פילוסופיה חדשה - שיעור 7: שפינוזה

שיעור 7 – 30.04.2012

חלק ב' של הקורס: שאלת האדם

שפינוזה

שאלת הדת; המדינה והכנסיה; האינסוף ומושג האל; מושגי היסוד המטאפיסיים של שפינוזה: עצם, תואר ואופן.

קריאה: המאמר על תיקון השכל. סעיפים 1 עד 29;

תורת המידות, חלק ראשון.

נעבור למוקד תמטי אחר. כמו כל החלוקות מהסוג הזה, גם זאת מלאכותית במידה מסויימת. אם עד עכשיו דיברנו על שאלת הידיעה וההכרה, מוקד הדיון יעבור עכשיו לעניין שונה – שאלת האדם. דקרט בסוף ימיו מחבר חיבור בשם "רגשות הנפש" או "התפעלויות הנפש" – פסיכולוגיה מכניסטית שאמורה להוות בסיס לתורת מוסר.

פסקל – 1623-1662 (כמבוא לשפינוזה).

אחד מהתורמים העיקריים למהפכה המדעית. מתמטיקאי חשוב, תרם להיסטוריה של הגיאומטריה והוא אחד ממניחי היסוד העיקריים לתורת ההסתברות המודרנית. תורת ההסתברות היא ענף מודרני של המתמטיקה, ומרכזית באופן בו המדע בן זמננו מתייחס לעולם ולאדם. ראשית ההתפתחות של הרעיונות הסטטיסטיים היא אצל פסקל, והרעיון הפילוסופי שעומד ביסוד הפרוגרמה המתמטית הזאת, היא השאלה – האם ניתן להעריך באופן רציונלי דברים שהם באופן עקרוני לא וודאיים? השאלה עולה באופן ספציפי בנושא ההימורים – אם יש משחק מזל שנעצר באמצע, האם אפשר לחלק את הז'יטונים שנשארו בקופה בין המשתתפים באופן רציונלי, לפי חישוב של מה שיכול היה להיות על פי מה שהיה. לפי דקרט אין מקום לריק. פסקל הוא אחד האחראים להכנסת הדבר הזה למדע. התרומה העיקרית של פסקל אינו העבודה המדעית שלו – שהיא מאד אנטי קרטזיאנית, כפי שבא לידי ביטוי בעיסוק שלו בתורת ההסתברות – לא מניח שהמדע צריך להתבסס על וודאות אלא על רציונליזציה של אי וודאות. (פסקל ודקרט שייכים לאותו דור בערך, ונפגשו כמה פעמים. אהבה גדולה לא היתה שם).

תרומתו למחשבה הפילוסופית דתית – פסקל קשור לתנועה צרפתית דתית חשובה במאה ה17, התנועה היאן-סנליסטית (?), בעלת עמדה מורליסטית. פסקל הוא אחד הדוברים העיקריים של התנועה, וקשור אליה בכל מיני דרכים – בין היתר משפחתיים ותיאולוגיים. עובר תהליך ממושך של קונברסיה, והופך באופן הדרגתי לאיש שהשאלה הדתית עומדת במרכז עיונו, ועיקר יצירתו הפילוסופית – דתית היא אפולוגטית. בעברית יצא חיבור בשם "הגיגים", כל מיני פרגמנטים, כנראה טיוטה ליצירה אפולוגטית גדולה יותר. נמצאה בכליו אחרי מותו.

כשפסקל מת מוצאים אצלו תיעוד של התנסות מאד אינטנסיבית שלו, בשנת 1654, עליו הוא שמר במשך יותר מ8 שנים בהיחבא – העביר את זה מבגל לבגד. סוג ההתנסות הוא מה שאנחנו נוהגים לכנות חוויה דתית או משהו מהסוג הזה. הוא מדבר על אלוהי אברהם, אלוהי יצחק וכו' – אבל לא על אלוהי הפילוסופים. פסקל עושה הבחנה חותכת בין השימוש הפילוסופי במושג (כמו דקרט) לבין האופן בו האיש הדתי / מאמין מתייחס למה שאפשר לכנות אלוהים.

הוא מדבר בשלב מסויים על שמחה, ומציין שמחה, ושמחה גדולה (חשוב בהקשר של שפינוזה).

