יום ראשון, 10 ביוני 2012

הכרת המעשה הטיפולי - שיעור 8


שיעור 8 - ‏10/06/2012
*תודה לאנה על הסיכום!

מיומנויות שנגזרות מהתיאוריה – רמות שיח:
-          לדבר על – משפטים כלליים על החוויה או הדבר המציק לאדם. אין פה שיפוט, רוב השיח הבינאישי הוא ל"דבר על" אבל הוא לא מאוד אפקטיבי. כמו לזרוק סוכריות בבר מצווה ולחכות שאחד מהם ייפול לידי האדם. לגבי הסוגיה שהאדם מעלה, אין בזה הרבה כוח.
-          לדבר אל – זה לדבר על בתחפושת, כביכול אני מדבר אל הבנאדם אבל האמירות לא באמת נבדקו. גם פה הם השערות אוניברסאליות. זה מתחפש לשיח אישי. במהות המענה שאני מציע אל האחר הוא אפקטיבי באופן שרירותי.
-          לדבר עם – שיח שבו מה שאני אומר נכון רק לאדם הספציפי לאחר הכרה. מה שאני אגיד לא יהיה רלוונטי לאחרים לגבי אותה חוויה. תשובה שהיא Tailor made, תשובה ספציפית וחד פעמית.
אי אפשר לדבר עם, בלי לשאול שאלות קודם כל. מה שמלמדים אנשי מכירות ביום הראשון הוא שעליהם לשאול שאלות כדי "לדבר עם". כדי להצליח למכור יש לשאול למה. כשעוברים ל"יחסי אובייקט" מיחסים של אובייקט פוגש אובייקט ליחסים של אובייקט פוגש סובייקט, צריך שיח אפקטיבי ויש לברר איפה האדם השני עומד. האמפתיה כמיומנות בטיפול היא לא עניין של סימפתיה, אלא עניין של דיוק ואפקטיביות המענה. יש לשאול שאלות כדי להכיר מה רלוונטי. המעבר מהמודלים של פרויד אל יחסי אובייקט הוא מעבר של סוג שיח. אצל פרויד, להיות מתוקף מחקרית ולהיות אוניברסאלי, הם סוגי השיח האוניברסאליים.
מה המשמעויות שנגזרות מהחידושים התיאורטיים של גישת יחסי אובייקט בפרקטיקת הטיפול? (בעיקר ע"י וויניקוט):
העקרון הפסיכולוגי המרכזי שמניע בני אדם הוא האדם מטבעו שואף לקשר. זה לא האדם הייצרי ששואף לפורקן במינימום אשמה. מאהלר מנסחת עקרון שאנו ננוע לאורך החיים על ציר קונפליקט ואלי בין נפרדות לבין תלות. בשני קצוות הרצף ישנה חרדה משמעותית. בצד התלות יש חרדת בליעה או איון (העלמות), ובצד הנפרדות חרדה של בדידות ונטישה. מי שנמצא באחד מהקצוות הוא במצב פתולוגי. רוב בני האדם נעים בתנועה אינסופית.
אפשרות נוספת של התיאוריה: יש ווקטור של שני הצרכים שמאפשר להיות במימוש הצרכים מבלי לממש את החרדה – זוהי האינטימיות.
לפי יחסי אובייקט יגיעו לטיפול אלו שלא מצליחים להגיע לתנועה מסופקת ורגועה אלא כאלה שנעים בין שני החרדות. הטיפול מזמין קשר תמידי, אתה מזמין את המטופל כדי שיתאפשר לו תנועה חופשית על הציר כולו. בקשר מתחילים יותר במצב של התלות. כדי שקשר יהיה משמעותי צריך להיות בו נזקקות מסוימת.
הבחנה וויניקוטיאנית בין משאלה וצורך – (או רצון וצורך). ההבחנה הזו מאפשרת תנועה יותר חופשית על הציר. הטענה של וויניקוט היא שבעוד ומשאלות גורמות לנו להגיע לצדדים קיצוניים על הטווח, התחברות לצרכים תביא אותנו למקום יותר מאוזן על הטווח.
דיבור על האדם כסובייקט ולא כאובייקט – תהליך שמרחש משנות ה50-70 לא במנותק מפריחת ההומניזם והאינדיבידואליזם. להצהיר שאדם הוא סובייקט, זה להצהיר שהאדם הוא חד פעמי. הself לא בנוי מאורעים או מחשבות אלא בחוויות. ומידת החוזק של הself תלויה האיכות החוויות. האובייקט מנסה להבין את המקומות שהסובייקט נמצא בהם: מקומות על הציר, משאלות, צרכים, חרדותיו וכו'. שתי החרדות, תלות ונפרדות, יש בהם ריח של חרדת מוות (חרדת מוות רגשי).
