מעשה בראשית - שיעור 4: הבחילה / סארטר

שיעור 4 – 20.03.2013

הסרת הקסם מן העולם היא חלק ממגוון רחב של תופעות – עליית המדע החדש, חיילון, טכנולוגיה, עליית הבירוקרטיה... סדרה שלמה של התפתחויות מקבילות / תואמות שמובילות להוויה הזו, של הסרת הקסם.

הבחילה של סארטר, שנכתב בלי זיקה לוובר, מציג זאת יפה.

אפשר להזכיר בהקשר זה את ויטגנשטיין, את קאמי ועוד. אלו מייצגים את רוח התקופה, שנרצה להכיר לפני שנתחיל להיכנס לעומק התופעה – ביקורות וכו'.

הבחילה של סארטר הוא רומן פילוסופי (?). הוא יצא בקיץ 1938, לפני מלחמת העולם השניה, אבל אחרי מלחמת העולם הראשונה, שהיתה גם היא טראומטית מאד. אחרי מלחמות העולם נוצרו סדקים מאד גדולים ברעיון הקדמה, התבהרות בנפילת אירופה מהכח המוביל את הקדמה בעולם לאמריקניזציה – אמריקה הופכת להיות המוקד המוביל. הוא כתוב כיומן, ומתכתב, כנראה עם פילוסופים בני זמנו. ספר מומלץ. נקרא קצת (חלק שלא נשלח אלינו, עמוד 138). הספר פותח בכך שהאיש לקח חלוק נחל ורצה לזרוק אותו, ורגע לפני הוא עצר והתבונן בו. המונח אבסורדיות עולה כבר כאן. אצל קאמי (1942) שנמצא בדיאלוג עם סארטר, המונח אבסורדיות עוד יותר נוכח. זה חלק מרוח התקופה – העולם פתאום נהיה סתמי. שותפים לזה גם ליבוביץ, ויטגשטיין.... האבסורדיות לםי קאמי היא ניסיון למצוא משמעות בעולם בעולם שהוא סתמי לגמרי.

“עולם ההסברים והסיבות איננו עולמו של הקיום". סארטר – הקיום קודם למהות.

סארטר יוצר כאן ז'אנר חדש – האמירה של הקבוצה שלו היא שפילוסופיה מתרחשת בספרות. יש כאן מסה פילוסופית בצורת רומן. אי אפשר לקרוא את זה ללא רקע של דקרט ולייבניץ.

יש כאן מפגש בין [בתנאי שלא לוקחים את זה כמשהו הומוריסטי, למשל כקונטרה לבובר, הוא עושה הרס של רומנטיזציה של התחברות עם היש, אנחנו לא נקרא זאת כך-] האקראיות מופיע בדיוק בפער בין הקיום לבין ההסבר שלו. ההסבר שלו הוא מן תוסף תרבותי לא נחוץ לדברים, אבל הקיום חורג מההסברים שלו. הוא מונח סתם. אין תכלית, אין תוחלת. זה נראה כמו אמירה ספרותית רעננה, אבל למעשה זה לא כך – זה קלאסי לגמרי. קראנו את החזון של אפלטון – שהדברים יהיו מחוברים באיזשהיא צורה לטוב. ראינו את הייאוש שלו מכך שזה לא כך, שאין התבהרות של העובדה שהוא (מטאפורה אקסיסטנציאליסטית) מושלך בעולם (או מטאורה דתית) גר בעולם. הסיפור האפלטוני היה אמור לפענח את המושלמות הזאת, ומכיוון שלא הצליח הוא שיער את תורת האידאות. סארטר פה מאד מחובר לאפלטון – אם מעמיקים בו אפשר לראות שמדובר בדיוק באותה נקודה.

בהמשך לייבניץ – רעיון הטעם המספיק. לכל יש יש טעם מדוע הוא כך ולא אחרת.

החברה כאן רואים את המטאפיסיקה כהונאה עצמית (למעשה, הם לא אומרים זאת כך).

לסיכום – יש קשר בין הסרת הקסם (הסתמיות של הקיום) לבין מות המטאפיסיקה (שהיתה אמורה לפענח את הקיום שלי פה) [בשפה קאנטיאנית – יש תופעות והדבר כשלעצמו חורג מהתופעות, ואנחנו לא יכולים לעסוק בו, לא יכולים לפענח את המשמעות של הקיום]. העובדות סתמיות לגמרי. סארט חווה את זה פה כמשהו מפחיד.

סיפוריות -

(...)

אצל וובר(?) הסיפוריות והדברים, מה שקרה והאופן בו מספרים אותו בלתי ניתנים להפרדה אחד מהשני. החיים, המשמעות שאנחנו נותנים – העולם אדיש אליהם. מה שהכי קרוב למה שיכול להציל את הסיפור, שממנו נואשנו, זה אותו חזון אפלטוני שממנו נואשנו.

הטרקטט (ויטגינשטיין)

העולם הוא עובדות, כל עובדה קונטינגנטית. אין שום קשר בין העובדות. ערימה של אקראיות. שום עובדה לא גוררת עובדה אחרת. המדע לא יכולל סייע בכלום. העובדות תפלות לגמרי – אין בהן שום קדושה. הכל היה יכול להיות אחרת. אין שום עיקרון טעם מספיק. אין שום בינו לבין סארטר – הם לא קראו / דיברו אחד עם השני, אבל הם אומרים אותו דבר מהבחינה הזאת. זה אותו מרד באפלטון.

ויטגנשטיין כן משאיר מקום למיסטי – אפשר להסכים עם זה ואפשר לא, אבל כבר אמרנו שהמיסטיות היא חלק מהסרת הקסם.

חזר לבחילה – כל הדברים שמובילים לבחילה הם עכורים מאד – הצבעים החיוורים, הירוקים של הים, העכירות של העץ, השמנוניות שלו... זה מחזיר למושג קלאסי, אפלטוני – האבחנה בין הבהיר והעכור. קל להגיד שהעכור מעורר בחילה, קל להגיד שהעכור מעורר בחילה. כל האמנציה (הרמב"ם בין היתר) היא הפענוח של העכור, הראיה של הבהיר בעכור.

אפלטון – מישהו שואל את סוקרטס אם גם לבוץ ולשערות יש אישיאה – אין להם, הם עכורים.

החוויה של הבהיר היא ששם הכל מפוענח, הכל שקוף.

העולם לא שקוף (זך, חסר התנגדות, חסר קונטינגנטיות).

אלו מטאפורות לגמרי קלאסיות – רואים אותם בסרטים, בספרות – המטריקס שמתאחד עם האור.

העכירות נתפסת לא רק כאדישות אלא היא מעוררת משהו מכוער.

כשמפרקים את הדברים מוצאים את כל המוטיבים הקלאסיים – ניאו אפלטוניות בצורה הכי פשוטה – כולל ההנגדות למיליפ, המימד של החוויה, ההתמזגות...

מעניין שזה אוניברסלי לגמרי – ארכיטיפים מאד אוניברסליים שקשורים באור, בטוב, שבשלב מסויים היתה נפילה מהם ואז נתקענו עם הסרת הקסם הזאת.

