פילוסופיה של המדע - שיעור 2 - האכזבה מהמדע

שיעור 2 13-03-2012

אנחנו בפרק 1 – הציפיה מהמדע והאכזבה מהמדע

למה חשוב דיון בפילוסופיה של המדע?

1. המדע הוא חלק חשוב מהתרבות שלנו. פרויקט רוחני – הגותי מהחשובים בהיסטוריה האנושית. יש עוד פרוייקטים, השאלה היא איך דנים בהם בהקשר – השוואה, הסתכלות על אחד מהפרספקטיבה של השני וכו'.
2. סוג של עיסוק באפיסטמולוגיה – מה זאת ידיעה, האם אפשר לרכוש ידיעה על אודות העולם, ואם כן – על איזה חלק שלו. בשאלות אלה נעסוק מתוך התרכזות במדע.

התחלנו בדיון בציפיה מהמדע. סוג הציפיה הודגם על ידי הדברים של נרו, שביטא ציפיה פופולרית שהמדע יעניק ידע על העולם שיוביל לשגשוג כלכלי וטכנולוגי, ובכך יגדיל את העושר האישי והצדק החברתי. זאת ציפיה גרנדיוזית. היום אנו מסתכלים עליה בעין מפוקחת. על בסיס הציפיה הזאת אפשר להתאכזב מהמדע.

המקור לציפיה – ראיית המדע במסגרת רעיון הנאורות – המקור לידע הוא האדם, ניסיונו ותבונתו, והמדע הוא מימוש של הבסיס הזה לידע על העולם. תמצתנו את רעיון הנאורות בשני סיסמאות:

• בייקון: ידע הוא כח – הסתמכות על ידע וניסיון לשם שליטה על העולם והגדלת הרווחה.
• קאנט: העז לדעת – הדרישה לביקורתיות.

האם הציפיה התגשמה?

באספקטים מסויימים ברור שכן – הטכנולוגיה של היום שונה מזו של אז, והיא משנה את החוויה שלנו. (גם היום וגם אז יושבים בכיתה, היום אנחנו בפייסבוק תוך כדי. אנחנו מסתמכים על תחבורה ולא חייבים לגור במעונות על הגבעה ממול...).

הדאגה היומיומית למזון וביגוד חלפה בחלקים מסויימים של העולם ונכון לעכשיו.

כמובן, לא הכל התממש, יש אכזבות שונות.

היום נדבר על אספקטים שונים של האכזבה מהמדע ועל אלטרנטיבות שונות לתפיסת העולם המדעית. חלקן הן ביקורות על המדע ככלי להשגת אושר וצדק וחלק מתמקדות בביקורת על המדע ככלי להשגת ידע. אח"כ נחזור לשאלה של הציפיה מהמדע וננסה לבנות ציפיה מושכלת, כדי שנוכל להעריך אם האכזבה מוצדקת.

האכזבה מהמדע

קאנט, ביקורת התבנוה הטהורה: יש 3 שאלות מרכזיות שאדם צריך ויכול לשאול את עצמו:

1. מה אני יכול לדעת – נעסוק בזה בהקשר של המדע
2. כיצד עלי לנהוג – אתיקה, איך לחיות
3. למה אני יכול לקוות – הקשר דתי, אי אפשר לטעון לידע ממש אבל אפשר לדבר על תקוות

אחת הביקורת על המדע היא שהוא לא תורם שום דבר לשאלה השניה, לא אומר לנו איך לחיות. יש אנשים שראוים בו פרוייקט חסר טעם ומשמים בגלל זה – הוא לא עונה על השאלות החשובות בדבר אושר, צדק, סיפוק.

מצד אחד, זאת אמירה נכונה, כמעט טריוויאלית. המדע עסוק בשאלה אחרת, תיאורית "מה יש בעולם" ולא בשאלה נורמטיבית "מה ראוי לעשות". (יש גישות באתיקה שדווקא פונות אל המדע, אך אלו גישות אנטי אתיות, כלומר כנגד התפיסה הנורמטיבית, למשל גישה מרקיסטית, שמזהות אתיקה עם המקור החומרי שלהם, או גישות שמחפשות נורמות אתיות בתהליכים אבולוציוניים, שמרוקנות את האתיקה).

ליבוביץ פתר בעזרת ההפרדה הזאת א בעיית הדת והמד. הן עונות על שאלות אחרות.

