יום שלישי, 22 בפברואר 2011

חירות רצון והכרח - שיעור 2, הסיכום של שלמה דנציגר (תודה!)

ב"ה, האוניברסיטה העברית, סמסטר ב תשע"א                                      שלמה דנציגר ©

חירות רצון והכרח
ד"ר אליעזר מלכיאל

<> = הערות שלי


שיעור 2 – 22/2/2011

הדימוי שלנו את עצמנו כבנ"א הוא של בנ"א אוטונומיים שמנהלים את חייהם מרצונם. השאלה שתעסיק אותנו היא: מה השאלה בין מושגי החופש והחירות לבין סדר הטבע; האם האדם הוא חלק מסדר הטבע או לא? <?>
מה שעומד על הפרק זה לא רק סדר ולא רק טבע, אך ניצמד אליהם בשלב זה. הטבע מתנהל לפי דרכו – עצים ואבנים ואטומים משועבדים לחוקי הטבע, התנהגותם מוסברת עפ"י סדר הטבע. אם האדם הוא חלק מסדר הטבע אזי חוקי הטבע חלים גם עליו: חוקים ביולוגיים, פסיכולוגיים, ואולי אף חוקים "על-טבעיים". ואז עולה השאלה: אם האדם הוא חלק מכל זה – האם נשאר מקום לדבר על חופש ואחריות?
התשובה האינטואיטיבית, בשלב ראשון, היא: לא. אם האדם כפוף לסדר הטבע אזי אין חופש ואחריות. זהו אינ-קומפטיבליזם. לפי עמדה זו, יש להחליט: או שמעניקים לאדם חופש ואחריות, ואז מחלצים אותו מסדר הטבע ורואים בו "ממלכה בתוך ממלכה" כשפינוזה; או, אם רוצים להישאר בעמדה הנטורליסטית לפיה האדם הוא חלק מסדר הטבע – יש לוותר על מושגים כ"חופש" ו"אחריות".
העמדה השניה במחלוקת היא הקומפטיבליזם ("התיישבוּתנִיוּת"), האומרת שאין סתירה בין חופש ואחריות לבין כפיפות האדם לסדר הטבע. הובס ויום, מהמאה ה-17, הם השמות המפורשים הראשונים בדיון הזה שנוקטים בעמדה קומפטיבליסטית. החופש מתיישב עם הכרח, אומר הובס.

לפני שנמשיך יש להזכיר כמה דברים פשוטים:
גם כשמקבלים את מושגי החופש והאחריות, אין זה אומר שהאדם הוא תמיד חופשי; במהלך חיינו אנו פעמים רבות עושים דברים לא מתוך חופש ולא מתוך אחריות. אם אני נתקף בפרץ שיעול אפשר לומר שאני עושה משהו (משתעל), אך זה לא חופש, לא פעולה רצונית; ואם אנו מקבלים את הקישור בין חופש לבין אחריות (ובינתיים אנו מקבלים זאת) אזי גם איננו אחראים לתוצאות של השיעול. וכך סובר אריסטו (במצגת).
הדוגמה של הכפייה שאריסטו מביא בסוף היא עוד יותר קיצונית מדוגמת השיעול, שכן בשיעול הפעולה מיוחסת אלי (גם אם המעשה אינו מרצוני); לעומ"ז, לפי אריסטו זה ממש כאילו נזרקתי לאיזשהו מקום ע"י מישהו אחר או ע"י רוח, כך שהפעולה אפילו לא מיוחסת אלי.
כך או כך, יש הרבה דברים שאיננו חופשיים לגביהם, והם אינם חלק מהדיון. מה שמאפיין את העמדה האינ-קומפטיבלסטית זה, שהיא סבורה שאם האדם הוא חלק מסדר הטבע – אזי: לא רק במקרים הקלאסיים של אונס וחוסר רצון (שכל מערכות המשפט מכירות בהם) אין חופש ואין אחריות, אלא בכל מקרה אין חופש ואין אחריות. זה מרחיב את הפטור האינטואיטיבי על התחום כולו.

שוב: גם מי שסובר שקיימים חוקים פסיכולוגיים ייחשב כ"דטרמיניסט" בעיני האינ-קומפטיבליסטים.