מכיוון שהביקורת היא רב מימדית ולא תכליתית, ניגע בזה בצורה רב מימדית, יש כאן זרמי נגד, לא ארגומנט וטענה נגדית:

• מי שרוצה להיתלות במדע של גלילאו על מנת... (לומר שאנחנו יש פיזיקלי אקראי (?) ) נעלה קולות של פיזיקאים מודרניים שחוסמים את התירוץ הזה. אחד הוא העיקרון האנטרופי – מדענים שמגלים שהיקום מכוון אלינו. יש קולות שהפכו את העיקרון שהאדם אינו במרכז, שזו אשליה שהאדם צריך להירפא ממנה ולהבין שהוא סתם משוטט ביקום. הטענה הזאת אינה מחוייבת היום. זה כבר לא קונוונציה, יש בפיזיקה ממצאים סותרים.
• פעם חשבו שיש יצורים חיים בכל היקום, אבל בינתיים נראה שהעולם משמים לגמרי, אבל עד כה לא מצאו יצורים חיים בשום מקום אחר – לא צפרדע, לא חיידק! אפ אנחנו פופריאניים ומאמינים בטענה שהכי קל להפריך אותנו – אז הכי קל לומר שרק כאן יש חיים. מי שרוצה לומר "בשבילי נברא העולם" יכול לומר זאת היום יותר מאשר לפני 100 שנה (אז אם אמרת את זה היית צריך לעבור טיפול!).
• אלו לא טענות מחץ, זה לא זרם בפיזיקה, אבל זה כן קילוח בפיזיקה המודרנית שתומך בכיוון ההפוך.
• זאת חזית אחת. חזית שניה היא נושא העבודה.
• חזית שלישית: ללכת מעבר לטענה – לא לנסות להוכיח שיש קסם אלא לומר שהעולם לא קסום ולא לא-קסום. השאלה אם העולם קסום או לא – שתי השאלות הן נפילות קיומיות. שתיהן תופסות את העולם בצורה מסויימת ומסרבות לראות את העולם כהזדמנות. אם היית אמור להיות שחקן פה אז בשלב מסויים הפסקת לשחק והתחלת להסתכל על התפאורה. יש מי שחושב שהתפאורה מדהימה ויש מי שחושב שהיא סתמית – אבל זה לא משנה – אתה אמור לתת פה משחק! גםפ האמירה שהעולם קסום וגם שלא הן התכחשות לכך שבאופן קיומי אתה אמור לשחק פה. הסיפור הגדול הוא להתסכל על ההווה – לא לדון באם העולם מקסים או לא. כל זה דיון בהאם העולם עומד בציפיות שלי ממנו או לא. הזמן כהזדמנות – אני לא רואה את העולם כהזדמנות, אני לרגע שוכח את ההווה, הקיום שלי בעולם ומסתכל עליו (זאת סוג של טעות!). כאן יש מושג של חובה. השאלות אם העולם קסום או לא הן שתיהן הוויות של נפילה.
• המח בינתיים מתגלה כדבר המורכב ביותר שאנחנו מכירים בכל היקום. גם אם אין נפש. אפילו מבחינה ביולוגית – נטורליסטית מדובר כאן במשהו מאד שונה.
• “קיצר אני מוקסם מהכדור הזה, כמו שאתם רואים".
• “קיצר, מפה אנחנו הולכים לאיזו גאולה גדולה....”.

אם יהיה מה לקרוא הוא ישלח לנו.ֿ

מעשה בראשית - שיעור 3

שיעור 3 – 13.03.2013

ניגע במאמר של וובר באופן יותר מפורט, ונרחיב.

בעיה ראשונה שוובר מעלה (מאד מרקסיסטי) היא לבדוק את התנאים הפורמליים שמבנים את הפעילות המדעית. מדען מקבל תשלום וזה הופך למקצוע שלו. הוא משווה בין אירופה לבין אמריקה. רואה תהליך גדל והולך של אמריקניזציה. ברגע שמתקבלת משכורת מהמוסד מתחילות להתהוות כל מיני נורמות. למשל, קבלת מעמד קבוע הופכת להיות עניין של מזל – תלוי מי התחרה בך, מי ישב בוועדת הקבלה... אדם שבגיל 35 לא יודע אם יהיה לא מעמד קבוע באוניברסיטה, יוצא בגיל 40 לחיים עם יכולות חסרות תוחלת בעולם בחוץ – דיבור, כתיבה, כתיבת מבחנים...

דבר נוסף הוא השתלטות הבירורטיה, שמבנה את חקר האמת – מי יקבל את פרס החוקר המצטיין / החוקרת המדהימה, היא קובעת תארים "החיים כרמזור" – שנה א' חובות טטטטם, מצטיין דיקן, מצטיים נעליים, אחר כך יש לך מ"א, דוקטורט, מוצא מנחה, לא מוצא, אחר כך פוסט דוק, מקבל מרצה... צינור מסודר ואתה כל הזמן חושב על הדבר הבא. אתה מתחילת הבגרות במעלה הצינור הזה, אולי הגיע הזמן שתגיע כבר, לא, אין סיבה להסתכל ימינה ושמאלה. הדיקן הכימאי לא מבין מי המתמטיקאי המצטיין! אז הוא מתחיל לנסות לכמת. הקב"ה לא היה מתקבל לאוניברסיטה – יש לו רק פרסום אחד וגם זה בעברית (נכון, יש המון ציטוטים...). גם קאנט – פרסום אחד, לא ברור. מחליטים מי התנא הכי גדול לפי סמס... תפיסה אירוויזיונית כזאת של האומנות.

אפשר להרחיב את זה גם לתחומים אחרים - דנינו המפכ"ל החליט איך בודקים יעילות של משטרה – לפי מספר התיקים שנפתחו. מתחילים לרשום ציק לאיש בן 93 שעשה משהו לאשתו, ילד בן 14 שלא יודע מה הוא לקח...

הניהול של האקדמיה הוא על ידי הבירוקרטיה.

המבט המשווה הזה מאד מעניין. למרות שוובר שמרן המבט המשווה הוא חתרני. אני מבין שזה לא טבע, זה תרבות (איך תראה ההשכלה הגבוהה) – ומרגע שזה עניין לתרבות זו בחירה שלנו. [וובר הוא שמרן כי הוא רוצה להובצא את כל הנביאים מהאוניברסיטה. האוניברסיטה תהיה מקום משעמם בתכלית השעמום]. מרגע שאנחנו מבינים את הקונטינגנטיות של המצב שלנו אז יחד עם הפטאליזם המוחלט שלו (אמריקניזציה שאין לחמוק ממנה) יש פתח לשינוי.

אפשר לעשות השוואה אחרת – נאמר של אוניברסיטה לישיבה, שם אפשר לראות הבניה אחרת של ידע. אין אנשים שעומדים בתור ואומרים "מגיע לי!”. היה פעם בקורס בחור שאמר "קראתי! השקעתי! זה צריך להתבטא בציון". הסאב-טקסט זה "קראתי את הספר המחורבן הזה ועכשיו תיתן לי ציון גבוה יותר". יכול להיות שאפשר ללמוד מדרך אחרת של הבנית ידע.

מבחינת וובר התשלום הוא אם כל חטאת.

הוא ממשיך במסע הסיזיפי של להוריד לתלמידים כל חדוות המדע כיעוד – למומחיות.

סתם להיות מדען גדולאו מורה גדול כבר לא מספיק – צריך ללכת מעבר.

בונים סדרה של כותרות – פורץ דרך. אומרים לך – אתה באתה ללמוד, אתה חייב לפרוץ דרך. אז אומרים לך – אתה חייב להיות מומחה (מיהו מומחה? מי שעשה המון טעויות בתחום אחד...). אתה חייב לבחור את התחום הכי הכי צר, זום זום זום, לא להתסכל ימינה ושמאלה, ולתת בזה איזה 30 שנה, ולהתעדכן כל הזמן, כי יש עוד איזה חמישה אנשים כמוך בעולם באותו תחום קטן.

המילה בינתחומי הפכה להיות חשובה מאד היום, אבל עדין היא מס שפתיים – כי בקידומים בדרך כלל לא ימנו מרצה בין תחומי.

ההספק - מכיוון שמתחילים לכמת ולספור צריך להוציא כמויות. עבודה טובה יכולה לקחת המון שנים – למשל עדה יונת, האמינה מאד במה שהיא עושה, וכשהיא לא הראתה מספיק קבלות התחילו לסגור עליה. זאת תרבות הסרט הנע.

עוד בעיה – חוסר התכלית, האינסופיות (במובן של סוף ולא במובן של מטרה). עוד ועוד ידע, הכל פתוח לאינסוף. מישהו ספר את קצב גדילת המדפים בפיזיקה – התפשטות הידע. זה גדל! טרררררמ! מזל שמצאו את המחשבים אחרת לא היה איפה לאחסן את זה.

עוד בעיה – התיישנות הידע. כמו ויטגנשטיין ששכנע את תלמידיו המצטיינים לעבור לתחומים אחרים, כך וובר. גם זה מוריד את החדווה של המדע כייעוד.

היום אפשר להוסיף שעבודה מדעית היא של צוותים גדולים – בניגוד לאומן, שעוד שומר על כבודו האישי. כאן זאת קבוצה. מאיץ החלקיקים – יש שם אלפי אנשים! למי לתת את הפרס? מי פה איינשטיין? מי מצא את החלקיק? המקום של המימוש של הפרט הוא די בשחיקה.

אכסניות לפרסום – בעבר פרסום בכתבי-עת מסויימים נחשב יוקרתי. הקהילה התחילה לפתח מדדים – כמה ציטוטים יש, למשל. אז כתבי העת יכולים לומר – אנחנו נפרסם אותך בתנאי שתצטט כותבים שפרסמו אצלנו "הבה נתחכמה לו". או קהילות שלמות שמרבות לצטט אחד את השני.

קצת יותר לעומק – תוכן המדע.

וובר מדבר על רציונליות של חישוב. כל הזמן מחשבים או עושים ניסויים. מכיוון שיש לוובר את האבחנה בין עובדות וערכים, למדע אין שום אמירה בענייני ערכים. הוא מתחיל בטולסטוי. הכל די ייאוש מהפרוייקט הגדול – הקנטיאני... (על זה דיברנו בשיעור הקודם). כמו כן, יש צמצום של המדע לעובדות בלבד. ברוח וובר: אין דיון רציונלי בערכים. למדע אין שום אמירה בנושאי תכליות.

כותרת לכל המאמר - “מות החוכמה". רעיון החוכמה המסורתי מת.

ניקח את התוצאות הפשוטות של המהפכה המדעית – האדם לא במרכז, הוא מרכיב בטבע כמו כל מרכיב, ניקח אבולוציה...

כדאי להבחין בין הסרת הקסם מהטבע – כל היקום הומוגני לגמרי והאדם הוא אחת האדוות שנמצאות בה, לבין הסרת הקסם מהמדע.

אין לחוקרי שום דבר לומר לתמלמידים שבאים בציפיה לקבל תשובה לשאלות הדור. וובר אומר: אתה רוצה להטיף! תטיף בחוץ!

צריך להבין את הרקע – הרקע הוא מרקס. והמרקסיזם תופס סטודנטים. יש תנועות אידיאולוגיות רוחניות חזקות שמגיעות לאוניברסיטאות – רומנטיציזם, מרקסיזם. וובר אומר שהאוניברסיטה צריכה להיות מקצועית לגמרי, ומרצים לא צריכים להיות נביאים. תפקידם ללמד עובדות ולא להשלהב סטודנטים.

וובר נכנס למקום בו האוניברסיטאות עוד לא הגדירו לגמרי את תפקידן, והוא אומר – בואו ננסה להיות נייטרליים. אלו לא שאלות שנגמרו אצל וובר – זה נמשך גם היום – יש מחלקה בבן גוריון שרוצים לסגור! רוצים להקים אוניברסיטה באריאל...

זה יכול להתאים לעמדות שמרניות, שאומרות שהמהפכות רק הפכו את העולם לרע יותר. הם אומרים – עד עכשיו היה בסדר? אל תיגע!

משפטים כמו:

יותר מכל סובל העולם בשל מתקניו.

בכל אדם חבוי נביא ורק הוא מתחיל לדבר ולפעול העולם נהיה רע קצת יותר.

היום הגישה מנוגדת – האוניברסיטה בשירות אינטרסים. למשל – מממנים מחלקות ללימודי מגדר, מעודדים מרצים לחזור מחו"ל מסיבות פוליטיות.

נמשיך עוד קצת במאמר הזה.

הדבר הבא שנקרא הוא שונה לגמרי – פרק קצר מספר הבחילה של סארטר.ֿ

מציע שננצל את חופשת הפסח לבחירת נושא לעבודה. נושאים למשל: השבת, העבודה, הקפיטליזם.

המבחן יהיה מבחן בית.

שעות קבלה: יום רביעי 10:30-11:30 או אחרי השיעור.

פסיכולוגיה של העצמי - שיעור 3

שיעור 3 – 12.03.2013

bipolar self

יש גם רמזים לטריפולר סלף שיוצא בספר הבא.

...

היכולת להרגיש שאנחנו מרכז יוזמה, מחליטים החלטות, זה חלק מלהיות סלף בריא.

סלף בריא וחזק רגיש אינטגרציה בין קוטב האמביציות וקוטב האידיאלים, וכן תחושת קוהסיביות עם הגוף, ותחושה שהנפש שלנו ממשיכה עם הזמן מעבר לtransmission points בחיים שלנו (מעבר דירה, עבודה, חתונה) וטראומות. הסלף הוא מרכז האישיות, הוא supra-ordinate-entity הוא לא בא להחליף את האיד, אגו וסופר אגו אלא כולל את כולם, וכן את הפונקציות החדשות שקוהוט מביא (אמביציות, מטרות ואידיאלים והקוטב השלישי של skills and talents שיתפתח בספר הבא לtwinship).

יש מזון נרקיסיטי שמזין את הקטבים הללו:

• הקוטב הראשון – אמביציות. סיפוק נרקיסיסטי שמזין את הצרכים של הילד בהתפעלות מגרנדיוזיות. אם הסיפוק ניתן במקום הנכון ועל ידי האנשים הנכונים העניין בא על סיםוקו והגרנדיוזיות העצמונה מצטמצמת, עוברת אינגרציה והופכת לקוטב האמביציות באישיות תקינה (אני רוצה לפרסם מחקרים, להיות עשיר). אם לא מספקים את המזון, מצד שני, נשאר הcraving – הרעב הבלתי נדלה כל החיים לכך שכולם יכירו בגרנדיוזיות שלי. (בד"כ מסופק על ידי האמא).
• הקוטב השני – הקוטב של מטרות ואידיאלים. בהתחלה זה צורך נרקיסיסטי ענק להיות merged into הורה שעבר אידיאליזציה (אבא שלי גדול וחזק ונוהג בטרקטור ואני חוסה בצילו). (בד"כ מסופק על ידי האבא). אם זה לא קורה נשארת כמיהה ארכאית לחסות בצילו של רודן, לנהות אחרי דמות שמיוחסים לה כוחות חזקים. אם זה כן מסופק יש ירידה טבעית של הצורך הזה וזה הופך להיות קוטב בריא באישיות של נהיה אחרי מטרות ואידיאלים (מעורבות פוליטית, עסקים...).
• הקוטב השלישי – skills and talents – מפתח קוטב שלישי של אלטר-אגו או טווינשיפ. הצורך הוא לחלוק מיומנויות וכשרונות עם הורה שעבר אידיאליזציה (הילדה: אני ואמא אופות יחד עוגה במטבח. מהלך בריא – אמא סיפקה התפעלות, אח"כ אבא היה הואה שעבר אידיאליזציה ואח"כ בגל 6 נגיד היא אופה עם אמא עוגה במטבח ומרגישה שיש לה את המיומנויות של אמא הנאדרת.

בעיני קוהוט המגע היומיומי עם ההורי הוא יותר משמעותי בהתפחות מאשר טראומות.

סיכויי הטראומטיזציה הגדולים ביותר בציר של הדרייב דיפנס (השלבים הפסיכוסקסואלים כפי שאנחנו מכירים אותם). השאלה איך לפתור לילד את התסביך האדילי היא שאלת המפתח בציר הזה. קוהוט נותן לנו עוד קוארינטה להבי על חיי הנפש דרך הציר הנרקיסיסטי. נדגים על הצומת האדיפלית, נגיד עוד משהו נפתח דוגמאות לדיון ואז נקרא את מיסטר איקס.

דוגמא: ילד בגיל של התסביך האדיפלי. אמא ואבא מופיעים בדלת לבושים ממש יפה, והם הולכים למסיבה והילד חולה.

פירוש קלאסי (למטופל שמספר את הסיפור הנ"ל) – פירוש אדיפלי: הרגשת קנאה נורא גדולה בזה שאתה חולה במיטה ואמא לא שמה עליך, והולכת עם אבא – המתחרה האדיפלי שלך. [קוהוט פירש כך, אבל המטופל לא קיבל את הפירוש (לא לקבל זה לאו דוקא באמירה, אלא למשל ברגש שמובע, או בכך שהאסוציאציות הבאות לא תואמות)]. כאן היה מקום לקוהוט לפרש פירוש על הציר הנרקסיסטי. הוא אמר שהוא דווקא הזדהה עם ההורים היפים. היה יכול להיות אחרת, ואז הפירוש היה צריך להיות קלאסי – וזה הguilty man (כי משאלות אסורות כלפי הורה מהמין הנגדי מעוררות אשמה). לעומת זאת, אם מרכז הכובד הוא הציר הנרקיסיטי זה הtragic man בכיוון של היזקקות לגגיטימית לסיפוק צורך התפתחותי שלא סופק, וזה טרגי.

פיצול אנכי / פיצול אופקי

שאלה מרכזית. זה כיוון שהיא מלמדת אותנו על מבנה הנפש.

בציר הפסיכוסקסאלי drive and defences ובציר המבני (מודע ולא מודע, ובהמשך אגו, איד וסופר אגו) פרויד צייר אותו במקרה כהוריזונטלי (דימוי הקרחון). מה שמפריד בין המודע והלא מודע הוא חיתוך הוריזונטלי. קוהוט רוצה לומר שלצרכי הציר החדש שהוא מציע הוא רוצה להציע חיתוך אחר, נוסף, שהוא ורטיקלי.

למה זה ההוריזונטלי וזה ורטיקלי?

החיתוך בין חומר נגיש למודעות ולא נגיש למודעות בציר הנרקיסיסטי הוא ורטיקלי – ילך מלמעלה למטה לכל אורך האישיות. אצל פרויד החיתוך בין הלא מודע למודע הוא עקרונית מוחלט. יש סטיות (כמו חלומות וסימפטומים) אבל עקרונית זה כך. מה שמודע מודע ומה שלא מודע לא מודע. (בטיפול הופכים חלקים מהלא מודע למודעים).

בציר הנרקיסיסטי המעבר מהמודע ללא מודע כן נגיש למודעות. למשל אדם שהנרקיסיסזם שלו לא סופק. האדם בין השלושים שמצפה באופן ארכאי ונואש שיעריצו אותו כמו שאמא לא עשתה לא יקבל את מה שהוא מחפש, ולכן הוא יעבוד תנודות מאד גדולות בין תחושה נפלאה שאין כמוני למפלות מאד גדולות. זה לא בלתי נגיש למודעות! אם יש יכולת אינטרוספקטיבית מסויימת אנשים כאלה יכולים להבין את המעברים שלהם.

ההבדל הוא בחומר המודחק – תכנים מיניים אסורים / תחושת אידיאליות עצומה של עצמי מול תחושת אפסות שלי.

תפקידי הזיכרון לצורך בניית קוהסיביות הסלף – קוהוט אומר שצריך את זכרונות הילדות כמכשיר לבניית הקוהסיביות. כשתחושת הקוהסיביות נבנית בעוד מכשירים (שלושת הקטבים כנ"ל) אז זכרונות הילדות פחות נצרכים לעניין הקוהסיביות.

המקרה של X:

(עמוד 199)

קוהוט אומר שמטופלים אינם מתייאשים בקלות. תיאוריה קלאסית יותר תאמר על מטופל שלא מסכים לפירוש שהפירוש נכון והמטופל מתנגד. הפסיכולוגיה של העצמי מתייחסת אחרת – המטופל צודק, וצריך להבין בדיוק במה.

• שאלו אם יתכן מצב של יותר מדי מירורינג. במקרה הזה האמא מתפעלת בשביל עצמה, היא רואה את הילד כמו שהיא צריכה ולא באופן genuine אז זה לא מזון נרקיסיסטי עבור הילד.
• המחשבות ההומוסקסואליות – בתחילת המאמר קוהוט העלה את האפשרות שסטיות מיניות הן סוג של סיפוק נרקיסיסטי שלא ניתן. האמא לא נתנה לילד לראות את האב כאידיאלי, ומכאן צומחת המשיכה לפין. במציצנות אפשר לראות עיוות וסקסואליזציה של צורך באידיאליציה. כנ"ל לגבי אקהיביזיוניזם – עיוות לסקסואליזציה של צורך בגרנדיוזיות.

לשיעור הבא קוראים שני מאמרים קצרים של שני אנשין נשואים זה לזו – פול ואנה אורנשטיין.

מעשה בראשית - שיעור 2

שיעור 2 – 06.03.2013

פספסתי 15 דקות בתחילת השיעור.

... לוינס אומר מהסיבה הזאת שהעולם הוא זיהום.