אנחנו לא מצפים מהמדע לומר לנו איך לחיות, אלא פונים לשאלה בדבר תיאור העולם ומה יש לעשות איתו.

חוץ מהדברים הטובים, מדע פעל בשירות המשטרים האיומים ביותר, מדענים שירתו ומשרתים מטרות מפלצתיות. לפי כל תפיסה של אושר וצדק, תמיד אפשר להראות שהמדע לא באמת קידם את המצב האנושי. הדוגמא – מדענים בשירות המשטר הנאצי עשו מחקרים בשיטות מפלצתיות שהתוצאות שלהם משמשות עד היום.

תוצאה אחרת, שהמודעות אליה גוברת היא ההלכות הסביבתיות של המדע. לצד השימוש בדשנים כימיין שפתר באזורים מסויימים את בעיית הרעב, ומצד שני הם מזהמים מי תהום.

לכל פלוס יש מינוס.

כלומר, יש שני סוגים של תוצאות לפעילות המדעית:

1. שיתוף פעולה עם משטרים פוליטיים ופעולות כלכליות לא מוסריים (כל אחת לפי השקפתו)
2. השפעות על הסביבה.

מההתחלה ההשפעות השליליות היו ידועות. תמונה מהמוזיאון הבריטי – מתארת את בויל. Experiment with bird in an air pump, Joseph Wright 1768. ניסוי אכזרי ומזעזע בבעלי חיים. הצייר שייך לזרם הרומנטיקה, שמבקר את המדע. אם כך, אנשים בתחילת המדע לא היו עוורים לבעייתיות האתית של המדע. השאלה היא האם האכזבה מהמדע ככלי שיביא רק לשגשוג היא גם אכזבה מהרעיון של הנאורות לפיו ידע צריך להיות מושג על סמך תבונה וניסיון (נאורות: תבונה + ניסיון --> ידע --> אושר וצדק, אם אין אושר וצדק – האם כל השיטה להשגת ידע פסולה, או שאלו שני תהליכים נפרדים?). האם אלו תקלות של המדע או משהו מהותי למדע?

תגובות מצד אנשים שרוצים להצדיק את המדע. אפשר להבחין בין 3 סוגי תגובות:

1. תפקיד המדענים להשיג ידע על העולם. לא בהכרח בונים את הטכונלוגיה כדי ליישם את הידע. כשאנחנו מלמדים על ביקוע האטום גילינו לכם משהו על יופיו של התבל. אנחנו לא אמרנו לכם להמציא פצצות! לא התכוונו שתזהמו את הסביבה! אתם לקחתם את התוצאות היפות שלנו והרסתם איתם את העולם. זה אתם! אנחנו לומדים תורה לשמה. מניעינו טהורים. אתם עשיתם את כל הרע.
2. אנחנו המדענים מודעים לכך שיש אנשים רעים בפוליטיקה ובכלכלה שעלולים להשתמש בתוצאות שלנו לרעה. אנחנו לא תמימים. לכן אנחנו לא נפסיק לחקור, אלא נבחר מה לחקור. אם יש נושא שאנו חוששים שתוצאות המחקר בו ישמשו לרעה נבחר לא לחקור אותו. ציטוט מהארץ – במהלך מחקר על וירוסים פותח זן קטלני של שפעת העופות. עלול לגרום לתוצאות הרות אסון. עלתה שאלה מה לעשות עם המחקר הזה – לפרסם? לגנוז? היה דיון ציבורי, ובסוף הוחלט לפרסמו. אחד הנימוקים המרכזיים בעד הפרסום היה שאותו ידע יכול לגרום למדענים שוחרי טוב לפתח דרך להתמודד עם הוירוס. (1יש דיון בנושא 2לא תמיד אפשר לדעת מראש לאן מחקר יוביל).
3. גישה שונה: מגיע לא מכיוון המדענים אלא מאסכולות ביקרותיות שטוענות שהמדע הוא בבחינת פצצה מתקתקת, יש בו משהו הרה אסון באופן אינהרנטי. יש בו משהו אפאטי (מתגלם בתמונה של רייט) שלא עוסק ברגש ובהשלכות, מתעניין רק ב"מה יש" ולא בנורמות. אין מנוס באופן כזה מתקלות מפלצתיות פה ושם. האתגר שעומד בפני הגישה הביקורתית היא השאלה מה עושים עם הביקורת ואיזה סוג של מדע אנחנו רוצים. התיאוריות הן מכיוו של שינוי דרסטי במשטר החברתי כולו, גישות קומוניסטיות, אין לגישה הצעות קונקרטיות במסגרת החיים שלנו.

