מחשבת החינוך - שיעור 6 - אינדיווידואציה

שיעור 6 - אינדיווידואציה

השיח הפופולרי היום הוא אינדיווידואציה, אבל הוא שיח של קלישאות (“הילד במרכז"). אנשים לא מודעים להנחות הרדיקליות של האינדיווידואציה, ואינם מוכנים על פי רב לקחת על עצמם את ההשלכות הפדגוגיות של הגישה הזאת. בפועל "מדברים אינדיווידואציה ועושים סוציאליזציה".

נדון במונחי היסוד של אינדיווידואציה:

זו הגישה האינטרינסית היחידה. הדגש הוא על טבעו של הילד, ההתנסות החוויתית שלו, על אלמנטים טבעיים. מבחינה חינוכית מדובר במהפכה (דיואי - “מהפיכה קופרניקאית" לכומר, הילד הוא השמש שסובבים סביבו אמצעי החינוך). זו לא גישה טכנית אלא גישה אמונתית. צריך להאמין שכוחות הגדילה מצויים באדם פנימה ככח מפעיל של פוטנציאלים שמבקשים להתממש. כיוון שהפוטנציאלים הם פנימיים, הקריטריון להערכתו של האדם (מושג בעייתי) הם פנימיים ולא חיצוניים פרוטגורס - “האדם הוא בחינת הדברים”. זה הופך את האדם לקריטריון שעל פיו נבחן החינוך. זה היפוך. הטענה באינדיווידואציה היא שגם הסוגיות המהותיות ביותר לאנושיות – יצירות הספרות והאומנות הגדולות – תמיד נבחנות דרך האספקלריא של היחיד. כשמנסים לעשות את זה דרך הכללה זה יוצא דידקטי או קלישאתי. הדברים האלה מקבלים ביטוי דרך הקונקרטי. מהפכות רבות מתחילות מאירועים קונקרטיים שקורים ליחידים ומעלים סוגיה מהותית אנושית. סארטר – רגע של התהוות ספונטנית טהורה. יש אמונה שכל מה שקורה בהווה הוא חשוב וטוב וחלק מהתפתחות (אין מה להתרגז על ילד שריסק שולחן כי זה חלק מההתפתחות שלו).

הנחות בסיסיות בגישת האינדיוודואציה:

• האדם טוב. טענה עם חומר נפץ ביחס לדוגמות הנוצריות, לפיהן הילד חוטא, ועליהן בנוי כל הממסד הנוצרי (את רוסו רדפו בגלל אמיל). הדיכוטומיה של טבע / תרבות שראינו קודם לא עובדת כאן, כי הטבע הוא לא משהו שצריך להילחם בו אלא להוציא אותו לפועל במיטבו. “אין ילד רע, יש ילד שרע לו". מטאפורות –
  • האלון שבבלוט (אריסטו) – האלון מצוי בבלוט בכח, וכדי להתממש הפוטנציאל האלוני זקוק לתנאים בסיסים – קרקע מזינה, אור שמש, מים. אין דבר שהגנן יכול לעשות כדי שבמקום אלון תצמח שקדיה. הגנן כן יכול לסרס את האלון ולגרום, בדרכים שונות, לכך שהוא לא יגדל.
  • פיסול בגוף השיש – יש שתי תזות: או שמסתתים את מה שרואים בראש, ואז הורגים את השיש, או שאומרים שהדמות כבר כלואה בשיש, והתהליך של הפיסול הוא רק חשיפת הדמות, הרחקת הפסולת. לפי הגישה הזאת אין יעד אחיד וקבוע מראש לחינוך, ומכאן מוכתב תפקיד המחנך.
• כל הילדים זקוקים לתנאים בסיסיים כדי למצות את הפוטנציאל שלהם – חם, אהבה, ביטחון (מאסלו). [גן ילדים – אותו דימוי של הגינון, טיפוח].

בספרות החינוכית נהוג לייחס את הגישה האינדיוודואליסטית לז'אן ז'אק רוסו. לאורך ההיסטוריה הגישה הזאת תמיד מוצגת במסגרת עמדה מתגדת, עמדת ביקורת נגד העמדות של אותו הזמן – חוץ מאשר בליברליזם הקפיטליסטי בו תמיד אומרים שהפרט במרכז (אבל מתכוונים לפרט בכצרכן, לא כבעל פוטנציאל. הפרט כבוחר הcereal...). באינדיוודואציה יש אמירה שאין לאדם מהות, משהו אקסיטנציאליסטי "הקיום קודם למהות". אנשים שדגלו באינדיוודואציה לרב שילמו על כך מחיר. סוקרטס, שיש בו משהו אינדיווידואליסטי, שילם על כך בסופו של דבר, בחייו. רנסנס שהעמיד את האדם במרכז. הרפורמה בנצרות – מהלך שהעמיד את האדם כיחיד מול הטקסטים. רומנטיקה שקוראת לאדם לזנוח את החברה והמודרנה ולחזור לטבע (רוסו) – זה בדיוק ההפך מאקולטורציה. ליברליזם מודרני "כל האנשים נוצרו שווים". פסיכלוגיה בגישות מסוימות שלה, אולי.

--> גישת אינדיווידואציה בדרך כלל מנוסחת כדי להפקיע איזו אמירה של כלליות. היום אינדיוודואציה היא חלק מהמיינסטרים, אבל ביסודה היא גישה מתנגדת, כי היא מסרבת להציב קריטריונים 'אובייקטיביים' משלה.

