תעתועי התודעה - שיעור 11 - חטיבה שניה: זמן

שיעור 11

חטיבה שניה – הזמן באומנות

כיצד לוכדת האמנות את הזמן?

על התרגיל -

יעלה בקרוב לאתר, כולל הנחיות מדוייקות. צריכים להיות תמציתיים. השאלה מביאה ציטוט מתוך סצנה בסרט, בה הדמות של אדוארד נורטון (אין לו שם בסרט) מסביר איך הוא מגדיר את עצמו לפי סטים של כלי אוכל מאיקאה. התרגיל מתייחס על שניים מהטקסטים שהיינוֿֿ אמורים לקרוא כבר.

עונים על שתי סצנות לפי בחירתינו מהסרט – אחת באמצעותה הוא מטפל בבעייתיות של הבניית הסובייקט, והשניה בה הוא מטפל בהבניית הגוף.

זה תרגול לקראת כתיבת תשובה במבחן. תיאור הסצנה בקצרה – אין הרבה מקום.

להגיש בגוש 6 קומה 4, בתא של אלינה.

מועד ההגשה – באמצע החופשה.

נא לכבד את ההוראות – הם מבחינת מועד ההגשה והן מבחינת צורת התרגיל.

נתחיל עם מוסיקה – נשמע שני קטעים קצרים מהרפרטואר הקלאסי. 1 הדאג'ו של סמואל ברבור, מלחין אמריקאי, מנגינה יפה אולטימטיבית. 2 קטע של פגאניני – טרפטום מובילה (בתנועה מתמדת), כנר איטלקי.

שאלה: מהו הקטע הארוך יותר, מבחינת זמן?

בתחושה – הדאג'ו של ברבר יותר ארוך, אולם למעשה – שני הקטעים היו בדיוק באותו אורך בזמן – שעון.

השאלה שעולה היא למה התחושה הזאת נוצרת? (שתי היצירות הן אותו דבר מבחינת מצלול, כלי מיתר, מנגינה שולטת).

בשורה התחתונה, כשמתחילים לשמוע מוסיקה קורה תהליך של תרגום הצלילים במח. המוסיקה פועלת קודם כל כתופעה פיסיקלית. המוזיקה בסופו של דבר היא גלי אוויר שהכלי או הקול יוצרים ומערכת העצבים דרך התוף באוזן מתרגמת את השדר לפעולה קוגניטיבית שמתרגמת את השדר למה שנחווה כמוסיקה. אנחנו חיים וחווים על פי תחושה של זמן שעובר. כלומר, הקיום היומיומי מונחה גם על ידי מימד הזמן. אנחנו נשאל איך האומנות מתמודדת עם התחושה הבסיסית הזאת – המחזוריות (יום, עונות, חיים) מצד אחד, ומצד שני התחושה שאנחנו מתקדמים.

בסופו של דבר האנושות, שעסוקה כל הזמן בלביית את הטבע, השתלטה גם על הזמן ע"י המצאת מדידה טכנולוגית לזמן – השעון. אנחנו כבולים לזמן, אבל יש רגעים בהם אנחנו משתחררים מהתחושה הזאת. המוסיקה היא דוגמא טובה לכך שהזמן הוא עניין יותר מורכב ממה שהשעון מודד. (הזמן עובר כשנהנים, ולהפך). אנחנו חיים ברב מימדיות של זמן, ולמוסיקה יש את התכונה של להכניס אותנו למימד זמן אלטרנטיבי, זמן חווייתי, שמשקף טיפה יותר את החוויה האמוציונלית שלנו, מאשר את החוויה הפיזיקית שלנו, ולכן המוסיקה כל כך קשורה לאמוציות, למימד של סנטמינטליות, רגשות עזים. המוסיקה, כשהיא תופסת אותנו, מכניסה אותנו לעבדות מסוג אחר, שיש לה הסברים פיזיקליים-קוגנטיביים (-ככל שיש התרחשות של אירועים רבים בפרק זמן קטן אנחנו מרגישים שהזמן עובר מהר), ותרבותיים.

