יום רביעי, 30 בנובמבר 2011

יצירות מופת - שיעור 5 - אוגוסטינוס/וידויים



שיעור 5 – אוגוסטינוס, ווידויים

נושאים:
  1. תארוך
  2. סוגה – ז'אנר
  3. משמעות הכותרת ווידויים
  4. סגנון הכתיבה – התרגום די שקוף, היצירה פרוזאית ולכן למתרגם אין סיבה להוסיף משלו. סגנון כתיבה ראוי לציון.
  5. קטלוג החטאים – רשימה ארוכה ומפורטת של חטאים חמורים / פחות חמורים
  6. זיקתו של אוגוסטינוס לתרבות הקלאסית – הזמן – שלהי העת העתיק, המאה הרביעית ותחילת המאה החמישית, ניזון מהמורשת הקלאסית – היוונית והרומאית, מעצם לימודי הרטוריקה שלו (הוא למד לקראת עריכת דין). זיקה לא פשוטה משום שהוא מסתייג מהמורשת ממנה ניזון אחרי שהפך להיות נוצרית – יחסי משיכה – דחיה עם המורשת.
  7. הרפתקאה אינטלקטואלית ורוחנית – איך הוא הגיע למצב בו הוא נמצא – נוצרי אדוק
  8. ניסיון לקרוא את היצירה ממבט פוסט-קולוניאלי – אוגוסטינוס הוא צפון אפריקאי – ארץ ששייכת לאימפריה הרומית. הוא לא שייך לרומא, שאלה הגיע ב-383 ולא למילאנו, שאליה הגיע ב-384.


1 תארוך

אוגוסטינוס נולד ב 354, ונפטר ב430, בתאריך מאד סמלי – הוא מת מרעב כאשר הוונדלים, עם ברברי שכבש את צפון אפריקה, צר על העיר בה שימש בישוף – היפו (בימינו – אנא'ב). אוגוסטינוס סבל על בשרו מההתקפה הוונדלית (וונדליזם הוא על שמם), כתוצאה מההתקפה אוגוסטינוס מת מרעב. עם מותו נעלמת הנוכחות הרומית הרשמית על אדמת אפריקה (אחר כך הביזנטים כבשו את אפריקה מחדש, אבל זה פחות משמעותי). אלו העשורים האחרונים של הנוכחות הרומית באזור זה.

היצירה חוברה כנראה בין 397 לבין 401. בעת חיבור היצירה אוגוסטינוס היה 11 שנה לפני הפיכת ליבו (קשה לדבר על המרת דת כאשר אוגוסטינוס כבר היה נוצרי פוטנציאלי – הוא היה על סף טבילה – באותם ימים לא היו טובלים את הילדים ברגע הלידה, אלא מחכים ש הם יתבגרו ולפעמים היו טובלים את המועמדים לטבילה ברגע הגסיסה על סף המוות כדי שהם ייכנסו ישר לגיהנום מבלי שילכלכו את נשמותיהם בחטאים (?)). לכן מאד טבעי שמי שאימו נוצריה ייטבל רק בגיל 33. המושג המאים ביותר בעברית לתהליך שעבר הוא אולי חזר בתשובה.

יצירה של בשלות – הוא כבר בן כ-40 בעת הכתיבה, כ10-11 שנים אחרי המאורעות ששינו את חייו והפכו אותו לנוצרי אדוק ולבישוף.
האיש בא מצפון אפריקה והגיע לאיטליה, שם התרחשו המאורעות שהובילו להפיכת הלב, החזרה בתשובה והטבילה.
באותה תקופה הדת הנוצרית כבר לא היתה אסורה באימפריה הרומית היו עדין רומאים שהשתייכו לשילובים שונים של פילוסופיה ופגאניות, אבל בשלב זה הנצרות לא רק זכתה להכרה רשמית על ידי השלטון, ואפילו התחילו לרדוף אחרי כל מי שלא נוצרי. זו כבר נצרות מנצחת, חוגגת – וזו הגושפנקא האינטלקטואלית לדת (עד 312 זו היתה דת נרדפת). הפיכתו של נואם מצטיין לנצרות משדרגת את הנצרות, שנחשבה פעם לדת של עבדים, משהו לא מבריק, תרבות נמוכה. הוא הופך את הנצרות לתרבות יותר דומיננטית. זה מפנה – הדת הנוצרית במערב הופכת להיות אליטיסטית. פעם הענווה והעוני נחשבו למידות מרכזיות של הדת.