השלכות על תפיסת החינוך

חינוך הוא לא הכשרה של הילד לתפקידים חברתיים, ולא הכנסתו בסודה של התרבות, אלא חינוך כפרקטיקה הוא תהליך שנועד לסייע לילד לממש את עצמו כיצור נבדל. הרעיון הוא שהסובייקט מממש את עצמו על פי קריטריונים פרטיים, ולא חברתיים. המטרה היא להעניק את התנאים להוצאת הדגם הפרטי, בהגדרה, של האנושיות, מהכח אל הפועל.

כאן יש כל מיני הנחות יסוד מובלעות.

תינוקות יכולים להסתדר נהדר עם זחילה – הם מגיעים לכל מקום, ולמרות זאת באיזשהוא שלב הם מחליטים ללכת, וההליכה היא רוויית תאונות בהתחלה – למה? בשלב זה זו פעולה שלא מקדמת את התינוק! אינדיוודואציה – היא ממששת את כישרון ההליכה שלה, אפילו שמבחינה הגיונית אין תמריץ לכך. --> טבעו של הילד מבקש להתפתח. אינדיווידואליסטים מניחים את אותן הנחות שמניחים לגבי כישורים מוטוריים לגבי כישורים קוגנטיביים, סקרנות וכו'. הכמיהה להתפתחות, להגשמה היא מובנית בגישה האינדיוודואליסטית. מבחינה חינוכית, גישה זו נעדרת מדדים חינוכיים ומטרות חיצוניות. היא מעודדת את הספונטניות, את ההווה של הילד. (יש להדגיש – אינדיבידואציה לא רואה רע בחברה ובתרבות, היא פשוט מעמידה את הפרט מעליהם בהירארכיה).

כאשר ילד נכשל (כלומר – לא התפתח למבוגר מאושר, מתפקד, יצירתי, סקרן...) הכישלון הוא לא בו אלא בחברה ובתרבות שהצליחו לפגוע במימוש שלו. למשל, ילדים, כך טוענים, נולדים סקרנים, עם מבט סקרן וכמהה, וזה נעלם מתישהוא בבית ספר יסודי. אפשר לטעון שיש משהו במערכת שמכחיד את סקרנותו – למשל – ציונים, שתמעלים את המוטיבציה לדעת למוטיבציה לדבת ציון טוב, וכך מכבים את הסקרנות.

אז מהי בכל זאת תכלית החינוך?

התהליך החינוכי מגיע אל שיאו כאשר הפרט מגיע למודעות עצמית של היותו יחיד, שמאפשרת לו לממש את עצמו, להבין שהוא הקריטריון של עצמו, אדם אוטונומי – שנזקק למינימום פידבק מהחברה. הדמות האידיאית תמיד נסמכת על מדדים פנימיים - יצירתיו, יוזמתיות, ערכיות מוסרית – כל מה שאקולטוריסטים משליכים על התרבות ולא מבינים שמקורם בפרט. חברה שמורכבת מיחידים כאלה לא תהיה חברה אנרכיסטית או "אדם לאדם זאב" נוסח הובס, אלא חברה טובה ומתפקדת.

זו גישה אמונתית. מחנך שהוא כזה באמת מאמין שכל מה שקורה בהווה, גם דברים שלא מוצאים חן בעיניו, הוא רצוי (כי הוא לא הקריטריון). הדגש בחינוך הזה הוא ההווה, ולכן אי אפשר להכפיף את הכל לקראת איזו בחינה בעתיד (“לעזאזאל הסקרנות שלכן עכשיו, זה ירד במיקוד"). רוסו – חוק גדול של החינוך הוא "העזו לאבד זמן”. נוסף לזה דגש חשוב הוא לא לדחוק בילדות, לא למהר להתבגר. (הנוכחות של הבגרות בילדות במערכת החינוך מסרסת).

שם הקוד לאסטרטגיות של אינדיווידואציה- חופש, שמקום להתנסות בו. ההתנסות היא טבעית, חושית, לא אינטלקטאלית ביסודה – כי למידה אינטקטאלית לא מלמדת דברים ממשיים, ולפי גישה זו הטבעי היא קטגורה נכונה וראויה. (למשל, ללמוש על נחליאלי לא ממחשב או אנציקלופדיה, אלא מכך שיוצאים החוצה ורואים נחליאלי 'על אמת'). לפי הגישה הזאת לומדים גם על ערכים מופשטים – שיוויון, משמעת וכו' דרך התנסות.

תפקיד המחנך:

פרדוקס – המחנך למעשה צריך להעלים את עצמו, אבל בכל זאת -

תפקיד המורה הוא להנחות, להדריך, לסייע, להיות מבוגר משמעותי (-אדם שקודם כל אוהב להיות במחיצתם של ילדים), רגישות ויכולת אבחנה בכישורים המיוחדים של הילדים, יכולת להיכון סביבה חינוכית מזממינה, תומכת, מאתגרת, מאפשרת [ובתוך זה לברור את המשובח ולהרחיק את הנמוך- כלומר את הלא תואם להתפתחות הילד], לברור את ההתנסויות הטובות והמגדלות, עליו לאהוב את הילדים (קורצ'אק "כיצד לאהוב ילדים") ולהתרגש מתהליך ההתפתחות שלהם, “חק הצמצום" – מורה צריך לצמצם את מקומו בכיתה כדי לאפשר לילדים להתפתח בתקום שהוא מפנה, אמונה – להאמין בילד, להאמין שהכל לטובה.

מה בין זה לבין מה שקורה בפועל?

לא הרבה.

(יש בתי ספר מיוחדים שהולכים בכיוון הזה, מערכת החינוך הקונוונציונלית לא ממש מאפשרת את זה).