יום שלישי, 25 בדצמבר 2012

מגדר וחברה - קולוניאליזם וגוף - שיעור 10



שיעור 10 – 24.12.2012

דפנה הירש, יופי תירוש ועוד.

קלוניאליזם
פוסט – קלוניאליזם – שני מובנים:
  • היסטורי – התקופה שאחרי הקולוניאליזם הקונקרטי, עם הנסיגה של הארצות האירופיאות מאפריקה והמזרח הרחוק. היום כמעט אין קולוניאיזם פיזי, בו לארץ אחת יש שליטה / בעלות על ארץ אחרת.
  • אקדמי – עוסק בהשלכות של הקולוניאליזם על הארצות שהקולוניאלים יצאו מהם. הדוגמא הכי חזקה היא אפריקה. סוציולוגים והיסטוריונים מתעניינים במה שקרה אחרי הנסיגה.
יש גם קולוניאליזם תרבותי, לא רק צבאי. הודו היא הדוגמא אולי הכי מובהקת, היו המון אנגלים שעברו לגור בהודו, גם כי האליטה האנגלית מאד שימנה את הסיפור הזה – הכינו אנשים כבר מהתיכון להיות הקולוניאליסטים הנאורים הבאים בהודו. כך יש מפגש בין התרובת האנגלית וההודית. אפשר לראות את זה בצורה חזקה בשימוש באנגלית במקומות מסויימים, באופן ההתנהלות של האוניהבסיטאו ובהשפעות ערכיות.
מדברים הרבה על סוגיית הניצול – של האוכלוסיה ושל המשאבים.
העברת הערכים מאד מתבטאת בנושא הדת – המרת הדת, הכיבוש הקולוניאלי הדתי. בעיקר באפריקה – המרה של קבוצות שלמות באוכלוסיה לנצרות. יש לזה השפעה אדירה על ההגירה (לארצות הכובשות). כל הסיפור של הרעלה באירופה הוא השלכות של המצב הקולוניאלי שמתיר מסיבות ליברליות הגירה ויוצר את סוגיית הדת ואת ההתלקחויות הדתיות בארצות האלה (למשל – תמר אלאור על הרעלות בצרפת).

יהודה שנהב עוסק בפוסטקלוניליזם. שאלה מעניינת היא האם החברה הישראלית היא פוסט קולוניאלית. השאלה נשאלת לגבי:
  • אתניות אחרת – רוסים, אתיופים
  • פלסטינאים בישראל
  • פלסטינאים בשטחים הכבושים.
מדברים על השפה – השיח החברתי כמנרמל את מצב הכיבוש, המצב של יחסי הכח (למשל: איך אומרים? יהודה ושמרון? השטחים הכבושים? השטחים המשוחררים?). שפה כתודעה. שפה כיוצרת שיח תרבותי.

פיתוח אחר (פאנון?) - היחס בין הכובש ונכבש. אחת השאלות שהוא בא לתת עליהן תשובה היא המשתפיות – מה קורה לנכבש, למה ההודי שם על השולחן שלו שלושה מגשים... כמו האנגלים.
יש גם שאלה גדולה מה קורה לכובש. יש את הניתוח של אדון-עבד (בתחילת המאמר על תיאוריות שונות של אימהות). הרבה התעסקות בתוצאות המוסריות. ניסיון להבין את התלות ההדדית בינהם. הכובש והנכבש, הקלוניאל והנתין, העבד והאדון הם יחידה אחת. השאלה המעניינת היא צורות המפגש, מה קורה בתוך מגדר וגם מעבר למגדר.


גוף -

מנאר חסן – הכבוד של הגברים טמון בגוך האישה.
תמר אלאור – הכבוד של הלאומיות בישראל, ושל החילוניות הלאומית בצרפת, טמון בגוף האישה.
החברה מגדירה את עצמה, ממשיכה את עצמה, מנהלת את עצמה ושומרת על הגבולות שלה דרך גוף האישה. כל האברים של האישה טובים למטרה זאת!
אצל תמר ראינו את הראש (והגוף בכלל) כיסוי הראש שדרכו (בעיקר אצל המוסלמים והיהודים, אצל הנוצרים אין, במקור כקונטרה ליהדות).

הגוף הפרטי הוא גוף ציבורי, רואים את זה חזק בשני נקודות בהן אין לנו שליטה על הגוף:
  • בלידה – ברית מילה
  • במוות "אני נורא רוצה שישימו אותי בכד, שיעמוד למישהו על המדף ולא ייתן לו מנוחה – אבל אני לא יכולה!"

מה שמעניין הוא איפה האג'נסי שלנו. למרות המודעות לשיטה, לשליטה של התרבות ושל הצרכנות למשחק של האופנה ושל הרזון יש מעט מאד נשים שויתרו על המשחק הזה. השאלה המעניינת היא השאלה של הדיסוננס, של המתחים של נשים מודעות בין האמונות שלהן לבין הרגשות, המחשבות וההתנהגות בפועל.

הגוף הוא תופעה היסטורית. פוקו עוסק בה. חלק מהבדיקה היא דרך ויזואליה. הייצוג של הגוף, המשמעות של הגוף, איך הוא מתגלגל מתקופה לתקופה. למשל – עבודות על מריה והתינוק, לא רק במשמעות המינית אלא גם במשמעות התרבותית. יש בזה משהו מרגיע – ייצוגים משתנים, פעם לא היה רזון.

בריאות ויופי היום נכרכים אחד בשני. זאת כריכה חדשה. ביוון לא היתה כריכה כזאת.

בכל המאמרים שלמדתנו הגוף הוא במרכז המאמר. הגוף מופיע אך הוא לא מושא למחקר. לעומת זאת, במאמרים של השיעור הזה (יופי, תמר) בו הגוף הוא שחקן ראשי. בכל מחקר על מגדר יש גוף, השאלה היא אם הוא מושא המחקר. סוציולוגיה של גוף היא לא סוציולוגיה של ג'נדר.

הידיעה היא בגוף, לא בתודעה.איך הילד לומד להיות אובד? דרך צפיה במשחקים / באוהדים, דרך בעיטה בכדור ספוג, דרך ניסיון להניף את הדגל הענק הזה... השאלות של למידה דרך הגוף מאד מעסיקות את הספרות היום.

ביהדות המסורתית יש הפרדה מוחלטת בין צרכי הגוף והידע. יש להיחם ביצר, להשתיק את הגוף כדי ללמוד. בעיקר את המיניוץ. המודרנה מציעה מודל אחר – הגוף איננו בהכרח משבש את הידע. ומשם הלאה – הגוף והנפש הולכים יחד. הדיכוטומיה גוף-נפש לא מחזיקה יותר.

שיעור הבא:
נעמי וולף ופוקו

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה