פילוסופיה של המדע - תרגול 3

תרגול 3 – 17.04.2012

הסבר מדעי

בעיית הדמרטציה

קו שהיה מקובל בשנות ה70, בהנהגת הפוזיטיביסטים הלוגיים. הולך בכיוון הנורמטיבי.

סעיף ד (תרגיל 2) – כיתד ניתן להבין את תפקידו של מדע לפי שליק לאור האמירה של שייפין?

לא כולם הבינו את השאלה.

הכוונה היתה לכוון למקום של רציונליות אינסטרומנטלית, שנזהה שגם שליק וגם שייפין עובדים בתוך המסגרת הזאת של רציונליות אינסטרומנטלית.

שליק – התפלספות לאורך הדורות לא מובילה למטרה – שהיא חיפוש אחר האמת – אין התאמה בין האמצעי למטרה. מגדיר מחדש את המטרה של הפילו', ושל המדע.

שייפין – הולך רחוק יותר- גם בבחינת מטרותיהם של המדענים חיפוש אחר האמת לא עוזר לנו, לא עונה על מה מבדיל בין מדען לרעהו. גם לפני המאה ה17 אמרו שהם מחפשים אחר האמת. שייפין לוקח את זה רחוק – המסקנה שלו היא שצריך להסתכל על המטרות שהן לא אמת ולא אפיסטמיות, אלא פוליטיות, חברתיות וכו'.

יש הבדלים בין שייפין לשליק, אבל שניהם עובדים בתוך המסגרת של רציונליות אינסטרומנטלית. הכיוון אחר – שייפין היסטוריון, תיאורי. לעומתו, הכיוון של שליק הוא פילוסופי, צורת הניתוח – נורמטיבית, מחםש קריטריון שמבחים בין המתודות ומגדיר את מטרותיהן.

בעיית הדמרקציה -

מהי?

בעיה שמתחילים איתה קורסים בפילו של המדע.

מנסים להגדיר מדע באמצעות אוסף של תנאים הכרחיים ומספיקים.

אוריינטציה של הפוזיטיביסטים הלוגיים ודומיהם.

בעיית הדמרקציה נקראת גם בעיית התיחום.

יש ניסיון לעשות את זה כדי להגן על המדע כדרך לגילוי האמת.

הנחה נפוצה היא שהקריטריון הוא מתודה -שמדע משתמש במתודה אחרת שמבדילה בין מדע ופרקטיקות אחרות. ההתבססות על תצפיות, על ניסיון. מתוך כך מגיעים לכלל גיבוש של תיאוריות, מהן גוזרים השערות.

אורלי ציינה 3 מטרות אפיסטמיות שמאפיינות את המדע -

• תיאור – נתמקד בעיקר בזה הקורס. מניחים שהתיאוריות מתארות נכונה את המציאות, ואז שואלים אם זה נכון.
• הסבר – מבדיל בין מדע ללא מדע – מדע נותן הסברים מדעיים (לעומת הסברים לא מדעייים – כמו להסביר איך מכינים עוגה, או מהי משמעות המילה "סופרקלי...”, או להסביר רקע פילוסופי למשו, או להסביר למה קפיטליזם היא השיטה הכלכלית הנכונה). הכוונה בהסבר מדעי היא להסבר שמסביר למה מציאות נתונה היא כמו שהיא. יש הבחנה בין תיאור להסבר. תיאור – תיאור נכון של המציאות (הספר נמצא על השולחן. זה תיאור – טענה נכונה). זה לא מסביר למה זה ככה! בשביל זה צריך הסבר – גוף של ידע שמגבה את העובדה. פה בא לידי ביטוי הקשר בין הסבר וחיזוי. הסבר הובן רבות כמה שמאפשר את החיזוי.
  המפל (ממשיכם של הפוזיטיביסטים הלוגיים, ידוע בתחומים של אישוש ושל הסבר מדעי)– הסבר מדעי: מודל דדוקטיבי-נומולגי (DN) -
  • מסביר – אקספלננס – אוסף הטענות שממנו ניתן להסיק את התופעה
  • מוסבר – אקספלננדום – תופעה מסויימת שמוסברת

הסבר מדעי עונה לשאלה למה תופעה מסויימת מתרחשת בעולם, והוא עושה זאת על ידי אוסף טענות על העולם.