2 סוגה – ז'אנר

מבחינה מודרנית, אם קוראים את הווידויים מנקודת מבט ספרותית, הווידויים יכולים להיחשב האוטוביוגרפיה הראשונה במשמעות המודרנית (אוטוביוגרפיה – סיפור חיים שמחובר על ידי האיש המספר את חייו). לפנינו משהו פורץ דרך – מסילה חדשה בספרות (היו ניסיונות למצוא תקדימים לעניין). בתרבות הקלאסית שעסקנו בה עד עכשיו לא היה מקום לאוטוביוגרפיה, וזה משום שהתרבות הקלאסית מתאפיינת ברוח קולוקטיבית, שגוברת על האינדיווידואל – אין מקום ליחיד להביע את עצמו. אצל הרומאים יש התפתחות קצת יותר קרובה, משום שבסופו של דבר וורגליוס שייך למאה הראשונה לפני הספירה, אפשר להתחבר לאיניאס, קשה להתחבר לאודיפוס. במהלך העידן ההליניסטי מאות שישית-ראשונה לפני הספירה מתאפיין בכך שהמסגרת של הקריה-מדינה (למשל, אתונה) קרסה, ומה שמחליף את המדינה כמסגרת פוליטית הוא הממלכה (אפילו ממלכת החשמונאים – אשר להחשיבה כממלכה הלניסטית מני רבות). היחס אזרח-מדינה ונתין-ממלכה שונים. דווקא קץ הדמוקרטיה בעולם העתיק הצמיח את האינדווידואל – כבר לא היה אידיאל משותף של קריה חופשית. דווקא זה שאתה עבד למלך מפתח את האינדייווידואלית. הרודנות של הממלכות ההליניסטיות עשתה את זה. רק אז אפשר לחשוב על לכתוב כאינדיווידואל על החיים שלך. לפני זה, בדמוקרטיה העתיקה, אנשים התעניינו רק הרוח הקולקטיבית ולא במימד האינדוידואלי. היום אנחנו חיים תקופה מאד אינדיוודואליסטית, ואכישהוא הווידויים של אוגוסטינוס בתקופה רגישה כל כך ל"אני", זוכים לתהודה מחודשת. אנחנו בפוסט רומנטיקה מייחסים לכינוי אני המון חשיבות. פסקל, למשל, במאה ה-17 אמר שאני מתועב, כלומר- זה לא ברור מאליו ולא תמיד היה ככה.
יש שניסו להתייחס להגיגים של מרקוס אורליוס (מאה שניה, קיסר סטואיקן) כאוטוביוגרפיה, אבל זו טעות כי מדובר ברסיסי מחשבה ולא ברצף מחשבתי. אחרי אוגוסטינוס רבים התנסו בסוגה הזו, בראש הראשונה פילוסוף דובר צרפתית – ז'אן ז'אק רוסו שבאופו גלוי חיקה את ווידוי אוגוסטינוס – ואפילו העתיק את הכותרת ווידויים. התייחס לעצמו דרך הרובדים המביכים ביותר.
לסיכום - וידויים יצרו חידוש תרבותי עצום באופק התרבותי של שלהי העת העתיקה. אוטוביוגרפיה עוסקת באגו של היחיד והענקת חשיבות לסיפור של בנאדם בנאלי – ואכן, חיי האוגוסטינוס, לפני שהפך למנהיג היו די בנאליים, הסביבה בנאלית, נולד בעיירה שכוחת אל במזרח אלג'יריה "סוק אחרא'ס", לשעבר פגאסטה (כל השמות משוערים). זהו חידוש מוחלט בשםל העובדה שאוטוביוגרפיה שעוסקת באגו של היחיד לא התקבלה על הדעת לפני כן. כלומר, אוגוסטינוס למעשה מייסד סוגה חדשה לגמרי באופק התרבותי שלו.


3 משמעות הכותרת "וידויים"

אוגוסטינוס מתוודה. הוא מודה באשמתו, ואפילו מפריז בה. הוא הופף את עצמו לרשע, כאזר למעשה חטאיו קטנים, בנאליים – יניקה בגרגרנות משד אימו... כמו כל חוזר בתשובה, אוגוסטינוס קצת מפריז בהאשמה עצמית וצער על העבר. בכך הוא מאד דומה לאנשים בני ימינו שהופכים לראדיקליים בדת שלהם.
המשמעות של המילה וידויים בלטיניתconfessio -
משמעות מגוונת. בלטינית יש טשטוש גבולות בין שלוש קטגוריות, שקשורות רק בלטינית:
  • טקס וידוי. הוידוי באותם ימים (נצרות קדומה) נעשה לאו דוקא מול הכומר מוודה, יכל להיעשות גם מול קהל המאמינים, נוצרים היו מתוודים הרבה על טריבונה ציבורית, שרידים למנהד המוזר הזה יש אצל הקלוויניסטים עד היום, שם מתוודים מול הקונגרגציה. הקתוליות שהתפתחה אחרי אוגוסטינוס ניסתה להסתיר את החטאים עי ידי ווידוי חסוי מול אב מוודה. הספר הזה ממלא את התפקיד של ווידוי פומבי, שלא נאמר בעל פה אלא הונצח על ידי כך שנכתב. זה טקס, אחד הטקסים החשובים של הנצרות, כלומר יש בספר מימד טקסי.
  • הכרזת אמונה, או במילים אחרות "האני מאמין" שלו. בזמן הקריאה בטח הרגשנו שיעמום מסויים כאשר אוגוסטינוס מפסיק את הרצף הנרטיבי ומתחיל בדברי שבח לאל (אנחנו יכולים לדלג). מבחינת האקונומיה של היצירה, החילוף של הצד הנרטיבי והלירי (שבח, תפילה בבחינת שיר דתי) הכרזת האמונה לא פחות חשובה בעיני המחבר מאשר הכתבים הנרטיביים, וגם לזה קורים בלטינית וידוי. בשפות אירופאיות יש בלבול מכוון בין המילה שמציינת וידוי חטאים לבין הכרזת אמונה.
  • הודיה. הכרה בחסדי האל – האיש מרגיש כאוד מוצל מאש – בזכות ההתערבות האקטיבית של ההשגחה האלוהית בחייו הוא נמלט מטעויותיו והפך להיות אדוק. כמו כל חוזר בתשובה הוא מביט לאחור על חייו ואומר "מה היה קורה אילו נשארתי באותו התלם של חטאי נעורי". זוהי הודיה במשמעות של תודה – על חסדי האל שגרמו לו להתנתק מחטאיו ולפתוח בדרך חדשה. אביעד קליינברד טרח לתרגם את המילה confessio כל פעם קצת אחרת, למונח המתאים.
בשביל אוגוסטינוס יש קשר בין שלוש המשמעויות, ולו רק בשל החפיפה במינוח.

הניסיון החלוצי לדבר על החטאים עורר פליאה בבני דורו של אוגוסטינוס, וגם בדורות הבאים. אחד מבני דורו טען שאוגוסטינוס כתב את הוידויים שלו כדי למנוע את פולחן האישיות שלו אחרי שהפך לבישוף מכובד. כלומר כבר אז התפלאו מעצם הניסיון לכתוב, ולא רק לומר את החטאים, והשאלה "למה" עלתה.

ארסמוס- ההומניסט הדגול של המאה ה-15. הולנדי, אחד האינטלקטואלים החשובים של הרנסנס, באירופה. ארסמוס עם הרוח האינטלקטואלית והפקנית שלו התייחס לוידויים כמהלך אפולוגטי. ארסמוס היה שקוע בספרויות הקלאסיות – קרא את קסנופון, יוספוס פלביוס... כל המצביאים שכותבים אפולוגטיקה, כדי להצדיק את מעשיהם, והוא חשב שאוגוסטוינוס הוא חלק מזה, אבל קשה להצדיק את ארסמוס, כי לא נראה שאוגוסטינוס היה צריך להצטדק לפני קהל שכל כך מכבד אותו.
סברה שלישית באשר לסיבה לכתיבת "וידויים", שאולי מושפעת מרוסו, שכותב על חטאיו ואפשר לראות שהוא חווה איזה תענוג מופוקפק מהעלאת חטאיו בזיכרונו – בזיכרון מעשה מפוקפק אך מהנה יש הנאה מסויימת <מי אמר נוירוני מראה?>, קשה להאשים את אוגוסטינוס בתענוג דומה אחרי הפיכת ליבו, אך ספקנותו של אסלנוב גורמת לו להעלות את האפשרות שאוגוסטינוס חש איזה רטט מענג כשנזכר בגניבת האגסים או ביקור בבית בושת, כמו זקן שנהנה מזיכרונות המעשים שהיה עושה פעם.
סברה רביעית – אולי יש משהו על גבול האקסהביוניזם בניסיון להזכיר את כל החטאים, כולל גניבת האגסים, (מעשה איום, ללא ספק... והוא מספר עליו בפרוטרוט). רוסו היה אקסהזיובניסט אמיתי – רוסו הראה את התחת שלו לכמה אנשים, וכיוון שרוסו לא הפך לבישוף, הוא נשאר בתודעת חוטא ובזבבה עם זה כך השוידויים שלו הרבה יותר עסיסיים. בכתיבה כל כך מפורטת של חטאים יש מעין התערטלות בציבור.
סברה חמישית – מוטיבציה חינוכית – עוד לפני החזרה בתשובה שלו, אוגוסטינוס היה פרופסור באומנות הרטוריקה, כלומר מרצה, ומתוקף כך הגיוני שאהב להטיף מוסר. יש כאן עניין של הטפת מוסר על ידי דוגמא אישית, אוי דרבון אחרים לעשות משהו דומה ולהתוודות על חטאיהם.

--> יש כאן פירושים מנוגדים, אפשר לבחור עם מה אנחנו מזדהים ולמה מתנגדים.