חשוב להנגיד את הקט שקראנו לעוד קטע מפיידון -

סוקרטס: בשום דבר אינני יודע משום מה הוא מתהווה או כלה או ישנו. (מודה בחוסר ידיעה). אולם יום אחד שמעתי אדם אחד קורא מתוך ספר ובו נאמר שהשכל עורך את הכל והוא סיבת הכל... והייתי סבור שאם כך הדבר השכל יביא כל דבר ודבר על תיקונו... (השכל מתזמן את כל מה שקורה במציאות) והמבקש למצוא בכל דבר ודבר את הסיבה... הרי שעליו למצוא מאיזו בחינה מוטב לו לדבר שיהיה (מה שנמצא נמצא כי זה מה שטוב)... ומתוך הגיון דברים זה לא ראוי לו לאדם שיעיין שום עיון אחר אלא אותו המכוון למה שטוב ומשובח ביותר ומתוך כך ידע גם את הגרוע... ומתוך כך זכה דעתי... (כל התרחשות היא כזאת ולא אחרת כיוון שהיא הטובה ביותר. כל ההתרחשות נשלטת על ידי הטוב).

ברקע האידיאל הגדול היה ערעור על הדיכוטומיה בין עובדה וערך. רוב מה שנראה אצל וובר נובע מהדיכוטומיה החזקה בין עובדות וערכים וזה שממדע נובע רק מעובדות. החזון האפלטוני הוא שמה שיש יש כי זה מה שמוטב שיהיה, כלומר הרצוי שולט במצוי.

סוקרטס: (התחיל להגיד שהכל ביד השכל ואחר כך שכח מהמטרה הזאת). הוא אומר שהסיבות החומריות לא נראות ל סיבות. סיבה שראויה לשמה במונחים שיבואו מיד חר כך אצל אריסטו היא סיבה תכלית – למה טוב שזה יהיה כך ולא אחרת. הוא אומר – למה שחומר יהיה סיבה למשהו?

כל זה מהדהד חזק מאד לכל מה שקורה בהיסטוריה של הפילוסופיה. למשל ברקלי שיאמר שהוא לא מבין איך תופעה יכולה להיות סיבה לתופעה. [כמו שמה שרואים לסרט זו לא סיבה (התמונה שבה מישהו דוחף מישהו היא לא הגורם לתמונה הבאה בה מישהו אחר נופל] אין סיבה שתופעה בעולם – שאין הבדל בינו לבין סרט חוכלוםפץ מהעובדה שהעולם הוא תלת מימדי – תהיה סיבה].

לכן הבעיה הפסיכו-פיזית לא מעניינת אותנו. אם תופעה בעולם הפיזיקלי לא יכולה לגרום לתופעה בעולם הפיזיקלי, אז בטח שתופעה בעולם הפיזיקלי לא יכולה לגרום לתופעה בעולם המנטאלי (או להפך?).

אלכסגורס כשל בהסבר הטבע, וזו אנלוגיה לכשל בלהסביר את האדם – אותי – סוקרטס.

סוקרטס אומר שאם נכנסים לתפיסת העולם של אלכסגורס (שדומה במובן מסויים לזו של מדעי המח) [תפיסה פיזיקליסטית?] אין הווה, אין טעם, אין כלום. אפלטון חיפש סיבתיות, הוא חשב שהוא מצא את זה אצל אלכסגורס, אבל הוא לא מצא, זה לא באמת עובד. לכן, בגלל שהוא לא מבין ובתור עדיפות שניה, הוא מייצר את תורת האידיאות. “כיוון שקצרה ידי מלהשיגה... אתאר את המסע השני במעלה שאותה מצאתי בחיפוש הסיבה... מאחר שנתייאשתי מחיפוש הדברים". תורת האידיאות היא תוצאה של יאוש מחיפוש משהו הרבה יותר עמוק שהוא רצה. הוא אומר שכל המטאפיזיקה שלו היא בבואה של מטאפיזיקה אחרת.

מאיפה בא לאפלטון החזון הזה? למה נרא הלו שההסבר העליון הוא להסתכל על החולף (יש דברים חולפים ודברים נשארים) אני מבין למה הנכון ביותר הוא זה (שיהיה קשר בין הקיים ובין מה שטוב)? מאיפה בא לו האידיאל הזה?

אין לנו שום טיעון! אנחנו לא יודעים מאיפה בא האידיאל הזה, שהוא החלום הגדול ביותר של המטאפיזיקה (לפי אפלטון; לפיו, כל היתר הוא פשרה).

וריאנטים לחזון הזה שמציעים פילוסופים:

-- התחושה הזאת שהעולם מפוענח על הצד הטוב ביותר, שגם מה שנראה פחות טוב הוא באמת הטוב ביותר, התודעה הזאת היא הדבר הכי קרוב לגאולה מבחינת המטפיזיקאי. בחזון הזה הפואנטה היא מבחינת התודעה. מה שצריך לקרות הוא שסוד הדברים מתבהר והוא הטוב ביותר שאפשר לחשוב.

-- אפשר לראות את אריסטו שמנסה לממש את החזון הזה בדרך אחרת – יש מניע, כל מה שקורה הוא מכח ההשתוקקות של כל יצור בעולם אל המניע. זה מה יש – אהבת ה' אחת גדולה. פתאום הכל מפוענח. זה מתחבר מאד חזק למונותיאזם, אולי בברית החשובה ביותר שקיימת בין שני מסורות.

-- הרבה שנים יותר מאוחר מגיע לייבניץ, ובמאמר המטאפיזי סעיף 37 הוא מעתיק את הקטע הזה ומציע וריאציה אחרת של אותו רעיון.

--- בשלב מסויים מתחילה ריאקציה לוריאנטים האלה, וזה ובר. למדע אין שום זיקה לטוב, הוא יכול לספר רק על עובדות. זו התשתית המטאפיזית עליה יושב וובר, על זה יושבים כל מיני דברים.

-הוא מבקש לקרוא את המאמר של וובר מנקודת המבט הזאת. יש 7 חלקים קטנים במאמר והוא מבקש לתת לכל אחד כותרת.

--- הפוזיטיביזם הלוגי (שנשען על אבחנה בין עובדה וערך) הוא דוגמא לריאקציה. מכלול העובדות הוא סתמי לחלוטין, אין שום הכרח ללמה עובדה מסויימת נמצאת ולא אחרת, שום טעם. (אמל לייבניץ יש קשר חזק בין טעם וערך. לכל עובדה יש טעם מספיק, וזה קרה כי זה הטוב בעולמות האפשריים). הפוזיטיביזם הלוגי הוא גם אטומיזם לוגי. כל עובדה היא עובדה, אין קשר לעובדה אחרת. כל מה שהמדע עושה הוא לארגן את צרור העובדות הסתמי הזה למשהו יותר מסודר ונח (זה הטרקטט של ויטגינשטיין).

----על כל זה נשען וובר. אין מדע כייעוד! המדע רק מארגן בצורה חסכונית את העובדות הסתמיות שסביבנו. (אין שום דרך ללמוד על דרך ה' דרך המדע).

כל זה היה רקע מאד כללי.

עכשיו נלמד על המהפכה המדעית – ידע כללי ובסיסי מאד.