המפל דורש שתי דרישות מהסבר מדעי:

1. דרישת הרלוונטיות – דוגמא: כשגלילאו ראה את צדק וירחיו דרך הטלסקופ שלו, אסטרונום נוצרי אחד התנגד לעובדה שיש ארבעה ירחים סביב צדק, וההסבר שלו היה שבראש יש שבעה פתחים, וכך צריך להיות גם בשמים, מכאן, ומתופעות טבע רבות דומות, כמו שבע המתכות, מסיקים כי מספר כוכבי הלכת הוא בהכרח שבעה, ונוסף לכך – כוכבי הלכת לא נראים בעין בלתי מזוינת, לפיכן לא ייתכן שהם משפיעים על הארץ. על כך אומר המפל שהטיעון כל שבעה הפתחים בראש הוא לחלוטין לא רלוונטי. במינוח של המפל, צריך שיהיה ניתן להסיק את המוסבר מהמסביר.
2. דרישת הבחינות – שיהיה אפשר לבחון אותו, שיהיה אפשר לזזור ממנו מסקנת בחינה. למשל – אלוהים / השד הקטן הרטיבו את הדשא זה לא בחין. אם נשחזר את התנאים שמופיעים במסביר נוכל להשיג את התופעה המוסברת.
   מה עומד בשני הקריטריונים האלה?
   1. טיעון דדוקטיבי תקף ונאות
   2. לפחות חוק אחד באקספלננס (מסביר) – הכוונה להכללה לגבי המציאות
   3. תנאי התחלה (בד"כ יש, המפל לא מציג כתנאי הכרחי).
      דוגמא -
      מוסבר – בעוד שלושה ימים מאדים יהיה במקום הזה והזה בשמים. (אנו מניחים שזה אמיתי).
      אקספלננדום/מסביר - הנחות: 1)חוקי התנועה של ניוטון (חוק) 2) חוק המשיכה של ניוטון (חוק) 3) המסה של מאדים כך וכך (תנאי, וכך עד 6) 4) המהירות של מאדים כך וכך 5) המיקום הנוכחי של מאדים כך וכך 6) כל הנ"ל לגבי השמש.
      אם נציב את הנתונים במשוואות נוכל להסיק מכך את התופעה המוסברת.
      האקספללנדום יכול להיות מנוסח גם ככלל ולשמש כמסביר בתיאוריות עתידיות.

אבחנה חשובה היא בין:

הקשר הגילוי – context of discovery – איך מגיעים לתיאוריה. זה לא משנה! זה יכול להיות בחלום (קקולה).

הקשר הצידוק –context of vertification – זה צריך להיות באופן מסויים – תצפית, ניסוי וכו'.

המפל הבין שלא כל ההכללות שאפשר לנסח תקפות במאה אחוז, ושיש הכללות שייתקיימו בסבירות נמוכה יותר – למשל, המוסבר "בכל פעם שמטפטפים מי חמצן על תפו"א נוצר קצף" – יכול להיות שיש תפו"א מוטנטים בהם זה לא קורה. חוקי מקסוול נכונים במאה אחוז, חוקים בפסיכולוגיה הם יותר הסתברותיים.

המפל הציע מודל מרוכך, בו תוקף ההסבר מצויין באמצעות האחוזים לכך שהוא יתקיים. זה נקרא DS (כשהתופעה המוסברת היא טענה פרטיקולרית) ו IS (כשהטענה המוסברת היא טענה כללית).

אחרי המפל באו מודלים נוספים להסברים מדעיים, שהתווכחו איתו.

הבעיה עם המודל של המפל מתייחסת בעיקר להנחה של חוק – מהו הגורם שמסביר במודל של המפל? איזו אינטואיציה של הסבר תופס המפל?

כשאנחנו מחפשים הסבר אנחנו מחפשים להבין שהתופעה הנצפית איננה מקרית – להבין למה התופעה התרחשה בהכרח מתוך תוקף של חוק – המציאות פועלת לפי חוקים. זה מתחבר למתודה המדעית, שאפשר לסכם בשני דברים שמאפיינים מדע מודרני – תצפית ומתמטיקה. השאלה היא מה בשילוב הזה מאפשר את הכח של המדע המודרני.

כשאנחנו מייחסים הסבר לטיעון שכולל חוק אנו מתייחסים להיבט המתמטי – מהחוק אפשר לגזור תופעה בה אפשר לצפות. במובן הזה המודל של המפל חזק – הוא נותן הסבר פילוסופי לאינטואיציה שלנו בדבר כח המדע.

הביקורת על המוד של המפל היא בעיקר על ההגדרה של חוק. אמנם יש לנו תפיסה אינטואטיבית של מה זה חוק. לא כל הכללה מסבירה! אפשר לומר שכל היושבים בכיתה נמוכים ממטר תשעים, זאת הכללה נכונה אבל זה מקרי שהיא נכונה. היה יכול להיות אוסף אחר של תלמידים בו ההכללה לא היתה מתקיימת. הכיוון הוא שיש הכללות סיבתיות והכללות לא סיבתיות. הכללה זה לא מספיק, צריך להידרש פה למושג הסיבתיות.

המפל לא ניסח את המודל שלו במונחים של סיבתיות, אבל היו אחרים שעשו זאת.

• חיזוי

המהלך של השיעור-

ניסיון להציג גישה אלטרנטיבית לתקיפת פילוסופיה של המדע. הצגה של קו חשיבה פילוסופי נורמטיבי. התחלנו מדמרקציה – מהו מדע? אפשר להגדיר דרך מטרות המדע, שאחת מהן היא הסבר מדעי. עכשיו השאלה היא מה מבחין הסבר מדעי מהסבר לא מדעי. דיברנו על כל מיני דרישות, בינהן אלה של המפל ואיך הן מתארגנות למודל שלו שמושג החוק הוא המרכזי בו (כי ממנו אפשר להסיק שהתופעה לא בעייתית). ראינו שזה לא מספיק – יש דוגמאות נגדיות בהן חק לא מסביר. כל הגענו לסיבתיות.

הפסיכואנליזה לאחר פרויד - שיעור 5 (ויניקוט 2)

שיעור 5 – 17.04.2012

ויניקוט – שיעור 2

(מבקש לא לכתוב, אני אכתוב רק באופו כללי).

אין תינוק בלי אמא – העיצוב של האני הסובייקטיבי הוא דרמה נפשית לא פחותה מהעיצוב של האני האובייקטיבי (יצרים, דחפים וכו').

התקופה של מושקעות אימהית ראשונית היא קצרה – שבועות עד חודשים. התינוק קיים ברצף, ואינו נמצא במודוס של חשיבה לוגות. מה שמוגש לו הוא המובן מאיליו, היא הקיום הרציף. ההתחלה מתחילה בהיעדר.

האמא בשביל התינוק היא אובייקט סובייקטיבי – היא אכן בחוץ אבל היא נחווית ברצף. האומיניפוטנציה נשמרת בחוויה הראשונית של התינוק – העולם מוגש לפנטזיה בצורה מאד מותאמת (כמו מבחן שהוא בדיוק על החומר שלמדתי). הפנטזיה של האומניפוטנציה נשארת תמיד – שבכביש יהיה פנוי וכו'.

כאן קורה שלב מעבר, שהוא מאד הדרגתי ומסובך.

הפצעתו של האובייקט האובייבטיבי – איך העולם הופך ממשהו שהוא חלק ממנו למשהו שהוא בחוץ? זה המסע מהמושקעות האימהית הראשונית אל האמא הטובה דיה - התסכול – יש לו כמה תפקידים:

• העולם מורחב ונוצר הדמיון והחשיבה – בזמן שהצרכים לא מסופקים (זה מתבטא ביצירה, באומנות, בדת).
• מנכיח את האמא כאובייקט עם חיים משלו, יש ויתור על האומניפוטנציה. התינוק זועם על הנפרדות של האמא, ורוצה להשמיד אותה, ואז הוא מגלה שהאומניפוטנטיות שלו לא משמידה אותה, וזה מכונן את המרחב הפיזיקלי. ויניקוט טוען שאנחנו עדיין, כל חיינו, רוצים להשמיד את האובייקט האובייקטיבי – כי זה מה שגירש אותנו מגן עדן.

“עיוות ... עצמי אמיתי ועצמי כוזב" עמ' 207.

זה שונה לחלוטין מהתהליך הפרוידיאני והקלייניאני – לפי ויניקוט בשלב הראשון אין עולם חיצני, הוא נוצר בהמשך, והוא נוצר על ידי התסכול והכעס – כם לא תגובה לעיקרון המציאות אלא מכוננים אותו.

מחלה בי-פולרית – מאניה היא מאד אומניפוטנטית, והדפרסיה היא ההפך. זו דוגמא קיצונית לפנטזיה של חזרה לעולם הכל יכולי הזה.

אותו רעיון יכול להסביר את השנאה של אוהדים לקבוצה השניה.

ויניקוט אומר שהמקום של היצירתיות, המשחק הוא המקום של המגע בין האשליה והבין המציאות, בין העולם הפנימי והחיצוני. הסיפורים על ההמצאות של ניוטון וארכימדס מעבירות את הרעיון הזה, של הקשר בין יצירתיות ומשחקיות. אלו סיפורים פיקטיביים, שמעבירים את הרעיון שההברקה לא מגיעה מחשיבה לוגית מסודרת אלא ממקום אחר, חוויתי, משחקי.

החוויה של תיווך בין העולם החיצוני היא לא רק למצוא אלא גם להמציא. אם קראנו משהו והבנו מתוכו משהו חדש, זה כי היה את הבסיס בתוכינו, מראש. כשהתינוק בוכה הוא מדמיין את אמא שתבוא, וכשהיא באה הוא מרגיש כאילו ברא אותה. בהמשך הוא יכול להבין שהוא מצא אותה.

השלכות טיפוליות -

לפי פרויד – כולנו רוצים את מה שהמציאות לא מאפשרת (רוצים את אמא ושאבא ילך – לאו דוקא לשלב ולרצוח).

לפי ויניקוט – יש עניין של תלות והזדקקות.

הטיפול הפ' עוסק בדחפים מיניים, הק' על כעסים, השמדה (של המטפל – שחזור), אצל ו' – אין.

מקום המיניות – פ' – הדרמה האנושית היא של דחף ופורקן, לפי ו'- הדרמה האנושית היא המעבר מהאומניפוטנציה ל___, כינון הסובייקט האנושי ולא הכפפת הסובייקט לתנאי החברה.

התנגדות – פ' – פירושים של אגרסיה, לפי ו' – בתנאים מסויימים זאת התנועה הספונטנית.

הכנסת המילה צורך – עד ויניקוט ההעברה פירושה שהמטופל מנסה לספק את דחפיו האמצעות המטפל (מטופלת בהכרח תנסה לפתות את המטפל), אצל ויניקוט – הצורך הוא בקשר, בקרבה.

באנליזה ויניקוטיאנית יש פציינטים שצריכים רגרסיה מאד עמוקה, למקומות מאד ראשוניים, ואז ההחזקה היא של צרכים פיזיים ולא רק רגשיים, המטפל הופך לאמא. פרויד וקליין לא דיברו על זה.

העצמי האמיתי והעצמי הכוזב -

כיצד מתעורר עצמי כוזב?

למה? מה התפקיד שלה?

(אצל פר' הנוירוזה מתעוררת כאשר עולם המציאות והמשאלות לא יכולים לדור בכפיפה אחת).

מה קובע את עוצמת העצמי הכוזב?

האם יש עצמי כוזב נורמלי?

מה ניתן לכנות עצמי אמיתי?

לפי פרויד, הצורך/דחף הוא דחף של האיד, דחף יצרי. פרויד היה הראשון שהצליח להכניס את הלא מודע לעולם המדעי. הוא דיבר במונחים פיזיקליים – יש מתח שהאורגניזם צריך לפרוק.

וניקוט פותח שפה חדשה – צרכי האני (ולא הסתמי) שמשתנים מאדם לאדם – הצורך בהכרה, הצורך במותאמות, שמקדימים את צרכי הסתמי. לפי ויניקוט אצל אני שהתפתח כיאות הוא יכול להרגיש את צרכי האני כחלק ממנו ולא כדרישות הסביבה. אני לא מכה את הנהג שעקף אותי לא כי השוטר יעצור אותי אלא כי הפנמתי את זה. זה שדחפיים מיניים נפרקים כחלק ממערכת יחסים זה כי הוא נתפס כסובייקט. עולם בו זה לא כך הוא עולם בו האחר נתפס כאובייקט.

עצמי שחש בסכנת הכחדה מגן על עצמו באמצעות יצירת עצמי כוזב. כשאין דרך להיות אותנטיים, כי זה נלעג, מפתחים עצמי כוזב שמתנהג "כמו שצריך".

עצמי כוזב, עמוד 206.

לפי פרויד, המטרה, ההישג הוא לקבל את כללי החברה. אצל ויניקוט יש שוני מאד גדול – עצמיות מרצה, כוזבת, היא רצח העצמי. העצמי הכוזה הו המקום בו התינוק מוותר על הספונטניות ומנסה לרצות את הסביבה. הוא אסוק בניחוש של מה שסביבה רוצה ממנו (כמו במבחן בע"פ). לפעמים מועיל לרצות, אבל כאשר זה בא על חשבון העצמי הספונטני, המשחקי זה הופך לרצח.

יש מדרג של עוצמות של אני כוזב -

בדרגה בפתולוגית ביותר האדם חי את הכוזבות. הוא יכול להגיע להישגים כך, אבל העצמי הכוזב כושל בחיים האינטימיים – בזוגיות ומשפחה, עם החברים הקרובים (ביטוי מפעם – טפלון, דאווין...). העצמי האמיתי אינו בא במגע לא עם החוויה שלי ולא עם היחס שלי למציאות. לפי ויניקוט אפשר להעמיד את כל הDSM על העצמי הכוזב. סכיזופרניה, למשל, היא עצמי כוזב שבא להגן על העצמי האמיתי מנגיעה לא נכונה. אנשים שונאים מטפלים כי הם מתיימרים לחזור דרך הבידוד שהם גידלו סביב העצמי האמיתי. לפי ויניקוט, נגיעה לא נכונה בעצמי האמיתי היא גרועה מאונס ומקניבליזם.

שלב פחות פתלוגי- העצמי הכוזב מגן ומסתיר את העצמי האמיתי, אבל יש געגוע לעצמי האמיתי, לאותנטיות.

פחות פתולוגי – העצמי הכוזב מחפש תנאים בהם העצמי האמיתי יכול להתבטא (בן זוג מתאים, עבודה מתאימה). כשהעצמי הזב חש שאין חוף מבטחים לעצמי הכוזב לפעמים הוא מחליט שעדיף למות, כאן יקרו התאבדויות. אם אין מקום לעצמי האמיתי לעצמי הכוזב אין משמעות.

השלב הגבוה ביותר- נימוס.