אריסטו
אריסטו נתפס כאינ-קומפטיבליסט, זאת משום שבכל דיוניו על אתיקה ואוטונומיה ושבח וגנאי והטלת אחריות וכד', כאשר הוא רוצה לדבר על יוצאים מן הכלל הוא מדבר על מקרים כ"רוח סערה", כמו כאן; הוא לא מעלה על הדעת שיש איום על החופש והאחריות במקרים אחרים. לאמור: במקרים הרגילים של פעולה רצונית ברור לו שיש חופש ואחריות, והוא לא מעלה על הדעת שסדר הטבע יכול לפגוע בחופש וכד'.
אין ספק שזה קשור גם להבדיל בין ה"מדעיות" של תמונות העולם "מדעית" שלו ושל הובס, למהפכה המדעית במאה ה-17, לדטרמיניזם ולכפיפות לסדר הטבע שהתחילו להיות מאד פופולריים אז וכד'. עם זאת, אפשר למצוא מגמה כזאת כבר קודם: האפיקוראים, למשל, האמינו שכל היקום עשוי מאטומים, ובכדי להמשיך ולהאמין במוסריות של האדם הם אמרו שיש לפעמים חריגות של תנועת האטומים שקשורים באדם מהמסלולים הרגילים. כלומר: הם היו אינ-קומפטיבליסטים, והוצרכו לטעון לקיומה של "ממלכה בתוך ממלכה". ואריסטו, בניגוד אליהם, לא הוטרד מזה כלל.

הובס
הדיון כאן של הובס אינו דיון מדעי, אינו דיון על "מה יש בעולם", אלא מתנהל ברמה המושגית. ההנחה היא שיש דטרמיניזם, והשאלה היא רק איזה מקום זה משאיר לחופש ולאחריות <?>. הוכחות שעל זה נסוב הדיון (ר' מצגת):
הובס בא להציע פירוש אחר למילה "חופש".
הערה לגבי שימוש במושגים לא ברורים: אם נשאל אנשים ברחוב הם יענו ש"כעס", "שנאה", "אהבה" וכד' הן רגשות, ואילו "דגדוג" וכד' הן תחושות, אך אם נשאל אותם ___ - הם לא יידעו לענות. גם סוקרטס עושה זאת בשאלו אנשים "מה זה אומץ", ולמרות שכולם משתמשים בזה – כולם מתבלבלים.
הובס אומר שהוא בא להסביר את המשמעות הרגילה של המושג חופש; אם הוא היה בא להציע משמעות חדשה למילה זו הוא היה מוּצא החוצה מהדיון עקב חוסר רלוונטיות; הוא חייב להראות שהצעתו תואמת את הדרך בה בני אדם משתמשים במילה.
כמו"כ, מהמילים "מן השימוש בביטוי 'רצון חופשי' " עולה שהוא לא ממציא פירוש למילה, אלא מברר.
אז מה זה חופש, לפי הובס? יכולת ברת-מימוש של משהו לנוע (אדם שיכול לממש את רצונו) <?>.

