בשפה אבסולוטית (מזרח, מערב...). הניסוי הוא שמכניסים אדם לחדר בו יש פרה, אדם וחזרזיר. אח"כ הכניסו אותם לחדר אחר עם פנים לכיוון השני ונתנו להם לסדר מחדש, כמו מה שהם ראו. האבוריג'ינים סידרו שוב בהתאם לרוחות השמים, וההולנדים בהתאם לשמאל – ימין (תפיסה אגוצנטרית).

ההשלכות של התפיסה הויגוטצקיאנית על חינוך:

הערכה רטרוספקטיבית לעומת פרוספקטיבית – פויירשטיין מדבר על בעתיות בהערכה רטרוספקטיבית – מסתכלים על מה שאדם יודע היום כדי להסיק מזה על היכולת שלו. (פסיכומטרי, למשל). בעיה היא שיש כשל – אם רוצים לדעת למה האדם מסוגל לעשות בעתיד צריך לעשות את זה אחרת – כי כשמודדים רטרוספקטיבית יש הרבה נתוני סביבה ברקע. אם רוצים לבודד את נתוני הסביבה צריך לפתחת מבחנים פרוספקטיביים. הרעיון של פויירשטיין (והוא די כושל) הוא לעשות מבחן, לתרגל מיומניות, ולהיבחן שוב, ולבדוק את השינוי. בודקים את מידת השיפור. כך מאתרים ילדים עם המון פוטנציאל שכדאי להשקיע בהם המון משאבים.

מבחנים פרוספקטיביים יכולים לשמש לא רק לבדיקת יכולת אלא כאלמנט במבחנים של בחינת ידע.

מגדר וחברה - קולוניאליזם וגוף - שיעור 10

שיעור 10 – 24.12.2012

דפנה הירש, יופי תירוש ועוד.

קלוניאליזם

פוסט – קלוניאליזם – שני מובנים:

• היסטורי – התקופה שאחרי הקולוניאליזם הקונקרטי, עם הנסיגה של הארצות האירופיאות מאפריקה והמזרח הרחוק. היום כמעט אין קולוניאיזם פיזי, בו לארץ אחת יש שליטה / בעלות על ארץ אחרת.
• אקדמי – עוסק בהשלכות של הקולוניאליזם על הארצות שהקולוניאלים יצאו מהם. הדוגמא הכי חזקה היא אפריקה. סוציולוגים והיסטוריונים מתעניינים במה שקרה אחרי הנסיגה.

יש גם קולוניאליזם תרבותי, לא רק צבאי. הודו היא הדוגמא אולי הכי מובהקת, היו המון אנגלים שעברו לגור בהודו, גם כי האליטה האנגלית מאד שימנה את הסיפור הזה – הכינו אנשים כבר מהתיכון להיות הקולוניאליסטים הנאורים הבאים בהודו. כך יש מפגש בין התרובת האנגלית וההודית. אפשר לראות את זה בצורה חזקה בשימוש באנגלית במקומות מסויימים, באופן ההתנהלות של האוניהבסיטאו ובהשפעות ערכיות.

מדברים הרבה על סוגיית הניצול – של האוכלוסיה ושל המשאבים.

העברת הערכים מאד מתבטאת בנושא הדת – המרת הדת, הכיבוש הקולוניאלי הדתי. בעיקר באפריקה – המרה של קבוצות שלמות באוכלוסיה לנצרות. יש לזה השפעה אדירה על ההגירה (לארצות הכובשות). כל הסיפור של הרעלה באירופה הוא השלכות של המצב הקולוניאלי שמתיר מסיבות ליברליות הגירה ויוצר את סוגיית הדת ואת ההתלקחויות הדתיות בארצות האלה (למשל – תמר אלאור על הרעלות בצרפת).

יהודה שנהב עוסק בפוסטקלוניליזם. שאלה מעניינת היא האם החברה הישראלית היא פוסט קולוניאלית. השאלה נשאלת לגבי:

• אתניות אחרת – רוסים, אתיופים
• פלסטינאים בישראל
• פלסטינאים בשטחים הכבושים.

מדברים על השפה – השיח החברתי כמנרמל את מצב הכיבוש, המצב של יחסי הכח (למשל: איך אומרים? יהודה ושמרון? השטחים הכבושים? השטחים המשוחררים?). שפה כתודעה. שפה כיוצרת שיח תרבותי.