תפקוד מנטלי של העצמי הכוזב -

העצמי הכוזב זה היצור שחי בעולם האינטלקטואלי – הוא מאד מצליח בו. אבל הוא חי את העולם האינטלקטואלי כמנותק מהחוויות הגופניות, הסובייקט. במובן הזה ויניקוט היה קצת נבואי – הקיום של האינטלקט יכול להיות חיפוי על חוסר הקיום הרגשי. פתולוגיה של המאה ה20, בה העולם השכלי ... האדם המודרני רואה בלוגוס את תכלית הקיום.וניקוט שואל האם הקיום הזה אינו הגנה בפני היקום האמיתי? כאן הוא מתחבר לטענות פוסט מודרניות, לפיהן הידע הוא אשליה של כח. הוא אומר שכשיש חבירה של האינטלקט לעצמי הכוזב יש תופעות פסיכוסומטיות.

עמוד 205.

פילוסופיה חדשה א' - תרגול 4

תרגול 4 17.04.2012

על התרגיל -

שאלה ראשונה -

שלילה / היעדר – מה ההבדל בינהם?

שניהם באים להסביר משהו ש'אין', אבל לאין יש מובן שונה. הדוגמא הקלאסית היא ראיה -

• אבן – לא רואה ולא אמור לראות (שלילה)
• עיוור – לא רואה ואמור לראות (העדר)
• ילד בן שעתיים – לא רואה אבל יראה (העדר זמני – פחות רלוונטי לנו)

כלומר- בשלילה אין לאבן case נגד אלוהים, אבל לעיוור אין. אם משהו הוא חלק מההגדרה (איזושהיא קונבנציה) של הישות והתכונה לא קיימת, זה העדר.

איך זה קשור לטעות?

הטעות היא העדר. מדובר במשהו שאמור היה להיות לי, לכן יש לי קייס. לכאורה לא הייתי אמור לטעות. האדם לא מתלונן על זה שאינו חי לנצח, או שאין לו 30 עיניים – כי אלו מקרים של היעדר.

שאלה שניה - להסביר את בעיית הטעות בעזרת שכל רצון ושיפוט.

בטעות יש אידיאה, רצון ושכל.

אני רואה פסיכולוגי רכבת שנפגשים באופק. האם התמונה היא שקרית? לא, כ נראים פסי- רכבת ממרחק. אין שום בעיה באידיאה. הטעות תהיה אם נאמר שפסי הרכבת באמת נפגשים. אלוהים נתן לנו אידיאות מושלמות, אבל הוא לא נתן לנו את כל האידיאות. זוהי המוגבלות של השכל.

לעומתו, הרצון הוא אינסופי. יש אנלוגיה בין הרצון של האלוהים והרצון שלנו.

האידיאה היא מוגבלת. הטעות קורית לא בתפיסת האידיאה, אלא בשלב של הפעלת השיפוט.

דקארט מבחין בין האידיאה ובין השיפוט – קודם יש אידיאה, ואח"כ יש שיפוט (חשוב, נראה בהמשך בשפינוזה).

• אידיאה – אובייקט של המחשבה. גם תחושה במובן הזה היא אובייקט של המחשבה. חלק מהעניין הוא שיש אני, יש אידיאה (שולחן, כסא – במחשבה, לא הממשיים) ועולם (שבו יש שולחן וכסא ממשיים). האובייקט של המחשבה הוא האדיאה, והאמת נמצאת בקשר בין האידיאה והאמת – האם האידיאה מייצגת משהו בחוץ? בפטה מורגנה, למשל – לא, ואז זאת אשליה, לא אמת.

שאלה שלישית – מה הקשר בין אדישות לבין חירות?

מתי אנחנו מבולבלים ולא יודעים במה לבחור? למשל בידיעה חושית. כאשר אנחנו פותרים תרגיל בגיאומטריה לכאורה אין לנו חופש. התשובה הנכונה כופה את עצמה. דוקא חוסר ההתלבטות היא סימן של חופש, כי האדישות נובעת ממוגבלות, מחוסר ידיעה.