רעיון ההימור של פסקל – פרק שכותרתו "ההכרח בהימור", כלומר – צריך להמר. העמדה הזו שהוא מדבר עליה, שאפשר להגדיר כעמדה דתית היא לא עמדה שיש בה וודאות, כמו אצל דקרט, אלא טיעון של פסקל לגבי למה ההימור נחוץ – כי הוא רציונלי.

מבנה הטענה:

על מה מהמרים? על כף המאזניים אנחנו שמים את כל מה שיש לנו בחיים.

מה שניתן להרוויח הוא אינסופי.

הסיכוי להרוויח הוא קטן מאד.

בכל זאת, רציונלי להמר, מפני שמה שאפשר להרוויח הוא גן עדן, חיי נצח וכו'.

לכן על האדם הרציונלי לסכן את כל מה שיש לו ולהמר על הסיכוי הקלוש ביותר שיש אפשרות לזכות בגאולה.

שפינוזה 1632-1677 נחשב פעמים רבות לגדול מבקרי הדת בתקופה המודרנית, ולאחד הרדיקליים שבהם בתולדות העולם. רבים רואים בשפינוזה את הדמות העיקרית בתהליך שמכונה חיילון.

המאמר על תיקון השכל (שהוא לא סיים) אמור להיות כתוב על פי הקונספציה, דגם, של המאמר של דקרט על המתודה – שואל על הידיעה, האמת וכיו"ב, והמאמר הזה נפתח בסיפור שנכתב בגוף ראשון (נדיר אצל שפינוזה) ובו הוא מציע לנו גרסה פילוסופית, אנטי-דתית, של הימור אנטי פסקליאני. הם לא הכירו אחד את השני!

הוא אומר שהניסיון הראה לו שדברים שאנשים חיים בשבילם לא יכולים להביא איתם שמחה אינסופית. מהם הדברים האלה? שלישיה קלאסית: הנאות חושים, כח וכבוד. ואז החלטתי לנסות, אומר שפינוזה, ולראות אם יש משהו אחר שיכול לתת לי שמחה אינסופית, ואז אוותר על שלושת הדברים שאנשים בד"כ חיים בשבילם. הוא משתמש במונחים דומים לשל פסקל (שמחה), אושר, חירות, ומעמיד אותם כדבר היחידי שבעצם חשוב, שכדאי לוותר על הכל למענו, והדבר הזה הולך באופן מנוגד לגמרי לכיוון של פסקל (האפולוגטיקן של הדת) – הוא פילוסופי ואנטי דתי בצורה מאד מפורשת.

כלומר יש מצד אחד דמיון ומצד שני ניגוד חריף. זו בדיוק השאלה שמגדירה פחות או יותר את התחום – שאלת האדם, האושר, האלוהים, דרך החיים הנכונה. גם פסקל וגם שפינוזה נמצאים בתוך תוכה של העשיה שמכונה המהפכה המדעית. התכלית של המאמץ הפילוסופי אצל שפינוזה מקבילה לתכלית החיים הדתיים אצל פסקל – סוג של גאולה, משמעות אקסיסטנציאלית – קיום הפרט.

על שפינוזה -

רבים נוטים לראות בו את המבשר הגדול של המורדניות, בעיקר את אספקט החיילון שבה. נולד כיהודי, באמסטרדם, בתוך הקהילה לידועה כ'קהילה הפורטוגזית', קהילה מיוחדת ומעניינת, במובן שנוסדה בסוף המאה ה16 על ידי צאצאי אנוסים שעזבו בעיקר את פורטוגל ושבו לחיות חיים יהודיים מלאים במסגרת של קהילה יהודית. זה לאחר שהם חיו במשך 200-300 שנה מנותקים לחלוטין מהקהילה היהודית. יש כל מיני מיתוסים שקשורים באנוסים, למשל – שהם המשיכו לשמור על קיום יהדותם בסתר. שפינוזה נולד אחרי הווסדות הקהילה, לחיים יהודיים פחות או יותר.