פיתוח אחר (פאנון?) - היחס בין הכובש ונכבש. אחת השאלות שהוא בא לתת עליהן תשובה היא המשתפיות – מה קורה לנכבש, למה ההודי שם על השולחן שלו שלושה מגשים... כמו האנגלים.

יש גם שאלה גדולה מה קורה לכובש. יש את הניתוח של אדון-עבד (בתחילת המאמר על תיאוריות שונות של אימהות). הרבה התעסקות בתוצאות המוסריות. ניסיון להבין את התלות ההדדית בינהם. הכובש והנכבש, הקלוניאל והנתין, העבד והאדון הם יחידה אחת. השאלה המעניינת היא צורות המפגש, מה קורה בתוך מגדר וגם מעבר למגדר.

גוף -

מנאר חסן – הכבוד של הגברים טמון בגוך האישה.

תמר אלאור – הכבוד של הלאומיות בישראל, ושל החילוניות הלאומית בצרפת, טמון בגוף האישה.

החברה מגדירה את עצמה, ממשיכה את עצמה, מנהלת את עצמה ושומרת על הגבולות שלה דרך גוף האישה. כל האברים של האישה טובים למטרה זאת!

אצל תמר ראינו את הראש (והגוף בכלל) כיסוי הראש שדרכו (בעיקר אצל המוסלמים והיהודים, אצל הנוצרים אין, במקור כקונטרה ליהדות).

הגוף הפרטי הוא גוף ציבורי, רואים את זה חזק בשני נקודות בהן אין לנו שליטה על הגוף:

• בלידה – ברית מילה
• במוות "אני נורא רוצה שישימו אותי בכד, שיעמוד למישהו על המדף ולא ייתן לו מנוחה – אבל אני לא יכולה!"

מה שמעניין הוא איפה האג'נסי שלנו. למרות המודעות לשיטה, לשליטה של התרבות ושל הצרכנות למשחק של האופנה ושל הרזון יש מעט מאד נשים שויתרו על המשחק הזה. השאלה המעניינת היא השאלה של הדיסוננס, של המתחים של נשים מודעות בין האמונות שלהן לבין הרגשות, המחשבות וההתנהגות בפועל.

הגוף הוא תופעה היסטורית. פוקו עוסק בה. חלק מהבדיקה היא דרך ויזואליה. הייצוג של הגוף, המשמעות של הגוף, איך הוא מתגלגל מתקופה לתקופה. למשל – עבודות על מריה והתינוק, לא רק במשמעות המינית אלא גם במשמעות התרבותית. יש בזה משהו מרגיע – ייצוגים משתנים, פעם לא היה רזון.

בריאות ויופי היום נכרכים אחד בשני. זאת כריכה חדשה. ביוון לא היתה כריכה כזאת.

בכל המאמרים שלמדתנו הגוף הוא במרכז המאמר. הגוף מופיע אך הוא לא מושא למחקר. לעומת זאת, במאמרים של השיעור הזה (יופי, תמר) בו הגוף הוא שחקן ראשי. בכל מחקר על מגדר יש גוף, השאלה היא אם הוא מושא המחקר. סוציולוגיה של גוף היא לא סוציולוגיה של ג'נדר.

הידיעה היא בגוף, לא בתודעה.איך הילד לומד להיות אובד? דרך צפיה במשחקים / באוהדים, דרך בעיטה בכדור ספוג, דרך ניסיון להניף את הדגל הענק הזה... השאלות של למידה דרך הגוף מאד מעסיקות את הספרות היום.

ביהדות המסורתית יש הפרדה מוחלטת בין צרכי הגוף והידע. יש להיחם ביצר, להשתיק את הגוף כדי ללמוד. בעיקר את המיניוץ. המודרנה מציעה מודל אחר – הגוף איננו בהכרח משבש את הידע. ומשם הלאה – הגוף והנפש הולכים יחד. הדיכוטומיה גוף-נפש לא מחזיקה יותר.

שיעור הבא:

נעמי וולף ופוקו. 