בחופש יש משהו משונה – מצד אחד הוא לא סיבתיות או הכרח (לאטומים בתמיסה אין חופש, כי הם עובדים לפי כללים). חופש בהכרח בלתי תלוי בהכרח. מצד שני, בחופש יש עדין סיבתיות – אני גרמתי לפעולה. אם הכיתי מישהו וזה היה שרירותי, אין לי אחריות. יש לי חופש כי אני גורם למעשי. (יש מי שיאמר שאלוהים הוא הכי חופשי כי הוא פועל לפי הכרח).

היגיון חמישי -

נעבור על המבנה של ההוכחה השניה לקיום האל "ההוכחה האונטולוגית (תלויה רק במושגים, יש עוד שתי סוגים – פיסיקונטלוגית וקוסמותיאלוגית) לקיום האל".

הכותרת משונה – על מהותם של הדברים החומריים ו(שוב) על האל שהוא קיים.

עמ' 106 “ומה שאני רואה" -

דקארט מוצא בתוכו אידיאות של דברים מוגדרים... עדין נמצאים בתוך התודעה, דקארט יודע שהוא קיים, שיש כל מיני אידיאות, ולא יודע מה המקור שלהן – האם הוא בחוץ או לא.

מה אמיתי באידיאות האלה? מה הוא לא חופשי לבדות?

...

אע"פ שאין באפשרותי לתפוס הר בלי עמק, זה שאני תופס הר עם עמק לא אומר שיש הר בעולם. איפה אנחנו חופשיים ואיפה לא? (לשים לב- זה הר ועמק, ולא בהכרח מתמטיקה).

יש חוקים של המחשבה (פה אין חופש, זה הכרח מושגי) – כל פעם שאני חושב על הר (כאן אני חופשי, אני לא חייב לחשוב על הר), אני חייב לחשוב גם על עמק. האם מתוך כל נובע שיש הר בעולם? לא!

עכשיו יש שאלה קצת אחרת – האם קיום הוא תכונה?

אני – שרירי, גבוה, חטוב, לובש חולצה כחולה, וקיים. האם קיים הוא תכונה? בעיקרון לא, כלומר – יש הפרדה בין קיום ומהות (שהיא סך התכונות). ממהות לא נובע קיום. אי אפשר להגיע מאחד לשני.

א-ב-ל אלוהים יוצא דופן, כי אצל אלוהים קיום הוא כן תכונה.

ההוכחה האונתולוגית של דקארט -

התוכן של המושג אלוהים כולל בתוכו את כל השלמויות כולן – כולל קיום. אצל אלוהים אני לא יכול לעשות את ההפרדה בין קיום ומהות. את כל שאר הדברים (אידיאות?) אני יכול לדמיין את מהותם ולדמיין שאינם קיימים, אבל אלוהים לא, הקיום מובנה בהגדרה שלו, במהות שלו. יש מושלם בתכלית, חלק מהמושג, המהות שלו היא ידיעת כל, נצחיות וקיום. זה הניגוד למתמטיקה – הגיאומטריקנים מתעסקים במשולש בלי קשר להאם הוא קיים בעולם.

(מושג = מהות, שתי מילים לאותו דבר).

לוק – מסה על שכל האדם:

שלושה שיעורים קרובים – ניגע בהמשך בהרבה מהדיונים של דקארט – שפינוזה ולייבניץ.

פה אנחנו כאילו בעולם אחר (כאילו, כי את הכל קבע דקארט, היסטורית). שיעור וחצי על לוק, שיעור על ברקלי.

אמפריציסטים – זה כבר לא קרטזיאני.

מבוא –

סעיף 3, עמ' 26 “הדרך" – לוק שואל את השאלות הקלאסיות. תמונת עולם קרטזיאנית, מתעסק באיך דברים נכנסים לתודעה.