אתנחתא – השוואה בין מדע לבין פרוייקטים אינטלקטואליים והגותיים אחרים. כאשר מעבירים ביקורת על המדע ככלי להשגת אושר וצדק, צריך להיזהר מקפיצה פזיזה אל פתרונות אחרים. צריך לבחון את האלטרנטיבות בזכוכית מגדלת, כשם שבוחנים את המדע. האם הכשלים ספציפיים למדע או כלליים למדענים כבני אדם. אנחנו לא נעשה את זה כאן, כי זה דורש הכרה מעמיקה של האלטרנטיבות. אבל זה חשוב לזכור.

הפרוייקט שיעניין אותנו כאן הוא המדע ככלי להשגה של ידע, ולכן הדיון באכזבה האתית מהמדע מושם על השולחן רק כיוון שלעיתים הוא מופיע כביקורת על המדע ככלי להשגת ידע. המרצה מפרידה בין השאלות כדי שזה לא יפריע לנו במה שאנחנו מתמקדים בו.

ביקורת על המדע ככלי להשגת ידע:

חטא האכילה מעץ הדעת: זאת שיטה טובה להשגת ידע אבל אסור לעשות את זה. זו לא הביקורת על מדע, אלא יש ביקורת שאומרת שזאת לא שיטה מוצלחת להשגת ידע. אין כאן שאלה של טוב או לא טוב, נכון או לא נכון. את הביקורת הזאת אפשר לחלק לשתי משפחות:

1. ביקורת פנימית – יוצאת מתוך תפסית הנאורות. המקור לידע הוא הניסיון והתבונה של האדם, ואם יש ביקורת על המדע זו ביקורת על האופן בו השתמשנו בניסיון ובתבונה כדי להשיג ידע. עוסק בשיפור השיטה בלי לעבור לתפיסה אחרת. זאת אמירה קצת עמומה, כי התשובה לשאלה "מהי השיטה המדעית" היא עמומה, אבל התקווה היא שנקבל תחושה בקשר למהי ביקורת פנימית. לנאורות יש דרישה לביקורתיות, ולכן ביקורת פנימית היא חלק מהנאורות.
2. ביקורת חיצונית – משפחה. ביקורות שהן לא חלק מהפרויקט שהמדע בא לממש, יש להן תפיסות אפיסטמולוגיות שונות באופן דרסטי, עד כדי כך שהן אינן חלק מהמדע. נלמד על האבחנה דרך הדוגמאות.
   1. רומנטיקה – גישה ששורשיה עוד בתקופת הנאורות. יחד עם צמיחת רעיון הנאורות והתפיסה המדעית צמחה תפיסת הרומנטיקה.
   2. מיסטיקה – בתוך מיסיטיקה יש מגוון עצום של רעיונות. נאגד אותם כמשפחה תחת כותרת זו.
   3. גישה פוסט מודרנית. נעשה היכרות עם הרעיון על קצה המזלג.

שלושת הפרוייקטים האינטלקטואליים והרוחניים הם פרוייקטים באפיסטמולוגיה, ואינם מבוססים על המדע במובן של אושר וצדק, אבל האכזבה הזאת היא דלק עבורם. בגלל האכזבה מהמדע ככלי לאושר וצדק אנשים נוטים לעבור לפרוייקטים אחרים, אבל הם עומדים בפני עצמם כפרוייקטים אפיסטמולוגיים שעוסקים בשאלה איך רוכשים ידע על העולם.