פסיכותרפיה - תהליכים ותוצאות - שבוע 9: אפקט המטפל

שיעור 9 – 18.12.2012

המאמר של קים Kim and Wampold:

בודקים כמה השונות בין המטפלים מסבירה את השונות בתוצאות. (לעומת השונות בין גישות).

יחד עם קים כותב וומפלד, שעמדתו היא שמה שמשנה הן ציפיות המטפל והמטופל, אך לא הגישה. הוא עשה להטוטים סטטיסטיים – HLM- בד"כ משתמשים בזה במחקרי אורך כאשר יש נתונים שמקוננים (nested) אחד בשני. למשל, כאן יש כמה רמות: זמן בתוך המטופל, המטופל בתור המטפל, המטפל בתוך אתר והמטפל בתוך גישה (הגישה לא מקוננת בתוך האתר כי כל הגישות נמצאות בכל האתרים). הוא לא ניסה להתייחס למדד התחתון של זמן אלא פשוט התייחס לפרה / פוסט, ובמקום להתייחס להבדלים בין גישות הוא הכניס תחת הגישות גם את המטפלים, כדי לראות מהי השונות שתורמים המטפלים ומהי השונות (התוצאות) שתורמות הגישות. השאלה היא מה יותר חשוב – הגישה או המטפל (אולי יש מטפלים יותר ופחות יעילים, וזה פחות חשוב מהבדלי גישות? לא חייבת להיות סתירה, יכול להיות גם וגם).

תוצאות – גודל אפקט בין גישות הוא 0. ידענו את זה כבר! אנחנו יודעים מה התוצאות של TDCRP! הוא ידע לפני האנליזה שאין הבדלים בין הגישות! אבל הוא כן מצא גודל אפקט של המטפל. (יש לו אג'נדה – הוא טוען שיש אפקט, למעשה האפקט לא מתקרב למובהק אלא רק בGAS).

כמעט אין מחקר שבנוי לחקור את אפקט המטפל. למה? ראשית, בד"כ אין הקצאה רנדומלית למחקרים (מטופלים מתעקשים על מטפל ממין מסויים / מרקע דתי מסויים וכו'). לא מנסים לשלוט על זה כי זאת לא השאלה – מנסים לבדוק משהו אחר. (למשל – מטפלת יוצאת לחופשת לידה, מי שפנוי יקבל את המטופל).

אפקט מטפל – מוצאים בין 8-14%. המשמעות – יש הבדל בין מטפלים בשדה. אלקין מסבירה שכ-90% מהמטפלים משיגים בערך את אותן תוצאות. מה שמשפיע זה הקצוות – בעיקר מטפלים רעים, ופחות נפוץ – מטפלים סופר יעילים.

אלקין כתבה באותו חודש מאמר על אפקט המטפלים בTDCRP. היא מצאה שאין אפקט ובאופן מובהק. וומפלד הגיב לאלקין ואמר שאפשר לעשות משחקים סטטיסטיים כדי לקבל כל אפקט שרוצים. אלקין בדקה את השיפוע – המהירות של השינוי.

וומפלד הוא בחור מגניב! :)

לובורסקי – ההבדלים בין מטלפים יותר חשובים מההבדלים בין גישות.

מצד שני למברט אומר שגורמים משותפים הם שמשפיעים על טיפול יותר מהכל. איך למברט הגיע לזה? הוא קרא ספרות על פסיכותרפיה וזאת היתה המסקנה שלו (הוא כותב ממש באחוזים כמה כל גורם משפיע).

יונתן עשה כמה מחקרים כדי לבדוק אפשקטשל מטפלים. באחד המחקרים הוא מצא אפקט של טיפול מול פלסבו. מצאו אפקט של 8% אך הוא לא מובהק (אז אין לציין את זה בלי לומר שזה לא מובהק! יש חוקרים שעושים את זה). לא היה שום מתאם בין ציפיות והצלחת הטיפול בCBT.

ההשפעה של הטכניקה היא רק 10% בהשוואה לפלסבו (90%). לעומת זאת בOCD היה אפקט הרבה יותר גדול לטיפול, כי בהפרעה זאת כמעט אין אפקט פלסבו.

