מעשה בראשית - שיעור 12-13: סביבה והשבת (סיכום חלקי)

שיעור 12 – 19.06.2012

מצד אחד לא מצפה לסימן קריאה, אלא לליבון. אבל לומר משהו מענין, לא – יש לכאן לכאן ונשארנו עם סימן שאלה. זה טוב להנחיית קבוצות, לא לכאן.

מבוא, ראשי פרקים.

להשקיע מחשבה, שיהיה מעניין, להוכיח איזה יכולת מחשבתית.

¾ עמוד לתשובה בערך.

אישי – כל אחד עובד לבד.

4-5 שאלות.

הנושא של סביבה ואתיקה.

הקורס ממוקד כל כולו במאמר אחד של וובר. המאמר הוא מכונן ולקחנו אותו כדוגמית למשהו יותר רחב ואחר כך ניתחנו מרכיבים בו והגענו למשהו הרבה יותר רחב.

נושאים כמו מטאפיזיקה, מקום האדם, שבת...

שני נושאים לפחות שהם נורא חשובים אלו:

1. הנושא של סביבה – אקולוגיה, סביבה ירוקה
2. נושא קשור – החזרה של פגאניזם – ניאו פגאניזם. זו כנראה הדת שלה הכי הרבה מצטרפים חדשים.

אלו שני נושאים מודרניים. ההבנה שהמכניזם של הטבע והטכנולוגיציה שלו הובילו להרס של הטבע – אלו נושאים שוובר לא חשב עליהם אבל הם מתחברים.

רפרט על נושאים סביבתיים. לא סיכמתי, להשלים.

תמונת העולם שנתנו בקורס: הסרת הקסם הפכה את העולם לדומם ומתמטי. אחת הסכנות היא כשהמחשבה הזאת מתחילה לחול גם על האדם. הסרת הקסם גורפת גם את האדם פנימה. יכולות להיות תפיסות נטורליסטיות שיוציאו המון תוקפנות מהאדם – האדם הוא חלק מהטבע, לא שונה מהחיות ומי שהכי חזק שורד, כל אחד מנסה להגן על עצמו. יש כאן בלאגן מושגי, המון עניין והמון כתיבה.

בקורס ניסינו לראות איך ההבנה שלנו של הטבע – ההומוגניות שלו, המכניות שלו וכו' תורמים לכך שהעולם נראה ריק. זה שאנחנו מבינים את זה לא אומר שנוכל להחזיר את העולם אחורה בלחיצת כפתור!

פסיסיקאי אתיאיסט: “כדור הארץ הזה כנראה עותק יחיד ביקום ולכן בואו נשמור עליו".

שאלנו אם יש ייחוד בעולם הזה – אם העולם הוא אחד ממיליארדים והאדם לא מיוחד בשום צורה – למה לשמור על העולם.

ורמיר אחרי שהוכיחו שהעולם הוא הומגני: “העולם הומוגני, אז איפה כולם?” היינו מצפים שיהיו אנשים בכל מקום! למה אין אנשים על הירח! הכל שממה ושיממון! מטיפת מים בחלל מתרגשים! זה סך הכל מים, זה רחוק מלהיות אדם. יכולות להיות תפיסות מטאפיסיות שנותנות ייחדו למקום הזה וזה כן יכול לגייס אותנו לשמור על העולם.

הטענה היא לא שבגלל שהעולם יחיד אני צריך לשמור עליו, אלא שדרך החרדה שלי מכך שהוא יעלם אני מבין עד כמה הוא חשוב לי.

נתפסנו בוובר כנקודת מוצא, מצפן. הוא לא חלם שיקחו אותו לכל כך הרבה כיוונים! הגענו לנושאים מאד מודרניים!

שבת

כמעט אין עיסוק בשבת כנושא פילוסופי. אפשר לצפות בפילוסופיה יהודית תעסוק בזה יותר ממה שהיא עושה, משום ששבת מרכזית מאד בחיים יהודיים אמוניים, כך שנוצר פער בין המרכזיות של שבת לבין העיסוק בה. קיימות ביהדות המסורתית אמרות ואמירות על שבת. בתלמוד אין הרבה אבל במיסטיקה ובזוהר יש אמירות והגיונות ותובנות רבות על השבת. נוסף לכך השבת עברה טיפול הלכתי מאד חזק. מבחינת עיון בנושא אין הרבה.

הרמן כהן: לוקח את החשיבה היהודית כמייצרת חשיבה חדשה פוסט קנטיאנית. הוא סבא (מטאפורית) של רוזנצווייג ושל השל (שכן עוסקים בשבת), הוא פותח את העיסוק בשבת.

מה הוא כתב על השבת? שרוצים לייצר ברית יהודית גרמנית שהמרכז שלה יהיה השבת, וכדי שזה יקרה צריך להעביר את השבת ליום ראשון. במושג המשיחיות של הרמן כהן גולת הכותרת היתה השבת. כאן הוא חוזר ברוורס חזק מאד במאמר מרכזי על השבת, ואז הוא הצניע את השבת בין הפרקם – לא מהעדר מטען אלא מעודף מטען.

היינריך היינה – השיר על השבת: אחד המשוררים החשובים ביותר בגרמניה נותר בכך לגיטימציה לעיסוק בשבת. זה פתאומי, out of the blue.

ביאליק – חסיד גדול של השבת, נזף בקיבוצים שלא שמרו את השבת.

יש משיחיות של מקום – זו הציונות (או ההתנחלויות, הן מקדשות את החלל),

ויש משיחיות של זמן –וזו השבת, היהדות מאופיינת בזה.

לכן הציונות היא רגרסיה.

השבת היא הגאולה עצמה.

יש כאן אנטי ציוניות של הרמן כהן – קידוש הזמן על חשבון קידוש המקום.

הרמב"ם לוקח את השבת ורואה אותה כזכר למעשה בראשית. השבת היא הזכירה לכך שהעולם הזה נברא (במחלוקת נברא או קדמון).

זה זכר למעשה בראשית – זו מסורת, לא הגיג פילוסופי.

כאן יש תפיסה של השבת כמגלמת רעיון פילוסופי.

פה הרמב"ם לוקח את השבת וממקם אותה במעשה בראשית.

(יכולה להיות תפיסה אחרת שהשבת היא זכר ליציאת מצריים, או חירות, או שילובים).

יש שאלה אחרת והיא שאלות פילוסופיות שקשורות בשבת. אני מסתכל בשבת ושואל מהם העמדות הפילוסופיות שקשורות בשבת.

עמדות שקיימות:

• השבת פירושה מנוחה
• קידוש הזמן – יותר ממנוחה (עם כל ההקשרים!)
• מצוות מסויימות, ל"ט אבות מלאכה (הרב סולובייציק נגד הספירטואליזציה של שבת אצל השל) אין כאן מובו לא של מנוחה ולא של קדושת הזמן. הוגה נוסף כאן: לייבוביץ.

צריך להבדיל בנושא השבת בין שיחות מוטיבציה (עידוד לעשות) לבין דיון פילוסופי.

השבת קשורה לערכים ולאתיקה של סביבה. יש זעם על חבילות של אידיאולוגיות – למשל העולם היהודו נוצרי ואתנו-צנטריות, פטריארכיה, וכאן אנחנו רואים שזה לא בהכרח נכון.

סביבה ושבת – אין תנועה יום שלם! מאד סביבתי.

קוראים: התרבות הטכנולוגית....

דרוש משהו יותר קונספטואלי כדי להסביר למה קידוש הזמן הוא עמידה על סוד הבריאה.

עזבתי מוקדם – להשלים.

פסיכולוגיה של העצמי - שיעור 14 - שיעור פתוח לשאלות

שיעור 14 – 18.06.2013

שיעור פתוח לשאלות.

• הילד של קוהוט (שנות ה90 זו תקופת הפרסומים, שנות ה50 – תקופת הכתיבה) אינו הילד של היום – סביב הילד של קוהוט היו המון מטפלים – הורים, מטפלת. הילד של היום אינו ילד אדיפלי – אין מקום רב לקונפליקט זה היות וההורים הרבה פחות נמצאים. עם השינויים הסוציולוגיים גם התיאוריות משתנות ומתפתחות. עם זאת, האדם הוא אותו אדם. כך יש מבנה של פסיכואנליזה בקומות: דרייב דיפנס, יחסי אובייקט וכו' – עד ההתייחסותיים. למשל, ההתייחסותיים הרבה יותר ערניים לתרומה של שני הנמצאים בחדר, אם כי אלו דברים שגם פרוייד דיבר עליהם! אבל היום יש על זה יותר דגש, כי העולם הופך להיות הרבה יותר דמוקרטי ושוויוני. אפשר לקשר גם את הקומה הרביעית – ההתייחסותית, השוויונית, בגלל שהעולם, ובייחוד ארה"ב (לשם עבר המוקד) הפך להיות יותר דמוקרטי וליברלי. אבל ושב – האדם הוא אותו אדם – דרייב דיפנס ממשיך להעסיק אותו – אולי פחות מאשר בתקופה הויקטוריאנית (שאופיינה באיסורים רבים, ובייחוד סביב מין), וכן סוגיות של ספרציה – אינדיוודואציה וכו'. קוהוט הדגיש את הנרקיסיזם, ואת העובדה שהוא לעולם לא נגמר. הוא אומר שהטיפול צריך להיות מאד ערני לנרקיסיזם.
• תוספות של CBT לטיפול של פסיכואנליזה של העצמי – עם פציינטים מסויימים צריך לדעת להפעיל כמה גישות. איתן עוסק הרבה בטיפול בהפרעות אכילה – הטענה היא שצריך להפעיל שתי זרועות בטיפול כזה – טיפול דינמי (פסיכולוגיה של העצמי או אחר) וזרוע נוספת התנהגותית (את זה הדיאטנית עושה). לא מאד בריא לדעתו לערבב בתוך הטיפול גישות שונות. זה שנוי במחלוקת: וכטל אומר שצריך לערבב גישות – השעה צריכה להיות מעורבבת אנליטית והתנהגותית (“לדבר אספרנטו"). איתן נגד, הוא חושב שצריך סדר והפרדה – פגישה אחת בשבוע דינאמית ואחת התנהגותית, או תקופה ותקופה, או שני מטפלים שונים.
• שאלה: יש משהו כמעט אינהרננטי בפירוש שהוא לא אמפטי – כי הוא מביא את נקודת המבט של האחר – שזה לא תמיד קרוב – חוויה. פירוש הוא תסכול אופטימלי. הפסיכולוג של העצמי יהיה אמפטי גם בעת פירוש – הוא ידאג שהפירוש לא יהיה ממש רחוק חוויה. זהו קצה של רצף של אמפטיה, וצומח אחרי שיש מספיק אמפטיה ואפשר לקבל אותו (אלו התנאים לכך שהוא יהיה אופטימלי).
• שאלה על צרכים נרקסיסטיים שמתעוררים בפרידה. בסיום טיפול מתקיימות שתי רמות:
  1. המישור שלי פרידה – שני אנשים נפרדים.
  2. האם טיפול יכול להסתיים?
  פרידה יכולה להתפס ככשל אמפטי, אבל בלתי נמנע. בפועל – על פני השטח, מדובר בכשלון אמפטי, אויל אפילו הכישלון האולטימטיבי. יש בזה עצב אינהרנטי. אבל כמו בהתפתחות תקינה של ילד שעוזב את הבית (אפילו בתנאים אופטימליים של התפתחות תקינה) יש בזה עצב. מצד שני – זו הוכחה לגדילה והתפתחות. כלומר, יש כאן כישלון אמפטי וזה עצוב, אבל זה לא בהכרח דבר רע, זה לא דבר שנובע מאטימות או טפשות. לפעמים זה בדיוק מה שצריך – לפעמים תסכול אופטימלי. הצרכים הנרקיסיסטיים לא ייגמרו – הצורך במישהו שקשוב עלי לגמרי והוא לגמרי לימיני ואין לו שום אינטרסים (זולת האינטרס הכספי שהוא על השולחן), הוא לגמרי לימין הסלף שלי (גם אם הוא בסתירה לבוחן המציאות או לצרכי האגו (?) ) והוא הולך, אבל הוא עושה זאת כשההיזקקות פחות נואשת, כי הצרכים הנרקיסיסטיים סופקו תקופה הוסלף מספיק חזק. האדם מוכן לחפש אובייקטי – עצמי אחרים בסביבה המציאותית באופן מותאם, לא נואש, הדדי ומתחלף.