זה מעניין, כי קל להבין שהאופי המורכב של הקהילה גרם לתסיסה אינטלקטואלית ודתית מתמדת, (אוריאל דה קוסטה). שפינוזה תרם לקהילה שערוריה – בגיל 24 מחרימים אותי (הסנקציה החמורה ביותר שקהילה יכולה להטיל) בצורה מאד בוטה וחריפה (יחסית להחרמות אחרות של הקהילה). זה כנראה קשור לעמדתו הרדיקלית של הדת. הוא היה כנראה עילוי, ועזב בלי להסתכל אחורה. הוא חי עד מותו מחוץ לחיים יהודיים – בהתחלה באמסטרדם, אח"כ בריינסבורג ולבסוף בהאג. שפינוזה, בניגוד לפילוסופים אחרים עליהם למדנו, לא כתב הרבה (והרב תורגם לעברית):

• פרסם כאיש צעיר חיבור בו הוא עושה מעין פורמליזציה לעקרונות של דקרט – מציג אותם על פי הדרך הגיאומטרית. לזה הוא מצרף נספח בלע אופי עצמאי. הוא מתפרסם כמורה של דקרט.
• מפרסם חיבור בשם "המאמר הקצר על אלוהים, האדם ואושרו". חובור פרובלמטי. נחשב לביטוי הראשון, המוקדם והלא בשל לפילוספויה השלמה שלו.
• אח"כ כותב את המאמר על תיקון השכל, אבל מחליט שהדרך הקרטזיאנית אינה הדרך ולא מסיים את זה.
• “על האתיקה" – עבודתו העיקרית. לא מפרסם אותה.
• המאמר התיאולוגי פוליטי – מקור המוניטין שלו ב150 שנה הבאות. מפרסם בעילום שם, כאילו יצא בהמבורג. מתגלה שהוא הכותב מהר מאד, וזה מעמיד אותו בסכנה. חשוב, מעניין, פרובלמטי.
• המאמר הפוליטי – לא מספיק לסיים כי הולך לעולמו.
• יש כרך של 70 ומשהו אגרות שהוא החליף עם כותבים שונים.
• דקדוק השפה העברית – שפינוזה ידע עברית היטב והשתמש בידע בכתבים אחרים שלו.

עוד על המאמר התיאולוגי פוליטי - נכתב כהתערבות פוליטית במצב פוליטי קונקרטי. הולנד של אותם ימים היא הסובלנית והפתוחה ביותר – מעין פרוטו-דמוקרטיה, יש ויכוח פנימי בין האורתודקסיה הקלווניסטית (הממסד הדתי העיקרי בהולנד) בחוברת לבית המלוכה בהולנד, שאין לו מעמד באותה תקופה. מדינה מנוהלת על ידי קבוצות של קפיטליסטים עירונים ליברליים. נוצר מצב שהשלטון הליברלי בסכנה. מה שעומד על הפרק הוא מעין 'מדינת הלכה'. שפינוזה אומר שצריך להפריד בין מדינה ותיאולוגיה. לא לתת לתיאולוגים להשליט את האידיאולוגיה שלהם על המדינה. חלקים מהאפלוגיה (ספר ששפנוזה כותב להגנתו) נכנסו לכאן. החלק הראשון הוא ביקורת על התיאוקרטיה המקראית. מנתח את המדינה המקראי כדגם של תיאוקרטיה. הרעיון הוא שמשה, מחוקק גאוני שהצליח להפוך ערב רב של עבדים למבנה פוליטי על ידי חוקה – הלכה. את זה הוא עשה על ידי תליית החוקים למקור אלוהי בעל סמכות מוחלטת. כאן הושתל האסון – בגלל שזה אלוהי זה לא דמוקרטי, זה לא יכול להשתנות בהתאם לתנאים ולנסיבות, והביא בסופו של דבר את החורבן של המדינה העברית. אותם שיקולים עלולים להוביל לחורבן המדינה ההולנדית. החלק השני, פילוסופיה פוליטית דמוקרטית – חופש הרצון, חופש המחשבה. אומר שתכלית המדינה היא החירות. מודל הובסיאני (לוויתן)– במצב טבעי בני האדם נמצאים בסכנה של מלחמת הכל בכל, הדרך היחידה לצאת משם היא יצירה של הסכמה, אמנה (חוקה) ועל הבסיס הזה ליצור מדינה. אצל הובס תכלית המדינה היא הביטחון (לכן הגיוני לרכז את כל העוצמה של ניהול המדנה בידי אדם אחד". שפינוזה – הבטחת החירות, לכן יש מקום למשטר דמוקטי, סובלני פתוח.

