יום רביעי, 13 במרץ 2013

מעשה בראשית - שיעור 3




שיעור 3 – 13.03.2013

ניגע במאמר של וובר באופן יותר מפורט, ונרחיב.

בעיה ראשונה שוובר מעלה (מאד מרקסיסטי) היא לבדוק את התנאים הפורמליים שמבנים את הפעילות המדעית. מדען מקבל תשלום וזה הופך למקצוע שלו. הוא משווה בין אירופה לבין אמריקה. רואה תהליך גדל והולך של אמריקניזציה. ברגע שמתקבלת משכורת מהמוסד מתחילות להתהוות כל מיני נורמות. למשל, קבלת מעמד קבוע הופכת להיות עניין של מזל – תלוי מי התחרה בך, מי ישב בוועדת הקבלה... אדם שבגיל 35 לא יודע אם יהיה לא מעמד קבוע באוניברסיטה, יוצא בגיל 40 לחיים עם יכולות חסרות תוחלת בעולם בחוץ – דיבור, כתיבה, כתיבת מבחנים...
דבר נוסף הוא השתלטות הבירורטיה, שמבנה את חקר האמת – מי יקבל את פרס החוקר המצטיין / החוקרת המדהימה, היא קובעת תארים "החיים כרמזור" – שנה א' חובות טטטטם, מצטיין דיקן, מצטיים נעליים, אחר כך יש לך מ"א, דוקטורט, מוצא מנחה, לא מוצא, אחר כך פוסט דוק, מקבל מרצה... צינור מסודר ואתה כל הזמן חושב על הדבר הבא. אתה מתחילת הבגרות במעלה הצינור הזה, אולי הגיע הזמן שתגיע כבר, לא, אין סיבה להסתכל ימינה ושמאלה. הדיקן הכימאי לא מבין מי המתמטיקאי המצטיין! אז הוא מתחיל לנסות לכמת. הקב"ה לא היה מתקבל לאוניברסיטה – יש לו רק פרסום אחד וגם זה בעברית (נכון, יש המון ציטוטים...). גם קאנט – פרסום אחד, לא ברור. מחליטים מי התנא הכי גדול לפי סמס... תפיסה אירוויזיונית כזאת של האומנות.
אפשר להרחיב את זה גם לתחומים אחרים - דנינו המפכ"ל החליט איך בודקים יעילות של משטרה – לפי מספר התיקים שנפתחו. מתחילים לרשום ציק לאיש בן 93 שעשה משהו לאשתו, ילד בן 14 שלא יודע מה הוא לקח...
הניהול של האקדמיה הוא על ידי הבירוקרטיה.

המבט המשווה הזה מאד מעניין. למרות שוובר שמרן המבט המשווה הוא חתרני. אני מבין שזה לא טבע, זה תרבות (איך תראה ההשכלה הגבוהה) – ומרגע שזה עניין לתרבות זו בחירה שלנו. [וובר הוא שמרן כי הוא רוצה להובצא את כל הנביאים מהאוניברסיטה. האוניברסיטה תהיה מקום משעמם בתכלית השעמום]. מרגע שאנחנו מבינים את הקונטינגנטיות של המצב שלנו אז יחד עם הפטאליזם המוחלט שלו (אמריקניזציה שאין לחמוק ממנה) יש פתח לשינוי.
אפשר לעשות השוואה אחרת – נאמר של אוניברסיטה לישיבה, שם אפשר לראות הבניה אחרת של ידע. אין אנשים שעומדים בתור ואומרים "מגיע לי!”. היה פעם בקורס בחור שאמר "קראתי! השקעתי! זה צריך להתבטא בציון". הסאב-טקסט זה "קראתי את הספר המחורבן הזה ועכשיו תיתן לי ציון גבוה יותר". יכול להיות שאפשר ללמוד מדרך אחרת של הבנית ידע.
מבחינת וובר התשלום הוא אם כל חטאת.

הוא ממשיך במסע הסיזיפי של להוריד לתלמידים כל חדוות המדע כיעוד – למומחיות.
סתם להיות מדען גדולאו מורה גדול כבר לא מספיק – צריך ללכת מעבר.
בונים סדרה של כותרות – פורץ דרך. אומרים לך – אתה באתה ללמוד, אתה חייב לפרוץ דרך. אז אומרים לך – אתה חייב להיות מומחה (מיהו מומחה? מי שעשה המון טעויות בתחום אחד...). אתה חייב לבחור את התחום הכי הכי צר, זום זום זום, לא להתסכל ימינה ושמאלה, ולתת בזה איזה 30 שנה, ולהתעדכן כל הזמן, כי יש עוד איזה חמישה אנשים כמוך בעולם באותו תחום קטן.
המילה בינתחומי הפכה להיות חשובה מאד היום, אבל עדין היא מס שפתיים – כי בקידומים בדרך כלל לא ימנו מרצה בין תחומי.