מעשה בראשית - שיעור 11 - האור

שיעור 11 – 12.06.2013 - אור

גם האור וגם השבת קשורים במעשה בראשית. אלו גם שני הנושאים האחרונים שנותרו לנו.

על דרך המבוא אפשר להגיע לנושא של האור מזוית קצת שונה.

שאלה על הקשר בין האל והעולם – סתירה פנימית: מצד אחד הוא טרנסצנדנטי – מעבר לטבע, ומצד שני אכפת לו ממה שקורה בעולם. בתפיסות פנתיאיסטיות אין אין הבעיה הזאת – כי האל הוא הטבע. בתפיסות אליליות זו לא בעיה כי האלים הם כוחות בטבע. אבל בתפיסה מונותיאיסטית זו בעיה – איך אלוהים יכול להיות קשור בטבע (למשל – בורא אותו). למשל, הרמב"ם במורה נבוכים - לפיכך אין שום זיקה בין האל ובין העולם... הבעיה היא שאלוהים והאדם לא יכולים להיות כלולים תחת הקטגוריה, כמו שאין שום יחס בין ארבע אמות לחריפות שבפלפל, והאל נבדל מהעולם עוד הרבה יותר – החריפות וארבע האמות הם ברואים שניהם, אבל האלוהים והעולם לא מקיימים שום קשר בינהם. מצד שני, הרמב"ם אומר "והיאך היא הדרך לאהבתו וליראתו – בשעה שיתבונן בברואיו ומעשיו הנפלאים.. מיד הוא משבח ומפאר...”. אם כך יש כאן בעיה. הרמב"ם היה מודע לבעיה הזאת ואמר על כך שזה פרדוקס.

אנחנו מדברים על האור בשני מובנים שונים, באנלוגיה על האל והעולם – לומר שהם קשורים זה יותר מדי, ולומר שהם לא קשורים – זה פחות מדי. בדומה, יש משמעות שאנחנו מדברים על האור במובנים רוחניים ויש משמעות פיזקלית – שדה אלקטרומגנטי וכו'. בתרבות שלנו אנחנו למעשה מדברים על האור בשני מובנים שונים. מה שנעשה זה לנסות קצת ללכת מעבר. אנחנו רואים ביטויים "כי אשב בחושך ה' אור לי" – הכוונה היא לא לפנס! “אתה האור שלי" “פנים מאירות" – הכוונה היא לא לקרינה! מצד שני, התגובות שלנו לאור די קושרים את הדברים האלה. כמה דוגמאות:

• החוויה של אור נר היא חוויה של תגובה כוללת – רוחנית – תרבותית. אי אפשר להתייחס לזה כשדה אלקרו מגנטית וזהו.
• נר נשמה – אפילו חיונים משתמשים בו (למשל, בעקבות רצח רבין)
• כשהרב קוק ראה את הציורים של רמברנט הוא אמר שזה האור הגנוז, אור ממן אחר. האופן שבו אור פיזי מופיע מהציורים רמברנט הדהד אליו באופן רוחני.
• מטאפורת האור בפילוסופיה – למשל משל האור של אפלטון
• בקבלה – אם ניקח ממנה את מושג האור יישאר ממנה מעט מאד.
• דוגמא למטאפורת אור משירי ביאליק

מצד אחד קשה לומר שמדובר באותו מושג, ומצד שני קשה לומר שסאת מטאפורה בלבד (שיתוף השם).

באור קשורים עוד דברים מעניינים -

• הוא הדבר הראשון שנברא
• מקום האור ברעיון החיים. חיים ואור קשורים בקשר חזק. למשל, צמח מוגדר כיצור שמתקיים מאור. צמח גדיר במונחים של אור! זה מפתיע!

קריאה מדרשית של סיפור בראשית: “ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור". לפי תפיסות די חזקות היום הביטוי "יהי אור" לפי הפשט של הפשט הוא לא קוהרנטי בתחינה פילוסופית. בסיפור בראשית יש על ההתחלה בעיות קוהרנטיות. למה זה לא קוהרנטי? כי כדי להתכוון לנמר (העבודה של קריפקה) אני חייב להצביע על נמר, אני חייב שנמר יהיה בעולם ממש. אם יש לי בראש כל מיני תיאורים על נמר זה לא מספיק. באופן אחר: נגיד שלא היה אובמה עד היום. אי אפשר לומר "יהי אובמה".

אפשר להציל את זה אם נאמר שאלוהים הגדיר את האור (השאלה – למה אלוהים התכוון כשהוא אמר אור?) בעזרת הדבר היחיד שהיה באותו רגע – הוא עצמו. מסקנה: האור קשור באיזשהיא צורה לא טריוויאלית עם אלוהים עצמו.

אנחנו רוצים עדין להגדיר את טיב הקשר בין שני המובנים של האור – קשר שהוא לא שיתוף השם ולא מושגי. ההצעה הראשונה היא להגיד שהקשר הוא בדיוק כזה – לא שיתוף השם ולא מושגי. הנתון הבסיסי הוא החוויות שלנו עם אור. המושג הזה מופיע...

קחו מושג כמו האצלה. מה זה בדיוק האצלה? קשה להגדיר בבירור. אפשר לתת משלים.