1. רומנטיקה -
2. מיסטיקה – המילה באה מנסתר / מסתורי. פונה אל משהו לא פומבי. חוויות של התגלות / הארה, פתאומיות או בעקבות תרגול ארוך. חוויה אינדיווידואלית, מנוגדת לניסיון המדע. המקור לידע המיסטי לפעמים הוא חוויה אישית – מי שחווה התגלות מרגיש שגילה משהו על העולם. לפעמים אדם שומר את הידע לעצמו ולפעמים מדווח אותו לאחרים. חלק מתגלגל לדתות שונות, חלק לזרמים כמו העידן החדש, חלקים, שהופכים לפרקטיקה טיפולית משתתפים הרפואה אלטרנטיבית. יש כאן עוול בהכללה – יש מגוון עצום של שיטות מחקר, אבל לא נעסוק בזה כאן. המשותף הוא הפניה אל המסתורי, מול אתוס הפומביות של המדע, לפיו בודקים את מה שנגיש לחושינו ואת מה שאחרים יכולים לחוות בחושיהם. אדם שאומר "התגלה לי בחלומי כך וכך" – במסגרת המדע דיווח כזה ייחקר בצורות שונות, אבל לא יהווה ראיה לאמיתות תוכן ההתגלות. בגישות מיסטיות כן. מנגד, במדע יש מקום להארה. חלק חשוב מגילוי מדעי הוא השראה רגעית. נוסף, המדע מספר על העולם סיפורים שהם לחלוטין לא נצפים – אטומים, גנים, תרכובות כימיות, יצורים שנכחדו מזמן, תהליכים מוחיים – בכל אלה אנחנו לא צופים באופן ישיר בחושינו. אלה סיפורים שהמדע מספר לנו. השאלה היא האם יש הבדל בין האיליאדה והאודיסיאה לבים תורת הקוונטים. הרעיון המדעי הוא שכן, ויש לכך הסבר. מיסטיקנים דוחים את השיטה המדעית ולא את התוכן המדעי. את התוכן המדעי גם מדענים דוחים לפעמים. זניחתו של תוכן מדעי אינו עניין גדול. העניין הגדול הוא השיטה – הגישות המיסטיות דוחות את הקריטריונים המדעיים לידע. אם הגישות המיסטיות היו מקבלות אותם אולי הן היו עוברות מהעולם, כי הן לא עומדות בהן. משרד הבריאות האמריקאי בודק את היעילות של גישות לרפואה אלטרנטיבית, החקירה נעשית בכלים מדעיים. תומכי גישות אלטרנטיביות פוסלים את החקירה המדעית, את הקריטריונים שלאורם מקבלים מסקנות. לכן אם יוכיחו שהומאופטיה לא יעילה יותר ממי ברז, זה לא ישנה למרפאים בשיטה זאת.
3. גישה פוסט מודרנית

מאמרי רשות – השיטה המדעית דומיננטית לא כי היא עדיפה ברמה אפיסטמולוגית, כדרך לרכישת ידע, אלא מסיבות של תמיכה כלכלית (?).

בשיעור הבא נתחיל לפתח את הקריקריונים לבחינת המדע.

פסיכואנליזה לאחר פרויד - שיעור 2 - קליין (2)

שיעור 2 13.03.2012

קליין – שיעור שני

• טוענת שיש אמיתות שיש להן תוקף לא מדעי.

על ההבדלים ביו פרויד וקליין -

נהוג לומר על פרויד שהוא חשף את הילד שבמבוגר, בעוד קליין חשפה את התינוק בילד.

יש לכך השלכות חשובות – למשל, אצל פרויד לתסביך האדיפלי יש תפקיד חשוב, והוא חשב שהתסביך האדיפלי מתרחש בין גיל 4-6, ונפתר עם ההזדהות עם ההורה בין אותו המין, ואז מתפתח הסופר אגו.

קליין חשפה תהליכים אדיפליים בגיל הרבה יותר צעיר. היא גם מצאה סופר אגו הרבה יותר קדום ופראי.

קליין גם העבירה את מרכז הכובד מתיאוריה של דחפים לתיאוריה של יחסים עם ובין אובייקטים.

הפנטזיה הלא מודעת עומדת בבסיס יחסי האובייקט.

לגבי החרדה – קליין קיבלה עקרונית את המודלים של פרוייד, אבל היו לה מודלים משלה – היא חשבה שדחף המוות הוא הדבר המרכזי שמעורר חרדה. במיוחד אצל התינוק, שהאיזון בין דחף החיים והמוות רופף, נוכחות של אובייקט טוב שמחזק את דחף החיים קריטית. הצורך להתמודד עם דחף המוות יוצר שרשרת של תגובות שמבנה את האישיות. יש צורך להשליך אותו. בתיאוריה הקלייניאנית הפעילות הנפשית מושתתת על פעילות פיזית. כשם שהגוף כל הזמן מנקה את עצמו דרך ההפרשות, כך המנגנון הנפשי – מסיט את דחף המוות החוצה לעבר האובייקט, שהופך צבוע באגרסביות, מופנם כך חזרה... וכך בשרשרת אינסופית של השלכות והפנמות. כל תופעה נפשית משקפת את היחסים המורכבים בין דחף החיים לדחף המוות, או בין אהבה לשנאה.