שפינוזה מתייחס לטקסט התנ"ך לא כמקודש אלא כטקסט שנכתב על ידי בני אדם, ובהתאם לכך חלים עליו כללים של קריאה ביקורתית. הוא מתחיל את ביקורת המקרא המודרנית, ואחת התרומות החשובות של הספר הזה.

החופש הוא מושג מרכזי בפילוסופיה של שפינוזה, עד שאפשר לכנות את שפינוזה פילוסוף של החופש. זה פרדוקסלי כי שפינוזה באותו זמן ממש הוא פילוסוף מהדטרמיניסטים ביותר שיש בתולדות המחשבה. במתח הזה, בסתירה הזאת, הפרדוקסלי. המתח הזה מעניין – הוא מעורר תגובות רבות ואמוציונליות.

שפינוזה אומר שרצון חופשי הוא אשליה תיאולוגית, מושג חסר שחר, אבל יש מושג של חופש, שקשור לתפיסה המודרנית של האדם המודרני את עצמו, שתופס את הערך שלו יותר ויותר לא כמי שצריך להצדיק את עצמו כפועל מוסרי בפני האלוהים, אלא כאדם חופשי. הליברליזם הופך מרכזי יותר ויותר.

על האתיקה (תורת המידות, בתרגום קודם)-

יצירה מרכזית, תעמוד במרכז הדיון שלנו. כוללת את התורה הפילוסופית השלמה של שפינוזה. ספר קצר באופן יחסי, ששפינוזה כתב וחזר ותיקן במשך הרבה שנים. ספר שהיה בסיס של שורה של דיונים פילוסופיים שהתקיימו (לא כמו אצל דקרט) במסגרת של קבוצה קטנה יחסית, כמה אנשים בודדים שקשוריפ לשפינוזה בכל מיני צורות.

... החיבור בתיאוריה פוליטית, שאותו הוא לא הספיק לסיים. רואים מעבר ממחשבה פילוסופית לפוליטית (כמו אצל פסקל).

האתיקה – שם מלא "האתיקה שכתובה על פי הסדר הגיאומטרי" – כתוב על פי היסודות של אוקלידס, שספרו (על גיאומטריית המישור) -

מתחיל בשורה של הגדרות שקובעות את השימוש המדוייק, המלא והשלם במושגים.

אחרי ההגדרות באה רשימה של אקסיומות, שהן טענות שמנסחות אמיתות. אלה הן אמיתות פשוטות שמובנות מתוך עצמםן, דהיינו שאין צורך להוכיח את האמיתות שלהם, השלמה והנאותה.

אחרי זה באות תיאורמות, משפטים, בהן שפינוזה אמור (וכך הוא עושה) לא להכניס שום אלמנט מעבר למה שהוגדר או הוכח במשפטים הקודמים. כל משפט מנסח טענה ואחריו באה הוכחה.

בסוף ההוכחה כותב שפינוזה, כמו אוקלידס – הוכחנו מה שרצינו.

כל חלק מתחיל בהקדמה ומסתיים בנספח בהם יש כל מיני אלמנטים של ויכוח.

יש גם תוספות שאינן חלק ישיר מההוכחה.

הסדר של החלקים בספר הוא לכאורה הגיוני:

1. על אלוהים – תיאוריה של היש (?)
2. על הנפש – טבעה ומקורה. מתחיל להציג תיאוריה של האדם (ידיעה, אמת)
3. affectus – (קשה לתרגם – רגשות/ היפעלויות), האפקטוס הוא פסיבי, הוא קבלה של פעולה
4. על השעבוד (החלקים הרביעי והחמישי הם נורמטיביים) – הפתולוגיה של החיים האנושיים, השעבוד לרגשות.
5. הכח שיש בתבונה (היכולת שיש בשכל) והחופש – שני המושגים האלה אמורים להיות חופפים למדי.