מה עם מושג שנקרא נובלת – שתי מונחים: פרי שנבל לפני שסיים להתפתח, ובמשמעות אחרת – פרי שנבל (אחרי שהגיע למימוש). ההגדרה הראשונה היא המילונית. אם נאמר בשפה אריסטוטלית אז הקיום של הדבר הוא בפוטנציאל. הוא האלון בפוטנציאל.

מדרש הנובלת - בראשית רבה, יז, ה:

“שלושה סוגי נובלות הן:

נובלת מיתה – שינה [-לשים לב – מצד אחד יותר משיתוף השם – מצד אחד אין כאן קשר מושגי מלא!]

אפשר להבין מה זה נובלת מתוך הדוגמאות.

מוות זה משהו טרנסדנטי. הוא לא ניתן לחוויה, הוא משהו שמעבר. בכל זאת, בתרבות אני תופס אותו דרך שינה. שגם זה משהו שלא ממש חווים.

הרמב"ם (?) מוסיף ש"נובלת נבואה – חלום". מצד שני יש אמירה שחלום הוא 1/60 של נבואה. כאן יש יחס כמותי. האמירה על הנובלת היא על יחס איכותי.

המרצה מנסה לפתח משהו חדש – יחס הנובלת שלוקח אותי מעבר.

באותו התפיסה – "נובלת העולם הבא – שבת”, שוב – דרך משהו בעולם תופסים משהו שהוא מעבר בעולם.

ודבר אחרון "נובלת אורה של מעלה – גלגל חמה". שוב, האור הפיסי מאפשר לנו לתפוס משהו שממנו אין לנו התנסות. אז אם אנחנו מקבלים את רעיון הנובלת בתור משהו שהולך מעבר לשיתוך השם והמושגי, אז אפשר לקבל את הקשר בין אורה של מטה ואורה של מעלה.

זה קצת לוקח אותנו לשאלה הגדולה בין שתי המשמעויות.

כשהנביא מדבר על היחס בין אור הגאולה לאור יומיומי הוא מבין את זה כדברים שונים לגמרי "לא יהיה לך עוד השמש לאור יומן ולנגה הירח לא יאיר לך והיה לך ה' לאור עולם", אבל הוא מבין את זה כנובלת (הוא בכל זאת לא משתמש בכסא כדימוי, הוא רואה איזה קשר, האור הפיסי כרושם, קשר למשהו אחר".

על המבחן:

יש מבחן בית. יהיו שאלות ו-48 שעות. מי שיש לו בעיה יכול לגשת. רק מה שלמדנו נדרש. התאריך הוא ה26.6, יום רביעי. יהיה צריך להגיש עד שישי בבוקר. את המבחן אפשר להגיש ללימור מודפס או במייל.

שיעור השלמה:

שבוע הבא נשארים אחרי.

פסיכולוגיה של העצמי - שיעור 13 - Nagel

שיעור 13 – 11.06.2013

2 - (1 ＆ 2) Nagel - Psychotherapy of a Lower Level Borderline Personality Disorder

15 דקות ראשונות – לא הייתי.

מקריאים תיאור מקרה של קייט. קוראים בערך עד עמוד 12.

הגישה של מסטרסון היא של קונפרונטציה. המטפלת מעמתת אותה ישירות מול הבעיות שלה – למה את לוקחת סמיםף למה את לא הולכת ללמוד או לעבוד. יחד עם זה- פירוש טרנספרנט=ס קלאסי – מה שאת אומרת עלי הוא השלכה. כשאת שואלת אותי אם אני לא יכולה לעזור לך זה מתמיה כי זו השלכה – את משליכה עלי יכולת אומניפוטנטית שפעם היתה לך. הגישה היא אל האגו, המטרה היא לחזק את בוחן המציאות של האגו. יש דיבור ישיר עלי זה – למה את לא מפעילה את בוחן המציאות – כמעט במילים אלה. למה את שותה ועושה סמים במקום להרגיש. זו גישה של להפוך acting out לדיבור (פנימי ובתוך השעה). זה הקו הטיפולי הבסיסי של יחסי האובייקט ושל הדרייב דיפנס. כמובן שבכל שעה קלינית אםשר לשמוע עוד דברים; אפשר לשמוע כאן כל מיני אלמנטים לא ספציפיים שמשותפים לכל הגישות, למשל העובדה שקייט מרגישה שהמטפלת רוצה בטובתה, רוצה לעזור לה, דואגת לה וכו'. אבל האלמנט הספציפי הגישה הזאת הוא הקונפרונטצות הישירות.

כמה מילים על דיכאון – נטישה של מסטרסון בדיון עם טופין. מסטרסון בא מגישת יחסי האובייקט (-ויניקוט, מאהלר, מסטרסון). מסטרסון מסתמך על התצפיות הקליניות האמפיריות של מאהלר כדי לדבר על דיכאון הנטישה. מאהלר המשיגה תחנות התפתחות בציר יחסי האובייקט (בדומה לאלו שאנחנו מכירים מההתפתחות הפסיכו-סקסואלית; זה מתחיל מסימביוזה, עובר לpracticing – הילד מבצע את העצמאות והנפרדות שלו ורץ הרחק מאמא. מגיע השלב של הre-approachement – הילד מבין שהכישורים שלו לא מי יודע מה, והוא רוצה לחזור לאמא. ואז נוצרת הנדנדה שמסטרסון מדבר אליה – בין חזרה לזרועות אמא לעצמאות. הורה בריא שרואה את הנדנדה הזאת צריך לתמוך באגף של העצמאות מצד אחד ומצד שני לאפשר לו לחזור לזרועותיה. אמא שגורמת לבורדרליין קונסת את הילד כשהוא חוזר אליה ברגשות אשמה ובדיכאון נטישה – ואז אצל הילד כל פעם שיהיה מצב של נםרדות – מבן זוג וכדומה יהיה abandonment depresion.