אם יושב בחדר מטפל שהוא אובייקט ומטופל שהוא סובייקט, כדי שטיפול יהיה אפקטיבי ריכים לקרות שני דברים:
-          עליו להבין איפה נמצא המטופל כסובייקט מהצרכים והמשאלות שלו.
-          וכיוון שמדובר בסובייקט, הדרך המרכזית להבין מה קורה ואולי לעזור, יש להתבונן ביחסי האובייקט שבחדר (העברה). הקשר הופך לדוגמית מעבדית שהיא מראה לדפוסים וקשרים בחוץ. "האם אתה מכיר את מה שקרה בינינו מעוד מקום?" מחפשים דפוסים. יש פה פרדוקס מסוים, אם הוא סובייקט איך אובייקט יבין אותו? איך מבחוץ ניתן להבין משהו פנימי? בפרקטיקה חסרה חולייה מסוימת. אי אפשר להעתיק מאדם לאדם, אני צריך להגיע לנרטיב החד פעמי שלו, ובשביל זה אני זקוק לכלי.
החשיבות הגדולה של וויניקוט הוא שהוא מציע את הכלי האולטימטיבי שפותר זאת גם ברמת התיאוריה וגם ברמת הפרקטיקה. בצד הפרקטי וויניקוט נכנס לתוך חדר הטיפול ומזכיר לעצמו שני דברים:
-          החוויה האימהית היא חוויה שבו אובייקט יודע מה עובר על הסובייקט, עונה לצרכים כאמא טובה דייה. לכן כמטפל הוא ינסה ללמוד מהאימהות. חדר הטיפול הוא ניסיון להעתיק את מערכת היחסים הראשונית, מערכת יחסים שבה אובייקט ידע להכיר סובייקט באופן טוב. (הטרגדיה של הפסיכופת הוא שאף אחד לא גמל אותו מהאומניפוטנטיות שלו. הם פועלים בסדרתיות ולא יכולים להפסיק לפגוע. הם יתאבדו אך ורק כשהם בבידוד, אם אין מישהו לפגוע בו הם יפגעו בעצמם. הם מכורים ללפגוע ולנצל. זאת אחת ההשערות למה בידוד במתקני כליאה מעלה את אחוזי ההתאבדות. בידוד זה בכלל העונש הכי קשה שיש).
יש להבין את גודל התפקיד של האמא, לייצר את החוויה האומניפוטנטית ואח"כ באופן הדרגתי ומנחם להכניס את המרחק וחוסר האומניפוטנטיות (במרחב המעבר). כדי שהפעוט יתחיל ללמוד שגם האם סובייקט, יש רגעים שמסיימים את מרחב המעבר (מרחב הביניים נוצר בplay). אם אין יציאה ממרחב הביניים נותנים לגיטימציה לתוקפנות, יצרנות ותלות מוחלטת, להפוך לאמיתי בעולם הראשון. [האשליה האומניפוטנטית היא הסתכלות של two person psychology על רעיון הנרקיסיזם הראשוני של הone person]. בטיפול נצטרך להגדיר את מרחב הביניים באופן ברור ולכן הסטינג הוא כלכך חשוב כדי לא לגרור את מרחב הביניים לעולם האמיתי. העשייה האימהית הכוללת, המעטפת שיוצרת אומניפוטנטיות וירידה הדרגתית ממנה, היא holding (החזקה). ביון דיבר על הכלה (התלמיד של מלאני קליין דיברה על המטפל במיכל). מה דומה ושונה בין ההחזקה של וויניקוט לבין ההכלה של ביון – שאלה שתהיה במבחן. [הקריטריונים לאובייקט המעבר: התינוק צריך לבחור והאמא צריכה לאשר. האמא צריכה לתת לשמיכה כבוד כדי שהיא תתקבע, זו נתינת אישור שהיא יותר משמיכה]. האני האמיתי מתפתח במרחב הביניים, אם לא התאפשר המרחב או היה הפרה של מרחב הביניים impigmant הוא לא יתפתח טוב. הפרות יכולות להיות הפרות של העולם: יש חושך, חם או קר, לא מרגיש טוב. אחד התפקידים של האמא היא לדאוג למינימום הפרות. ועוד יותר גרוע הם מצבים שהאימהות בגלל בעיות שלהן יוצרות הפרות של מרחב הביניים. כמו למשל בחודרנות יתר. היכולת להיות לבד של תינוקות הוא רק כשאמה נוכחת אבל היא צריכה לא להתערב. הוא זקוק שהיא תהיה כעוגן של כדור פורח, כדי שאני אמריא אני צריך דמות שקושרת אותי לאדמה. הנוכחות של האם או המטפל במרחב הביניים לא צריכה להיות פעילה ויכולה להיות רק מאפשרת. חודרנות ופעילות כשהילד לא מבקש זאת יכול להיות הפרה. המטפל הוויניקוטיאני צריך להיות אמא טובה דיה. כאשר במרחב הביניים למשל עולה רעיון האובדנות היא שמה גבול.
