יצירות מופת - שיעור 5 - אוגוסטינוס/וידויים

שיעור 5 – אוגוסטינוס, ווידויים

נושאים:

1. תארוך
2. סוגה – ז'אנר
3. משמעות הכותרת ווידויים
4. סגנון הכתיבה – התרגום די שקוף, היצירה פרוזאית ולכן למתרגם אין סיבה להוסיף משלו. סגנון כתיבה ראוי לציון.
5. קטלוג החטאים – רשימה ארוכה ומפורטת של חטאים חמורים / פחות חמורים
6. זיקתו של אוגוסטינוס לתרבות הקלאסית – הזמן – שלהי העת העתיק, המאה הרביעית ותחילת המאה החמישית, ניזון מהמורשת הקלאסית – היוונית והרומאית, מעצם לימודי הרטוריקה שלו (הוא למד לקראת עריכת דין). זיקה לא פשוטה משום שהוא מסתייג מהמורשת ממנה ניזון אחרי שהפך להיות נוצרית – יחסי משיכה – דחיה עם המורשת.
7. הרפתקאה אינטלקטואלית ורוחנית – איך הוא הגיע למצב בו הוא נמצא – נוצרי אדוק
8. ניסיון לקרוא את היצירה ממבט פוסט-קולוניאלי – אוגוסטינוס הוא צפון אפריקאי – ארץ ששייכת לאימפריה הרומית. הוא לא שייך לרומא, שאלה הגיע ב-383 ולא למילאנו, שאליה הגיע ב-384.

1 תארוך

אוגוסטינוס נולד ב 354, ונפטר ב430, בתאריך מאד סמלי – הוא מת מרעב כאשר הוונדלים, עם ברברי שכבש את צפון אפריקה, צר על העיר בה שימש בישוף – היפו (בימינו – אנא'ב). אוגוסטינוס סבל על בשרו מההתקפה הוונדלית (וונדליזם הוא על שמם), כתוצאה מההתקפה אוגוסטינוס מת מרעב. עם מותו נעלמת הנוכחות הרומית הרשמית על אדמת אפריקה (אחר כך הביזנטים כבשו את אפריקה מחדש, אבל זה פחות משמעותי). אלו העשורים האחרונים של הנוכחות הרומית באזור זה.

היצירה חוברה כנראה בין 397 לבין 401. בעת חיבור היצירה אוגוסטינוס היה 11 שנה לפני הפיכת ליבו (קשה לדבר על המרת דת כאשר אוגוסטינוס כבר היה נוצרי פוטנציאלי – הוא היה על סף טבילה – באותם ימים לא היו טובלים את הילדים ברגע הלידה, אלא מחכים ש הם יתבגרו ולפעמים היו טובלים את המועמדים לטבילה ברגע הגסיסה על סף המוות כדי שהם ייכנסו ישר לגיהנום מבלי שילכלכו את נשמותיהם בחטאים (?)). לכן מאד טבעי שמי שאימו נוצריה ייטבל רק בגיל 33. המושג המאים ביותר בעברית לתהליך שעבר הוא אולי חזר בתשובה.

יצירה של בשלות – הוא כבר בן כ-40 בעת הכתיבה, כ10-11 שנים אחרי המאורעות ששינו את חייו והפכו אותו לנוצרי אדוק ולבישוף.

האיש בא מצפון אפריקה והגיע לאיטליה, שם התרחשו המאורעות שהובילו להפיכת הלב, החזרה בתשובה והטבילה.

באותה תקופה הדת הנוצרית כבר לא היתה אסורה באימפריה הרומית היו עדין רומאים שהשתייכו לשילובים שונים של פילוסופיה ופגאניות, אבל בשלב זה הנצרות לא רק זכתה להכרה רשמית על ידי השלטון, ואפילו התחילו לרדוף אחרי כל מי שלא נוצרי. זו כבר נצרות מנצחת, חוגגת – וזו הגושפנקא האינטלקטואלית לדת (עד 312 זו היתה דת נרדפת). הפיכתו של נואם מצטיין לנצרות משדרגת את הנצרות, שנחשבה פעם לדת של עבדים, משהו לא מבריק, תרבות נמוכה. הוא הופך את הנצרות לתרבות יותר דומיננטית. זה מפנה – הדת הנוצרית במערב הופכת להיות אליטיסטית. פעם הענווה והעוני נחשבו למידות מרכזיות של הדת.

2 סוגה – ז'אנר

מבחינה מודרנית, אם קוראים את הווידויים מנקודת מבט ספרותית, הווידויים יכולים להיחשב האוטוביוגרפיה הראשונה במשמעות המודרנית (אוטוביוגרפיה – סיפור חיים שמחובר על ידי האיש המספר את חייו). לפנינו משהו פורץ דרך – מסילה חדשה בספרות (היו ניסיונות למצוא תקדימים לעניין). בתרבות הקלאסית שעסקנו בה עד עכשיו לא היה מקום לאוטוביוגרפיה, וזה משום שהתרבות הקלאסית מתאפיינת ברוח קולוקטיבית, שגוברת על האינדיווידואל – אין מקום ליחיד להביע את עצמו. אצל הרומאים יש התפתחות קצת יותר קרובה, משום שבסופו של דבר וורגליוס שייך למאה הראשונה לפני הספירה, אפשר להתחבר לאיניאס, קשה להתחבר לאודיפוס. במהלך העידן ההליניסטי מאות שישית-ראשונה לפני הספירה מתאפיין בכך שהמסגרת של הקריה-מדינה (למשל, אתונה) קרסה, ומה שמחליף את המדינה כמסגרת פוליטית הוא הממלכה (אפילו ממלכת החשמונאים – אשר להחשיבה כממלכה הלניסטית מני רבות). היחס אזרח-מדינה ונתין-ממלכה שונים. דווקא קץ הדמוקרטיה בעולם העתיק הצמיח את האינדווידואל – כבר לא היה אידיאל משותף של קריה חופשית. דווקא זה שאתה עבד למלך מפתח את האינדייווידואלית. הרודנות של הממלכות ההליניסטיות עשתה את זה. רק אז אפשר לחשוב על לכתוב כאינדיווידואל על החיים שלך. לפני זה, בדמוקרטיה העתיקה, אנשים התעניינו רק הרוח הקולקטיבית ולא במימד האינדוידואלי. היום אנחנו חיים תקופה מאד אינדיוודואליסטית, ואכישהוא הווידויים של אוגוסטינוס בתקופה רגישה כל כך ל"אני", זוכים לתהודה מחודשת. אנחנו בפוסט רומנטיקה מייחסים לכינוי אני המון חשיבות. פסקל, למשל, במאה ה-17 אמר שאני מתועב, כלומר- זה לא ברור מאליו ולא תמיד היה ככה.

יש שניסו להתייחס להגיגים של מרקוס אורליוס (מאה שניה, קיסר סטואיקן) כאוטוביוגרפיה, אבל זו טעות כי מדובר ברסיסי מחשבה ולא ברצף מחשבתי. אחרי אוגוסטינוס רבים התנסו בסוגה הזו, בראש הראשונה פילוסוף דובר צרפתית – ז'אן ז'אק רוסו שבאופו גלוי חיקה את ווידוי אוגוסטינוס – ואפילו העתיק את הכותרת ווידויים. התייחס לעצמו דרך הרובדים המביכים ביותר.

לסיכום - וידויים יצרו חידוש תרבותי עצום באופק התרבותי של שלהי העת העתיקה. אוטוביוגרפיה עוסקת באגו של היחיד והענקת חשיבות לסיפור של בנאדם בנאלי – ואכן, חיי האוגוסטינוס, לפני שהפך למנהיג היו די בנאליים, הסביבה בנאלית, נולד בעיירה שכוחת אל במזרח אלג'יריה "סוק אחרא'ס", לשעבר פגאסטה (כל השמות משוערים). זהו חידוש מוחלט בשםל העובדה שאוטוביוגרפיה שעוסקת באגו של היחיד לא התקבלה על הדעת לפני כן. כלומר, אוגוסטינוס למעשה מייסד סוגה חדשה לגמרי באופק התרבותי שלו.

3 משמעות הכותרת "וידויים"

אוגוסטינוס מתוודה. הוא מודה באשמתו, ואפילו מפריז בה. הוא הופף את עצמו לרשע, כאזר למעשה חטאיו קטנים, בנאליים – יניקה בגרגרנות משד אימו... כמו כל חוזר בתשובה, אוגוסטינוס קצת מפריז בהאשמה עצמית וצער על העבר. בכך הוא מאד דומה לאנשים בני ימינו שהופכים לראדיקליים בדת שלהם.

המשמעות של המילה וידויים בלטיניתconfessio -

משמעות מגוונת. בלטינית יש טשטוש גבולות בין שלוש קטגוריות, שקשורות רק בלטינית:

• טקס וידוי. הוידוי באותם ימים (נצרות קדומה) נעשה לאו דוקא מול הכומר מוודה, יכל להיעשות גם מול קהל המאמינים, נוצרים היו מתוודים הרבה על טריבונה ציבורית, שרידים למנהד המוזר הזה יש אצל הקלוויניסטים עד היום, שם מתוודים מול הקונגרגציה. הקתוליות שהתפתחה אחרי אוגוסטינוס ניסתה להסתיר את החטאים עי ידי ווידוי חסוי מול אב מוודה. הספר הזה ממלא את התפקיד של ווידוי פומבי, שלא נאמר בעל פה אלא הונצח על ידי כך שנכתב. זה טקס, אחד הטקסים החשובים של הנצרות, כלומר יש בספר מימד טקסי.
• הכרזת אמונה, או במילים אחרות "האני מאמין" שלו. בזמן הקריאה בטח הרגשנו שיעמום מסויים כאשר אוגוסטינוס מפסיק את הרצף הנרטיבי ומתחיל בדברי שבח לאל (אנחנו יכולים לדלג). מבחינת האקונומיה של היצירה, החילוף של הצד הנרטיבי והלירי (שבח, תפילה בבחינת שיר דתי) הכרזת האמונה לא פחות חשובה בעיני המחבר מאשר הכתבים הנרטיביים, וגם לזה קורים בלטינית וידוי. בשפות אירופאיות יש בלבול מכוון בין המילה שמציינת וידוי חטאים לבין הכרזת אמונה.
• הודיה. הכרה בחסדי האל – האיש מרגיש כאוד מוצל מאש – בזכות ההתערבות האקטיבית של ההשגחה האלוהית בחייו הוא נמלט מטעויותיו והפך להיות אדוק. כמו כל חוזר בתשובה הוא מביט לאחור על חייו ואומר "מה היה קורה אילו נשארתי באותו התלם של חטאי נעורי". זוהי הודיה במשמעות של תודה – על חסדי האל שגרמו לו להתנתק מחטאיו ולפתוח בדרך חדשה. אביעד קליינברד טרח לתרגם את המילה confessio כל פעם קצת אחרת, למונח המתאים.

בשביל אוגוסטינוס יש קשר בין שלוש המשמעויות, ולו רק בשל החפיפה במינוח.

הניסיון החלוצי לדבר על החטאים עורר פליאה בבני דורו של אוגוסטינוס, וגם בדורות הבאים. אחד מבני דורו טען שאוגוסטינוס כתב את הוידויים שלו כדי למנוע את פולחן האישיות שלו אחרי שהפך לבישוף מכובד. כלומר כבר אז התפלאו מעצם הניסיון לכתוב, ולא רק לומר את החטאים, והשאלה "למה" עלתה.