המהפכה המדעית בקצרה

• גליליאו פותח בחקר תנועת ההעתקה – ההזזה ממקום למקום. זה קוטלג אצל אריסטו כאחד מסוגי תהנועה, השינויים (לא בטוח שאפלטון סופר את זה כשינוי). גלילאו מגלה שהתנועה הזאת ניתנת לתיאור פשוט ביותר מבחינה מתמטית: אני מטיל אבן, וסופר כמה דרך היא עברה בכל יחידת זמן. אם היא עברה בשניה הראשונה 1, בשניה – 3, בשלישית – 5, 7, 9, וכן הלאה... ככל השהניות רצות יותר היא מספיקה יותר – המהירות שלה גדולה. את זה גם אריסטו ידע. ההסבר שלו היה שככל שהיא מתקדמת היא מתלהבת יותר, “האבן היא גם בנאדם, והיא מתלהבת כשהיא רואה שהיא מגיעה הביתה... וווווום!” (הדימוי – סוסוים שרצים כשהם מתקדמוים לאורווה). מה שגלילאו הוסיף זה החוק הפשוט הזה, שההתקדמות היא בקצב שניתן לתאר מתמטית באופן פשוט ("כאילו האבן ממלאת מבחן פסיכומטרי!”). על זה יש המון השלכות – למשל, אפשר לתאר את המרחק שהאבן עברה באמצעות נוסחה. קוראים לזה המתמטיזציה של הטבע. באותו זמן מומצאת השפה המתמטית (מתחילים להיות מספרים שליליים, פונקציות...). מהרגע שיש מתמטיזציה של הטבע נראה ש"אלוהים כתב את הטבע בשפת המתמטיקה".
  ההשלכות של זה עצומות:
  • דטרמינזם
  • רעיון החישוב (וובר מדבר על זה – הוא אומר שהרציונליות והפכת להיות עניין של חישוב)
  • אם הכל עניין של דטרמיניזם וחישוב שום כישוף או תפילה לא יעזרו. אין שום דבר בעולם שתלוי ברצון. הכל נקבע בצורה הכי קרה – באותו הכרח שנוסחה קובעת משהו (לפלס אונר שאין למה להתפלל).
  • מכניזם – אם אתה רוצה להבין מערכת שלה תפרק אותה למרכיבים, תבין כל מרכיב בנפרד ואז תבין את המערכת בכללותה כסכום החלקים. העולם הוא מכונה אחת גדולה – במובן שהשלם מתקבל מסך כל החלקים (ולא במובן של תכלית. אין תכלית!).
    הפרדיגמה הזאת מתרחבת מהר מאד. זה מרסק את הכל:
    • גוף האדם נתפס כמכונה אחת גדולה. הלב הוא משאבת דם... כל המציאות היא הומוגנית. החי מובן באותם חוקים באמצעותם מבינים את הלא-חי.
    • הכל נתפס בפרדיגמה של גלילאו. הכל ניתן להבנה במונחים של העתקה – מוסיפים לזה את האטומים, אלקטורנים לא משתנים, ויוצא שכל מה שיש זה תנועה של אטומים. העולם הוא כולו גולות שזזות במרחב הנשלט על ידי חוקים מכניים – דטרמיניסטיים.
    • שפינוזה – אותו הכרח ששולט בגוף פועל גם ברוח. הנפש האנושית מציינת את האדם כבן חורין אבל הוא לא. “הריני בא לדון באדם ובטבעו כאילו אני דן במשולשים". שפינוזה לא יגנה את האדם כשם שלא מגנים 12. במציאות אין טוב ורע, יש רק הכרח אחד גדול. אין טעם להצמיד ערכיות, אלא אפשר רק להבין. בתוך כל העולם הזה הוא מנסה להציל בצורה העמוקה ביותר עולם מסורתי בו אפשר לדבר על אלוהים, אהבה, אושר האדם, התפתחות. כולם מנסים להציל את עולם האדם! בחירה, אוטונומיה, ייחודיות האדם.
    • פרויד – תפיסה מכניסטית של הדם. “האדם כמכונת קיטור". דטרמיניסטי לגמרי
    • --> לכן סוקרטס רצה לחסום את אלכסוגרס. (?)
    • הגענו לעולם, גוף האדם, נשמת האדם וכעת לחברה האנושית כולה. הובס וכו'. אם אין קשר בין עובדה וערך אין מקום למהפכה מבוססת מדע. מדע אדיש לטוב ואינו יכול לדבר על חברה ששואפת לטוב. למשל, אין טעם לדבר "בשם ערך הדמוקרטיה". זה מה שוובר אומר בפרק האחרון – כמדען אין לי שום דבר לומר בשבח הדמוקרטיה.
    • מכאן מתחילים עם התכנון -הנדוס האדם והחברה: מרקס, סקינר. יש כאן כשל. אם התפיסה היא נטורליסטית – מרקס חשב שמה שיש לו להציע הוא מדע.

הפרק הראשון של וובר

(...) קפיטליזם – העתקה של מרחב שלם של מטפורות מהאופן בו מנהלים עסק לאופן בו מנהלים ידע. בירוקרטיזציה של הידע. בקפיטליזם יש משהו שתורם לביטול האפשרות של המדע כייעוד. הקפיטליזם הרס כל אפשרות של אריסטוקרטיה – יש רק אצולת ממון אחתץ מביאים את זה כמשהו שמבטל גזענות "לא אכפת לי אם אתה שחור או לבן – העיקר כמה כסך יש לך".

השלכות של המדע החדש

• ...
• ערעור של מעמד הכנסיה
• תפקידים שבעבר היו טעונים הילה הם כיום פחות כך – הקטנה של ההילה. הכומר הוודה הוחלף בפסיכולוג. הרופאים שובתים. הכל הפך למשחק, לעניין של תן וקח. הייעוד בכל אחד ואחד מהחזונות האלה מתחיל להתפורר. לא ברור שאפשר להיות כמור או רופא כייעוד. הפסיכולוג סתם עובד. הוא רואה בקפיטליזם אחת המקורות של התנועה הגדולה הזאת.
• אמריקניזציה – התהליך שבו מתחילים להסתכל במונחים של בית חרושת או עסק על האוניברסטיה – מסתכלים במונחים של תפוקה – תוצרים, מאמרים וכו' – גם המדען עובר תהליך של הפחתה. המדע כדרך לגלות את המאת עובר תהליך של הפחתה (הוא מדבר לסטודנטים). הכי חשוב – המרצה מתחיל לקבל שכר. מרגע זה אפשר לדרוש ממנו דברים, אפשר לפטר אותו. עכשיו הוא תלוי בצרכי הפעילות המדעית כדי לקבל שכר. מי מקבל שכר? זה תלוי במזל! צריך לפרסם יותר מאמרים כדי לקבל משרת מרצה...

חזרה על מטלת הבית:

-הוא מבקש לקרוא את המאמר של וובר מנקודת המבט הזאת. יש 7 חלקים קטנים במאמר והוא מבקש לתת לכל אחד כותרת. גם לתתי פרקים כדאי לתת כותרת. כדאי לשים לב לאופן הפטאלי שבו וובר רואה את החיים באוניברסיטה. מעניין לחשוב, מאיפה הפטאליזם? למה הוא לא רוצה לשנות?