סעיף 4 – הברור והמובחן של לוק שונה משל דקארט – אצל דקרט ברור ומובחן קלאסי הוא הקוגיטו, ואצל לוק – משהו אחר לגמרי. (הטרמינולוגיה קרטזיאנית).

סעיף 8 – מושג=אידיאה. מושג הוא אובייקט של המחשבה. זה יכול להיות גם ציור, רעיון (ועוד מעט נראה שהוא חל גם על חושים), גם פגאסוס, גם אלוהים הם אידיאות.

תזכורת – לפי דקארט יש שלושה סוגי אידיאות, לפי מקורן:

• מקור מבחוץ (שולחן) - פסיבי
• המקור הוא מהרוח (פגאסוס, מכבי זוכה באליפות, אהבת אמת :) ) – יש משהו אקטיבי, יוצר
• טבוע מלידה, לפי דקארט האל ואמיתות נצחיות (חידוש – לוק "אין ברוח עקרונים טבועים מלידה")

לוק מניח שיש עולם בחוץ, דקארט לא.

לוק חוזר במובן מסויים לשכל הישר. הוא אומר שאנחנו מקבלים את המושגים מבחוץ – את כל הידיעה, כולל רצונות, מאוויים, מתמטיקה – את הכל אפשר לקבל מבחוץ. למשל, מי שמעולם לא ראה צבע לא יהיה לו מושג של צבע. לוק לא תוקף את בובה- הוא יוצר דחליל ואז תוקף אותו. אין שום דבר חרוט מבפנים.

עקרונים מעשיים – מוסר (?).

כל אחד מודה, אם רק נסביר לו – ש1+1=2 (גם בן שבט פראי). לגבי דברים אחרים – מוסר, שאלות אמפיריות, זה יותר בעייתי, אבל מתמטיקה? אף אחד לא מתווכח על זה. [מתמטיקה כולל גם לוגיקה, למשל – כל מה שישנו ישנו, מה שאיננו איננו].

(עמ' 39, 3) זה שיש הסכמה כללית על זה לא אומר שזה טבוע מלידה.

משפט: יש ידיעות טבועות מלידה -

טענה ראשונה של לוק – לא כולם מודים בהם (בידיעות הברורות)! קטנים, שוטים לא.

טענה שניה של לוק – כל ידיעה כוללת גם את תודעת הידיעה, ידיע פירושה תועה עצמית, או תודעת הידיעה. אם אני אומר שאני יודע לבנות בית, אז אני בהכרח גם יודע שאני יודע לבנות בית. אין מצב ש"אני יודע ואני לא יודע שאני יודע".

מסקנה – אין ידיעות טבועות מלידה, כי יש אנשים שאינם יודעים אותם, ואם היו יודעי אותם הם היו יודעים שהם יודעים אותם. (בעיה – אומנים שכותבים בהשראה, הם לא יודעים להסביר מה הם עשו. לפי לוק, הם לא יודעים. פרופסורים לתולדות האומנות, למשל, יודעים [אבל הם לא יודעים לעשות? זה מספיק?])

לוק ממשיך ואומר – שאם נאמר שמה שיש לנו פוטנציאל לדעת הוא אידיאה טבועה מלידה, אז יוצא שהכל הוא אידיאה טבועה מלידה, ואז הקטגוריה הזאת מיותרת, נגיע לתוצאות אבסורדיות – גם אמיתות חושיות יהיו אמיתות טבועות מלידה. - האם הידיעה שאני לובש חולצה כחולה היא כמו שסכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות. אין הבחנה בין טבוע מלידה ולא טבוע מלידה. מכאן שלהימצא אין פירושו באופן פוטנציאלי – אלא להימצא ממש – כך שאם נשאל ילד בן שנתיים "האם כל מה שהוא הוא?” הוא חיב להיות מסוגל לענות שכן, ולהבין את זה.