החופש הוא המטרה של המהלך הפילוסופי הזה. “כמו כל דבר נדיר גם המהלך הזה הוא קשה". שפינוזה הוא פילוסוף של החופש – הפוליטי והאתי. זה על בסיס התיאוריה של האלוהים, שהיא אחת התיאוריות הדטרמיניסטיות יותר בתולדות המחשבה. שפינוזה משתמש במערך התיאורטי שירש מדקרט – תואר, מצע, אופן, ועל זה הוא בונה את האפיסטמולוגיה (?) שלו. על בסיס זה הוא מזהה שלושה דברים שעצם הביטוי שלהם הוא שערוריה. סיסמא שמיוחסת לשפינוזה – Deus sive matuna – אלוהים דהיינו הטבע. יש סובסטנציה אחת, היא אינסופית וכוללת הכל, והיא הטבע. הסובסטנציה הזאת מתקיימת באופן הכרחי לחלוטין, בהכרח הכי חמור שניתן לייחס למושג הזה, ובתוך ההכרח הזה הדבר החשוב ביותר, אליו מכוון כל המאמץ הפילוסופי, הוא החופש. העמדה הזאת היא קשה, פרדוקסלית ויכולה לעורר מחלוקת (כפי שאכן עוררה).

המסגרת המושגית בתוכה מנסח שפינוזה את עמדתו האנטי קרטזיאנית היא המסגרט של דקרט שמהווה נקודת ייחוס חשובה לשפינוזה.

	דקרט	שפינוזה
עצמים	דואליסט – למציואת יש שני עצמים (עקרונות): מחשבה והתפשטות [ועצם שלישי - אלוהים].	מוניסט – יש עצם אחד.
תואר	לכל עצם יש תואר מהותי	לעצם האחד יש אינסוף תארים – מתוכם אנחנו מכירים רק שניים
כל דבר שמתייחסים אליו כבעל זהות אינדיבידואלית	אופנים, מודוס	משהו דומה

הגדרות:

1. סיבת עצמו (אלוהים)
2. סופי בסוגו
3. עצם
4. תואר
5. אופן

ההגדרות של העצם ושל האופן הן סימטריות, וההגדרה של התואר אומרת משהו אחר. זו אזהרה, כי בגלל הסדר של שפינוזה נוטים להתייחס לתיאוריה שלו כניאו – אפלטונית (מבנה הירארכי של המציאות בה יש עיקרון אחד עליון שמתפרט באופן הדרגתי לריבוי של דברים שמהווים את העולם שלנו) – ולא היא! אם קוראים בעיון את ההגדרות (ואת שפינוזה יש לקרוא בעיון) רואים שמדובר במשהו אחר. שני המושגים העיקריים ה העצם והאופן. מה שמתקיים במציאות כולה היא רק עצמים ואופנים. השניות ממצה את כל מה שמתקיים. כל דבר הוא עצם או אופן.

עצם הוא מה שמתקיים מתוך עצמו ומובן מתוך עצמו – המושג שלו לא מניח שום דבר על פניו. לא מבחינת המושג ולא מבחינת הקיום.

אופן – מה שמתקיים בתוך אחר ומובן מתוך אחר – אין לו אוטונומיה, לא מבחינה קונספטואלית ולא מבחינה אונטולוגית. הקיום של האופן מניח את הקיום של העצם.

הגדרה ראשונה:

סיבת עצמו הוא אותו דבר שמתקיים מתוך עצמו ונחשב מתוך עצמו – וזה העצם.

מהו תואר? זה שהשכל תופס או חושב בחינת יסוד מהותו של העצם.

התואר הוא מה שהשכל תופס בחינת יסוד מהותו=טיבו של העצם, ... הוא לא אומר לנו מה טיבו, האופן אומר לנו מה טיבו.

נראה ששפינוזה הולך ךכיוון סובייקטיביסטי, אך זה לא כך – מבחינת שפינוזה שכל זה לא תודעה או פסיכולוגיה, אלא מושג אובייקטיבי. אין רלטיביזציה, אלא אבחנה לא פשוטה ששפינוזה לא לגמרי מסביר עד הסוף.

כל תואר (אופן?) קורא בשם לפרינציפ יסודי של היש. הישים (מחשבות / גופים) הם בעלי אופי מסויים, פרינציפ מסויים, אפשרות בסיסית מסויימת של קיום. הפרינציפים היסודיים הללו, שאי אפשר לעשות להם רדוקציה לפרינציפים יותר יסודיים, להם בערך קורא שפינוזה תואר.

שפינוזה אומר שעצם יש אחד, לא יכול להיות ריבוי של עצמים, והעצם הזה הוא אינסופי.

