פילוסופיה חדשה א - שיעור 8

שיעור 8 07.05.2012

שיעור שביעי (לא באמת): שפינוזה

גוף ונפש, תודעה ועולם, ידיעה ואי-ידיעה.

קריאה: תורת המידות, חלק ב' משפטים 1 עד 13.

שפינוזה.

הספר המרכזי שלו הוא האתיקה. האינטרס הפילוסופי המרכזי הוא אתי, אבל האתיקה הזאת משונה מהרבה בחינות:

א. כתובה עפ"י סדר גיאומטרי

ב מבוססת על מטאפיזיקה מקיפה ומאד רדיקלית – תיאוריה שלמה של המציאות

נקודת אחיזה – הפילוסופיה של דקארט. המטאפיזיקה בנויה על שימוש אנטי קרטזיאני בשלושה מושגי יסוד קר': היסוד, העצם והתואר.

דקארט – שני עצמים נבראים, אלוהים – עצם לא נברא.

שפינוזה – עצם אחד, שהוא מגדיר בבטוי סיבת עצמו, שהוא ביטוי פרדוקסלי (ועוד הרבה דברים ששפינוזה אומר). העצם נושא בתוך עצמו את הסיבה לקיומו.

מכאן נגזר:

1. העצם, הסובסטנציה הוא אינסופי. מנסה לקחת את המושג אינסוף ברצינות – איזה מסקנות אפשר להסיק על היש אם מתייחסים ברצינות להגדרה שלה כאינסופית. אחד האספקטים ש המציאות, עצם, טבע, היא, לפי שפינוזה, שהיא דינאמית – אפשר לדבר עליה במונחים של יכולת (שפינוזה – פוטנציה, אפשר לתרגם גם עוצמה, כח). המושג מופיע בעיקר אצל אריסטו, בתור מושג שיש לו משלים במושג של בפועל. כלומר, ישנה אבחנה מוכרת בעברית בין "בכח" ו"בפועל" והמושג האריסטוטלי של היכולת בנוי על המתח בין מה שיכול להתקיים ומה שמתקיים בפועל. הרעיון של האלון והבלוט – הבלוט הוא אלון בכח, ואם אין שום מונע חיצוני הכח הפנימי שלו יתממש, יצא אל הפועל ויגיע לקיום בפועל של האלון, העץ. מושג עם שניות מהותית. נחשוב על פוטנציאליות אינסופית. מעצם ההגדרה (ההיגיון של פשינוזה) של אינסופיות נובע באופן מיידי והכרחי שהיכולת ממוששת באופן שלם, מלא וממצה ולא נשאר שום דבר שמחכה להתממשות. אם מחילים על היש כולו צריכים להסיק מזה שהממשות היא מימוש שלם של כל האפשרויות שגלומות בה מלכתחילה ובאופן הכרחי נובע גם שהאפשרויות האלו הן אינסופיות. לזה יש הרבה מסקנות, חלקן קשות לעיכול:
   1. אי אפשר לדבר ברצינות מטאפיזית על מה שאפשר לחשוב שהוא אפשרי מעבר למה שיש בפועל. אין תוקף למחשבה שמנסה לחרוג אל מעבר למה שיש בפועל. במילים אחרות – אין אפשרויות בלתי ממוששות.
   2. אם אין במציאות אפשרויות שאינן ממוששות המושג קוטינגנטי אין לו תוקף מטאפיזי. הדגשה – א. אין לו תוקף, הוא מושג ריק, ב. אין וא תוקף מנקודת המבט המטאפיזית על העולם (מנקודות מבט אחרות יש תוקף חלקי). טענה קונטינגנטית היא אפשרית אם ניגודה יכול להיות אפשרי, כלומר – אם היא איננה כוללת בתוכה סתירה פנימית. טענות אמיתיות על העולם אם ניגודן הוא בגדר האפשר אפשר להתייחס אליהן כקונטיגנטיות. שפינוזה – משפטים על העולם כולם הכרחיים. לא יכול להיות שהדברים היו מתהווים באופן אחר או בסדר אחר ממה שהם בפועל. לכך יש הרבה השלכות:
      1. אין אפשרות להחזיק בתפיסה פוזיטיבית של החופש, שמניחה שיש אפשרות שהדברים יתקיימו אחרת ממה שהם בפועל.
      2. אם מגדירים את העולם כהכרחי אז העולם לא יכול להיות נברא, כי הבראיה מניחה את הקונטינגנטיות של העולם – כך ייתכן שהעולם הוא תוצאה של אקט, החלטה רצינית של האלוהים. הרעיון שהעולם איננו קונטינגנטי מכוון בפירוש ע"י שפינוזה נגד עובדה זו שהיא יסוד בכל הדתות המונותיאיסטיות.
      3. אין התגלות – עוד מושגכ יסודי במסורת הדתית (קשורים אליו: נס, נבואה) – לכולם אין תוקף.
      4. השלכות על השקפת עולם מוסרית – אתית:
         1. חופש רצון וחופש בחירה – הנחה שמי שפועל יכול היה לפעול אחרת – שפינוזה: מושג חסר תוקף, ריק, כולל בתוכו סתירה פנימית. אם שום דבר לא היה יכול להיות אחרת מכפי שהוא אז המושג שלנו שהיינו יכולים לפעול אחרת הוא אשליה שיש לסלק אותה. שפינוזה – אנחנו חושבים שאנחנו פועלים באופן חופשית, בתוקף שדומה למחשבה של אבן, שאם היתה לה תודעה היתה חושבת שנפילתה היא תולדה של בחירתה.
         2. מכאן מתמוטטת כל המערכת של מושגי יסוד אתיים: אחריות מוסרית, שכר ועונש, אשמה, בראש ובראשונה – ערעור על האבחנה בין טוב ורע. אי אפשר לדבר על טוב ורע, העולם הוא עולם, טוב ורע יחסיים לאינטרסים של בני האדם. לנסות לתת להם תוקף מטאפיזי זו טעות. אחד הערעורים היותר רדיקליים בתולדות הפילוסופיה של שיקולים בעלי אופי טלאולוגי (=סיבות תכליתיות). אי אפשר להבין דברים בעולם באופן אובייקטיבי ע"י ייחוס דברים בעלי אופי טלאולוגי, תכליתני. שפינוזה – הכל תוצאה של החטא הפילוסופי היסודי – אנתרופופרומיזם – ייחוס תכונות דמויות אדם לאופן בו העולם פועל. כדי להבין את העולם אובייקטיבית צריך לסלך את המושגים האלה. משמעות – מה שאנחנו מכירים כמוסר אין לו תוקף אובייקטיבי, נובע אך ורק מתוך הסופיות של המבט האנושי, ועל הבסיס הזה ממציאים שורה שלמה של מושגים שמכוונים את חיי החברה.

והנה, כל התורה של שפינוזה מכוונת להצדקה של תורה פוזיטיבית של היש.

כששפינוזה מדבר על אלוהים, היסודות המטאפיזיים של המציאות שפינוזה אומר שאלוהים חופשי (אותו אלוהים שלא יכול לעשות אחרת, שהוא אחד עם הטבע שלא יכול להיות אחר ממה שהוא). האם לאמירה הזאת יש שחר?

2. ?

תורת החופש של שפינוזה

יש סתירה אצל שפינוזה – יש חופש, ומצד שני – דטרמינזם רדיקלי.

הגדרת החופש של שפינוזה – חופשי הוא מה שפועל על פי ההכרח של טבעו ולא נקבע/אנוס ע"י משהו שהוא חיצוני לו, שאיננו בו.

הגדרה מאד פרובלמטית.

אנחנו רגילים להציב סתירה בין הכרח ובין חופש. שפינוזה עושה אבחנה במקום אחר – יש אבחנה בין שני בוגים של הכרח. כיוון שאין קונטינגנטיות, הדברים לא היו יכולים להיות אחרת מכפי שהם, הכל נקבע על ידי הכרח מוחלט, צריך למצוא דרך לדבר יחד על הכרח ועל חופש. שפינוזה אומר שיש שני סוגים של הכרח:

1. הכרח שהוא החופש האמיתי – פעול מתוך הכרח הטבע העצמי שלו, ואז אפשר להגדיר אותו כחופשי.
2. היעדרו / ניגודו / סתירתו של החופש. ההכרח הלא חופשי הוא הכרח שבו דבר מתקיים ופועל על פי מערכת של סיבות שבאיזה מובן בא מחוץ לדבר, ואינו מבטא את הטבע העצמי שלו. ואז אפשר להגיד שהדבר אנוס, נכרע באופן לא חופשי.