ארסמוס- ההומניסט הדגול של המאה ה-15. הולנדי, אחד האינטלקטואלים החשובים של הרנסנס, באירופה. ארסמוס עם הרוח האינטלקטואלית והפקנית שלו התייחס לוידויים כמהלך אפולוגטי. ארסמוס היה שקוע בספרויות הקלאסיות – קרא את קסנופון, יוספוס פלביוס... כל המצביאים שכותבים אפולוגטיקה, כדי להצדיק את מעשיהם, והוא חשב שאוגוסטוינוס הוא חלק מזה, אבל קשה להצדיק את ארסמוס, כי לא נראה שאוגוסטינוס היה צריך להצטדק לפני קהל שכל כך מכבד אותו.

סברה שלישית באשר לסיבה לכתיבת "וידויים", שאולי מושפעת מרוסו, שכותב על חטאיו ואפשר לראות שהוא חווה איזה תענוג מופוקפק מהעלאת חטאיו בזיכרונו – בזיכרון מעשה מפוקפק אך מהנה יש הנאה מסויימת <מי אמר נוירוני מראה?>, קשה להאשים את אוגוסטינוס בתענוג דומה אחרי הפיכת ליבו, אך ספקנותו של אסלנוב גורמת לו להעלות את האפשרות שאוגוסטינוס חש איזה רטט מענג כשנזכר בגניבת האגסים או ביקור בבית בושת, כמו זקן שנהנה מזיכרונות המעשים שהיה עושה פעם.

סברה רביעית – אולי יש משהו על גבול האקסהביוניזם בניסיון להזכיר את כל החטאים, כולל גניבת האגסים, (מעשה איום, ללא ספק... והוא מספר עליו בפרוטרוט). רוסו היה אקסהזיובניסט אמיתי – רוסו הראה את התחת שלו לכמה אנשים, וכיוון שרוסו לא הפך לבישוף, הוא נשאר בתודעת חוטא ובזבבה עם זה כך השוידויים שלו הרבה יותר עסיסיים. בכתיבה כל כך מפורטת של חטאים יש מעין התערטלות בציבור.

סברה חמישית – מוטיבציה חינוכית – עוד לפני החזרה בתשובה שלו, אוגוסטינוס היה פרופסור באומנות הרטוריקה, כלומר מרצה, ומתוקף כך הגיוני שאהב להטיף מוסר. יש כאן עניין של הטפת מוסר על ידי דוגמא אישית, אוי דרבון אחרים לעשות משהו דומה ולהתוודות על חטאיהם.

--> יש כאן פירושים מנוגדים, אפשר לבחור עם מה אנחנו מזדהים ולמה מתנגדים.

4 סגנון הכתיבה

הסגנון מתאפיין בשזירת כמה סוגי שיח – יש את הנרטיב ומשולבים בו דברי שבח לאל, על כך שהציל אותו והפנה אותו לדרך הנכונה. אפשר למצוא מכנה משותף בין שני סוגי השיח – גם כשהו מספר סיפור וגם כשהוא משבח את האל יש סוג של בומבסטיות – ניפוח, ייתכן שזה לא בא לידי ביטוי מלא בתרגום, מאד קשה להעביר את הנימה החגיגית והמנופחת שאוגוסטינוס מאמץ לשפה אחרת. קל לתאר שאדם שעסק כל חייו החילוניים באומנות הנאום והוראתה מאד קשור לטכניקות הרטוריות, למליצות – והוא לא נטש אותן גם כשנכנס לכנסייה בצורה פנאטית, הוא נשאר מיומן במליצות פואטיות ואפקטים רטוריים. (אוגוסטינוס חיבר בין הנצרות ואומנות הנאום).