דוגמא -

נניח שהשולחן הוא דבר שיש לו זהות משל עצמו (במובן מסויים, זה תמיד יחסי). הדבר הזה מניח שורה שלמה של הנחות – למשל – אי אפשר לחשוב את המושג שולחן בלי לחשוב על החומר ממנו הוא עשוי. לכן המושג הזה הוא אופן, והוא מתקיים תחת כל הפרינציפים ששפינוזה קורא להם תואר (מהם אנחנו מכירים רק שתיים). השולחן הוא קודם כל גוף פיזיקלי, כאופן, אבל יש לו גם מושג (לכן אנחנו יכולים לחשוב עליו). המחשבה, או המושג הוא אופן בתואר המחשבה, והגוף -ההחומר ממנו הוא עשוי, הוא אופן תחת תואר ההתפשטות (מתואר במושגים של ההתפשטות). הדבר ומושגו הם דבר אחד, מהווים יחד אחדות אחת, שהאחדות שלה היא אופן שמתגלה לפעמים בצורה כזאת ולפעמים בצורה אחרת (מחשבה/התפשטות).

יש עצם אחד ויש לו אינסוף תארים. האופנים מוגדרים כמו... התארים חלים על העצמים כולם וכך גם על האופנים כולם. זה רק קירוב למה ששפינוזה באמת אומר? כי שפינוזה מתעניין באדם, לא בשולחן, ולכן ההשלכות ואופן הביטוי של הדברים הללו הם השדה בו צריך לבחון את משמעות הדברים.

משהו יותר כללי – כל החלק הראשון של האתיקה חלק מהמסקנות שנוגעות לדטרמינזם של שפינוזה נובעות מאינטואיצה שמשותפת גם לפסקל שהיא ... במובן שמעמיד את מושג האינסוף שמושג המרכזי ונקודת המוצא.

לדקרט יש שני מושגים של האינסוף -

1. מושג שלילי בו אנו יכולים להשתמש
2. מושג שעליו אנחנו יכולים לומר רק שהוא קיים (יותר נוח לדבר עליו כאלוהים)

שפינוזה בטוח שהוא יכול לומר מה זה האינסוף הזה (איגרת 12) – שפינוזה אומר בנאיביות שהוא פותר את כל הבעיות שקשורות באינסוף.

נקודה אחת שעומדת במרכז התפיסה של שפינוזה, קשורה לתארים -

מן המסקנה שהגענו אליה שהמושג של הגדרת עצמו, של העצם, נובע שהעצם הוא אחד והוא אינסופיץ מזה שהוא אינסופי נובע בין היתר שיש לו אינסוף תארים. רעיון נורא פרובלמטי, שפינוזה אומר בצורה מאד מפורשת שאנחנו מריכים רק שתיים – התפשטות (חומרים) / מחשבות. כלומר, שני העצמים של דקרט הופכים לשני תארים.

למה להגיד שיש אינסוף תארים? איזו משמעות יש לאמירה כשאנחנו לא יכולים לדעת מה הם?

הסיבה – מושג האינסוף של שפינוזה, כאינסוף חיובי, המשמעות שלו היא שכל אפשרויות הקיום מתקיימות – כל מה שניתן להעלות אותו על הדעת שניתן להעלות על הדעת (לא רק מנקודת מבטינו, שכוללת רק גופים ומחשבות) מתקיים. לדבר הזה יש השלכה עקרונית על השאלה של ההכרח ושל החופש, כי למטבע יש צד שני: אם כל האפשרויות מתקיימות, זה אומר שזולת מה שקיים שום דבר לא אפשרי. אין אפשרויות מעבר לגבולות של הקיום. אם אין אפשרות זולת מה שמתקיים בפועל, אין מקום למושג מרכזי שהוא תנאי למושג החופש, שהוא הקונטינגנטיות.

הגדרה: טענה קונטינגנטית היא טענה אמיתית שניגודה איננו בלתי אפשרי, כלומר – אפשר להעלות על הדעת שהיא לא אמיתית. (למשל, העובדה שאנחנו יושבים כאן ומדברים על שפינוזה היא טענה קונטינגנטית, אפשר לדמיין שהיינו מדברים עוד על לוק או ברקלי). המסקנה שנובעת מהשימוש של שפינוזה במושג האינסוף היא שהטענה של שפינוזה היא הכרחית ולא קונטינגנטית ואכן שפינוזה אומר בצורה מפורשת, שמבחינת התיאוריה המרכזית של המציאות הכל הכרחי – יא תוקף למושג הקונטינגנטיות, הכל הכרחי במובן החמור והרדיקלי ביותר של ההכרח. לכן, כשאנחנו מדברים כמטאפיזיקאים, רוציפ להבין את טבע המציאות, אנחנו יודעים שאין אפשרויות זולת מה שמתקיים בפועל. שפינוזה אומר את זה בצורה הרדיקלית יותר שאפשר – המפשט "אפשרויות כולל מה שאינו מתקיים בפועל" מכיל סתירה פנימית. זהו דטרמינזם רדיקלי שמכונה "נססיטיזם" (מקור המילה – הכרח, בד"כ לוגי).

