01/03/2011
חירות רצון והכרח
אליעזר מלכיאל
שיעור 3
חזרה:
האם יש לחופש מקום בסדר הטבע? האם יש לו מקום באי הסדר בטבע?
| | קומפטיביליסטים | אינקומפטיביליסטים | אינקומפטיביליסטים קשים (תובנות שליליות מכאן ומכאן) |
| יש רצף סיבתי | יש חופש | אין חופש | אין חופש |
| פרצות ברצף הסיבתי | אין חופש (או, לפחות – אין אחריות, יום) (בפרצות) | יש חופש ואחריות (בפרצות) | אין חופש |
הנימוק של האינקומפטיביליסטים הקשים: (בדומה לאתגר הליברטררי [?]) אם האדם אינו מקור הרצונות שלו (אלא משהו אקראי) אז אין לבוא אליו בטענות, שהרי מה שקרה "קרה לו".
עכשיו ניכנס לוויכוח ארוך בין שתי המחנות, במהלכו כל צד מעדן את עמדותיו בתגובה לביקורת של היריבים. בשלב ראשון, ננכה אי הבנות גסות של דטרמיניזם (וממילא של קומפיטיביליזם). קומפטיביליסטים חושבים שהרבה אי הסכמות איתם נובעים משיבושים בהבנת הדטרמיניזם. הסתייגות: אפשר לאפיין את כל המהלכים הקומפטיביליסטים כניכוי של אי הבנות.
מיל: "הפטאליסט מאמין, או חצי מאמין, (שכן אף אחד אינו פטאליסט עקבי), לא רק שכל מה שעתיד לקרות יהיה התוצאה הבלתי נמנעת של סיבות שגורמות אותו (זו התיזה הדטרמיניסטית האמיתית), אלא, מעבר לזה, שאין כל תועלת במאבק נגדו; שהוא יקרה, ולא משנה כמה נתאמץ למנוע אותו... אבל זו שגיאה גדולה.”
השאלה היא מה נובע מדטרמינזם ומה לא. מיל טוען שפטאליזם אינו נובע מדטרמינזם – הוא מבחין בינהם. איך?
דטרמיניזם – האדם הוא חלק מסדר הטבע, ולכן, כמו כל חוליה אחרת בטבע, ברור שיש לו השפעה על מה שקורה. הובס: לאדם יש רצון חופשי אם פעולתו חופשית, ופעולתו חופשית אם הוא מממש את רצונו. האדם הוא לא נוצה שעפה ברוח, יש לו השפעה, יש חשיבות של מעשיו. הטענה היא פשוט שרצונו של האדם הוא חלק מסדר הטבע. (א"א לגזור מהעמדה הדטרמיניסטית שצריך לשבת בחיבוק ידיים).
מיל: “...אנחנו מסוגלים בדיוק באותה מידה לעצב את אופיינו, אם נרצה,כמו שאחרים מסוגלים לעצב אותו בעבורינו."
מיל מיישם את השפעת הרצון על השלב של העיצוב העצמי, לא רק על השלב של הפעולה (החוליה בין רצון ומעשה). אם אני רוצה להיות אחרת, לפעמים אני מסוגל לעצב את אופיי (לא תמיד! אם הרגלים רעים מושרשים מדי, זה לא יעבוד, אבל פעמים רבות כן). הפתרון: אבחנה בין פאטליזם ודטרמינזם.
פילוסופים שעוסקים בכך במאה ה-20, גם אם אינם מסתפקים בפיתרון של הובס, אינם בהכרח אינקומפטיביליסטים, אלא יכולים לטפל בחופש הרצון או בחופש העצמי באותו אופן שהובס טיפל בחופש הפעולה.
הובס: חופש הרצון (מרודד) (מסוגל) (=) חופש הפעולה.
חופש רצון (במשמעות בה נשתמש עכשיו): אופיינו עוצב עבורנו, אבל יכול להיות מעוצב גם על ידינו, והרצון הוא גורם חשוב בעיצוב אופיינו.
--> מיל הוא דטרמיניסט וקומפטיביליסט.
עוד תובנות לגבי דטמיניזם:
סילוק אי הבנות רווחות שעלולות לעודד אינטואיציות אינקומפטיביליסטיות שלא כדין:
הבסיס: ספרו של דניאל דנט על חופש הרצון.
דטרמינזם – לאדם יש השפעה ושליטה בחייו. אם אני אדם חופשי – מה שארצה, אעשה. יש לי שליטה על חיי. אם אני מחליט לטוס לפריז מחר – מחר אהיה בפריז.
נרחיב את הדוגמא: זה תלוי בדברים רבים, שאינם בשליטתי – כמו: סערה, חטיפת המטוס. אלו דברים בסדר הטבע שאינם בשליטתי. בהינתן כל הדברים האלה – זה תלוי בי. יש מארג שלם של סיבות ומסובבים – אני רק אחד מהם. תלוי בי – לא הכל תלוי בי, לא הכל תלוי רק בי.
מה שיכול להכשיל את השליטה שלי הוא חוסר הבנה של סדר הטבע, ולכן תכנון לא נכון, ולא קיומם של דברים שאינם בשליטתי.
דוגמא מכניסטית: מחשב שולט במבחן של זיקוק דלק. אני יכול להזין נתונים למחשב, ולגרום לו לפעול בצורה מסוימת. זה שהמחשב שולט לא אומר שאני לא שולט!