המאמר של לבורסקי – איך תפיסת העולם של החוקר משפיעה על המחקר. המסקנה העיקרית – כאשר לחוקר יש תפיסה חיובית לגבי שיטת טיפול מסויימת סיכוי טוב שיתקבלו תוצאות חיוביות. (היו מספר מדדים שלא היה מתאם גבוה בינהם, אבל השילוב בינהם מנבא כ-69% מהשונות בתוצאות מחקרים). לעומת זאת, לא נמצאו השפעות דומות על תפיסות שליליות.

רוזנטל – אפילו מנדל במחקרים המפורסמים שלו על אפונה וגנטיקה קיבל את התוצאות המושלמות 25%, 50%,25%. זה לא ממש הגיוני, וההסבר הוא הטיה בגלל אפקטים של החוקרים. (נורא מעניין לבדוק איך אנחנו יכולים לפרש כל סיטואציה בהתאם לסכמות שלנו). הטענה היא שככל שחוקר יותר מאמין בגישה שלו כך הוא ימצא שהגישה שלו יותר טובה, יחסית לגישות אחרות. [הערה: גם ללבורסקי יש את ההטיה שלו שמשפיעה על המחקר הזה!]. גם במטא-אנליזה יש הטיות כאלה.

ההצעה של לבורסקי: חוקרים מגישות שונות צריכים לכתוב ביחד את הצעת המחקר, המחקר והמאמר.

חוקרי כל העולם – התאגדו!

(מראה דוגמא למחקר כזה של סב"ט לעומת טיפול תרופתי לOCD, שנעשה יחד ע"י אחד ממתחי הטיפול התרופתי – כלורומשהו ואחת ממפתחות הCBT לOCD, ומצאו שCBT הרבה יותר טוב). 

ויסות עצמי - שיעור 9: אוטיזם

(בשיעור 8 היה סרט על ילד אוטיסטי בשם After Thomas).

שיעור 9 – 18.12.2012

אוטיזם

(חסר קצת)

אף אחד לא יודע בדיוק למה זה קורה אבל ההשערה הרווחת היא שבאיזשהוא שלב משהו בחומרה של המוח משתבש.

רודייר: (אמבריולוגית) בתקופה מאד מוקדמת בהריון קורה משהו. היא עשתה כל מיני אוטופסיות והיא אומרת שבשלב מוקדם של ההתפתחות העוברית יש פגימה של המח. היא מסיקה את זה מהתפקודים שנפגעים (?).

Conciatori: חושב משהו אחר לגמרי – שהפגימה היא מחוץ לרחם, בשנים הראשונות של החיים. הוא מסביר את זה באמצעות הפרעה אחרת בשם rett's syndrom. מדובר בילדים שנולדו לגמרי נורמליים ואחרי כמה חודשים הגדילה עוצרת והוא נהיה מפגר. יש בעיה בויסות ההתפתחות של המח. הוא חושב שבאוטיזם קורה משהו דומה. יש ממצאים שמראים שהמוחות שלנו שגם אחרי הלידה עד גיל 6 נולדים תאים חדשים במח (ולא רק נוצרים קשרים בין נוירונים). רבע מהילדים האוטיסטים מדווחים כתינוקות נורמליים, ורק אחרי כשנה וחצי מתחילים לראות סימפטומים אוטיסטיים.

(יש שאלה בנושא ההופעה המאוחרת של הפרעות. הרבה מחקרים בנושא הם רטרוספטיביים, וזה מאד בעייתי. רב ההורים סוברים שהילד שלהם נורמלי [באופן דומה, מחקרים על הומוסקסואליות, במבט לאחור מפרים דברים אחרת]. קשה להפריד בין הופעה מאוחרת וזיהוי מאוחר).

ישנן שתי תיאוריות גדולות על אוטיזם:

• התיאוריה האמריקאית: אוטיזם כהפרעה ביכולת אקסקיוטיבית. זה אמור להסביר את ההתנהגות הרפטטיבית והרסטריקטיבית. אבל הפרעה אקסקיוטיבית אינה ייחודית לאוטיזם – היא מאפיינת הרבה הפרעות.
• התיאוריה הבריטית: אוטיזם כחוסר יכולת לעשות מנטליזציה TOM. למשל, מצאו שילדים אוטיסטים לא מצליחים להיות מניפוליטיביים אבל הם כן יכולים לחבל בהתנהגות.