אם אומרים שלא יכול להיות שום דבר אחד מכפי שהוא, איך אפשר לדבר על חופש?

יש לזה הרבה מאד השלכות. למשל, מושג הבריאה, מושג הנס, מושג ההתגלות, הנבואה, ששפינוזה מבקר בצורה פחות רדיקלית במאמר התיאולוגי פוליטי הם שורה של מושגים שעומדים ביסוד תפיסת עולם דתית, שמדברות על זה שהעולם הוא קונטינגני, כלומר – שאלוהים היה יכול לברוא עולם אחר מכפי שהוא ברא. אצל שפינוזה אין לרעיון הזה שחר – שהעולם תלוי בגורם טרנצסנדנטי, ומפני שהוא תלוי בו הוא קונטינגנטי. אפשר להציע מושג פילוסופי של הנס, (כפי שעשה הרמבם ואחרים) שמבוסס על רעיון הקונטינגנטיותשל העולם- אצל שפינוזה אי אפשר לומר דבר כזה. ההגדרה של העולם כעולם שקיים באופן הכרחי הוא בסיס עליו הוא שולל את התוקף האובייקטיבי של ההבחנה בין טוב ורע. מנקודת המבט של האלוהים אין שחר להבחנה בין טוב ורע. אנחנו קוראים למה שטוב לנו – טוב, ומה שלא – רע, ועושים לזה אקסטרפוטלציה ועל בסיס זה מייחסים משמעות מוחלטת לאבחנה בין טוב ורע. לפי שפינוזה אין דבר כזה, אבחנה מוחלטת בין טוב ורע, שכר ועונש, עולם בו יש סגירת חשבונות – כל אלה אשליות, כי את טיבו של העולם גוזרים מהגדרת העולם של עצם אינסופי, וכשלוקחים אינסופיות ברצינות הכל מתמוטט.

אצל שפינוזה הפולמוס מרכזי -

הוא הופך את הפולמוס של דקרט על ראשו.

עיקר הפולמוס הוא אנטי דתי – כל המערך של המושגים, התיאוריות וההשקפות שממלאות את החלל התרבותי וההיסטורי (הדתי) ששפינוזה צומח בתוכו. את כל אלו שפינוזה קוטע בבסיס. המושג המרכזי עליו כל זה בנוי היא התיאוריה (הפרדוקסלית) של האינסוף (ששפינוזה לוקח מתוך המסורת הדתית, בין היתר הקבלית ששפינוזה מכיר).

Sub species aeteurnitatis – הדבר היחיד שאפשר לשוב עליו שהוא אמיתי הוא מה שמתקיים. למשל, היה משחק כדורגל – התקבלה תוצאה מסויימת. אנחנו יכולים לחשוב על אפשרויות אחרות. אלוהים לא. קשור לנצח – הזמן הוא עזר לדמיון, אבל אלוהים לא יכול לחשוב על נצח, אין לו אבחנות זמניות.

לפי שפינוזה אין רצון חופשי, המושג הוא אשליה. כשאנחנו מדמיינים שאנחנו חופשיים לעשות מה שאנחנו רוצים אנחנו משולים לאבן – שפינוזה אומר שאם אבן שנופלת לפי חוקי כח המשיכה היתה יכולה לחשוב, היא היתה חושבת שהיא עושה את זה מרצונה החופשי.

בתוך הדטרמיניזם הזה העניין המרכזי הוא אתיקה, ובתוך אתיקה ההישג העיקרי הוא החופש, או החירות. השאלה היא האם ניתן ליישב בין הסתירות האלה. זו השאלה המרכזית שחלה על הפרוגרמה הפילוספית החשובה הזאת.