4 סגנון הכתיבה

הסגנון מתאפיין בשזירת כמה סוגי שיח – יש את הנרטיב ומשולבים בו דברי שבח לאל, על כך שהציל אותו והפנה אותו לדרך הנכונה. אפשר למצוא מכנה משותף בין שני סוגי השיח – גם כשהו מספר סיפור וגם כשהוא משבח את האל יש סוג של בומבסטיות – ניפוח, ייתכן שזה לא בא לידי ביטוי מלא בתרגום, מאד קשה להעביר את הנימה החגיגית והמנופחת שאוגוסטינוס מאמץ לשפה אחרת. קל לתאר שאדם שעסק כל חייו החילוניים באומנות הנאום והוראתה מאד קשור לטכניקות הרטוריות, למליצות – והוא לא נטש אותן גם כשנכנס לכנסייה בצורה פנאטית, הוא נשאר מיומן במליצות פואטיות ואפקטים רטוריים. (אוגוסטינוס חיבר בין הנצרות ואומנות הנאום).
עוד משהו, שמאפיין את התקופה – סוף העת העתיקה – סוף עידן, משהו שמתקשר לדקדנט מסויים. תקופות של שקיעה תרבותית נוטות להתאפיין באינפלציה של אפקטים רטוריים – בעידנים קלאסיים יש תחבולות מלאות עוצמה, וכשהן נשחקות צריך להגזים כדי ליצור אפקט. שלהי העת העתיקה היא תקופה עייפה, שבזבזה כבר את הכח האומנותי שלה. הסגנון המרוח הזה הוא סימן לאינפלציה הזאת, שדורשת ריבוי אפקטים כדי לתת אנרגיה. כדי להדגיש את האפקט הזה הוא נתן לנו שמונה ספרים – זה לא תמצית אלא משהו שזורם כנהר רחב שבו אי אפשר להבין לאיזה כיוון הוא זורם מרב שהוא איטי – כך אוגוסטינוס: יש לו את כל הזמן בעולם כשהוא כותב את הוידויים, ולכן הוא מאט את העלילה על ידי שיבוצי שבח לאל.
יש גם שיבוץ רב של ציטטות – הן מהתנך והן מהברית החשה, וזהגם גורם מעכב מסויין שיוצר שיח אינטר-טקסטואלי עם המורשת הנוצרית.
יש הרגשה שאוגוסטינוס כותב בקדחתנות מסויימת, בצורה כמעט מיוסרת, כאילו בכתיבתו הוא משקף את הייסורים של מצפונו האומלל, (אולי זה יותר בולט במקור הלטיני) ספר רביעי: “נשאתי איתי נשמה קרועה ומדממת" – זה מסביר מדוע פילוסוף כמו הגל קורא לנשמה הנוצרית נשמה מיוסרת, שאיבדה את התמימות של העידן הקלאסי שם היווני היה יכול להסתובב ערום באיצטדיון ולהרגיש חף מפשע. לעומת זה, הנשמה הנוצרית היא "נשמה קרועה ומדממת" שלא יכולה להגיע לאיזון פנימי. הסגנון הזה מעניק לאוגוסטינוס, מלבד הבומבסטיות, סוג של רטט, משום שזה משקף את הנשמה המיוסרת. זה מזכיר שבמילניום היו התראות על הגעת קבוצה של נוצרים שיבצעו התאבדות המונית – ושמם worried christians – והנוצריות המודאגת הזאת בטקסט הופכת אותו למראה של ייסורים פנימיים. תדמית זאת של אדם מיוסר לחלוטין מסתתרת מאחורי הכתיבה הנינוחה משהו, ולו רק בשל הזכרת חטאי העבר בהווה בו הוא בישוף מכובד. אוגוסטינוס מעלה את הניגוד בין שתי הרצונות בליבו בעיכוב לחזרתו בתשובה. עצם הזכרת הקריעה בין שתי רצונות מראה על האופן בו אוגוסטינוס ניהל את חייו גם אחרי השינוי – הוא אדם קרוע ומשוסע, לא מוצא מנוח. הרטט הזה הופך את היצירה הבומבסטית, של אימפריה שוקעת, למשהו יותר פרסונלי, ובכך פודה את הכתיבה הבומבסטית מהרוטינה שלה.


5 קטלוג החטאים

החטאים הם מאד עסיסיים משום שהם נראים כאנקדוטות, קטעים עסיסיים בחיי אדם בנאלי, שחדל להיות כזה. אולי האדם המוזר ביותר זאת ההדגשה בה הוא מתאר את גניבת האגסים בפרק 9, בספר השני. ההדגשה היא משום שהגניבה היתה גניבה לשמה – האגסים לא היו טעימים, לא היתה שום תועלת, והעובדה שהגניבה היתה לשווא (את רב האגסים זרקו לחזירים) היא שמטרידה את אוגוסטינוס יותר מכל. זה היה מעשה זדוני באופן מוחלט. העניין של חטא-חינם מכניס אותו לחרדה מסויימת. צריך להיות מאד מתוחכם כדי להמציא אגסים בכרם, כנראה שזה מעשה שהיה. שנים אחר כך רוסו מספר על הניסיון שלו לגנוב אגסים – יש כאן זיקה ספרותית, הוא כותב בעקבות אוגוסטינוס. [טנטן, תרבות פחות גבוהה – יש דמות של טייקון שמקבל זריקת אמת ומדבר על גניבת אגסים בילדותו]. זה סמל לחטא לשמו, וכמובן מהדהד לחטא אדם הקדמון, מה גם שאוגוסטינוס תמיד מנסה לחבר את החטאים עליהם הוא מדבר עם חטאים גנריים – חטאים של המין האנושי. הוא מנסה למעשה לראות את החטאים שלו כתופעה אנתרופולוגית (כמובן לא באופן מודע). זה בולט במיוחד כשהוא מדבר על חטאיו באופן עולל – הוא אומר שלא מחנכיו סיפרו לו על חטאיו, אלא המעקב שלו אחרי תינוקות אחרים. דרך הקולקטיב האנושי והא משתלב בחטא שהוא מכנה משותף לכל התינוקות האנושיים – שם יונקים בגרגרנות את שד הימנקות שלהם. חטא נוסף מהסוג הזה – חטא הקנאה, אוגוסטינוס ראה תינוק שמקנא בתינוק אחר שהמינקת הניקה.
כלומר, הוידוי מערב לא רק אותו כאדם המדבר בשם עצמו אלא את כל מי שעבר במסלול המשותף לאנושות, להיות ילד יונק ומקנא בילדים אחרים.
יש משהו נוסף מחריד – אחרי שהוא מדבר על חטאי הילדים, כיצד אפשר לדבר על ילד כחוטא? בתקופות אחרות זה הופך להיות אמירות מחרידות, אבל לאוגוסטינוס זה מאד הגיוני – הוא אומר שכל הילדים חוטאים משום שהם ירשו את חטא האדם הקדמון, וזה גורם לו לומר אמירה מחרידה שמערערת על פסוק מתוך האוונגליון, שבו נאמר שישו אמר למאמיניו לחכות לילדים כי הם יירשו מלכות השמים. אוגוסטינוס מוסיף שזה לא כי הם חפים מפשע אלא כי הם ענווים "כאשר אמרת (ישו) 'הניחו לילדים ואל תימנעון מבוא עיני כי לאלה מלכות שמים' הצבעת מלכינו על מידתם הקטנה של ילדים כסמל לענווה ולא על תמימותם של ילדים". הוא לא מקבל את העובדה שהילד תמים וחושב שהתינוק חוטא מהרגע שהוא מופיע בעולם. <מזכיר פירוש על "יצר לב האדם רע מנעוריו", שמסביר נעוריו לא כנעורים אלא כ'נעירה מהרחם', כלומר לידה> התפיסה הפסימית שרואה את האדם רע לא רק מנעוריו אלא מרגע הולדתו מאוזנת באיזה אופן על ידי חסדי האל שפודים את האדם מחטאיו. כל עניין החטאים שקשורים לזימה קבל הדגשה בספר השלישי כאשר אוגוסטינוס מתחרט על כך שהוא אהב את האהבה, כי האהבה לא היתה מיועדת לבורא עולם – הגום היחיד אליו אמורה להיות מופנית האהבה לפני אוגוסטינוס. אהבת האהבה מתועבת בעיני אוגוסטינוס כי הוא רואה אותה כהחמצת התכלית שאליה אמורה להיות מופנית האהבה בעיניו. הוא מתחרט על אהבה לשמה כאילו היא מטא חמור כמו ביטוי בבתי זונות.