כאשר החרדה מוסטת לעבר האובייקט היא לובשת שתי צורות:

1. חרדה סכיזו - פרנואידית – התינוק חווה עולם רודפני. את זה רואים בפתולוגיות חמורות / בתקופות משבר. זה כי דחף המוות מוסט החוצה, וצובע את העולם בהרסנות הפנימית.
2. חרדה דפרסיבית - יותר מפותחת, אך לא מדובר בשלבים, בהתפתחות אלא בצורות מתחלפות (במצב של בריאות נפשית. חיים מאד מציאותיים כל הזמן הם מאד מצומצמים). התינוק מגלה שהאובייקטים כלפיהם הופנתה החרדה הם האובייקטים האהובים, ואז יש פחד לאבד אותם, ופחד שפגעתי בהם. זה סוג של חרדה שרואה אובייקט יותר מורכב – בעל פגמים, פגיע, לא כל יכול. נכנסות תחושות של אשמה, דיכאון, פחד לפגוע.

את התנועה בין פוזיציות רואים במריבה עם אנשים שיקרים לנו. יש מעבר בין חרדה פרנואידית ודפרסיבית.

איך כל אלה נחווים מנקודת מבט של תינוק?

התינוק לא מכיר בתלות שלו באמו, כי מבחינתו הוא השד, השד הוא בתוכו. סיטואציה של תינוק יונק היא נטולת פחד. הוא השד, אין רווח. יש ציפיה שכל הרצונות והצרכים שלו יתמלאו. בפתולוגיות חמורות ההאיחזות בציפיה הזאת – שכל הצרכים ימולאו ומיד – היא מאד חזקה.

למשל, מישהי מחכה לחבר שלה שיחזור, והוא מאחר בשעתיים. יש כאן נפרדות – הוא עם הצרכים שלו, והוא עם שלה. איך היא תגיב? עד כמה תהיה היתקעות והתחפרות בתוך התגובות האלה? מהכחשת נפרדות – אדישות, ועד לקריזה- הם לא ידברו שבועיים. בבריאות הנפשית תהיה תנועה – כעס עם אפשרות להשלים. בכל תגובהחד מימדית נחשוב שיש קושי עם מצב הנפרדות.

התינוק לא מרגיש את המצב של הנפרדות. השד בתוכו. לפי התפיסה הפרוידיאנית התינוק רוצה את השד משתי סיבות: הרגעת הרעב והעונג שבמציצה. זה לפי התיאוריה הפסיכוסקסואלית של פרויד- ינקות היא השלב האוראלי. הרגיעה, והעונג, הם סביב הפה (מציצת אבע, מוצץ – אין שם שום חלב!). זאת ההתחלה של תחושת אהבה ושל תחושת טוב.

מה קורה כאשר הציפיות לסיפוק מוחלט לא נענות? (והרגע הזה תמיד מגיע)?

הוא מתחיל להכיר בתלותו – מבין שאינו יכול לספק את עצמו. נתקל בחוויה של היעדר, וזאת טלטלה אדירה. החוויה של התינוק נורא טוטאלית – אין הפרדה בין עצמו לבין העולם – אם הוא רעב או כואבת לו הבטן – מבחינתו כל העולם כואב, זה עולם רע. כנ"ל אם הוא בודד – זה מפעיל סט של תגובות שקשורות בהיעדר. כל העולם נעשה בלתי נסבל. (לתינוק אין תחושת זמן, זה מאד מקצין את זה).

למשל, ד"ר שלמה ביינהארט ביקש מאנשים לספר לו על האהבה הנכזבת הראשונה שלהם (בדוקטורט שלו). כאן אפשר לראות בצבוץ של התחושות האלה. בתיאור של אישה אחת יש מעבר פתאומי בין תחושת חמימות והיעדר, צבע מאד טוטאלי, ותחושות גופניות (מתחבר לפנטזיה הלא מודעת).

מתוך תחושה של אין והעדר מתחילה להתפתח ההכרה של האהבה לאחר, של התלות בו. לפי קליין, אהבה זה הישג התפתחותי, לא נמצא שם בהגדרה. בתוך הפער של ההיעדר נכנס עולם, מתחילה ההתפתחות.