פסיכולוגיה של העצמי - שיעור 2

שיעור 2 – 05.03.2013

המאמר של בקל

בקל דן בתסכול אופטימלי, סיפוק אופטימלי ותגובתיות אופטימלית (האחרונה היא הפיתרון). בפעם הקודמת הזכרנו את עניין הסיםוק שקיים בפסיכולוגיית העצמי, שהיא אזור מאד ברור בספרות של פסיכולוגיית העצמי ואינו ברור לאנשים מחוץ לאסכולה זאת. כביכול, מדובר על סיפוק ישיר של צרכי הפציינט ישירות במסגרת הגישה. במאמר ראינו שקוהוט דיבר הרבה מאד על תסכול אופטימלי. דיברנו על עניין התסכול. אמרנו שאמא או תחליפיה צריכה לספק סביבה אמפטית מספיק – בה הזולת צריך להיות נכון להוות אובייקט עצמי עבור הנזקק. ראינו את זה עם הדוגמא של וולף על האגרטל. מי שמוכן להיות אובייקט עצמי מוותר על זווית הריה שלו ומתחבר לזו של הנזקק. זה לספק סביבה אמפטית. אמרנו שהצמיחה קוראת דווקא ברגעים בהם יש כשל אמפטי, ברגעים בהם איקס לא מוכן להיות אובייקט עצמי לוואי. תהיה שם צמיחה רק בתנאי שרב הזמן סופקה סביבה מספיק אמפטית. זה עושה את המושג של תסכול אופטימלי. הכשל האמפטי (לכשל יש תמיד קונוטציה שלילית, אבל-) הוא עניין אופרטיבי. לפעמים מישהו לא יכול להיות אובייקט עצמי. קוהוט אומר – תהיו אמפטיים רק כשזה אותנטי – כשאתם לא יכולים להיות אמפטיים – אל תהיו, ואז יהיה כשל אמפטי. זה עניין אופרטיבי – לפעמים המטפל לא יכול או לא רוצה לוותר על נקודת מבטו ולהתחבר לזו של המטופל. אופרטיבית זה כשל אמפטי אבל אין בזה שום דבר רע, קלינית. אם נתרגם את זה למונחי מהלך השעה – נחשוב על אינטרפטציה. בקל מזכיר לנו את מה ששוכחים לפעמים – פיכולוגיית העצמי לעולם לא מוותרת על הפירוש ככלי טיפולי מרכזי, אבל הפירוש חייב להיות קצה של רצף האמפטיה. קוהוט דיבר על כך שטיפול צריך להתקדם בשני שלבים:

1. שלב ארוך של הבנה אמפטית – שדורשת קשב אמפטי ונכונות להיות אובייקט עצמי עבור המטופל, לפעמים תוך ויתור על בוחן המציאות שלך (למשל, עם מטופל פסיכוטי או מטופלת אנורקטית)
2. שלב שני של מתן הפירוש, הסבר – אינטרפטציה חייבת להיות ניתנת מעמדה שהיא קרובת חוויה. הקלייניאניים לא יקחו את זה כנר לרגליהם. בגדול, פסיכולוגים של העצמי לא יתנו אינטרפטציות שלא מתוך קרבת חוויה, קצה הרצף של הבנה אמפטית ועמדה של אובייקט עצמי. גם כאשר עצמי נזקק לאובייקט עצמי לפי קוהוט ההיזקקות משתנה. תינוק או פציינט מאד מתחיל / נסוג / פגוע נרקיסיסטי זקוק למטפל מאד צמוד, בעמדה מאד קרובה חוויה. ככל שהטיפול מתפתח ההיזקקות הזאת למטפל נחלשת. הפסיכולוג של העצמי אל ייתן אינטרפטציה מתוך עמדה שאינה של אובייקט עצמי. עם זאת, במהלך הטיפול מידת הקירבה יכולה להתרחק. בשיעור הבא נקרא מאמר על אישיות דו קוטבית בה קוהוט אומר שבשלב מתקדם מאד של הטיפול ניתן לעבור לטיפול יותר קלאסי. תסכול אופטימלי אצל קוהוט יכול להיות אינטרפציה שהיא רחוקת חוויה מדי, יחסית לשלב של הטיפול. אם האינטרפטציה מאד רחוקת חוויה אז יהיה תסכול טראומטי (נקרא את זה במאמר של איתן בכר עצמו, בשיעור השישי).

הכשל האמפטי צריך להיות אופטימלי ואז תקרה הפנמה ממירה.

במאמר מדובר על איך נזהרים מסיפוק. גם בשיעור שעבר הזכרנו את בעיית הסיפוק בפסיכואנליזה. שיעור שעבר אמרנו במודל של הדרייב – דיפנס שברור שאין סיפוק. זה לא שמבנים (כמו אגו וסופר אגו) נבנים באישיות בכך שהורה (או מטפל) מספקים את הצרכים המיניים של הילד. אם יש סיפוק כזה – תתפתח פתולוגיה. בציר הנרקיסיסטי זה יותר מורכב. שם, כדי שיצמחו מבנים תקינים – כאשר זה תואם את הגיל ואת האדם צריך סיפוק. הילד בן השנתיים כן צריך סיפוק לצרכי הגרנדיוזיות שלו – האמא תאמר "כמה אתה יפה" “איזה יופי אתה שר!”. כל צופה מהצד מכיר את התחושה שאמא מסתכלת על ילדה הממוצע לחלוטים ובטוחה שהוא מיוחד. אם הסיפוק הזה יקרה הצורך בגרנדיוזיות ילך ויקטםן ויהפוך להיות לקוטב בריא של אמביציות. אם הצורך לא מסופק הוא יהפוך להיות אימתני (אישיות נרקיסיסטית). בנוסף, הילד זקוק לדמות להאדרה וזה מסופק ישירות – אלא אם ההורה חולה מאד או מופרע. האבא אינסטלטור גדול ומרשים והילד מספק את צרכי האדרה שלו והופך לקוטב הבריא באישיות של לנהות אחרי אידיאלים. אם הצורך הזה לא יסופק הוא יגרום, למשל, לנהיה פשיסטית אחרי רודן. (עוד צורך שפספסתי).

נאמר – המקבילה בטיפול היא שהמטפל יספק את צרכי המטופל שלא סופקו. שללנו את זה מכל וכל שיעור שעבר – זה לא מרפא. זה שהמטפל יאמר למטופל בן 40 – אתה יפה נורא וחכם מאד לא ירפא אותו. אז מה עושים? אומר בקל – תגובתיות. בקל אומר שהוא כמטפל לא אוהב את הביטוי "תסכול אופטימלי". הוא מטפל – המטרה שלו אינה לתסכל! הוא עוד יותר לא אוהב את הביטוי "סיפוק אופטימלי". אז איך קוראים לעמדת המטפל – תגובתיות אופטימלית. הוא אומר שהוא מעביר את העמדה שלו למטופל. הכוונה היא להעביר אינטפטציה של פסיכולוגיית העצמי – כזאת שמועברת מאובייקט עצמי אל עצמי – כזאת שהיא קרובת חוויה, שהיא בקצה הרצף של האמפטיה.

הוא מביא דיון של תיאוריות יחסי אובייקט – מה מרפא – פירוש (כמו פרויד, כביכול – לא מדוייק, כי פרויד אומר שעושים את זה מתוך העברה) או קשר? היו על זה בשנות השישים המון דיונים. בקל אומר שםסיכולוגיית העצמני מאפשר את השילוב, כי הפירוש ניתן עמדה מאד מיוחדת של יחסי אובייקט, שהם יחסים של עצמי לאובייקט עצמי. זו עמדה שמחברת בין קשר ופירוש.