6 זיקתו של אוגוסטינוס לתרבות הקלאסית

יש אזכורים של דידו ואינאס, אבל זה כבר לא למבחן.


יום שני, 28 בנובמבר 2011

פסיכולוגיה ופולטיקה - שיעור 5


שיעור 5

נדבר על סיטואציות פוליטיות שהיה בהם חלק לאנשי בריאות הנפש.
דיברנו על מרכיבי תפקיד של מטפלים בעלי נטיות פסיכואנליטיות.
דיברנו על המונח "מדינה טיפולית" שמרמז על הזווית הפנורמית של הנושא (?).
נפרט סכמה שמתארת את הפונקציות ברמת המקרו, הרמה הפנורמית, שאנשי בריאות הנפש ממלאים.

מושג חדש-
אפידמולוגיה- ענף ברפואה שעוסק בספירת גולגלות (או, בשפה מיליטנטית יותר – ספירת קרקפות). אפידמיה היא מגיפה, והכוונה במושג היא מניית מחלות וחלוקתן עפ"י מאפיינים שונים, ותפוצתן בחברה. בבריאות הנפש הכוונה היא לכך שתעשיית הפסיכולוגיה עוסקת בfabrication של מקרים. זה מונח מפוקפק – ממשיל לפס ייצור שכל תכליתו היא לייצר מקרים – cases. לא כל מי שמתוייג כבעל לקות נפשית כזאת או אחרת מקבל על עצמו את "על התורה" של הלקות הנפשית. [כמו האדם בבי"ח פסיכיאטרי שהצהיא שמקומו לא שם] - “סרבנות תיוג" היא תופעה נפוצה. הספרות עוסקת בכפיית אשפוז על אדם וממעיטה לחקור, אולי משום הקשיים "סרבנות תיוג".
אם נמשיך את המשל התעשייתי, נדבר על תפוקתה של המערכת.
התפוקה -
previlence – מספר המקרים הכולל שנמנים באוכלוסיה מסויימת,
incidence – מספר המקרים החדשים שמצטרפים בפרק זמן נתון (למשל, שנה).
צמד נוסף הוא הצמד treated & untreated cases.
נציב נתונים לגבי גודלה של המדינה הטיפולית (שאזרחיה הם הפציינטים). נצביע על תהליכי גדילה במספרם של בעלי המקצועות – היה זינוק דרסטי במחצית השניה של המאה העשרים.
השאלה של איתור המקרים היא שאלה קרדינלית, אך אנו עומדים בפני תעלומות באשר לשאלה מיהם האנשים שראוי לאבחן גם אם אינן מתייצבים בתחנות אליהן הם אמורים להגיע בחיפוש אחרי עזרה נפשית.
הגישה המנחה – הגישה ההבניינתית, הקונטקסטואלית מציבה את השאלה באור בעייתי, כי אפשר לומר שהחולה הוא בעיני המתבונן. ההסכמה בין שופטים היא נמוכה. הDSM הוא מעין מכבש שמנסה ליישר את ההדורים וליצור שפה בינלאומית.

שני ממצאים כלליים:
  1. התפרסם בארה"ב דו"ח שסקר את אחוזי הפטור של אנשים שהגיעו ללשכת גיוס, מטעמים נפשיים, והשונות היתה עצומה – 20%-60%.
  2. מחקר שבוצע בשנות ה-60 ע"י סוציולוג שריכז את נתוני המחקר שלו בספר בשם the midtown Manhatten study. (אותו סוציולוג חקר את העיירה גייל מטעם קולומביה). המחקר היה אמור לתת מענה לנושא של untreatd cases. הם בחרו חלק מסויים של מנהטן ובנו סקאלה שהייתה אמורה להעריך את בריאות הנפש של התושבים. השורה התחתונה של המחקר הצביעה על העובדה ש75% מתושבי הרובע סובלים מהפרעה נפשית בינונית וחמורה יותר (נבדקו כ-5000 אנשים). וזה לעומת 10 אחוז בלבד שפנו לתחנה לבריאות הנפש.