עוד משהו, שמאפיין את התקופה – סוף העת העתיקה – סוף עידן, משהו שמתקשר לדקדנט מסויים. תקופות של שקיעה תרבותית נוטות להתאפיין באינפלציה של אפקטים רטוריים – בעידנים קלאסיים יש תחבולות מלאות עוצמה, וכשהן נשחקות צריך להגזים כדי ליצור אפקט. שלהי העת העתיקה היא תקופה עייפה, שבזבזה כבר את הכח האומנותי שלה. הסגנון המרוח הזה הוא סימן לאינפלציה הזאת, שדורשת ריבוי אפקטים כדי לתת אנרגיה. כדי להדגיש את האפקט הזה הוא נתן לנו שמונה ספרים – זה לא תמצית אלא משהו שזורם כנהר רחב שבו אי אפשר להבין לאיזה כיוון הוא זורם מרב שהוא איטי – כך אוגוסטינוס: יש לו את כל הזמן בעולם כשהוא כותב את הוידויים, ולכן הוא מאט את העלילה על ידי שיבוצי שבח לאל.

יש גם שיבוץ רב של ציטטות – הן מהתנך והן מהברית החשה, וזהגם גורם מעכב מסויין שיוצר שיח אינטר-טקסטואלי עם המורשת הנוצרית.

יש הרגשה שאוגוסטינוס כותב בקדחתנות מסויימת, בצורה כמעט מיוסרת, כאילו בכתיבתו הוא משקף את הייסורים של מצפונו האומלל, (אולי זה יותר בולט במקור הלטיני) ספר רביעי: “נשאתי איתי נשמה קרועה ומדממת" – זה מסביר מדוע פילוסוף כמו הגל קורא לנשמה הנוצרית נשמה מיוסרת, שאיבדה את התמימות של העידן הקלאסי שם היווני היה יכול להסתובב ערום באיצטדיון ולהרגיש חף מפשע. לעומת זה, הנשמה הנוצרית היא "נשמה קרועה ומדממת" שלא יכולה להגיע לאיזון פנימי. הסגנון הזה מעניק לאוגוסטינוס, מלבד הבומבסטיות, סוג של רטט, משום שזה משקף את הנשמה המיוסרת. זה מזכיר שבמילניום היו התראות על הגעת קבוצה של נוצרים שיבצעו התאבדות המונית – ושמם worried christians – והנוצריות המודאגת הזאת בטקסט הופכת אותו למראה של ייסורים פנימיים. תדמית זאת של אדם מיוסר לחלוטין מסתתרת מאחורי הכתיבה הנינוחה משהו, ולו רק בשל הזכרת חטאי העבר בהווה בו הוא בישוף מכובד. אוגוסטינוס מעלה את הניגוד בין שתי הרצונות בליבו בעיכוב לחזרתו בתשובה. עצם הזכרת הקריעה בין שתי רצונות מראה על האופן בו אוגוסטינוס ניהל את חייו גם אחרי השינוי – הוא אדם קרוע ומשוסע, לא מוצא מנוח. הרטט הזה הופך את היצירה הבומבסטית, של אימפריה שוקעת, למשהו יותר פרסונלי, ובכך פודה את הכתיבה הבומבסטית מהרוטינה שלה.