אנחנו נראה את הזמן באומנות הפלסטית ובקולנוע, ובל נשכח – החוויה הקולנועית היא חוויה של זמן – אנחנו מרשים לעצמנו להיכנס למרחב של זמן אחר, והחוויה הזאת היא אחת החוויות המכוננות של היותינו בעולם הזה.

מרי אן דון (טקסט רשות) מדברת על המעבר מהמאה ה-19 למאה העשרים כתקופה בה חלות תמורות מאד משמעותיות בתפיסת וחוויית הזמן בתרבות המערבית. הטקסט רשות כי הוא קשה, צריך לדעת רק את הקטעים שמופיעים במצגת. הקורס שלנו עוסק ביצירות אומנות, והדרך שבה הן מטפלות בשינויים בחויית הזמן שהם שינויים תרבותיים ותפיסתיים רחבים אד. אנחנו נדון בהיבטים אלה רק במידה בה הם מתגלמים ביצירות אומנות קונקרטיות בהן נדון בשיעור (וכך גם התרגיל). גם שאלות של זיכרון עבר רלוונטיות לחטיבה, וגם כאן יש תמורות מהותיות בין המאה ה-20 למאה ה-21.

הקורס שלנו מתמקד בשלושת העשורים האחרונים.

מרי אן דון חוזרת לסוף המאה ה-19 ומדברת על מעבר מתחושת זמן סובייקטיבית – טבעית (למשל, החוויה של החקלאי) לתפיסת זמן שהולכת לפי המהפכה של התיעוש, של חשיבה רצויולית על הקיום, ושואפת להפוך את תפיסת הזמן ליחידות אוניברסליות ברות מדידה, מה שמאפשר תחבורה ברכבות, מערכת של ייצור תעשייתי בה אנשים צריכים לעבוד בצורה מתואמת ויעילה. כל תפיסת הזמן משתנה. זה תהליך שמתחל מהשעונים הענקיים שמוצבים במגדלי הכנסיות ומסמנים בעיקר זמן ליטורגי (זמן מדוייק של תפילה) ברמה של כל מי שסוגל לשמוע את השעון. כשהשעון והפך זמין ונייד הוא מתחיל להשתלט – שעוני נוכחות... יש עניין של איחוד של הזמן מעבר למקומות שונים, ושל הפקעה של הזמן מהמימד הסובייקטיבי למשהו רציונלי, מחייב, מדיד. ביטוי חזק לכך הוא המטבע הלשוני – בזבוז זמן. הזמן הופך למשאב. כל עובד נמדד ביכולתו לייצר כמה שיותר בכמה שפחות זמן. מכאן נוצרת ההקבלה – זמן הוא כסף. הזמן מופקע מהרשות הפרטית, הלוקאלית – כשאין מסילות רכבת אין תחבורה יעילה בין מקומות והמן הוא מקומי – היום בו נולד עגל חדש, היום בו נשרפה הכנסיה...

אנחנו מוצאים במקביל התעוררות בשדה המדע והטכנולוגיה, ואלה נסיונות לתעד התפתחות של תנוענה, גופים, עצמים ובני אדם לאוך זמן לעשות ניתוח רציונלי שלהם. המובהק ביותר הוא צילומי התנועה של Muybribge – מפתח טכניקה שמאפשרת צילום תנועה והתפתחותה, סוף המאה ה-18. (צילומי סוס מביאים להבנה חדשה של איך הסוס דוהר). לרוב אנחנו חווים שמן דרך האירועים שמתפתחים על ציר הזמן, ותנועה היא אולי הדוגמא המובהקת ביותר.