המגזרים שניתן להתבונן בהם במסגרת פנורמית קשורים לתפקידי בריאות הנפש בכל מערכת מוסדית-
מערכת ראשונה היא מערכת החינוך – כל מערכת שעוסקת בקידומן של אנשים צעירים לדרגות התפתחות גבוהה יותר – סוציאליזציה.
המערכת השניה היא מוסדות שעוסקות במעגל החיים (מזיקנה ועד מוות?), בכולם נמצא נציגים של בריאות הנפש.
המגזר הבא נקרא סטיה חברתית – מוסדות רפואה, שיקום, משטרה, בתי סוהר.
מגזר אחרון – עבודה, תעסוקה.

--> אנחנו רואים התרחבות של גבולות מהדינה הטיפולית לקראת סופה של המאה העשרים.


מרכיבי התפקיד -
בשיעור שעבר דיברנו על דמות בעלת קווים אוראקולרית, מצצינית, סמכותיים/ סמכותנים (הקרנה שמקנה להם כח ויוצרת בקרב קהל הניצודים תחושת אמון ונכונות להתמסרות – זה נכון לגבי כל המקצועות החופשיים), saintliness (ייחודי יותר לבעלי נטיות פסיכואנליטיות)*.

*משל ליחסי ההעברה – בכפר גלילי חי אדם שנכנסו לתוכו לגיון של שדים (התפיסה הדמונולוגית רווחה לאורך מאות שנים) והם חדרו לתוכו והוא נהג בשיגעון. גירשו אותו מהכפר והוא גר בבית הקברות. שמו היה לגיון. בהגיע ישוע שנחשב גם למרפא הוא התבקש לרפא את האדם, וכך עשה, באמצעות כך שגרם לכך שעדר חזירים דהר ליד אותו אדם והשדים זינקו מתוכו אל החזירים, החזירים נתקפו באמוק והחלו לדהור אל עבר ימת גינוסר, קפצו לתוכו, טבעו ואיתם נעלמו השדים. כל מיני כותבים משתמשים במשל הזה כשהם מדברים על העברה. המטפל הוא בן דמותם של החזירים (זה לא מקרה).

עוד רשימה של מאפייני תפקיד שכתבו אח ואחות בשם ברגינסקי בשנות ה-70, בספר מרתק בשם mainstream psychology. הם מונים כמה מרכיבי תפקיד שמשרתים את הפונקציות שממלאים אנשי המקצוע:
  • moraliser – למרות עיקרון הנייטרליות, יש אלמנט של הקניית ערכים. כל מי שמנסה להשפיע על התנהגותו של הזולת מצוי בתוך מערכת ערכים.
  • Medeator – פרגמטיסט, מעביר אינפורמציה ללקוח. מספק נתונים כדי שהלקוח יוכל לקבל החלטות. לאורך לימודינו כולנו מתפטמים בהרבה מאד אינפורמציה ויכולים להעביר לזולת מידע שליקטנו כדי שהוא יעשה בו שימוש.
  • Healer- מאז שהטקסט נכתב המילה קיבלה משמעות מעט אחרת. בגדול, אנשים שמטרתם להקל על סבל הבריות ולבהיא אותם לרמת תפקוד גבוהה יותר.
  • הפסיכולוג כטכנאי – הפסיכולוג ההתנהגותי הוא במובן מסויים טכנאי.
  • הפסיכולוג כמדען.

הפונקציות שאנשי בריאות הנפש ממלאים -
  • שימור הסטטוס קוו החברתי (מקור הביטוי סטטוס קוו – המצב ששרר לפני המלחמה. השימוש במונח קיבל תאוצה בשנות השישים, ורמז לממסד). חיזוקה של הקונפורמיות החברתית, לגרום לאנשים ללכת בתלם.
  • שמן על גלגלי החברה הקפיטליסטית – תפקידי פסיכולוגים בייעוץ ארוגני, פיתוח ארגוני, הכוונה תעסוקתית...
  • פיקוח חברתי – עיוק במצבים של סטייה חברתית ומנגנונים שמופקדים על אכיפת החק.
  • שיפור איכות החיים – self help books – ספרות שמוקצה מחמת מיאוס בעינהם של אנשי המקצוע, “pop psychology” - ענף עצום. לא מיועד לאנשים שלוקים במשהו, בהכרח. בארה"ב בסיקסטיז צצו מתודות שאמורות לשפר את איכות החיים של אנשים (ולא לרפא אותם). המציאו את המונחים "מימוש עצמי", growth, גשטלט, התנועה למימוש הפוטנציאל האנושי, מרתונים... כל זה קיבל את הכותרת the third force (כשהשתיים הראשונים הם הביהביוריזם והפסיכואנליזה).

ב-1966 הוענקו 4,500 דוקטורטים בפסיכולוגיה קלינית. ב-1980 הוענקו 19,000 דוקטורטים בפסיכולוגיה קלינית. זינוק.