האם האבחנה הזאת תופסת? האם יש לה תוקף?

כמה הערות כדי לראות בתוך הקשר:

• הערה היסטורית: שאלה החופש היא שאלה עתיקה. בולטת הפילוסופיה הנוצרית (אחריות, טוב ורע, מקור ה___). שפינוזה אומר שהשאלה הזאת איננה שאלה, כי היא מתבססת על ניסיון להצדיק מושגים של רצון, בחירה ואחריות. שפינוזה דוחה את המושגים שאלה. החופש אינו חופש של בחירה, הוא אינו מקור לאחריות או ייחוס אחריות. מה כן? שפינוזה מבשר את האופן המודרני בו הפילוסופיה מתייחסת לשאלת החופש. מושג החופש אצל שפינוזה מוגדר כביטוי שאפשר להתייחס אליו כאוטונומיה. להיות חופשי פירושו להיות אוטונומי. כאשר בני האדם פועלים לפי הטבע העצמי, הזהות היאנידיווידואלית שלהם, אפשר להגדיר את הפעולה הזאת כחופש, ואנחנו מגלים את המושגכ מתגלגל אל המחשבה המודרנית סביב המושג של אוטונומיה (של אישיות, פוליטית ואולי עוד).
• באיזו מובן ניתן לדבר על אלוהים (=הטבע כולו) שהוא חופשי? נחזור רגע לאבחנה היסודית בין מה שפועל באופן הכרחי על פי הכרח טבעו שלו, לבין מה שםועל עפ"י הכרח חיצוני. לאבחנה יש תוקף מנקודת המבט של האדם שפועל, שנקבע לפעולה. מה שמבחין בינהם הוא שהפעולה על פי ההכרח החופשי הוא סוג של קיום שניתן להסביר על הבסיס של הדבר עליו אנחנו מדברים. ההצדקה לאופן בו הוא חי ופועל נובע מתוך הטבע הפנימי שלו. ההכרח מהסוג האחר לא ניתן להסבר כזה על פי טבעו של הדבר הפועל. מה זאת אומרת? שהפעולה של הדבר, מנקודת המבט של הדבר הפועל היא שרירותית, בלתי ניתנת להסבר. במילים אחרות – הניגוד בין חופשי ללא חופשי הוא ניגוד בין מה שיש לו טעם, ניתן להסביר לבין מה שהוא חסר טעם, שרירותי, בלתי מובן וזר.

לשפינוזה יש מודל שהוא חושב כל הזמן לאורו, והוא המודל של האמת הגיאומטרית (או המתמטית). בא לידי ביטוי באתיקה, תורת האמת, תורת הטעות וגם בתורת החופש. נחשוב: כאשר מישהו פותר תורה מתמטית, למשל – מוכיח את משפט פיתגורס, ההוכחה הכרחית לגמרי – המסקנות נובעות באופן מוחלט מן ההנחות, לא יכול להיות אחרת. נחשוב על מישהו שמנסה להוכיח משפט מתמטי וטועה, ומגיע למסקנה שגויה. אם הוא מוכיח את המשפט נכון, ומהטעמים הנכונים אזי ההוכחה הכרחית אבל היא שונה לחלוטין ממי שטועה. ההוכחה הנכונה מנקודת המבט של המשולש היא הוכחה שבה הטבע העצמי של המשולש נובע מ___ זה נובע מהמהות העצמית של הדבר, לא נכנס לפה שום דבר שאינו שייך. אי אפשר לומר שנכנס משהו שרירותי, מקרי או לא מוסבר. אבל אם נעשה טעות זה מנקודת המבט של המשולש מקרי, ונובע בהכרח ממשהו חיצוני לטבע הפנימי של המשולש (רישול דעתו של המוכיח, למשל).

עוד צעד: מישהו אומר משהו אמיתי (משפט פיתגורס). השאלה היא – למה הוא אומר את מה שהוא אומר?

• מישהו אמר לו כך (המורה בכיתה) והוא מקבל את הסמכות. תלמיד זה אינו פועל באופן חופשי, לא מממש את הטבע העצמי והפנימי של המשולש.
• הדוגמא של שפינוזה – "יחס המשולש" נתונים שני מספרים שיש בינהם פרופורציה מסויימת, ומספר שלישי נוסף, אפשר לגזור מספר רביעי ביחס לשלישי כמו שהשני ביחס לראשון. יש טכניקה פשוטה לעשות את זה. שפינוזה נעזר בכך כדי להבחין בין שלושה סוגי ידיעה (שחזור תורת החופש):
  • אנשים יכולים ללמוד מהניסיון, או ממורה, הם רואים שזה עובד, יכולים להשתמש ויכולים להבין – מתי? כשהם יגזרו כמו שאוקלידס גזר בתיאורמה שלו. משחזר את תורת החופש – אנחנו יכולים לדעת דברים מתוך סיבות שיאנן מבטאות באופן מלא, נאמן ואדקווטי את הטבע של הדבר שבו אנחנו עוסקים (נניח – פרופורציה אריתמטית). הרבה פעמים הידיעה אמיתית. א-ב-ל סוג הידיעה הזה הוא הידיעה שבה עלולה הליווצר טעות, וזוהי ידיעה שאיננה מבטאת את הדבר ששפינוזה מכנה חופש, כי מקורה הוא ביחס לדבר הידוע, חיצוני, לא מבטאת באופן מלא, לא נובעת מנקודת הכרח פנימית – מהותית, בסופו של דבר שרירותית ומנקודת המבט של המורה (הכוונה לסיבה של המחזיק להחזיק בעמדה).
  • הדרך של המתמטיקאים – הוכחת התיאורמה, הטענה בה מחזיקים. ההוחכה היא מימוש של הכרח – מה שאני מוכיח לא יכול להיות אחרת ממה שהוכח. יש הבדל בין הדרך הזאת והקודמת להגיע למסקנה.
  • 'ידיעה אינטואיטיבית' שהיא היפר רציונלית. אין בה שום דבר ממה שאנחנו בד"כ מבינים ביומיום כאינטואיטיבי. תוכן רציונלי ששקוף לגמרי ובמטא באופן שלם את ההכרח שגלום בו, ההכרח החופשי.

שפינוזה בעצם עושה הרחבה או אקסטרפולציה מהניתוח של ההכרח המעין מתמטי אל התורה של האדם, אל תורת המוסר האנושי ואל המטאפיזיקה באופן כללי. אפשר להחיל את המושגים של חופש בכל מיני רמות – האדם, האלוהים הטבע.

יקירה חושב שהמודל באמתעותו הוא חושב על הדברים האלו הוא המודל של הידיעה המתמטית, שמצד אחד יש בו הכרח גמור, ומצד שני, היעדר של ___יות.

אם מקבלים את ההנחה, האם ניתן לבנות עליה תיאוריה מוסרית?

נראה שזה לא כל כך פשוט.

האתיקה של שפינוזה בנויה לכאורה על פי סדר הגיוני:

אלוהים --> נפש --> פסיכולוגיה וכו.

נדבר על החלק השני.

החלק הראשון אמור לקבוע את המבנה היסודי של הממשות. התיאוריה של העצם (=אלוהים) היא מטאפיזיקה בכמה מובנים, ואם לוקחים את מושג החופש כדוגמא אחת מכמה אפשר להגיד שמה ששפינוזה עושה כשהוא מנתח את המושג של החופש אהלוהי הוא עוה כמה דברים:

1. מתאר את המציאות - המושג חופש במבנה הבסיסי הוא אותו מבנה כמו בחלק הראשון. האונטווגיה של החופש אמורה לתת בידינו הבנה של המבנה הבסיסי של המציאות, בעיקר את העניין (כשהוא חל על אלוהים או הטבע) שהטבע אינו שרירותי.
2. מנתח מושג, והמושג של החופש אמור לחול גם על דברים אחרים ולא רק על אלוהים. האמירה שהאדם הוא חופשי מתחילה לקבל משמעות. ניתוח של מושג – האם אפשר לומר על אדם שהוא פועל על פע הכרח, כמוש הגדרנו את החופש כסוג של הכרח בחלק הראשון.