קליין – סטרצ'י (ג'יימס) מנסח את אחד העקרונות הכי בסיסיים בטיפול השלכה. עולים דברים בטיפול שלא קשורים למטפל. קליין אומרת שהשלכה לא מוקרנת, היא נכנסת לוורידים. החרדה, הפחד, הכעס, נכנס לתוך המטפל. המטפל עצמו נכנס לסערה רגשית. היא אומרת שהמטפל הוא לא מסך לבן אלא מיכל שהמטופל שופך לתוכו כל מיני דברים. היא מנסה לתאר את התהליך שמתרחש במערכת היחסים בחדר. היא אומרת שמה שהוא לא יכל היה לשאת בתוכו, הוא זרק בתוכי, והטיפול מצליח כאשר אני מחזירה את זה באופן שהוא יכול לשאת את זה. הדבר כשהוא היה במיכל שלי עבר detoxication. מדובר בסיפור רגשי חזק בין שני הדברים ולא ניטראלי ואוניברסאלי. ביון מנסח את עקרון ההכלה, אומר שהוא נכון גם בהתפתחות ילדים. ילדים מופצצים בגירויים מהעולם לפני שלילד יש כוחות להתמודד איתם. זה כמו כוס שיש בה מים שגולשים על גדותיה. הכוס קטנה כי המבנה הנפשי עוד לא התפתח מספיק. ומה שיישפך מהכוס אמא תחזיק, זאת עד שהילד יפתח את המנגנונים כדי להחזיק בעצמו. אך גם לסיר (אמא) יש סף הכלה – אלא הם הגבולות. אין הכלה בלי גבולות (טענה של ביון). הגבול שאתה שם הוא גבול של הכלה, לא חינוכי ולא התנהגותי. כדי לתת חוויה מוכלת את שם את הגבול במקום שמתאים לילד ולא במקום שהוא גבול ההכלה שלך. למשל, ילד שצריך לישון ב8 והוא מתחיל לעשות קונצים. להורים יש 2 דרכים, שהוא ימשוך עוד קצת אבל די ב8 וחצי. האפשרות האחרת היא שההורים לא מתעריבם וממשיכים להכיל עד שב10 וחצי יש תחושה שאם הילד לא הולך אני נכנס בו. מבחינת התקיפות שתי הסצנות נראות דומה. אך הטענה של ביון היא שהילד ב8 וחצי הולך לישון בתחושת הכלה וצמיחה, אבל הילד של 10 וחצי הולך לישון בחרדה. זה של 8 וחצי חווה את הגבול שלו, ב10 וחצי חווה את הגבול של ההורה. הסיר לא יכול לשמור עליך יותר, וזה נותן שתי תחושות קשות: הסיר לא יכול תמיד להגן, ואני עצמי מפלצתי אם אני הקטן הביא את הסיר האומניפוטנטי לגבולות שלו. דוגמא נוספת, תינוק רעב ועושה רעש. האם נותנת לדבר שם "רעב", בכך היא מורידה את החרדה. שפה עושה סוג של הכלה. זה מה שקליין עושה למטופל שלה. העובדה שהיא קראה לזה בשם, שזה אוניברסאלי, שזה לא מפרק, מאפשרת למטופל לקחת על הדבר אחריות ולא להיות בפניקה. המטפל הקלי יניאני הוא חזק, הוא מפרש ונותן שם.
וויניקוט אמר אמירה מרדנית כי הוא אומר שיש תקופות שבהם פירוש זה רע. וויניקוט מדבר על יחידת אם-תינוק, יש רגעים של יחד שאם הם במרחב הביניים אין חרדה. לפי וויניקוט פירוש מדבר על נפרדות, ומי שמאוד רגיש לסיפור הנפרדות יכול להרגיש שבכך שאתה מפרש אתה דוחף את המטופל לצד של הנפרדות והמטופל הודף זאת בזעם. יש אפשרות שהוא הודף לא בגלל שהפירוש לא נכון, אלא בגלל שהוא ביקש להישאר בתוך מרחב הביניים. תקופות טרום פירוש שבהן צריך לאפשר את חוסר הנפרדות.
בשלב הבא – קוהוט – יירד מהאובייקט של המטפל, אבל הוא עדיין לא יגיע לסובייקט שלו אלא ידבר על זולת עצמי.