ממשיכים להקריא בעמוד 19

שעה של נייגל נראת מאד דוה לקוצ'ינג. האם ייתכן שזה כך? טופין בהמשך אומרת את זה.

בואו נענה לה – למה זה לא קואצ'ינג?

הצמיחה קורית בכשל האמפתי (בתנאי שהוא מדוד, תסכול / סיפוק אופטימלי, בקל).

פספסתי גם את סוף השיעור

מעשה בראשית - שיעור 10

שיעור 10 – 29.05.2013

בעניין הקסם בעולם, יש להפריד בין תפיסות פוליתיאיסטיות ומונותיאסטיות. לא כל ההוגים החילונים עושים את זה – דוקינסף למשל, מזכיר את שתיהם באותה נשימה. בתפיסות פוליתיאיסטיות ברור שיש קסם בעולם – רוחות שמנהלות את העניינים, עצים מדברים וכו'.

• יש שרואים במונותיאיזם את תחילת הסרת הקסם מן העולם – אלוהים מחוץ לעולם – אין יותר מדי כישוף, מאגיות... יש תפסיות שיראו בכניסה של מאגיה וכישוף לדת המונותיאסטית עבודה זרה.

• עמדה נוספת – מהמונותיאזם מתחיל זלזול בעולם. הכבוד לטבע שנותן עובד האלילים (מקדש השמים וכו'). פתאום יש אל שעושה בטבע מה שהוא רוצה – מפר אותו, מתעלל בו, סותר את החוקים שלו איך שהוא רוצה... כאן מתחיל הזלזול בטבע! פויארבאך טען את הטענה הזאת.

בשיעור הזה נציג התנגדויות לעמדות אלה;

עמדה אחת היא עמדתו של לייבוביץ, לפיה העולם סתמי וריק ורק אלוהים לבדו הוא קדוש. עמדה זו מתבטאת בדרכים רבות, חלקן פוליטיות. מבחינתו יש הומוגניות – העולם הוא חול ואלוהים מחוץ לעולם. מבחינתו סיפר בראשית בא להגיד שאלוהים לא ברא את העולם (??). ממילא, כל קידוש של משהו – מקום, אדם, חשוד בעבודה זרה במקרה החמור יותר, ומקרה החמור פחות בעבודה שלא לשמה. הוא אמר על הציונות הדתית שהקשר שלה לאדמה הוא עבודה זרה. על הרב צבי יהודה אומרים שהוא אמר שהוא עבודה זרה בעצמו. יש לו אמירות חמורות מאד – על הכותל כדיסקוטל, על הרב גורן שיצא ותקע בשופר כליצן שתקע בשופר – העמדה הבסיסית שלו היא שהעולם הזה ריק מכל ערך. זו גם הסיבה שלייבוביץ מאד אהב את הפוזיטיביזם הלוגי – הוא אהב לצטט את ויטגינשטיין - “העולם הוא מכלול העובדות". זהו. זאת עמדה אמונית, שצומחת מתוך האמונה!

לייבוביץ (היידיגר?) ולוינס הם יותר מסובכים. לוינס מדבר על משהו מזוהם. חלק מהסיבה שהוא כל כך אוהב את האין והעיסוק בו היא שמבחינתו היש סתמי, הוא זיהום. מה שחשוב יותר הוא שגם אצל לוינס וגם אצל לייבוביץ מעמדו של האל כבורא מטושטש. אצל לייבוביץ האל ויחסיו עם בני אדם מוגדרים באופן מוחלט. המיצוי הוא במחויבות של בני אדם כלפי בני אדם (?). האל כמה שעומד ביסוד הטבע כבורא כמעט לא קיים. הוא האמין בזה – אבל זה לא כל כך נוכח בהגותו. לייבוביץ מאד נזהר מרדוקציה של אמונה להומינזם, בגלל מה שקרה באירופה (משהו עם חיילון...) ולכן האמין שיש לשמור על האל ועבודת האל כבלתי תלויים. לעומתו, לוינס דווקא כן אהב את הרדוקציה הזאת, של העולם הדתי לעולם האתי. במובן הזה הפרוייקטים שלהם הפוכים. כך או כך – אין לטבע שום ערך.

עמדה נוספת – יש מי שיראו גם את העולם וגם את המדע כמשהו תפל לגמרי. זוהי התפיסה שהטבע הוא רק קליפה, ועיסוק בכל דבר שאינו תורה הוא ביטול תורה. הטענה היא לא שכל המקובלים טוענים ככה, אבל יכולה להיות טענה כזאת – העולם הוא הדרגה האחרונה בהשתלשלות והוא סתמי.

לסיכום – הבאנו כרגע 5 עמדות בדבר הקסם בעולם (מונותיאזם כתחילת הסרת הקסם, מונותיאזם כזלזול בעולם, לייבוביץ, לוינס והעולם כתפל).

עמדה נוספת – יש עמדות שהעולם לא מקסים בהם, אבל הוא עדין טעון רגשית (למשל סארטר, שהיש מעורר אצלו בחילה – בחילה זה לא סתמי!).

עכשיו נבקר את העמדות האלה מבפנים – מנקודת המבט של האמונה (אין מה לבקר אם לא מקבלים את המושג קדוש). התיאור הזה שמביאים לפעמים הוא חלקי, לפעמים הוא מופרך ולפעמים הוא לא מספיק מעמיק. אלו בגדול שלוש העמדות לגבי הטבע.

אנחנו עוברים לאט מהשאלה האם העולם קסום או לא... הזיקות האלו בין טבע לאמונה הן הרבה יותר ממה שנדמה.