החלק הראשון של האתיקה – 13 משפטים – שפינוזה מדבר על סוג ספציפי של יש – שם הוא עושה תיאוריה אונטולוגית – מטאפיזיקה של המחשבה. מה זה מחשבה? מה זה לחשוב? מהם המושגים הבסיסיים ביותר של מה שאנחנו מתנסים בו כמחשבה, ידיעה וכו'.

אח"כ – דבר משונה שמנותק מהמלך הרגיל של גזירה מטאפיזית שמנותק מ___.

אח"כ – תיאוריה של הידיעה, מהי, מהם מקורות הטעות וכו'.

פרדוקס וקושי אצל שפינוזה:

המציאות כולה היא עצם אחד, והוא מושג שחל על האינסופיות של היש. כל הדברים הפרטיים הם אופנים (צורות מקריות וחולפות) של העצם הזה. המושג הוא אופן / מודוס, והרעיון הוא שהעצם הזה מתקיים באופנים מסויימים בכל אחד מהדברים הפרטיים הללו (בעיננו) הם אופן של הקיום של העצם האחד של הטבע. אם אנחנו משווים את זה לדקארט, למשל (אין ספק שהטרמינולוגיה קרטזיאנית). מה אמר דקארט? אני רס קוגיטנס – אני מגלה את עצמי כדבר חושב. הגילוי הזה של העצמי, שהוא סוג של התנסות, הוא הבסיס לתיאוריה של המחשבה. פשינוזה מנסה לתת תיאוריה של המחשבה שהיא לא מותנית באופן הכרחי מתודעה עצמית, תפיסת עצמנו כחושבים, אלא מתיאוריה כללית על העולם. ניתוח מעין גיאומרי של המשמעות של המושגים היסוגיים בהם מדברים על הולם ומזה הוא מנסה לגזור תיאוריה של המחשבה.

אבל יש פה שאלה יותר קה והיא השאלה הבא, שמשתמעת מתוך הניתוח בשיעור הקודם:

אם החופש, שהוא הדבר הכי חשוב, שיחיד שבשבילו שווה להתאמץ, מוגדר על פי זה שהדבר חי ומתקיים על פי ההכרח העצמי שלו, מתעוררת מיד השאלה האם ניתן לייחס לאדם בתור מודוס של העצם, שהוא לא דבר חושב ולא דבר בכלל במובן היסודי של המילה (כי הדבר היחידי שהוא ממש דבר הוא המציאוצ כולה) – האם ניתן לייחס טבע עצמי לאופן? במילים אחרות – האם ניתן לייחס לבני אדם את אותו דבר שהוא התנאי לחירות?

זה בכלל לא ברור!לדבר הזה נותן שפינוזה תשובה מעניינת ובכלל לא פשוטה.

נתחיל מהסוף, אבל לפני זה הערה:

כשמתעוררת השאלה שידועה כבעיית הגוף והנפש שפינוזה אומר שהנפש היא האידיאה של הגוף, המושג של הגוף. אמירה אנטי קרטזיאנית במהותה (דקארט – המהות שלי היא המחשבה. מהות בני האדם היא הרציונליות, היכולת לחשוב. שפינוזה – הדבר הזה לא עומד בפני עצמו אלא הוא דבר שמוגדר בתור המחשבה של הגוף). השאלה עכשיו היא מה זה גוף. התיאוריה של הגוף של שפינוזה – פורש בדיון משונה, מעין פיזיקליסטי (אחרי 13 המשפטים הראשונים) אמור להגיד לנו מהו האובייקט שהנפש היא האידיאה שלו (הגוף?) ואמור לתת לנו אפשרות להתייחס לאדם כמשהו בעל זהות בפני עצמו, סוג של אינדיווידיאליות שמאפשרת את הטבע העצמי ואת החופש.

מה ששפינוזה עושה הוא על בסיס של תיאויה חצי אטומיסטית. שפינוזה מציע עקרון של אינידווידואציה, של מה שמאפשר לנו להתייחס לגופים בתור גופים פרטיים. במילים אחרות – האם ניתן לייצר ניתוח מושגי שיאפשר לנו להתייחס לשולחן בתור משהו שהוא לא רק חלק מהמגמה שאינסופית של העולם החומרי. השאלה היא האם יש איזשהוא פרינציפ, =עקרון האינדיווידואציה, עקרון מבחינה קונספטואלית שמאפשר להצדיק התייחסות לשולחן כדבר אחד שעומד בפני עצמו. הדיון חוזר במובנים מסויימים לדיונים מתולדות הפילוסופיה. הטענה – הדבר עליו מתבססת האינידיווידואליות של הגוף אינו החומר אלא הסטרוטורה, המבנה – הביטוי בתרגום הוא "יחס קבוע של תנועה ומנוחה". מה שמאפיין את הזהות של השולחן כמשהו זהה עם עצמו, הוא שנשמרת סטרוקטורה קבועה בין החלקים שלו, וכל זמן שהיא נשמרת אפשר להגיד עליו שהוא אותו שולחן. אם היינו מחליפים את הרגל של השולחן העובדה שהאטומים אחרים השולחן היה נשאר עצמו, כי היחס בין החלקים שמרכיבים אותו נשאר זהה. מה שעומד כאן ביסוד הוא כמובן השאלה של האינידייוידואליות של האורגניזם, הגוף החי. מה גרום לזה שגוף חי נשאר זהה עם עצמו בתוך כל השינויים שהוא עובר (המולקולות מתחלפות במהלך החיים) ויחד עם זה מתייחסים אליו כאותו דבר. דקארט – עקרון הזהות העצמית הוא הזהות העצמית של הנפש, ולכן אפשר לדבר על הישארות הנפש. לדעת דקארט ההישג הכי גדול שלו הוא להראות שניתן להחזיק ברעיון של הישארות הנפש (יש לכך חשיבות דתית).

מה אומר על כך שפינוזה?

אם הנפש היא האידיאה של הגוף, והגוף הוא בעל אינידווידואליות כמו שדיברנו, אז היחס הקבוע של תנועה ומנוחה בסופו של דבר משתבש. הגוף כלה, ואז האידיאה שלו מתכלה. הישארות הנפש במובן המקובל הוא חסר שחר. הנפש חדלה להתקיים כשהגוף חדל להתקיים. ולכל גוף יש פרק זמן סופי בו הוא מתקיים. בזמן זהוא שם, יש לו את המושג, האידיאה שלו, וכשהגוף משתבש באופן מספיק רדיקלי גם הנפש לא מתקיימת יותר כי היא האידיאה של הגוף.

עמדה שהיא אנטי מסורת שלמה של הישארות הנפש.

שפינוזה הוחרם על ידי הקהילה היהודית באמסטרדם במכתב חרם שהוא החריף ביותר שמוכר בקהילה זו.

עלתה השאלה מנין החריפות הזאת, האיבה והכעס, ואחת ההשערות היא שזה בגלל ההשלכות הדתיות (לדעת אנשי הקהילה) לשלילה הרדיקלית של הישארות הנפש.

זה דבר אחד – הזהות האישית מותנית בגופנית, היא אפימרית (זמנית), אין הישארות הנפש מעבר לזמן קיומו של הגוף (אח"כ נראה שזה לא נכון במאה אחוז).

יש עוד שני דברים שצריך להגיד כאן:

1. העמדה של שפינוזה לגבי תפקיד הגוף בזהות ומהות של האדם היא עמדה רדיקלית נוגדת למסורת דתית שלמה וניתן לראות בה רהבילטיציה של הגוף. אם באופן מסורתי, בעיקר בנצרות, הגוף נתפס כנחות ביחס לנפש, (כמו אצל דקארט – מהות במחשבה, לא בגוף) שפינוזה אומר שהגופניות שלנו היא אופן המציאות והההויה שלנו בעולם. הקיום הגופני הוא שווה ערך לקיום הנפשי, שהוא כל כולו אידיאה של הגוף.
2. התמונה הכללית של שפינוזה מהעולם הפיזיקלי היא קצת פשטנית ונובעת מהמדע של זמנו כפי שהוא הכיר אותו. מהם הקשרים הסיבתיים שמתקיימים בין גופים. רעיון כללי – העולם החומרי הוא מעין לוח בלירארד ענק, והגופים החומריים מתנגשים אחד בשני. סיבתיות היא העברה של תנועה מגוף נע אחד לאחר כאשר לכדורים אין ___ משל עצמם. עד כאן אין חידוש. על זה מופיע משהו מעניין. חידושו: בגלל פעולות הגופים אחד על השני נוצרת סטביליות של חלק מהכדורים (למשל – 10 כדורים שנשמר בינהם, למשך זמן מסויים, מבנה כלשהוא – הנוסחה הזאת, באיזשהוא מובן היא הנפש), וככל שהיא נשמרת על איזה פרק זמן היא אותו יחס קבוע של תנועה ומנוחה שמגדיר את האינידיווידואליות של הדבר עליו אנחנו מדברים. זה מעניין כי הסביליות הזאת הוא תוצאה של הפעולה של הגופים החיצוניים. אבל העובדה שזו תוצאה של הגופים החיצוניים יוצרת משהו שיש לו מעמד משל עצמו, ואי אפשר לעשות לו רדוקציה אל הפעולה של הגופים שפועלים עליו. (ביחס לדקארט – אצלו הסובייקטיביות של האני שמגלה את עצמו אינו תוצאה, אלא נקודת מוצא, התחלה הכל, וכל תוצאה ניתנת לרדוקציה לסיבותיה. אנחנו, כשאנו חושבים במונחים סיבתיים חושבים שהאמת של התוצאה היא בסיבותיה). השאלה היא על סמך מה אפשר להצדיק את המעמד החיובי אונטולוגית שננחנו נותנים תצאה ולא לעשות רדוקציה לסיבות. זו הסיבה שאפשר ____, כי החופש מניח שלאדם יש אינידדיווידאליות ושאי אפשר להסביר (באופן שההסבר הוא סוג של ביטו) את האינידווידואליות, והסיבה שאפשר לספר סיפור סיבתי על כך לא גורמת לכך שהעובדה שנוצרת קביעות אינה בעלת תוקף, היא בעלת תוקף והסיבה שמצדיקה דיבור פוזיטיבי על חופש של האדם. זה רעיון פילוסופי חשוב, מקורי ולא מובן מאליו. שפינוזה, שלא מנסח באופן שלם הוא אחד הראשונים לחשוב על זה.

פיזיקאי חשוב, הולנדי בשם ויגנס, הכיר את שפינוזה. יש לו קשר עם שפינוזה בענייני ליטוש עדשות. אחת העבודות החשובות ביותר שלו היא תיאוריה של שעון המטוטלת. סופר מסובך. נותן תיאוריה של מהי מטוטלת. מטוטלת יכולה להיות פשוטה או מורכבת ומוגדרת על פי יחס קבוע של תנועה או מנוחה. גורמים של האמפליטודה, תדירות וכו'. יש שאומרים שהמודל שעמד לפני עיניו של שפינוזה בכתיבה המתודה היא המטוטלת של ויגנס. אפשר להבין, שאם מחליפים כדור אחד באחד אבל משאירים את כל שאר הגורמים, זו אותה מטוטלת. אולי זה מה שעומד בבסיס התיאוריה של היחס הקבוע בין תנועה ומנוחה.

יש פה בעיה מאד מסובכת בהקשר של שפינוזה, וזאת השאלה שידועה כבעיית הגוף והנפש – מה הקשר בינהם?

דקארט – תשובה שיוצרת מסגרת בתוכה מתקיים כל הדיון המודרני לגבי השאלה הזאת (ניסוח עכשווי – מוח ותודעה). דקארט – בהגדרה לא יכול להיות, שתי סובסטנציוץ, אבל בהגדרה יש וצריך למצוא לזה הסבר.

נדבר על לייבניץ ונראה – השאלה כפי שהתווה אותה דקארט מעסיקה פילוסופים במאה ה17, נעלמת וחוזרת בסוף המאה ה19 – תחילת המאה ה20.