הצעות לדיון ודיון בהן -

• האם נכון לומר שאם אנחנו אותנטיים לא צריך להתכוונן? הפסיכולוג של העצמי כן צריך להתכוונן, אבל ההתכווננות לא צריכה לבוא על חשבון האותנטיות. דוגמא מפציינט פסיכוטי שלו שאמר לו שבדרך לקליניקה הוא כמעט נדרס, ולמה איתן לא שומר עליו בדרך אליו. איתן התאמץ להיות אמפטי. אם הוא לא היה מתאמץ הוא היה אומר משהו רחוק חוויה, למשל משהו שקשור למציאות - “הציפיה שלך לא ריאלית" “לצפות שאני בקליניקה יכול לשמור עליך בדרך זו חשיבה פסיכוטית" (אלו תגובות שמתאימות לפסיכולוגיית האגו). במקום זאת, הוא התאמץ (בתאם לעמדת פסיכולוגיית העצמי) להיות אמפטי ואמר "אני באמת מצטער שאני לא יכול לשמור עליך בדרך אלי". זאת תגובת אובייקט עצמי כי הוא ויתר בכך על הפרספקטיבה שלו. אבל יש כאן גם אותנטיות – כי הוא באמת התכוון לזה, הוא באמת הצטער שהוא לא שומר על הפציינט בדרך אליו. אחת הביקורות הרציוניות על פסיכולוגיית העצמי היא על שהיה ממושכת מדי בזווית הראיה של הפציינט, בלי להעמיד אותו מול בוחן המציאות. דוגמא אחרת, שמופיעה בספר שלו, היא שהוא התאמץ להיות אמפטי אבל לא יכל לומר את מה שהמטופלת רצתה. זו היתה עורכת דין נרקיסיסיטית שחשבה שיש לפסול את השופוט ועורך הדין שממול כיוון שהם לא התפעלו מהטיעונים שלה. הוא התאמץ להיות אמפטי אבל לא יכל לעשות את זה בצורה אותנטית. הוא ממש כעס עליה! זאת התנהגות שמעכבת אותה. זה מטורף לגמרי! קוהוט אומר שאם זה לא אותנטי לא עושים את זה. הוא אמר שהוא יודע שהיא צריכה שהוא לא יתנהג כמו האמא ששואלת את הילד שחוזר חבול ממריבה "ומה אתה תרמת לזה?” ושתק. בכך הוא הצביע על הבנתו של הצרכים של הנרקיסיזם הארכאי שלה, ועל חוסר נכונותו לספק את זה.
• שאלה נוספת היא למה יש אמפטיה אומפטימלית – האם יותר מדי אמפטיה יכולה להזיק? אז התשובה היא שיכול להיות מצב כזה – למשל, שהות אמפטית ממושכת מדי עם מטופל אנורקטי או מטופלת פסיכוטית. או אמפטיה לא אותנטית. הטענה של איתן היא שכאשר מצטרפים לראש המשוגע של הפציינט הפציינט יעשה את הצעד הבא לעבר המציאות. למשל, הפציינט הפסיכוטי מהדוגמא עם הכביש אמר "מה, אבל זה לא יכול להיות! אתה לא יכול לשמור עלי!”.
• לפי הפסיכולוגיה של העצמי, החמצן לאדם זה להרגיש שאחר מתאמץ להבין אותו. זה לא הכרחי שהוא יסכים איתו! מה שקריטי באמת זה לראות שהזולת באמת מתאמץ להבין את נקודת המבט שלי. לכן, כשהוא יתחבר לנקודת המבט של הפסיכוטי או האנורקטית הם לא יחשבו שבוחן המציאות שלו מעורער או שהיא רוצה שהיא תרד יותר במשקל. הם מבינים שהמטפל מנסה להתחבר לנקודת המבט שלהם. רק משם אפשר לרפא.
• הסכנה בסיפוק (בכך שהמטפל מוכן להיות אובייקט עצמי עבוד המטופל) קטנה מזו של תסכול טראומטי.
• מה קורה אם התסכול של המטופל (מהמטפל) הוא טראומטי. זה מצב שיכול להיות ונלמד על זה בדוגמא מטיפול של בכר בשיעור השביעי. זה אמנם יכול לקרות אבל הפסיכולוגיה של העצמי, יותר מגישות אחרות, לוקחת אחריות על הכישלון. תמיד כשתיאורייה מביאה רעיון גישות אחרות אומרות – חשבנו על זה קודם. אבל השאלה היא מה מדגישים בטיפול בפועל. גישות אחרות יאמרו – תמיד ידענו שצריך לקחת אחריות על כישלון. החידוש כאן הוא החשיבות המרפאה של לקיחת אחריות של המטפל על הכישלון שלו. ברור שיש מטפלים שגם בלי קוהוט היו לוקחים אחריות על הכישלון. ברור שיש גם כאלה שלו – שישאירו את האחריות כל הזמן על המטופל (“מה זה עושה לך?” “למה אתה מחפש להידלךק על הכישלון שלי? מה שזה אומר על המבנה האישיותי שלך?”) יש להם ההיגיון שלהם.
• אז איך טיפולים אחרים עובדים? קודם כל, היום כל הגישות מופרות מכל הגישות. דבר שני, כשמטפלים מבנים מסויימים של האישיות גם האחרים משתקמים – אם הקלייניאניים מחזקים את האגו גם דברים אחרים יתחזקו.

המקרה של M

• מקריאים מהמאמר של בקר, עמוד 10

זו דווקא דוגמא בה המטפל כן מספק את הצרכים של המטופלת, אולי בניגוד למה שאמרנו על סיפוק. אפשר לשאול גם יזה תפקיד היה לתקופה בה המטפל לא הסכים להנחה. איך המטפל מנהל את התקופה הזאת כך שזה לא נתפס ככניעה / כמשיכה שלו את הזמן?

אם נאמץ את התיאוריה של קוהוט הוא העביר אותה תסכול אופטימלי ובסוף הגיע לפרשנות של תגובתיות אופטימלי – כי הוא הסביר לה בסוף את ההצנהגות שלה. ההתנהגות משונה – אישה מבוגרת, פסיכולוגית שגם מרוויחה לא רע מתחננת שוב ושוב להנחה. הרעיון של להיות אובייקט עצמי הוא להבין את ההתנהגות הזאת. איתן לא משוכנע שהוא היה חייב לוותר על הכסף. לפעמים צריך דווקא לא לוותר על הכסף. כל מה שהמטופל צריך (לפי וולף, בהמשך) זה להיות מובן עד הסוף. היא היתה צריכה שהמטפל יבין אותה, יסביר לה אותה מנקודת מבטה. לומר – אני מבין להוריך דיללו את המשאבים שלך, שאת מרגישה צורך מאד חזק – אבל לדעת איתן זה לא היה נכון לספק את הצורך ולוותר על הכסף. איתן בשני מקרים הרגיש, ואמר למטופל שהוא מרגיש שההסבר הפסיכולוגי לא מרגיע אותו, ולכן, כדי להראות שזאת לא הגריודיות של המטפל, ושהוא כן מוכן לוותר על הצרכים שלו – אבל בלי לספק את המטופל! - הוא הציע שיתרמו את הסכום למגן דוד. לא לראות זולת יקר לך (הורים) מוותר על הצרכים שלו למענך זה פתוגני! אז אני מוותר על הכסף – אבל לא למענך אלא למען מגן דוד אדום. זה כיוון שהמטופל לא צריך סיפוק ישיר.

לשיעור הבא – להכין את המאמק על ביפולר משהו.