• אם העולם הזה סתמי – למה מהללים את האל שברא אותו? “יוצר אור ובורא חושך...”
• לייבוביץ יכול לענות שהוא מקיים ציווי "הבוחר בשירי זמרה" – אם היה בוחר אלוהים במשהו אחר אז האדם היה עושה משהו אחר! יש ציווי להלל והציווי להלל הוא על פי המקורות.
• ישעיהו "כי הארץ כבגד תבלה... הביטו אל השמים ממעל ואל הארץ מתחת...” - אני משתמש בטבע אבל לא כדי להתפלא על היופי של הטבע אלא כמקפצה ללמידה על המוחלטות של האלה. אני מסתכלת על הדברים הכי גדולים ואומרת לעצמי שהם כלום לעומתו. לטבע יש תפקיד בלתפוס את המוחלט!
• לויטגנשטיין בסוף הטרקטט יש אמירה ש"עולמו של המאושר שונה מאולמו של האומלל”, ומה שמענין זה החיבור ל"גבולות שפתי הם גבולות עולמי". לכאורה יש עולם אחד שבו משוטטים כולם – המאושרים עם האומללים. אפשר לומר "צר עולמי כעולם נמלה" – הכוונה היא לא לתפיסה כזאת (?) אלא לתפיסה יותר אידיאליסטית של המציאות. בתפיסה כזאת, שהוא עמדה מטאפיסית מסויימת. הטענה האם העולם מקסים או לא היא לא אודות הטבע אלא אודות האדם הצופה בטבע. קודם כל – עצם השאלה אם העולם קסום או לא מניחה שני דברים: 1. תפיסה מסויימת של קסם 2. היא בעצמה נפילה קיומית – האדם הדתי לאדם האסתטתי. השאלה אם העולם מדליק או לא אומרת שאתה במצב קיומי נמוך מאד. זאת הטענה הכללית. יקח זמן להסביר אותה. נפתח את הנקודה הראשונה. נחשוב על התואר "מכובד". לכאורה, פרדיקט חד מקומי. בבדיקה שניה זו לא טענה על האיש – הטענה שאדם מכובד אומרת שיש אנשים שמכבדים אותו. אם כך, התואר מכובד הוא לא תואר של האדם אלא של אנשים שמסכלים עליו. באותו אופן העולם מקסים או מלא הדר (או מעורר אימה) – אלו טענות על האופן בו אנשים צופים בעולם. ההערכות על העולם הן עצמן השתקפויות מנקודת מבט מסויימת שקשורות בעולם וקשורות במשקיף. הטענה השניה היא טענה שיש בעצם השאלה הליכה לכיוונים אסתטיים ולא לכיוונים דתיים. השאלה האם אמא שלי יפה או לא היא לא מעניינת – זה לא מה שחשוב, זה לא מה שמכונן את היחס שלי לאמא שלי. טענות כמו העולם מקסים או סתמי, ניתן להסתכל עליהן כמצבים מסויימים של תודעה. נגיע מכאן לאידיאליזם. לא תיתכן תודעה בלי תודעה של משהו – אנחנו מדברים על תודעה כנטועה בעולם. (...). אולי דרך אחת להבהיר את זה היא דרך שני שירים:

אושר שליו / רחל

תלולית החול

שמש רוותה

על תלולית החול – אני ואתה

ובלב

אושר שליו

חצאי צבעים

חצאי קולות

לא צריך לשאול

לא צריך לענות

העבר ידך על חלקת צווארי

בלב

אושר שליו

צרי

יש לנו שריד של חיים ליד תלולית חול. זאת תלולית חול טעונה. אנחנו מדברים על פיסת חלל זמן שהחיים מתחברים אליה באופן מאד מיוחד. תלולית החול היא ברקע, היא לא מהותית, אבל היא לא סתמית – היא מהווה מרכיב ותנאי בהוויה הזאת. תלולית החול מנקודת מבטו של מישהו אחר יכולה להראות אחרת לגמרי. תלולית חול תמיד מופיעה טעונה באופן מסויים.

חוויה אחרת לגמרי -

ארז ביטון

"ואילו אבא שלי היה אומר טוב חצי בית בארץ ישראל... לימים שלחו אותו לנקות מחראות... לימים התחיל להריח מן האדה ומן העצים ריח של גוי. לימים התחילה לבוא אליו מן האנשים שפה של גוי. ואני ברגעים של קנטור ופיוס הייתי אומר לו... ואיפה אתה ואיפה ארץ ישראל”.

פתאום חתיכת טבע, חתיכת אדמה, נראית אחרת לגמרי, נחווית אחרת לגמרי. זאת יכולה להיות אותה תלולית חול! מהי התלולית? קסומה או סתמית ומנוכרת? כמו בשיר של רחל או כמו בשיר של ארז ביטון? זאת שאלה לא טובה כי זאת לא תכונה עצמית של התלולית! היא נשקפת באופן אחר מחוויות אנושיות שונות של אנשים שונים.

אותו דבר לגבי התייחסות לשאלה הגדולה בדבר המציאות הטבעית.

בהלל יש למציאות פורצוף אחר. כשאני בתודעת הלל אז המאורות, הכוכבים, השמש, הירח... מופיעים באופן מסויים. בקריאה של ישיעיהו השמים הם אותם שמים אבל הם מופיעים עם הבעה האחרת! השאלה היא לא מהם השמים אלא מאיזה מצב תודעתי אנחנו תופסים אותם.

הטענה על הטבע כסתמי היא בסה"כ אחת ההבעות שהמציאות יכולה להביע. הטענה היא לא חשיפה של אמת. אי אפשר לומר "שלא יהיו לך אשליות – הטבע הוא סתמי. נקודה.” אז סתמיות היא לא המציאות, אלא הופעה של הטבע. מבע מסויים.

פסיכולוגיה של העצמי - שיעור 11 - תוקפנות

שיעור 11 – 28.05.2013

היום קוראים את המאמר של ד"ר איתן בכר.

עד 1915 בעיני פרויד התוקפנות היא כפופה ליצר המין והיא דרך אסרטיבית לבצע מיניות. רק לקראת סוף חייו התחיל פרויד לתת לתוקפנות בdual drive theory מעמד משל עצמה והיא כבר hostile aggression במונחי המאמר של היום.