במקביל אליו אנחנו מוצאים את מארי הצרפתי, שמודע לנסיונות של מייברידג' ומםתח טכניקה אחרת ודומה ללכידת זמן, ושימורה. מייבירידג' היה צלם, ומארי היה רופא, ונקודת המוצא לו היתה רצון להבין טוב יותר את הגוף האנושי ותנועת בעלי חיים. הוא יצא "רובה פוטוגרפי" שיש לו מחסנית מסתובבת ויכול לעשות 12 צילומים אחד אחרי השני. הוא יוא ך"ציד" ציפורים. הוא יוצא מכשיר מאבות הטיפוסית של הקולנוע – מכשיר בשם זואוטרופ- מכשיר מסתובב ובתוכו תמונות של קטעי מעוף ציפור עם סדקי הזזה (יש אנימציות ברשת), ואם ממקדים את המבט נוצרת אשליה של ציפור עפה -->הערה: מפגש בין אמנות לטכנולוגיה – מישהו שעוסק בטכנולוגיה עוצר ואומר לעצמו "וואו! אני עושה אומנות!”. אנחנו רואים תמונות שלו של רצפים גרפיים – צילומים של אדם לבוש שחור אליו מוצמדים מחזיי אור. אנחנו רואים התפתחות של תנועה לאורך ציר הזמן. ניסיונות נוספים שמארי עשה הם עם תנועת עשן – הוא יצר מכונת עשן. עשן, אולי יותר מגוף אנושי, הוא אלמנט חצי מופשט (בר חלוף, מבטא את החמקמקות של הקיום ודוקא אותו הוא תופס). לחוויסה של משהו בר חלוף כמו עשן מתקשרת חרדת המוות – אנחנו מתקדמים כל חיינו לקראת המוות ואין שום דבר שאפשר לעשות כדי לעצור את זה. האמנות מנסה ללכוד את החוייה הזאת, את הזרימה של הזמן.

במהלך העשורים האחרונים של המאה ה-19 מופיעה התיאוריה של התמדת הראיהafter image – אחרי שרואים דימוי משהו נשאר על הרשתית ומתערבב בדימוי הבא שאנחנו רואים. על העיקרון הזה מתפתחים כל מיני להטוטים, כמו דיסקית שיש עליה מצד אחד ציפור ומצד שני כלוב, ואם מסובבים מהר רואים ציפור בתוך כלוב, או הזואוטרופ.

מרי-אן דון the emergence of cinematic time – כבר היה לנו צילום וראינו שהוא יכול לתפוס רגע כרישום ישיר אובייקטיבי של המציאות, הקולנוע הוא המדיום הראשון שמאפשר רישום של מקטעים של רצף זמן. זה נתפס כאמצעי מניעה נגד המוות (בואו נחשוב על צילומים ביתיים של אנשים שכבר לא נמצאים איתנו). מה שנתפס הסרט הוא החיים עצמם. התחושה היא שזה מדיום שיכול לתפוס את זרם החיים שעובר ולקבע אותו, ויוצר את האפשרות לחזור ולחוות אותו מחדש. דון מדגישה את תחושת האקראיות בתפיסת הזמן שעובר. בנסיבות של הרקע תמיד יש מימד של מקריות. הקולנוע שתופס רגע ומשמר אותו משמר את התחושה שיש אפשרות למדיום הזה לא לנסח תופעות אוניברסליות – מתח בין אוניסליות של הזמן לבין תפיסת הרגע שיש בו שינויים והתחדשות אין סופית.

לסיכום, אנחנו מדברים על הופעה של מדיום שמאפשר לטפל (לא ללכוד) בחויית הזמן.