אנחנו מבהירים כאן שהיותי נשלט אינה סותרת את היותי שולט בגורלי.
בדיחה של דנט: אני מטיס אווירון-על-שלט ושולט בתנועותיו. ליצן משבית את השלט שלי ומפקד של האווירון בשלט שלו, אבל הוא מחקה את תנועותי כשהוא עושה זאת. אני מגלה את זה, אבל לא מספר לו שגיליתי. אני ממשיך עם תנועות הדמה, והוא ממשיך לחשוב שהוא שולט במטוס. מי שולט במטוס עכשיו? ברור שאני שולט, גם אם בדרך ארוכה ומפותלת. (גם לפני שהוא הבים איך מנגנון השליטה עובד הוא השפיע, אבל רק אחרי שהוא הבין את הבדיחה הוא נחשב שולט).
--> זה שאדם נשלט על ידי הרבה דברים לא גורע מהיותו שולט. זה פיתוח של ההבנה הבסיסית של מיל, שדטרמינזם אינו פאטליזם.
פשטנות – סוג נוסף של אי הבנה. אנשים מתקוממים נגד דטרמיניסטים ואומרים שהם מציירים את האדם כרובוט, וזה לא כך. חשוב להבין, וזה ברור לכולם (גם לדטרמיניסטים) שיש הבדל עצום בין רמת השכלול של בני אדם ורובוטים היום, ויש הבדל עצום בין ההישגים שלהם. הדמיון בין אדם לרובוט לפי הדטרמיניסטים מתחיל ונגמר בהיקבעות שלהם. כח המשיכה של הטענה הזאת נובע, לפי דנט, מרטוריקה.
טענה: לפי הדטרמיניזם יוצא שמששת ימי בראשית נקבע שאשדוד בנק היום.
דנט: זה בלבול שאור היום לא זרח עליו. נכון שבמפץ הגדול היו תנאים שמהם נגזר הכל באופן סיבתי (לפלס). מי שיודע את חוקי הטבע יכול לנבא הכל. א ב ל - יש משהו באמירה הזאת שמציג את העניין כאילו האדם לכוד בתולדות העולם, כמו מאובן בהקשר גאולוגי. אבל, מה שנקבע הוא שאני חלק מסדר הטבע, כולל שאני נולדתי כך שיש לי שליטה על מעשיי, ושאני מבצע את רצונותיי.
מור: "מן הקביעה שיש לנו רצון חופשי לבטח משתמע ברגיל שבאמת יש לנו לפעמים את הכח לפעול אחרת מכפי שאנחנו פועלים בפועל; ועל כן, אם מישהו אומר לנו שניחנו ברצון חופשי, ובאותו זמן הוא מתכוון להכחיש שיש לנו אי פעם כוח כזה, הוא פשוט מטעה אותנו.”
מור קושר מבחינה מושגית בין המושג רצון חופשי לבין המושג יכול אחרת.
לכאורה, מור יוצא כאן נגד קומפטיביליסטים, שאומרים שרצון חופשי פירושו שהרצון אפקטיבי. הם אומרים שהרצון נקבע על ידי סיבות קודמות. אבל למעשה, מור הוא קומפטיביליסט, והוא מסביר לנו כאן למה אנחנו מתכוונים באמירה שיכולתי אחרת.
[מור עוסק כאן בניתוח מושגים, ואינו מחוקק משמעות חדשה למושגים. כל המשחק מתנהל בשדה של השיח שלנו, הפילוסופים האלה מחייבים את עצמם לפרש את המושגים כפי שאנחנו משתמשים בהם.]
מור: יכולתי אחרת – יכולתי אחרת, אילו רציתי אחרת.
זה מסתדר בצורה מושלמת עם העמדה הקומפטיביליסטית בדבר רצון חופשי – אדם שעושה את מש שהוא רוצה, שרצונו אפקטיבי. מור: באמירה זו, שרצון הוא אפקטיבי, יש עוד דברים. כדי ליחס למישהו אחריות, להאשים אותו, צריך לוודא שרצונו היה אפקטיבי. מה יכול לסכן את האפקטיביות? למשל, מצב בו גם לולא היה האדם רוצה הדבר היה קורה. (אדם טובע בבריכה. יושב חברו על שפת הבירכה, ואינו חש להצילו. האם אפשר להאשים אותו במות החבר? תלוי. למשל, אם הוא אינו יודע לשחות, אז ההימנעות לא שינתה את המצב.) ההסבר של מור ליכול אחרת הוא המשך אינואטיבי של ההבנה שחופש רצון תלוי לא רק ברצון, אלא באפקטיביות של הרצון (=לולא היה רוצה, התוצאות לא היו קורות).
דיאגרמה (במצגת): רק אם במקרה בו היה האדם בוחר אחרת (בעולם היפוטיתי אחר, כי הרי הרצון הוא חלק משרשרת סיבתית), התוצאה היתה שונה, אז יש אחריות למעשה (כי רק אז הרצון אפקטיבי).
אוסטין חולק על זה.
הדיבור הוא על יכול אחרת לא רק בהקשר שדנו בו, אלא גם "אני יכול לעוף" "אטומי חמצן יכולים להתרכב עם אטומי מימן" "כלבים יכולים לאכול" מור מפרש יכול בהקשר של שימוש רחב, וזה מוסיף תוקף לטענתו. הכוונה היא שיש שימושים במילה יכול אחרת שהם "מוריים", והם בהחלט מתיישבים עם דטרמינזם.