מלאני קליין לקחה את המאמרים האחרונים של פרויד על יצר המוות ועשתה מיצר המוות והשלכתו על תוקפנות וקנאה hostile aggresion – תוקפנות עוינת. מלאני קליין עשתה אותו למרכזי בתיאוריה שלה.

הלאה ליחסי אובייקט – ויניקוט לא רואה בתוקפנות תוקפנות עוינת. הוא מייחס לה תפקידים קונסטרוקטיבים בהיפרדות, מציאת העצמי, היכולת להיות לבד... תוקפנות היא קונסטורטיבית בעיניו של ויניקוט.

קוהוט – כל התוקפנויות הן ריאקטיביות. אין שום תוקפנות עויינת שהיא hositle – שהיא דסטרוקטיבית. כל פעם שיש תוקפנות היא ריאקטיבית (בהמשך נראה אם היא ___ או ___ ). בשום מקרה היא לא דבר מולד – לא יצר מוות מולד שעובר המרה לתוקפנות וקנאה.

• Narcissistic rage – זעם נרקיסיסטי - מונעת מנקמה. מכוון לתקן עלבון, אינו משרת את האגו. לפעמים ממשיך אחרי שהוסר המכשול. זעם כזה משעבד את האגו.
• mature aggresion – תוקפנות בוגרת – מוכוונת מטרה (למשל – מלחמה על מקור מים בין מדינות). משרת את האגו, נגמר כשהמכשול הוסר.

למשל, מישהו תפס לי את החניה – תוקפנות בוגרת תהיה לצעוק על הנהג עד שהוא יוצא מהחניה ואז להרגע, תוקפנות נרקיסיסטית תהיה להמשיך לתקוף אותו ללא קשר – למשל – לרצוח את הנהג כשהוא עודנו בחניה שלי. זה לא מכוון להסרת מכשול! זה מכוון לתיקון עלבון!

תוקפנות נרקיסיסטית תבוא מתוך עצמי מאד פגוע, שלא רואה את האחר כסובייקט שהוא מרכז של יוזמה, לא ינהג מתוך הסויבייקטיביות שלו אלא של האדם הפגוע. אומר קוהוט – לפעמים די בכך שהעצמי הפגוע רואה שהזולת פועל מתוך האינטרסטים של עצמו, זה יכול לשגע אותו. למשל, במקרה של זוגיות, בן זוג שלא מסוגל להבין את בת זוגתו שמאחרת כי היתה בחוג לציור. הוא לא יכול להבין את הפעולה של האחר צתוך האינטרסים של עצמו!

הריפוי של הזעם הנרקיסיסטי – לגרום לאדם להיות פחות פגוע נרקיסיסטית, להוריד את רמת ההזדקקות לסלף אובג'קט, לכך שהאחר יהיה כזה עבורי. איך עושים את זה? ע"י העמדה של הפסיכטלוגיה של העצמי – המטפל יהיה במשך תקופה ארוכה אובייקט – עצמי לאחר עד שהמטופל יהפוך למרכז עמצאי של יוזמה, כך שהוא פחות יזדקק והאחרים פחות ייכשלו.

דוגמה מהמאמר – מטופלת שהתלוננה אחרי שעה שאיתן חשב שהיא טובה. פירוש קליינאני (שעזר במקרים אחרים) על כך שהיא הורסת את הדבר הטוב שניתן לה ואז התערבות קוהוטיאנית בסגנון ההתערבות השניה של מיסטר זי, שפירוש טוב עושה לה רע כי הוא מגרה את התקווה שכן אפשר להבין אותה ולהתחבר אליה, אבל הכמיהה שלה והסכולים שלה בעבר הם כל כך גדולים שהיא מסרבת להם כי זה מזור קל ועוד מעט שוב לא יבינו אותה, יתסכלו אותה וכו'.

ניומן – אולי היא מפעילה מנגנון הגנה נגד אמפטיה ולכן היא דוחה את האמפטיה. גם זה יתכן.

החלום של הפציינטית – סכין שמסרסת את אחיה, היא רואה שהיא אוחזת את הסכין הזאת. אפשר לפרש את זה קלאסית מאד – פרוידיאנית או קלייניאנית - היא מקנאה באחיה הבן ומפעילה כלפיו תוקפנות. לפי הקלייניאניים ובמובן מסויים גם פרוייד המאוחר אי אפשר לפרש מעבר לזה – זה סלע האם – הbed rock – המקום הכי עמוק של תוקפנות בוטה, ואז ניתן רק להיישיר לזה מבט, להסתכל לתוקפנות בעיניים. בכיוון הקוהוטיאני – אם תוקפנות היא תמיד ריאקטיבית, היא ריאקטיבית לכך שהיותה בת כל כך פגע בה בהקשר המשפחתי שלה – מה שאבא לא רצה, מה שאמא לא יכלה לאהוב, היא לא יכלה לקבל בגלל זה אמפטיק מירורינג, אידיאליזציה (בטח לא עם אבא) וטווינשיפ, שהיא מגיבה בכעס.