לאחד מ10 ילדים אוטיסטיים יש יכולת יוצאת דופן: ציור, חישובים, הרכבת פאזלים (האחרון הוא נפוף בקרב ילדים אוטיסטיים מסויימים).

Central Coherence – היכולת לעבד תבניות מתוך פרטים. אצל ילדים אוטסיטים נמצא שהן נוטים להתמקד הברטים ולא בגשטלט. יש להם week c.c – הם נוטים שלא לחפש את התמונה המלאה. זה יכול להסביר למה שמטלות שדורשות תשומת לב לפרטים אוטיסטיים יהיו טובים יותר. יתכן שאפשר להעמיד את כולם על הרצף הזה, בין תפיסת מכלול ותפיסת פרטים.

פרזנטציה. 

למידה באינטראקציה עם אחרים - שיעור 9

שיעור 9 – 18.12.2012

עבודת סיום – חלק ראשון (סמסטר א') יותר לסכם, חלק שני (סמסטר ב') תיקונים על החלק הראשון + התייחסות לנושא שנבחר.

הגשה של עבודה הסמסטר – ביום האחרון של חופשת הסמסטר.

פירוט ציונים בסילבוס.

מייקל טומסלו – פסיכולוג אבולוציוני, מזוהה עם מדעי הקוגניציה. חולל מהפכה בתחום הזה. כותרת הספר הכי מוכר שלו היא the cultural origins of human cognition, 1999. הוא מנסה לברר את המקורות לקוגניציה אנושית, והוא טוען שהמקורות הם תרבותיים בבסיסם. מאד מתאים לגישה של ויגוטסקי.

רקע לסרט: יש דמיון גנטי גדול בין בני אדם ופרימטים. החידה: עד לפני שני מיליון שנה (זמן קצרצר במונחים אבולוציוניים) לא היה הבדל בין התפקוד הקוגניטיבי של בני אדם וקופי על. מאיפה מגיע ההבדל? התשובה של טומסלו: אבולוציה תרבותית (להבדיל מאבולוציה ביולוגית). 3 ממדים של התשובה (דברים שיש לנו ואין לקופים).

1. אבולוציה ביולוגית: אנחנו מגיעים עם מוכנות לקליטת מידע חברתי (גם ויגוטסקי מדבר על זה). הוא מנסה לבדוק מה אין לקופים ולנו יש. התשובות – TOM, אינטרסוסייקטיביות, היכולת לשתף פעולה. איך חוקרים? השוואה בין קופי על ובני אדם, חקר התפתחות של בני האדם הקדומים. --> בזה נתמקד היום.
2. התפתחות היסטוריה אנושית – תרבותית: העברה של ידע, כלים, נורמות, שפה וכו' שעוברים מדוד ודור ומתפתחים מדור לדור – עוברים בצורה משופרת. איך חוקרים? פסיכולוגיה השוואית ואנתרופולוגיה וחקר התפתחות כלים אנושיים. טומסלו לא מתעסק בזה.
3. Ontogenesis – התפתחות במהלך חיים של אדם, אוסף חוויות אישיות מעצבות. פסיכולוגיה התפתחותית. ככל שתכונה מופיעה מוקדם יותר יש לנו יותר ביטחון שזה מולד.

---סרט the human ape חכם מקוף -

הנושאים בהם משווים בסרט בין בני אדן לקופי על:

• זיהוי עצמי (הניסוי עם המראה)
• זיהוי אחרים (הניסוי עם הקולות והתמונות)
• בניית כלים (קן הטרמיטים)
• אמפטיה (הילד שנפל לתוך הכלוב)
• למידת חיקוי (ניסוי הקופסא)
• זיכרון עבודה (הם קוראים לזה זיכרון לטווח קצר) --> איך הם העלו את ההשערות לבניית הניסוי
• שפה
• שיתוף פעולה (הניסוי עם קרש המזון ועם המזון מוסתר מתחת לאוכל) --> שיפנזים מבינים דברים רק מנקודת מבט אנוכית. הם משתפים פעולה רק אם יצא להם מזה משהו.