ג'רום פרנק ­ persuasion & healing – דן בהיכן מוצאים אנשי בריאות הנפש את עבודתם. הטענה – הביקוש אמור ליצור את ההיצע, אבל לפעמים יש תוחשה לא נוחה, אומר פרנק בציניות מסויימת, שההיצע יותר את הביקוש.
מכל מקום, ב-1975 היה איש מקצוע אחד על כל 10,000 תושבים. כעבור 20 שנה 2.5 אנשי מקצוע על כל 10,000 אנשים. אם מרחיבים את ההגדרה של בעל מקצוע מקבלים 1 על כל 250 תושבים. (מביא נתונים נוספים. היה גידול משמעותי).
עמרם קורא לזה "ייסודה של פסיכוקרטיה".

--

מכאן נמשיך למחרוזת של סיטואציות רוויות פוליטית שלאנשי בריאות הנפש היה בהם יד ורגל.
אנחנו נעבור עליהן לפי רצף של זמן. זה אינו זמן אבסטרקטי – הזמן מסמן את אקלים הדעות שבהן התרחש האירוע.

דיברנו על כמה סיטואציות, אני משמיטה אותן, מי שרוצה סיכום מלא מוזמן לפנות אלי. 

יום ראשון, 27 בנובמבר 2011

מחשבת החינוך - שיעור 4 - סוציאליזציה



שיעור4 – סוציאליזציה (=חיברות)

האידיאולוגיה החינוכית הראשונה מבין השלוש (ארבע) שדיברנו עליהן שיעור שעבר.
הרעיון: חברה שהיא במרכז. (זה לא מבטל את הערכים האחרים, אלא מעמיד את הסוציאליזציה בראש הפירמידה).
לם עושה הבחנה בין אקסטרינזי (מהחוץ לפנים, כמו כאן) ואינטרינזי (מהפנים החוצה).
הטענה – לא ניתן לראות את הפרט במנותק מההקשר החברתי שלו "החברה מתקיימת ביחידים... היחידים עצמם... רק באמצעות יחסיהם החברתיים... הם מממשים את הפוטנציאל שלהם... ההתפתחות החברתית היא בה בשעה התפתחות של היחידים שמעורבים בה.”
במסגרת הגישה הזאת הפרט מקבל ערך קונקרטי רק מתוך ההקשרים שהוא מקיים עם הסביבה שלו: קודם כל המשפחה (רכישה שפה, רכישת אוריינטציה תרבותית, טעם), ובמעל הבא – המשפחה המורחבת, ובהמשך – כפר, עיר, אוניברסל. הטענה היא שהזהות של הפרט נגזרת מתוך ההקשרים שלו.

נחשוב על החברה הקדמונית, זה קל יותר כי היום אנחנו מאד אינדיבידואליסטיים (“כל אחד והאייפוד שלו", בהמשך נראה שאותם אלמנטיים קיימים גם היום, בצורה פחות בולטת). למה החברה מועילה/ נחוצה לאדם?
בטחון, הגנה, הגנה, חוזק, תזונה, קיום, ריבוי, זוגיות, משפחה, ערכים, נורמות, מלים, לבוש, שפה, מאכלים, שייכות, סמכות, צבירת ידע בין דורית...
נחלק לשני היבטים מרכזיים:
  • קטגוריה פיזית
  • קטגוריה נפשית- רגשית
למעשה, לכל האלמנטים יש היביטים פיזיים ורגשיים. לפי התפיסה הסוציאליזיטורית , שהיא מטיריאליסטית ביסודה, הערכים הפיזיים והנפשיים הם נגזרת ישירה של הפיזי – תפיסה מטיריאליסטית. (אם אתה יודע להגן ולפרנס את המשפחה שלך, אז תרגיש טוב – יהיה לך ביטחון עצמי, ואם יש לך ביטחון עצמי לא מעוגן במשהו פיזי אז אתה תלוש מהמציאות). זאת השקפה מטיריאליסטית שבה התוכן הפסיכולוגי הוא נגזרת של ההישרדותי, הפיזי, ובמובן הזה הערכים של החברה הן פונקציה של הצרכים שלה במציאות, ולא של אידיאות. (אידיאות יכולות להיווצר אח"כ, בסוג של בלבול, או ניתוק מהמקור).
ההיבט המטיריאלי הוא משמעותי כי יש לו השפעה עצומה על תפיסת החינוך, כי ידע אינסטרומנטלי חיוני להישרדותה של חברה – למשל: מציאת הצפון לחברת נוודים, גאות ושפל לחברת דייגים, הבנה בזמני זריעה לחברה חקלאית וכו'. מכאן חשיבות עצומה לחינוך בתפיסה סוציאליזטורית. בטבע אינדיווידואל לא שורד. ובהמשך לכך, מי שלא מצליח לרכוש את הקודים החברתיים (במובן החינוכי) – זה נחשב לכישלון חינוכי. כלומר – לחינוך יש במקור מטרה הישרדותית מובהקת, ומתוך כך מתברר אופיו הריטואלי, הטקסי של החינוך, וכן המעמד המשכפל של החינוך (כלומר – האמירה שהחינוך עסוק בשכפול הערכים של הדור הקודם, שהוכחו כמוצלחים כי הם הובילו להישרדותו, שכפולו של הדור הקודם) – ובמובן זה החינוך הוא מקובע, מקבע באופן אימננטי. בנו של הטוחן אינו יכול ללכת לחפש את עצמו בגואה! זה עוד לא הוכח כדרך יעילה לשרוד.
לערכים אין קדושה מטאפיזית, הם פונקציה של הצרכים, ולכן יש בהם מידה של רלטיביזם – הם נכונים למקום ולזמן שאותו הם משמשים. המעמד שלהם הוא אינסטרומנטלי, מכשירני – ערכם הוא בגלל הפונקציות החברתיות שהם משרתים (“תהיה רופא"). לפי זה – לומדים לקרוא לא כי זה ראוי, אלא כי צריך, כי החברה המודרנית על צורת הארגון החברתי והתעסוקתי שלה, מחייבת שכולם ידעו קרוא וכתוב. הנימה האידיאליסטית קצת הולכת לאיבוד. לכן, כאשר משתנים התנאים, משתנים גם הערכים, ואיתם גם החינוך שמיועד לשכפולם של הערכים. חברה שלא משתנה – נעלמת.
דוגמא – חברה שמצויה במלחמה, וכתוצאה מכך, על מנת למנוע פיגועים, צריך להציב מחסומים, לפי תפיסה זו יעשו זאת, למרות שזה נוגד כל מיני ערכים בינלאומיים – חופש התנועה וכו', כי זה ערך הישרדותי והוא גובר.
יש דיסוננס בין הצורך לשמר ערכים שחשובים להישרדותה (הם עבדו עד עכשיו, יוצר חרדה מפני שינוי – לכן כל המתקנים הגדולים של האנושות היו איום בראשותם – ישו, גלילאו, תעשיה) לבין הצורך לשנות אותם כדי לשרוד. מתח דיאלקטי של שימור – שינוי. חברה שלא מתמודדת עם יסוד השינוי היא חברה בדעיכה (דיואי – החברה המודרנית עפה קדימה מבחינה טכנולוגית אבל אנשים עדיין בוחנים דברים לפי ערכים של הפיאודליזם).