קינטוסקופ – מכשיר הקרנה של קולנוע. כשמסתכלים על מהכשיר כשהוא עומד רואים שהוא מורכב מתמונות סטילס עם שינויים קטנים בינהם. יש רצף של רגעים דוממים – וכל המדיום מבוסס על אשליה של רצף. לכן נוצר מימד של מתח בין רציפות ואי-רציפות. זה מאפשר האטה או האצה של התנועה. דון מדברת על המתח הזה בין רצף וחוסר רצף – יש שבריר פער בין הפריימס, אבל הטכנולוגיה של ההקרנה לא מאפשרת לראות את זה. גם את החיתוך והדבקה ואת המעברים בין השוט הקולנוע הסטנדרטי מתאמץ להעלים, כדי שנקבל תחושת זמן רציף. נראה ניסיונות משנות ה-60 לחבל במערכת הזאת, ולהראות שהסרט מורכב מפריימים נפרדים.

די מוקדם הקולנוע עסק בפירוק הזמן בטכניקת הפלאשבק, והחיתוך היה ברור.

נראה קטע מסרט בשם "קליאו מ-5 עד 7” (מהגל החדש בקולנוע הצרפתי), מתאר שעתיים בחייה של דמות שמחכה לשמוע אם היא חולה בסרטן או לא. מתאר הפרעה בכיווניות של הזמן, בהתקדמות הלינארית של הזמן, באמצעות חזרה שלוש פעמים על אותו מקטע (קצרצר) והתאמה מוחלטת עם המוזיקה והזמן המדוד הפיזיקלי (כל פעימה היא שניה). יש כאן הצצה לזמן פסיכולוגי, חוויה פסיכולוגית של הדמות. מבחינת הסובייקט הקלונועי, אם אנחנו אמפטיים אליה יש כאן מנגנון של דחיה – ע"י הדחיה מנסים לדחוק את הקץ. מול המוות הזמן מקבל מימדים אחרים.

דוגמא נוספת, קיצונית מאדT.O.U.C.H.I.N.G (קולנוע סטרוקטורליסטי, קלונוע ניסיוני, קבוצת יוצרים בריטיים ואמריקאים, סוף שנות ה-60), מצמצמים את טכניקת הקלונוע לחויית הבהוב – משחק עם הטכניקה של הצילום. הטקטיקה הזאת בודקת את הפרגמנטציה של הזמן בדיום הקולנועי. גם ברמת הסאונד יש סוג של הבהוב – יש חזרה על מילה מקוטעת (נשמע כמו destroy). אין כאן התפתחות, אין רצף, יש רק קיטוע קיצוני.

ניסיון מעניים נוסף ליצור קונקרטיזציה של ייצוג הקולנוע על המצב. למעשה, למרות שהקולנוע נותן אשליה שרואים רצף טבעי על המצב אנחנו יודעים שיש משחק עם הזמן – יש חיתוכים, מתיחות... יש מניפולציה על הזמן הקונקרטי. שנות השישים, זרם בשם פלוקסוס – סוג של נאו-דאדא, עושים סרטים קטנים ניסויים. הסרט שנראה נקרא 9 minutes.

בדיוק באותה תקופה מלחין אמריקאי בשם ג'ון קייג' cage כתב יצירה בשם ארבע וחצי דקות, בה הפסנתרן עולה לבמה ולא עושה כלום במשך 4.5 דקות.

אנחנו מדברים על אומנויות הזמן time based arts – שיש להם מימד של התפתחות בזמן והן גם מתמודדות עם חווית הזמן.

נראה עוד קטע מסרט ניסיוני משנות ה-70, דיברנו על הדיאלקטיקה בין מהנה ומענה ובין זורם לצורם. הסרטים האלה יותר מענים, והם עושים זאת כדי לבדוק את החוויה. סרט בשם Hotel Montray, 1972, מצלמה כמעט סטטית שעומדת מול מסדרון ריק במסדרון ומצלמת אותו. לא קורה כלום. אנחנו מקבלים חווית זמן נטו, שעובר בלי שום התקדמות, ויש בזה משהו מפחיד (לא כל הסרט – זאת סצנה מתוך הסרט). הפריים לא קפוא – הסרט מסתובב.