תכונה	קוף	אדם
זיהוי עצמי	1	1
זיהוי אחרים	1	1
בניית כלים	1 (רק אם אתם מתרשמים מדרכים מורכבות לצוד טרמיטים)	1 (חלליות וזה)
למידת חיקוי	1	1 (בצורה מדוייקת יותר, גם אם אין בזה היגיון)
זיכרון עבודה	1 (יותר טובים!)	1 (חצי כח)
שפה	0 (יש תקשורת כלשהיא)	1 (שפה מורכבת)
שיתוף פעולה	1 רק עם תגמול	1 הטענה: גם ללא תגמול

פסיכותרפיה - תהליכים ותוצאות - שיעור 8: TDCRP

שיעור 8 – 11.12.2012

פרזנטציה של טל. יונתן מדבר עליה -

• כמה נקודות שפספסתי.

• אין התייחסות למנגנון
• איך מודדים NOT – יש אלגוריתם, מי שסטוה מקו הניבוי נחשב NOT.

TDCRP

אלקין קצת הגזימה עם כמות הקבוצות – היא היתה יכולה להסתפק בITT ואלה שסיימו את הטיפול.

(...)

למברט אומר שטכניקה לא משנה אבל למעשה הוא מדבר על קבוצה של טכניקות, יש בזה משהו פרדוקסלי.

המחקר הוא המחקר הראשון בו באמת ניסו לבדוק יעילות של שני טיפולים ויעילות של תרופות בהשוואה לקבוצת ביקורת בסדר גודל כזה. מחקר כזה הוא מאד מאד יקר – בערך 10,000$ למטופל (מטפלים, מעריכים חיוצוניים, מדריכים לכולם, מעריכים חיצוניים נוספים, הסעות למטופלים), סדר גודל של מיליוני דולרים.

שאלת המחקר:

• השוואה בין יעילות של טיפולים שונים בדיכאון (שני סוגי פסיכותרפיה וטיפול תרופתי, קבוצת ביקורת של פלסבו).
• אחת השאלות החשובות לפני שעושים מחקר היא איך נפרש כל סוג תוצאות שנקבל.

קבוצות המחקר:

• אין פלסבו לא תרופתי.
• אין רשימת המתנה – האם צריך קבוצה כזאת? הטענה של החוקרים היא שלא צריך, כי כבר הוכח שפלסבו יעיל יותר מרשימת המתנה. כן, צריך כי יתכן שמחקר בו על אנשים להסכים מראש לאופציה של טיפול תרופתי וגם לאופציה של טיפול שיחתי. מושך סוג מסויים של אנשים. כנ"ל לגבי האפשרות של טיפול בחינם – יתכן שזה מושך אנשים מרקע סוציו-אקונומי מסויים או מהשכלה מסויימת (לא ברור איזה). [יתכן שהיו משתתפים חכמים – שלא רצו פלסבו, ואז החליטו שהם ישתתפו, ואם יוקצו לקבוצת טיפול תרופתי יחכו כמה שבועות וימשיכו רק אם יראו תופעות לוואי, ולכן כדאי להשתמש בפלסבו אקטיבי].

ניתוח תוצאות:

בעיקרון, כשיש אינטראקציה מדברים עליה לפני שמדברים על האפקט העיקרי, החשיבות שלה מכריעה. במחקר הזה היתה יעילות שונה לטיפולים השונים באתרים השונים, אבל לא ממש שמו על זה דגש במאמר. זה מאד חשוב! יש כאן שונות, וצריך לבדוק ממה היא נובעת. אי אפשר להסתכל על תוצאות כאלה ולומר שהכל אותו דבר!

המטופלים:

החוקרים האלה המציאו מושג ששלט ב-20 השנה מאז – מדגם זהב efficacy in research, וזה אכן מגביר את תוקף המחקר. במסגרת זה הוציאו מטופלים עם הפרעות ביפולאריות, סכיזופרניה, התמכרויות (קצת הגזימו – הוציאו על כל שימוש בחומרים), הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, בעיות רפואיות מכל סוג (נשמע קצת מוגזם), הפרעות פאניקה (הרציונל לא ממש ברור).

תוצאות:

בתקציר אמרו שהתרופות היו הכי יעילות, אח"כ IPT, אח"כ CBT ואז פלסבו. לא ממש ברור איך הם הגיעו לזה מתוך התוצאות! זה ממש לא היה כך בכל תתי הקבוצות.

