שיעור
8 –
30.04.2013
Brandshaft
and Stolorow - a current perspective on difficult patients
המאמר
של היום הוא של ברנצ'פט
וסטולורו – מוליך אותנו למאמרים הבאים
על הקשבה אמפטית, גישה
לתוקפנות וגם מראה לנו איך הגישה
האינטר-סובייקטיבית התםתחה
מהפסיכולוגיה של העצמי.
אנחנו
רואים אותם מתחילים ודנים בסוגיה של
הפסיכולוגיה הקלאסית – הטיפול בנרקיסיזם.
הם מספרים על התצפית של אברם,
עליה אנחנו מדברים כל הזמן –
פציינטים שהוא אבחן כנרקיסיטים, וראה
את מה שכמעט מאה שנים אחרי זה אנחנו אומרים
שהמטפל יתחבר אל הסובייקטיביות שלו.
הוא גם הרגיש שהם מחפשים את
החום שלו. אבל לא היתה לו
את ההמשגה שיכולה לראות בנרקיסיזם התפתחות
תקינה. הוא ראה בדברים
האלה – הם רצו שהוא יראה בדיוק מהפרספקטיבה
שלהם אנטגוניזם למהלך הטיפולי הבסיסי של
להפוך לא מודע לכן מודע. לא
היתה לו ההמשגה שרואה בנרקיסיזם התפתחות
תקינה. התגובה שלו עוררה
בהם כעס. הכעס שלהם פורש
על ידו – (לא?) לפי
מונחי הסלף פסיכולוגיה – משהו שמתנגד
להתקשר אליו, ולכן יש כאן
תוקפנות אדיפלית או אפילו פרה – אדיפלית.
אנחנו נאמר, ממשקפי
הפסיכולוגיה של העצמי שהם כעסו כי לא ראו
את הצרכים הנרקיסיסטיים שלהם. אברהם
התנהג לפי פסיכולוגיה של אדם אחד – יש
מפגש בין שני אנשים, אך
המבט הוא אחד – מהמטפל למטופל. למשל
– הכעס של המטופל הוא לא בגלל טעות של
המטפל – אלא בגלל משהו שקשור למטופל –
השלכה של התוקפנות, צרכים
אגרסיביים מוגברים מולדים (קרנברג).
במאמר
אומרים שהפתולוגיה הבורדרליינית (שהיא
האב טיפוס להתדיינות הזאת) – קרי
הופעת כעס, תוקפנות,
דיווליואציה כלפי המטפל,
העברת הקשר לאלמנטים מיליטנטיים
של עוינות, מאבק בין המטפל
למטופל. במאמר הזה יש מעבר
לאינטרסובייקטיביות – הם אומרים שהפתולוגיה
הזאת קורית בכלל הסובייקטיביות של שני
האנשים – בשדקה האינטרסובייקטיבי – כי
יש מפגש בין עצמי שרוצה מאד להתחבר
לאובייקט-עצמי ארכאי,
סלף מאד פגוע בציר הנרקיסיסטי,
שלא יכול לשאת כישלון של
האובייקט העצמי (בניגוד
לאלה שבשלים בציר הנרקיסיסטי, שיגיבו
בדרכים מתונות יותר- לא
בגלישה פסיכוטית וכו').
אנחנו
נקרא את המאמר ונראה כמה דק היה הכישלון
של האובייקט – עצמי – מפרספטיבה של
הפסיכואנליזה אין כאן בכלל כישלון אלא
טיפול תקין. כאן יש,
לפי הכותבים, פתולוגיה
במרחב האינטרסובייקטיבי כי יש מפגש בין
עצמי פגוע ונזקק לאובייקט – עצמי שכושל
בסיפוק הצרכים הנרקיסיסטיים. לכן
נאמר שהבורדרלייניות קורית במפגש,
בחדר. זה שזה
קורה גם מחוץ לחדר עדין לא סותר את זה
שבחדר עצמו הפתולוגיה היא בגלל השניים.
זו אמירה בכלל לא מובנת מאיליו
ושנויה במחלוקת!
התיאוריה
של יחסי אובייקט תתייחס לזה מאד אחרת –
היא תאמר שהתוקפנות שמופיעה בחדר היא
בגלל צרכים אגרסיביים עודפים מולדים
שהמטופל משליך על המטפל ולכן רואה אותו
כעוין וכועס עליו. המטופל
עושה ספליטים – רואה את המטפל כדמות שכולה
טובה או כולה רעה – כי הוא חייב לראות את
האובייקט שלו כמושלם. את
זה אומר קרנברג, שמושפע
מאד מקליין – יצר המוות וכו'. מצטטים
את מאהלר שאומרת שהמטופל חייב לעשות את
הספליט כדי ליצור עולם שכולו חיובי,
וזה מונע עקביות של האובייקט.
אבל כל אלה אינם ההסברים של
כותבי המאמר. ההסבר שלהם
הוא שלו המטופל, העצמי,
היה פוגש את המזון שהוא זקוק
לו, הוא לא היה הופך להיות
כזה עוין. והמזון שהוא
זקוק לו הוא ראיה ואישור של נקודת המבט
שלו. זה לא יהיה רק סיפוק
של הצרכים – יהיה גם תסכול אופטימלי,
כשהשאלה הגדולה כשנקרא את
המקרה היא האם הפירוש שנותן המטפל יכולה
להיות במובן מסויים תסכול אופטימלי,
כי הפירוש לפעמים לא כזה קרוב
חוויה.
דיון
בכיתה:
השליש
האחרון של המאה הקודמת וראשית המאה הזאת
יאמרו שאין דבר כזה – עצמי ללא יחסים.
לוינס, הפסיכולוגיה
של העצמי, ויניקוט (אין
תינוק ללא אמא)... הכל בתוך
קונטקסט. גם אדן שהולך
לקנות סמים וצרוך אותם כשהוא לבד, זה
מתוך הקונטקסט של היחסים... כאן
במאמר זו תחילת האינטרסובייקטיביות –
אינטרוסובייקטיביות מתונה יחסית – הדגש
הוא על הפציינט, המטפל
מביא איתו את הכישלון שלו בסיפוק הצרכים
של המטופל. מאוחר יותר
יאמרו שהמטפל מביא איתו לא רק את הכישלון
אלא את כל הסובייקטיביות שלו. יש
מפגש בין שני סובייקטים, ונוצר
בחדר ריקוד מיוחד – co-creation. למרות
הצעד אל האינטרסובייקטיביות זה עדין
פסיכולוגיה של העצמי. מצד
אחד – המטפל אומר שהוא כשל, אין
השלכה עליו כמסך חלק ומצד שני וכו'.
שאלה:
(מטיחה כלפי הפסיכולוגיה של
העצמי) – מה כל העניין של
ההמשגה של הפסיכולוגיה של העצמי?
אנחנו פשוט נחמדים למטופל,
משיגים את אהדתו ואחרי זה
יכולים לומר לו דברים קשים שאחרת לא היינו
יכולים לומר לו. מה אפשר
לומר על זה?
הויכוח
בין פסיכולוגיה של העצמי לתיאוריות של
יחסי אובייקט (כמו מלאני
קליין) היא האם תוקפנות
היא מולדת / תגובתית,
הרסנית או לא. (יחסי
אובייקט – מולדת והרסנית, העצמי
– ריאקטיבית (ולא מולדת),
(ולא הרסנית?) ). התפיסה
הרדודה של הפסיכולוגיה של העצמית היא
"אתם נחמדים".
אבל כיוון שרואים את התוקפנות
כתגובתית ולא כמולדת, ולכן
מחפשים מה הסיבה לתגובה הזאת.
Layman:
אינטרסובייקטיבים
– אלה שמספרים למטופל על עצמם
סלף
פסיכולוגיה – אלה שמחייכים אל הפציינט.
זה לא
ממש כך, זו שאלה גדולה
שהבסיס שלה תיאורטי. התגובה
תלויה בתיאוריה.
אני
חושבת שצריך לשאול מה בסובייקטיביות של
המטפל גורם לו לבחור לטפל / להאמין
בגישה מסוימת ולא אחרת...
הכישלון
הוא אינהרטי לטיפול. הכישלון
הוא לא תוצאה של מטפל לא טוב. אבל
המטפל הוא לא בדיוק לוח חלק. המטפל
הקלאסי יגיד שהוא לוח חלק. למשל
– שום דבר שאמרתי לא יכול להתפרש כלגלוג.
המטפל של העצמי יאמר- אם
זה התפרש כלגלוג כנראה שהיה משהו במה
שעשיתי שגרם לכך.
תיאור
המקרה (עמוד
101):
הקליימקס
– הפציינט הגיע עם ניירות עם תובנות שהוא
חשב עליהם בסופשבוע, והמטפל
רצה לקחת את התובנות ולהמשיך איתם הלאה
– חיבר אותם הלאה. הפציינט
קיבל את זה אבל אח"כ
היתה הדרדרות.
...החשיבות
היא ביכולת לדבר על זה. המטופל
בא עם הצרכים הנרקיסטיים שלו. אביו
לא סיפק את צרכי ההתפעלות שלו כאשר זה היה
תואם-גיל ותואם-מערכת
יחסים. מטפל קלאסי יאמר
שזה רעש. אל נוכח ההבנות
הגדולות של המטפל והמטופל, לא
חשוב מי אמר מה, מי מיותר
חכם. זה נרקיסיזם מנופח
ומטופש וילדותי שמפריע לטיפול.
הפסיכולוג של העצמי רואה כאן
אירוע מכונן לטיפול – הפתולוגיה מובאת
לתוך הטיפול. אפשר להמחיש
למטופל כמה הוא נזקק – המטפל לא עשה שום
דבר רע והמטופל כל כך פגוע.
מהלך
נוסף: אם נהיה אינטרסובייקטיבים
מוחלטים נאמר שיש co-creation – המטפל
הביא את הסובייקטיביות שלו – את הנרקיסיזם
שלו, את תחושת האיום שלו
מהאינטלגנציה של המטופל וכו'.