5 קטלוג החטאים

החטאים הם מאד עסיסיים משום שהם נראים כאנקדוטות, קטעים עסיסיים בחיי אדם בנאלי, שחדל להיות כזה. אולי האדם המוזר ביותר זאת ההדגשה בה הוא מתאר את גניבת האגסים בפרק 9, בספר השני. ההדגשה היא משום שהגניבה היתה גניבה לשמה – האגסים לא היו טעימים, לא היתה שום תועלת, והעובדה שהגניבה היתה לשווא (את רב האגסים זרקו לחזירים) היא שמטרידה את אוגוסטינוס יותר מכל. זה היה מעשה זדוני באופן מוחלט. העניין של חטא-חינם מכניס אותו לחרדה מסויימת. צריך להיות מאד מתוחכם כדי להמציא אגסים בכרם, כנראה שזה מעשה שהיה. שנים אחר כך רוסו מספר על הניסיון שלו לגנוב אגסים – יש כאן זיקה ספרותית, הוא כותב בעקבות אוגוסטינוס. [טנטן, תרבות פחות גבוהה – יש דמות של טייקון שמקבל זריקת אמת ומדבר על גניבת אגסים בילדותו]. זה סמל לחטא לשמו, וכמובן מהדהד לחטא אדם הקדמון, מה גם שאוגוסטינוס תמיד מנסה לחבר את החטאים עליהם הוא מדבר עם חטאים גנריים – חטאים של המין האנושי. הוא מנסה למעשה לראות את החטאים שלו כתופעה אנתרופולוגית (כמובן לא באופן מודע). זה בולט במיוחד כשהוא מדבר על חטאיו באופן עולל – הוא אומר שלא מחנכיו סיפרו לו על חטאיו, אלא המעקב שלו אחרי תינוקות אחרים. דרך הקולקטיב האנושי והא משתלב בחטא שהוא מכנה משותף לכל התינוקות האנושיים – שם יונקים בגרגרנות את שד הימנקות שלהם. חטא נוסף מהסוג הזה – חטא הקנאה, אוגוסטינוס ראה תינוק שמקנא בתינוק אחר שהמינקת הניקה.

כלומר, הוידוי מערב לא רק אותו כאדם המדבר בשם עצמו אלא את כל מי שעבר במסלול המשותף לאנושות, להיות ילד יונק ומקנא בילדים אחרים.

יש משהו נוסף מחריד – אחרי שהוא מדבר על חטאי הילדים, כיצד אפשר לדבר על ילד כחוטא? בתקופות אחרות זה הופך להיות אמירות מחרידות, אבל לאוגוסטינוס זה מאד הגיוני – הוא אומר שכל הילדים חוטאים משום שהם ירשו את חטא האדם הקדמון, וזה גורם לו לומר אמירה מחרידה שמערערת על פסוק מתוך האוונגליון, שבו נאמר שישו אמר למאמיניו לחכות לילדים כי הם יירשו מלכות השמים. אוגוסטינוס מוסיף שזה לא כי הם חפים מפשע אלא כי הם ענווים "כאשר אמרת (ישו) 'הניחו לילדים ואל תימנעון מבוא עיני כי לאלה מלכות שמים' הצבעת מלכינו על מידתם הקטנה של ילדים כסמל לענווה ולא על תמימותם של ילדים". הוא לא מקבל את העובדה שהילד תמים וחושב שהתינוק חוטא מהרגע שהוא מופיע בעולם. <מזכיר פירוש על "יצר לב האדם רע מנעוריו", שמסביר נעוריו לא כנעורים אלא כ'נעירה מהרחם', כלומר לידה> התפיסה הפסימית שרואה את האדם רע לא רק מנעוריו אלא מרגע הולדתו מאוזנת באיזה אופן על ידי חסדי האל שפודים את האדם מחטאיו. כל עניין החטאים שקשורים לזימה קבל הדגשה בספר השלישי כאשר אוגוסטינוס מתחרט על כך שהוא אהב את האהבה, כי האהבה לא היתה מיועדת לבורא עולם – הגום היחיד אליו אמורה להיות מופנית האהבה לפני אוגוסטינוס. אהבת האהבה מתועבת בעיני אוגוסטינוס כי הוא רואה אותה כהחמצת התכלית שאליה אמורה להיות מופנית האהבה בעיניו. הוא מתחרט על אהבה לשמה כאילו היא מטא חמור כמו ביטוי בבתי זונות.

6 זיקתו של אוגוסטינוס לתרבות הקלאסית

יש אזכורים של דידו ואינאס, אבל זה כבר לא למבחן.