--> כשקוראים גרפים תמיד צריך לשים לב לציר y, לפעמים משחקים איתו כדי שהאפקט יראה גדול יותר.

בהמשך עשו המון מחקרים שהראו שחלק מהמנגנון של שני הטיפולים השיחתיים הפעילים משותפים. גם פוסט הוק מצאו שאנשים שקיבלו IPT לא הגיבו טוב אם היתה להם הפרעת אישיות נמנעת.

סיכום:

המאמר צוטט יותר מ2,000 פעמים, כתבו כ-100 מאמרים על אנליזות פוסט הוק (לרב) של המדגם (אם כך ברור שחלק מהתוצאות לא נכונות, במיוחד אם משתמשים בp=0.1). לפי דעתו, יש להשתמש בתוצואצת המדגם אך גם לשכפל.

למידה באינטראקציה - שיעור 8 (ויגוטסקי)

שיעור 8 – 11.12.2012

פיגום – המהלכים שהמבוגר / הסביבה נותנים לילד שמאפשרים לו להתפתח בZOPD. פיגומים יכולים להיות גם בתוך טקסטבוק או מטלה שמבוגרים מעצבים עבוד ילד.

מרכיבים מגדירים של פיגום:

• אינטרסובייקטיביות – משהו שנוצר כשלאנשים יש מטרה משותפת והם מדברים על אותו דבר. זה לא אומר שהם חושבים אותו דבר.
• אבחנה מתמדת
• התאמת העזרה
• דעיכה לרקע – התמיכה צריכה להעלם בהדרגה, ככל שהתלמיד מצליח לעבוד יותר בצורה עצמאית – תמיכה למישהו שלא זקוק לה לא רק שאינה מועילה אלא יכולה דווקא להזיק.

המסקנה מההגדרה הזאת היא שתוכנות ממוחשבות שמשווקות כפיגום הן לא פיגום, כי הן מתוכנתות מראש ואף אחד מהמרכיבים לא קיים. (יש תוכנות יותר מתקדמות בפיתוח היום שממלאות את המאפיינים יותר). הפיגומים צריכים להיות מאד מינימליים. המודל הזה בנוי על מודלים התפתחותיים שנבנו סביב צפיה באמהות וילדים לומדים.

כלים מוחשיים (טכניים) / כלים פסיכלוגיים:

יש קשר בין כלים מוחשיים (למשל – מפתח, אבסקוס) לבין כלים פסיכולוגיים (למשל שפה):

• כלים טכניים מהסביבה עוברים אינטגרציה לתוך המחשבה – הם מעצבי חשיבה (למשל, בדוגמא במאמר עם האבסקוס, או תיאוריות שטוענות שהמדיה משנה את הדרך בה אנחנו מתקשרים וחושבים: הטענה היא שהמהפכה התעשייתית והמצאת הדפוס שינתה את הדרך בה אנחנו חושבים (קודם היה לימוד דרך שוליה) – חשיבה לינארית, כי התקשרות תקשורת חד כיוונית, לא יודעים מי המנענים, צריך להיות מאד אקספליציטי --> השפעה על חשיבות של לוגיקה --> המדיה שינתה את זה! הרבה פחות לינארי, אינטראקטיביות, חשיבה מבוזרת, לינקים... הטענה היא שזה ישנה את החשיבה שלנו [למשל, ניל פוסטמן]).
• כלים טכניים מייעלים את הפעילות הקוגניטיבית – זה שיש לנו מחשבון חוסך לנו משאבים, אותם אפשר להפנות למשהו אחר.

גבי סלומון – Distributed Cognition:

האמירה היא שאי אפשר לומר שהאינטלגנציה ממוקמת בראשו של האדם. האינטלגנציה נמצאת בשילוב בין המח של האדם והכלים בהם הוא יודע לעשות שימוש (עפרון, מחשב, טלפון, ספריה, אינטראקציה עם אחרים). ההשלכה היא שאינטלגנציה צריך למדוד לא בבידוד, אלא בשילוב עם כלים. חייבים לחקור קוגניציה בתוך הקשר ובשילוב הכלים שעושים בהם שימוש ביומיום.

שיעור הבא נראה סרט על ההבדל בין תפקודים קוגניטבייים אצל פרימטים ואנשים.

אין קריאה.