בכדי שאדם יהיה חופשי חיוני שמה שיעמוד בבסיס פעולתו זה הרצון שלו.
לפי הובס הסיפור הוא כזה: יש מערך של סיבות ומסובבים, כל סיבה מוליכה בהכרח לתוצאתה (דטרמיניזם), והמארג הזה נכון לגבי כל מה שקורה בכל היקום. איפה יש חופש? כאשר אחת הסיבות, באיזושהי צומת, היא "רצון", והיא באמת פועלת כ"סיבה", מחוללת משהו – אז יש לנו פה אדם "חופשי". חיוני להבין שהיחס בין הרצון לפעולה הוא יחס סיבתי, הרצון הוא הסיבה שגורמת למעשה (פעולה). הסיבות והמסובבים הם רשת שֶכופה את כל מה שקורה; ובכל הרשת הזאת יש כמה איים שבהן ה"סיבות" הן רצון אנושי וה"מסובבים" הם הפעולות האנושיות. אם אני רוצה לצאת מהצינוק והדלת נעולה – אזי הרצון שלי אינו סיבה פועלת, וכאן אין "חופש".
כשהובס מביא את ההגדרה שלו ל"רצון", ברור בסאבטקסט שהוא מתווכח עם כל מיני "יִתרות", גישות אחרות; בסוף שורה 3 הוא כותב "אבל כשהמילים 'חפשי'... מוסבות על דבר מה שאינו גוף..." – הוא רומז כאן ל"רצון": הוא אומר שאין חופש של "רצון", שהדרישה שהרצון עצמו יהיה חופשי זה סיבוך של פילוסופים, ובשפה שלנו אנשים לא על זה מדברים כשהם אומרים "חופש"; הם מתכוונים רק לזה שהאדם הולך בדרך הרצון, כלומר: שעושה מה שהוא רוצה. זהו "אדם חופשי". הביטוי "חופש הרצון" הוא מטעה כי הוא כאילו מרמז על כך שהרצון הוא חופשי; אין בו שום תוספת על המושג "חופש" סתם.
בכדי להפריך את שיטת הובס לגבי המושג "חופש" נצטרך להביא מקרים שלפי הובס נחשבים כ"חופש" אך לפי צורת הדיבור שלנו – לא.
איזה עוד סוג של חופש מטאטא הובס מהמפה? כותב הובס: "בן-חורין הוא האיש שבאותם דברים ששכלו וחוסנו מאפשרים לו לעשותם, אינו מנוע מלעשות מה שרצונו לעשות." אם אני רוצה לקפוץ 8 מטר באוויר ולא מצליח, או אם אני רוצה לא לנשום – אזי זה לא נחשב שאני לא "חופשי"; כשהמעצור לתנועה היא במבנהו של הדבר עצמו אין אנו נוהגים לומר שהוא חסר את החופש, אלא את הכוח לנוע, "ששכלו וחוסנו מאפשרים לו לעשותם" זוהי מגבלה על הכוח, על הפוטנציאל, לא על החופש.
לפי הובס יש להבחין בין "רצון" לבין "רצון חופשי": לאדם יש רצון, לאבן – אין. כל הדברים ביקום מתנהלים לפי חוקיות וסיבתיות, אלא ש"רצון" הוא לא חוליה בשרשרת הסיבתית של אבן אך כן חוליה בשרשרת הסיבתית  אצל האדם. בנ"א הם כמו אבנים ומים בכך שהם חלק מסדר הטבע; ההבדל ביניהם הוא שלאלו יש רצון, ולאלו – אין. מאחר שהובס מגדיר את החופש מ-הרצון והלאה <הצבעה על ציר זמן הכולל את הסיבות, את הרצון ואת הפעולה-תוצאה> – אזי הוא קומפטיבליסט.

האם מעשה שנעשה מתוך פחד נחשב "חופשי"? הובס אומר בפירוש שכן, ומביא שתי דוגמאות. האחת אריסטוטלית, ולקוחה מאריסטו: רב חובל המשליך את הסחורות לים הוא אדם שפעל מתוך אוטונומיה וחופש. העובדה שנסיבות קשות ופחד הביאוהו לעשות זאת לא גורעת מהעובדה שזוהי פעולה שבוצעה ללא מונע (הדוגמה קצת בעייתית בשביל הובס, אך הוא בולע זאת; לאריסטו זה מקרה גבולי – "מקרה מעורב" – אולם זה עדיין נחשב כ"חופשי").
הדוגמה השניה היא של אדם המשלם חוב מפחד ממאסר. לא משנה להובס למה הוא רוצה, מהי הסיבה לרצונו; בכל מקרה הרצון כאן הוא סיבה, חוליה בשרשרת הסיבתית.
(אליעזר מביא במצגת שורה אחרת בהובס, שממנה משתמעת קצת סתירה לדבריו האחרונים: "חופש = ... שום חוק לא חייבו לדבר"; אך ברור שמה שראינו לפני רגע היא המבטאת את עמדתו.)
הובס מרים כאן טיפה – אך רק טיפה – את הפרגוד: "חופש = רוצה ועושה אך יכול היה גם לסרב"; נשוב לזה בהמשך.
<...> הובס אומר שהוא לא מונע מלחצים – מדעיים או מטאפיזיים – מבחוץ, אלא רק דן מבחינה מושגית למה אנו מתכוונים.