תינוקות שונים יגיבו באופן שונה להיעדר, זה תלוי באיזון בין דחף החיים ודחף המוות שלהם. כך יש תינוקות נוחים לטיפול והרגעה, וכאלה שלא.

התפיסה התינוקית היא חלקית ומפוצלת -

חלקית – התינוק מתייחס רבות לחלק אליו הוא קשור, למשל השד, ולא לאם כשלם.

פיצול – מנגנון הגנה חשוב, ומאפשר להזיז את הרע הצידה ולפתח יחסים עם החלק הטוב, ואז אפשר לאט להתחיל לאחד בינהם, וזה לא ימוטט אותי. אם אי אפשר לעשות את הפיצול מההתחלה של מאד בעייתי. אם הפיצול נשאר לאורך החיים תהיה בעיה. אם הפיצול עמוק במידה סבירה האיחוד לא יהיה מדי קשה. אם דחף המוות מאד חזק, הפיצול יהיה עמוק ויהיו בעיות בהמשך.

יש דגש על קליין כמי ששמה דגש על שנאה, תוקפנות והרסנות, אבל בקריאה מדוקדקת אפשר לראות שהיא מעניקה חשיבות עצמוה לאהבה, אמפטיה ורוך, ושכל הטיפול שלה בשנאה והרס הם על מנת לאפשר את האהבה. השנאה הוהרס מעוררים חרדה עצומה שלא מאפשרת להיות בקשר ולהתפתח עם קשר.

קליין נתנה המון משקל לעולם הפנימי, ויחסית מעט לסביבה, כי היא לא חשבה שהאני הוא כזה בגלל שהסביבה היא כזאת. קליין וממשיכיה תולים פחות בהורים. גם כשההורים בסדר יכול להיות קשה, (אז אי אפשר להאשים בהכל את אמא :) ).

האמפטיה הקלייניאנית היא להיות עם האדם איפה שהוא נמצא. יש פרשנות שמטרתה לשחרר את האדם מהחרדה. האנליסט מביע אמפטיה בכך שהוא נמצא עם האנליזנט בעמדה לא מאשימה.

קליין פיתחה את הנושא של העמדות כשתי פוזיציות נפשיות, שהיא זיהתה במשחקים עם ילד. הנפש כל הזמן מטלטלת בין העמדות. בכל שעה טיפולית אפשר לזהות את המשקולות של העמדות. המודוס הוא התארגנות נפשית שמכילה סוג מסויים של חרדות, הגנות, יחסי אובייקט ורמות חשיבה.

העמדה הסכיזו-פרנואידית:

מצב נפשי יותר מפורק.

החרדה העיקרית היא פחד להתפרק, להיכחד, להתכלות, למות. כשהפחדים האלה מושלכים החוצה זו תחושה של "מישהו רוצה להכחיד אותי". מוצאים את זה אצל אנשים פרנואידים, ובצורות יותר עדינות גם אצל אנשים לא מאד חולים.

אובייקטים – מאד מפוצלים – יש אנשים מאד טובים ומאד רעים. (גם הסביבה וגם האני – רגע אחד טוב, מוצלח, מוכשר, וברגע אחר קורס).

מנגנוני הגנה – הכחשה, פיצול (בין טוב ורע – בהתחלה זה חשוב, אחר כך זה בלתי אפשרי, כי הוא כל הזמן מתאכזב – עושה אידיאליזציה ואז הדמויות קורסות, תחושה נוראית של עוול נוראי, כאב אדיר). המטפל לא יכול לאחות את הפיצול, הוא מאחה את עצמו.

נטיה גדולה לדיאדות, משיכה ליחסים זוגיים כמעט סימביוטיים.

העמדה הדפרסיבית

יותר מאורגן

רגשות – כאב, צער, רצון לתקן.

אובייקטים – שלמים, מכילים טוב ורע, נפרדים מאיתנו – יש להם פגמים משלהם, צרכים משלהם.

קיימת אפשרות לוותר על בלעדיות, ולהבין שיש לאדם אחר עוד דברים שחשובים לו.

מנגנוני הגנה – הדחקות, התקות – מנגנונים מסדר שני.

- שוב, הבריאות הנפשית היא בתנועה בין העמדות. גם מי שנמצא בעמדה הדפרסיבית כל הזמן, זה לא טוב.