כל המאמר מדבר על התנועה מהיזקקות נושאשת לכך שהמטפל יהיה זולת עצמי עבורה (תחושת המטפל בתחילת הטיפול שהוא יטפל בתינוק – חייב להיות מאד קשוב, להגיב בתזמון מושלם, במלל מותאם מאד) לאמירות הולכות וגוברות של המטופלת שהיא פחות זקוקה באופן נואש לכך שהזולת יהיה זולת-עצמי עבורה, פחות זקוקה לפרוש קרוב חוויה, יכולה לראות את המטפל יותר רחוק ואפילו לאט לאט להינות מזה. היא בעצם מבקשת פירושים רחוקי חוויה. למרות זאת היא עדין זקוקה לצמידות של המטפל ורואים את זה בכשל האמפטי. צריך להבין מה זה כשל אמפטי – זה דבר גדול! זאת סטיה קשה מהיות זולת – עצמי. זה לא "איחרתי בחמש דקות, היה כשל אמפטי, לקחתי על זה אחריות ומאז היתה פריצת דרך בטיפול". במאמר מתואר איך פירוש לא נכון של שתיקה קשה כשתיקה נעימה היה כשל אמפטי חמור, שגרם לה לגלישה פסיכוטית. זאת תגובה של התפרקות. יש להבחין בין כשל ניהולי, כמו איחור (אם כי יש לקחת בחשבון שזה תלוי בחוויית המטופל שיכולה להיות קשה מאד) לבין כשל אמפטי – שהוא כשל של האמפטיה. זאת מטופלת מוקירת תודה, אבל לקראת סוף הטיפול היא מתלוננת שהטיפול חממתי מדי, היא רוצה שהטיפול יכין אותה לקונפרונטציות. כאן הסלף עבר טיפול טוב, והיא הפכה למרכז של יוזמה עצמית, יש כאן בשלות אדיפלית (אמיתית, לא מופע אדיפלי) – היא חולמת שאביה נכנס לה למיטה ואומר לה "דברי, אני רוצה להבין אותך" (יש כאן רובד אדיפלי ורובד של היחסים עם המטפל) ובשלות למצוא בן זוג שהוא מחוץ למשפחה.

ההפתעה – הטיפול הקוהוטיאני, שהליימן וסטודנטים מתחילים חושבים שזה טיפול שמתאפיין בנחמדות. ההפתעה היא שהטיפול לא רוצה לחסל תוקפנות אלא תטפח תוקפנות – בוגרת – אצל המטופל שלו. הוא רוצה לחסל זעם נרקיסיסטי – על ידי הבנה שהסלף פגוע ולכן מגיב כמו שהוא מגיב. אבל אנחנו רוצים בתוקפנות בוגרת, כי הוא תמיד תגיבה לתסכול, והחיים מלאים תסכולים! לכן חשוב שתהיה תוקפנות אך כזאת שהיא מכוונת מטרה, והיא בשירות האגו. קליין, שנוטה מאד לפרש פירושים על תוקפנות, רוצה לחסל את התוקפנות ולהחליף אותה בgratitude, כי התוקפנות היא מולדת ולא ריאקטיבית בתיאוריה של קליין.

שאלות מהכיתה

• מדברים על שורשים ביולוגיים שמוסכמים על כולם. למשל, מתצפיות על תינוקות אפשר לראות בברור שיש תינוקות עם טמפרמנטים שונים. מה קוהוט יכול לענות על זה, מתוך הגישה שלו לפיה התוקפנות היא תמיד ריאקטיבית? קוהוט יאמר שבאופן היפוטתי ההורה אמור להיות מסוגל להתאים את עצמו את הצרכים של התינוק. להיות אובייקט עצמי וליצור סביבה אמפטית פירושו לקלוע לצרכים של הילד ו"לוותר על האגרטל שלו". כמובן שכלל שהילד יותר דורשני ורעשני ותוקפני יותר קשה לוותר על האגרטל, כי הילד דורש יותר ויותר מפריע. אבל באופן תיאורטי הוא אמור להצליח להיות אובייקט עצמי גם לזה, ואם הוא יצליח הילד יגדל, פחות יזדקק לסלף אובייקט – ויהיה בסדר. במקרים שקוהוט מציין בהן יש קונסטיטוציה מאד קשה – למשל עם ילד עם נכויות כבדות – אכן ההורה יכשל אמפטית ואז יהיה רע מאד.
• איך הבנה תמיד תרפא? יכול להיות מצב בו דווקא אם המטופל יבין את החסר שהיה לו ועד כמה הוריו לא יכלו להיות אובייקט עצמי עבורו – למה שזה לא יגרום לו לכעוס יותר? למה ההבנה הזאת תעזור לו? יש המון תשובות אפשרויות: מתוך הפסיכולוגיה של העצמי – זה מרפא כי 1. המטופל חווה את המטפל שלו בעמדה של אובייקט עצמי, ו-2. המטפל ייכשל, אבל הוא יכשל אחרת מההורה. יהיה יותר ריפוי בגלל כשלוניותיו של המטפל מאשר הבנותיו של המטפל, כי הכישלונות של המטפל יהיו מאד שונים מאלו של ההורה. יהיה כשל אמפטי אבל הסביבה תהיה מספיק אמפטית. הכשל של המטפל יהיה יותר אופטימלי מזה של ההורה (זה אכן יותר קל, בחדר נינוח...). תשובות מחוף לפסיכולוגיה של העצמי – למה ההבנה מרפאה? הפציינט שמבין היום הוא יותר מבוגר ועקרונית יותר חזק ובריא מהילד בן החמש. יכולת הקבלה והסליחה הרבה יותר גדולות היום. זו תמיד תשובת הפסיכותרפיה – כל הזרמים – אולי אפילו CBT.
  
  
  
  
  נותרו עוד שלושה שיעורים. בשיעור האחרון לא נקרא חומר אלא נבוא עם כל דבר – דברים שעלו במהלך השנה, דברים שלא הספקנות לשאול. זה יהיה שיעור יותר חופשי. אפשר להביא מקרים, דברים מתוך יצירות ספרות... שלושת המאמרים האחרונים מאד עוסקים בטכניקה. זה המעבר משלב התיאוריה בקורס לשלב הטכניקה. לשיעור הבא נקרא את המאמר האחרון שמופיע – של בראטרס – 14 ו14ב on burnout ואת את הדיון של ברייסט במאמר הנ"ל. מציע שלא נקרא את כל המאמר של בראט'רס. לא צריך לקרוא את החלק שמערב את הצעת התיאטרון. צריך להיות ערניים מהחלק של המקרה של שרה. הצעות הדיון צריכות להיות משם + הדיון של גייסט.
  לשיעור שאחרי יש לקרוא את מאמר מספר 12 של נייגל. ספר של שעות קליניות והתערבות מנקודת מבט של הפסיכולוגיה של העצמי מול התערבות אחרת – בדרך כלל קלייניאנית או קרנברגיאנית.