נביא עתה דוגמאות מהחיים למשהו שאנו לא קוראים לו "חופש" אך הובס כן, מה שמלמד שיש משהו מוחמץ בפירוש שלו: האם אדם שמוסר את הכסף לשודד עקב איומי אקדח נחשב כפועל מתוך חופש? לדעת אריסטו זה לא נחשב "כפיה", וגם הובס יגיד שזה מתוך "חופש"; אך האמנם נוכל לומר שפעולת מסירת הכסף נחשבת כ"חופשית" והפועל יהיה אחראי לה? ממש לא נראה כך! האינטואיציה הרגילה היא שזה נחשב "כפיה", ולא חופש.

זהו <?> הרוביקון שה"אחרוינים" הדנים בימינו בשאלות אלה חוצים אותו בדרך לדיון. ה"אחרוינים" דנים לא רק בחופש פעולה אלא גם בחופש רצון; כמו"כ הם דנים ב"עצמי" הזה שעושה את הפעולות.

אריסטו ושאלת גיבוש הרצון
(שקף – אריסטו:) אבחנה בין רצון לבין בחירה; גם לְחיות יש רצון באיזשהו מובן; אם נסתפק במולקולה של "רצון מוביל לפעולה" אזי נצטרך לומר שגם לבע"ח ולילדים יש רצון ואחריות וכד', ואריסטו לא מוכן לקבל זאת. אז הוא מחלק, ואומר שלא כל מה שנעשה מתוך רצון נעשה גם מתוך בחירה. ובחירה, לדעת אריסטו, קשורה למותר האדם מן הבהמה. רצון יש לכולם – גם לבע"ח ולתינוקות; מותר האדם הוא החשיבה ושיקול דעת, ובחירה קשורה למושגים אלו.
כך, אריסטו אינו הובסיאני: הוא דן בשאלת גיבוש הרצון, ואומר שזה מתגבש מתוך מחשבה ושיקול דעת; ובזאת הוא חורג מהדיון של הובס, וחושב שיש משמעות למקום שממנו הרצון מגיע.

יוּם
יוּם הולך בעקבות הובס. כהובס כך אצל יום, חופש זה העובדה שהמעשה נעשה מתוך הרצון, ולא משנה מאיפה הרצון בא. לכן הוא קומפטיבליסט כמו הובס. אך הוא מוסיף עוקץ לקומפטיבליזם (שקף):
עצמי -> רצון -> פעולה
יום לא מזכיר את המילה "רצון" </"עצמי"?>, אך כן מזכיר "נטיה" וכד'; מי שמכיר אותי יכול לתארני כאדם "מתמיד וקבוע". החלטות הינן דברים שמתקבלים מרגע לרגע; מנין מגיעות החלטות אלו?
הבהרנו את האינטרס של האינ-קומפטיבליסטים לחקור בשאלה זאת, שכן לשיטתם, רק אם גם הרצון עצמו הוא חופשי יש "חופש". ועל זה אומר יום: לא נכון, אתה לא רוצה לשחרר את הרצון מהסדר הסיבתי, כי זה יגרום ל"חציצה" בין העצמי לבין הרצון. לפי יום הרצון מבטא אותך, יש לו אחיזה באופי ובאישיות שלך, ואם לא יהיה כך – אם הרצון לא ינבע מאישיותך – אזי אי יהיה אפשר להחזיקך כ- accountable (=אחראי) לפעולה! לדעתו, בכדי להטיל על אדם אחריות למעשה יש צורך שהרצון יהיה חוליה בשרשרת הסיבתית! אם הרצון נופל על אדם פתאום, משום מקום – זה דוקא פוגם ביכולת שלנו להטיל עליו אחריות. כך, מכיון שמושג האחריות קשור בטבורו למושג החופש, יוצא לפי יום שקיומו של דטרמיניזם הוא חיוני והכרחי לפעולה חופשית.
כך, יום מקבל את הגדרת הובס ל"חופש" ("חופש זה כאשר הסיבה לפעולה היא 'רצון' "), והוא מוסיף שהרצון חייב להיות חלק משרשרת סיבתית דטרמיניסטית.