אידיאולוגיית העל של הסוציאליזציה רואה בחברה את היסוד שאליו יש להתאים את הילד. היא מכשירה את הילד לתקידים roles שהוא ימלא בה ככל שהוא יתפתח. היא גם מכשירה אותה וגם מפקחת על ההתקדמות, באמצעות נימוסים, נורמות, חוקים, פרקטיקות חברתיות – בחלקם מאד עדינות. בסופו של דבר יוצרים פקידים, מהנדסים, מורים, נהגים...
במילותיו של לם - “כל מה שמוטל על החינוך אינו אלא פועל יוצא של הצרכים החברתיים". ומטרתו הסופית של חינוך זה היא (מנקודת מבט רגשית של הפרט) תחושת שייכות. הפרט צריך להשתלב בחברה, כמה שפחות דיסוננס (לא עד הסוף, יש בכך דיון). המהלך החינוכי מצליח כאשר הפרט מפח הזדהות מלאה ככל האפשר עם הערכים, המוסדות של החברה.
זה לא פשיזם – חברה ליברלית תחנך לסוציאליזציה של ערכים ליברליים, ותתמודד, או לפחות תנסה להתמודד, עם המתח שאלו יוצרים.

האסטרטגיה – איך עושים את זה?
לם – יוצרים פרקטיקות חינוכיותשמבטיחות שכפול של ההתנהגויות - דגש על אימון, חיקוי, התניה, ופחות על היבטים רציונליים כמו יצירתיות והבנה (חברה יצירתית תוציא מתוכה ילדים יצירתיים וכו').
  • תכנית לימודים אחידה
  • פיקוח על המוסדות (משרד החינוך)
  • ציונים ותעודות (הם למעשה לא רק מודדים את הרמה של כל ילד, אלא ממיינים אותו לתפקידים מסויימים).
  • ייצור תנאים בהם התלמידים מפתחים היענות חיובית לסמלים. הכוונה לפרקטיקות עדינות. למשל – בטקס יום הזיכרון שכבה י"ב עולה על הבמה ומקריאים את הטקסטים לפני כל הבית ספר – יש אלמנטים של החיילים שחוזרים עם המדים ומשקפי השמש, ופאתוס, והבנות מסתכלות על החיילים, והילדים הקטנים מסתכלים בהערצה – כל אלה הם פרקטיקות מחברתות, שיש להן כח עצום.
  • הגעה בזמן לשיעור
  • קוריקולום סמוי – מה בוחרים ללמד ומה לא (לומדים היסטוריה של אשכנז...)

סיכום -
תפקיד החינוך לפי תפיסה זו הוא לשמור על החברה כפי שהיא, והיא עושה זאת באמצעות הכשרה לתפקידים חברתיים, חינוך להיענות לסמלים, נימוסים... התפתחות הילד בסוצ' היא התהליך בו הוא משתלט בהדגה על מיומניות וערכים שהחברה מעריכה, באמצעות 12 השנה שהוא מבלה בבית ספר. יש למידה אימפליציטית, בנוסף לאקספליציטית – על מה משבחים, ממה מעלימים עין (העתקות). מטרות החינוך הן מטרות החברה. הילד לומד דרך הימצאות במערכת, דרך התנהלות – לקבל מרות, לשתף פעולה עם חברים, מה חשוב יותר ומה פחות (למשל – כולם בפאניה ממתמטיקה).
סוצ' חפה כמעט מאידיאליזם (לעומת הגישות האחרות) [למשל, באינדיווידואציה הרבה פעמים לא מוכנים לשלם את המחיר של האידיאות בשלמותן, ולמעשה עושים סוציאליזציה ואינדיווידואציה – זו מניפולציה! :)].