שפינוזה- מוניסט, והמוניזם הזה הוא קודם כל עמדה מטאפיזית – עצם אחד, אינסוף תארים, וגם מוניזם בסהקשר של שאלת הגופנפש כשאלה אנתרופולוגית.

התשובה של שפינוזה מורכבת ורב משמעית:

• אחד הדברים המרכזיים – חלק שני, משפק 7: “סדר הדברים וקישורם הוא כסדר האידאות (?) וקישורם". לעמדה הזאת קוראים פרלליזם (מקבילות). הרעיון הוא שיש שוויון של מבנה. אותו סדר של דברים ואידאות. על בסיס השווין הזה אומרים שצריך להבין את אחדות הגוף והנפש. פרובלמטי מכמה בחינות:
  • אירוניה היסטורית – פרלליזם הוא מרכזי בניסיון להבין את שפינוזה. פרלליזם מדבר על שוויון או איזומורפיזם (שהות של מבנה). זה מה שיוצא מהאמירה שיש שתי סדרות ומתקיים בינהם אותו סדר. מושג הפרלליזם אמור לתפוס את הרעיון הזה. אירוניה – שפינוזה לא משתמש במושג הפרלליזם בשום מקום. מי שמנסח את זה הוא יריבו הגדול ביותר – לייבניץ, בהקשר מתמטי בתחילה ואז בהקשר של הוויכוח נגד שפינוזה, ואת זה ככינוי לשיטה שלו, שהיא נגד שפינוזה. כלומר, בהקשר לפולמוס נגד שפינוזה, כעמדה שמנוגדת לשפינוזה! מה קרה? מחצית שניה של המאה ה19 – דיסציפלינה חדשה – פסיכולוגיה ניסויית, שמבקשת לעצמה מעמד מדעי ומבקשת להשתמש במתודות של מחקר מדעי. השאלה היא האם ניתן להצביע על קשר בין המסקנות של הפיזיולוגיה לבין מה שנראה לנו שייך לתחום הפסיכולוגי, הנפשי – דיווח אנשים על רגשויהם, תפיסותיהם וכו'. נוצרות כל מיני אסטרטגיות של מחקר שמנסות ליצור התאמה בין הממצאים של המחקר הפסיכולוגי והפיזיולוגי. בהקשר הזה צץ מחדש (200 שנה אחרי מותו של שפינוזה, המושג לא היה בשימוש) המושג הלייבנציאני של הפרלליזם, ואותו אדם, שמבשר את הפסיכולוגיה הניסויית חושב ששפינוזה הוא יותר לייבניציאני מליבניץ, ולכן פרלליזם מתאר אותו. לייבניץ והמרצה לא מסכימים איתו. אבל המשפט מופיע.
• משפט 11 – שפינוזה אומר "הנפש היא אידיאה". זה מאד מרחיק לכת. מה זה אומר? שההבחנה בין אני ותודעה (?) שמבחינת דקארט היא יסודית, לא עומדת יותר. דקארט: השפה בה אנחנו משתמשים מבטאת באופן תקף את המבנה של המציאות: כשאומרים אני חושב השפה עושה הבחנה בין הנושא (אני) ופרדיקט (חושב). האני הוא נושא גם באופן אונטולוגי, כמי שנושא את המחשבות. בתולדות הפילוסופיה – ביטויים שונים לנושא, כמו סובסטרט – מה שנמצא מתחת וה(מחשבות) נמצאות עליו. מה שחשוב – ההבחנה הלשונית מבטאת באופן נאמן הבחנה אונטולוגית. אומר שפינוזה – היחס בין המותנה והתנאי נשמר, אבל הוא נמצא במקום אחר – בין העצם והאופנים. כל המחשבות הן אופנים, והנפש היא אופן כמו המחשבות. יש הומוגניות קונספטואלית ואונטולוגית בין מה שמכונה נפש לבין מחשבות אחרות. זה דבר אחד. הדבר השני שהוא אומר שהאידיאה הזאת היא לא סתם אידיאה, היא האידיאה של הגוף, היא הנוסחה של מה שמהווה את האינדיוואליות שלנו – היחס בין תנועה ומנוחה. עמדה מסובכת, מורכבת, בלתי סבירה לחלוטין. לא אינטואטיבית, מנוגדת לשכל הישר.