(בהפרעת אישיות גבולית יש תנועה לעמדה הסכיזו פרנואידית, מסבירים שיש הרסנות כל כך חזקה שכל ניסיון מיזוג הוא מסוכן, כי ההרסנות משתלטת. יש קושי עצום לשאת תסכול, כל תסכול מפרק).

אנה פרויד חשבה שחשוב שבאנליזה עם ילדים יהיה טרנספרנס חיובי, ולעומתה קליין חשבה שלא, כי אם זה כך, אז יהיה פיצול והילד יחווה את שאר העולם כרע.

טכניקת המשחק

ההמצאה הגדולה של מלאני קליין. היום זו הדרך העיקרית לטפל בילדים. ילדים לא מוכנים לשכב על הספה ולדבר אסוציאציות חופשיות. ילד משחק כדי לגלות ולחקור את העולם החיצוני, אבל גם גדי לחקור, לבטא ולעבד את העולם הפנימי. ילדים (ורואים את זה בגן ריקי) ממחיזים את הפנטזיות שלהם. אם מקשיבים לילדים במשחק נגלה את החרדות שלהם.

ריטה – המטופלת הכי צעירה של קליין. שנתיים ותשעה חודשים. הגיעה כי לא יכלה לישון, היו לה סיוטים נורא קשים, היתה חרדה. קליין למדה מריטה שהסיטואציה האנליטית והמשחקים יהיו נפרדים מהבית של הילד. אצל ריטה היא עוד לא ידעה, ולכן טיפלה בה בהתחלה בביתה. הסיבה היא שדרך הטרנספרנס המטפל מקבל תפקיד בפנטזיות שלהם, וזאת דרך חשובה להבין את הילד.

אצל ריטה מיד התחיל טרנספרנס – ריטה ברחה לגינה. קליין פירשה לה יד את הפירוש הראשון – העברה שלילית, היא אמרה לה שאולי ריטה מפחדת ממנה. אנליטיקאים קלייניאנים מתייצבים מיד במקום של האובייקט (היא ידעה שבסיוטים של ריטה יש אישה מפחידה). ריטה נרגעה וחזרה איתה לחדר, ושם הן שיחקו וריטה הכירה לה את העולם הפנימי שלה.

טרנספרנס / העברה – מושג של פרויד. הפעם הראשונה בה הוא נתקל בהערה היתה עם חבר שלו, ברויאר, והטיפול שלו באנה או (ברטה פפנהיים). לאנה או היו קשיים בראייה, בגפיים, והיא אמרה לו שכאשר הם מדברים והיא נזכרת בזיכרונות כואבים שקשורים לאביה האהוב והמת אח"כ יש הקלה בסימפטומים. הוא קרא לזה קתרזיס. היא היתה יותר חכמה ממנו – 1קראה למה שהם עושים ריפוי בדיבור, וזה חשוב כי הדיבור מחזיק דברים הרבה יותר חשובים מהקתרזיס 2קראה לזה ניקוי ארובות (ובכך היא כבר התייחסה לטרנספרנס). בסוף הטיפול הוא נקרא לביתה והיא אמרה שהיא בהריון ממנו. בדיקה רפואית הראתה שזה פרי דימיונה ושהיא כלל לא בהריון, אבל הוא הפסיק את הטיפול. פרויד פחות נבהל (כי היא לא היתה מטופלת שלו, וכי הוא נורא אמיץ) ובעקבות זה הוא פיתח את העניין של הפסיכואנליזה.

הגדרה –העברה: כאשר בתוך הטיפול משחזרים יחד עם המטפל יחסים מוקדמים, בעיקר כאלה שהיו עם ההורים, ובמיוחד כאלה שקשורים לסיטואציה האדיפלית (מבחינת פרויד). מבחנת קליין, מעבירים לא את היחסים עם ההורים אלא את העולם הפנימי שלנו, הפנטזיה הלא מודעת. למשל – אם לריטה יש בעולמה הפנימי אישה שרודפת אחריה, זה מיד משתחזר עם קליין.

השלכה נבדלת מכך שהיא פרי הרצון להיפטר מדברים שליליים (בהשוואה להפרשות פנימיות). בהעברה הכל משתחזר – גם דברים חיוביים. יש כאן משהו שקשור יותר לחזרתיות.