ההספק - מכיוון שמתחילים לכמת ולספור צריך להוציא כמויות. עבודה טובה יכולה לקחת המון שנים – למשל עדה יונת, האמינה מאד במה שהיא עושה, וכשהיא לא הראתה מספיק קבלות התחילו לסגור עליה. זאת תרבות הסרט הנע.

עוד בעיה – חוסר התכלית, האינסופיות (במובן של סוף ולא במובן של מטרה). עוד ועוד ידע, הכל פתוח לאינסוף. מישהו ספר את קצב גדילת המדפים בפיזיקה – התפשטות הידע. זה גדל! טרררררמ! מזל שמצאו את המחשבים אחרת לא היה איפה לאחסן את זה.

עוד בעיה – התיישנות הידע. כמו ויטגנשטיין ששכנע את תלמידיו המצטיינים לעבור לתחומים אחרים, כך וובר. גם זה מוריד את החדווה של המדע כייעוד.

היום אפשר להוסיף שעבודה מדעית היא של צוותים גדולים – בניגוד לאומן, שעוד שומר על כבודו האישי. כאן זאת קבוצה. מאיץ החלקיקים – יש שם אלפי אנשים! למי לתת את הפרס? מי פה איינשטיין? מי מצא את החלקיק? המקום של המימוש של הפרט הוא די בשחיקה.
אכסניות לפרסום – בעבר פרסום בכתבי-עת מסויימים נחשב יוקרתי. הקהילה התחילה לפתח מדדים – כמה ציטוטים יש, למשל. אז כתבי העת יכולים לומר – אנחנו נפרסם אותך בתנאי שתצטט כותבים שפרסמו אצלנו "הבה נתחכמה לו". או קהילות שלמות שמרבות לצטט אחד את השני.

קצת יותר לעומק – תוכן המדע.
וובר מדבר על רציונליות של חישוב. כל הזמן מחשבים או עושים ניסויים. מכיוון שיש לוובר את האבחנה בין עובדות וערכים, למדע אין שום אמירה בענייני ערכים. הוא מתחיל בטולסטוי. הכל די ייאוש מהפרוייקט הגדול – הקנטיאני... (על זה דיברנו בשיעור הקודם). כמו כן, יש צמצום של המדע לעובדות בלבד. ברוח וובר: אין דיון רציונלי בערכים. למדע אין שום אמירה בנושאי תכליות.
כותרת לכל המאמר - “מות החוכמה". רעיון החוכמה המסורתי מת.

ניקח את התוצאות הפשוטות של המהפכה המדעית – האדם לא במרכז, הוא מרכיב בטבע כמו כל מרכיב, ניקח אבולוציה...

כדאי להבחין בין הסרת הקסם מהטבע – כל היקום הומוגני לגמרי והאדם הוא אחת האדוות שנמצאות בה, לבין הסרת הקסם מהמדע.

אין לחוקרי שום דבר לומר לתמלמידים שבאים בציפיה לקבל תשובה לשאלות הדור. וובר אומר: אתה רוצה להטיף! תטיף בחוץ!
צריך להבין את הרקע – הרקע הוא מרקס. והמרקסיזם תופס סטודנטים. יש תנועות אידיאולוגיות רוחניות חזקות שמגיעות לאוניברסיטאות – רומנטיציזם, מרקסיזם. וובר אומר שהאוניברסיטה צריכה להיות מקצועית לגמרי, ומרצים לא צריכים להיות נביאים. תפקידם ללמד עובדות ולא להשלהב סטודנטים.
וובר נכנס למקום בו האוניברסיטאות עוד לא הגדירו לגמרי את תפקידן, והוא אומר – בואו ננסה להיות נייטרליים. אלו לא שאלות שנגמרו אצל וובר – זה נמשך גם היום – יש מחלקה בבן גוריון שרוצים לסגור! רוצים להקים אוניברסיטה באריאל...

זה יכול להתאים לעמדות שמרניות, שאומרות שהמהפכות רק הפכו את העולם לרע יותר. הם אומרים – עד עכשיו היה בסדר? אל תיגע!
משפטים כמו:
יותר מכל סובל העולם בשל מתקניו.
בכל אדם חבוי נביא ורק הוא מתחיל לדבר ולפעול העולם נהיה רע קצת יותר.

היום הגישה מנוגדת – האוניברסיטה בשירות אינטרסים. למשל – מממנים מחלקות ללימודי מגדר, מעודדים מרצים לחזור מחו"ל מסיבות פוליטיות.

נמשיך עוד קצת במאמר הזה.
הדבר הבא שנקרא הוא שונה לגמרי – פרק קצר מספר הבחילה של סארטר.ֿ

מציע שננצל את חופשת הפסח לבחירת נושא לעבודה. נושאים למשל: השבת, העבודה, הקפיטליזם.
המבחן יהיה מבחן בית.
שעות קבלה: יום רביעי 10:30-11:30 או אחרי השיעור.