יצירות מופת - שיעור 13 - ויליון / הצוואה הגדולה

שיעור 13

פרנסואה ויליון / הצוואה הגדולה

אמצע המאה ה-15.

נושאים:

1. שירה וגורל.
2. חתרנות.
3. מבנה [סוגות וצורות]. הרבה התחלפויות בין שתי צורות. המתרגם התייחס יותר לאפקט של הצורה מאשר לתוכן.
4. אטימות. זאת שירה קשה להבנה. אולי מסביר את הויתור של המתרגם על התוכן – כי בכל מקרה קשה מאד להבין את המשורר, אפילו במקור. הוא מאד מורכב, עם הרבה מסרים כפולים.
5. הכח הפרפורמטיבי של השירה, כלומר – היכולת שלה לחולל שירים במציאות. מוכח – היצירה חוללה הרבה שינויים במציאות. (גם עלינו – היא לפחות גרמה לנו הנאה או סבל).
6. מחול המוות.

1 שירה וגורל

זמן רב, ויליון היה בשביל ציבור הקוראים היה רק ספר שירה, ולא ידעו כמעט כלום על האדם שהזדמן להיות משורר (או להפך). באיזשהוא שלב היסטריונים חיטטו בארכיונים המשטרתיים וגילו דברים מעניינים על זהותו. לויליון היו לפחות שלושה שמות – היה ילד מאומץ, אב לא ברור. בדוחות מזכירים את כל שלוש השמות, מה שמעיד על דיוק. דוחות המשטרה מגלים דברים מאד מביכים. כלומר, יש פער בין המשורר המקצועי שמסוגל לחבר שירים אפילו בצינוק, אפילו בפרוזדור ההוצאה להורג, לבין דמות מוכרת מאד למשטרה הפריזאית. כל זה נובע מנטיה פתולוגית להסתבך – רצדיויסט – מישהו שמעניקים לו חנינה ובכל זאת ממשיך להימצא במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון באוםן כמעט שיטתי.

1455 – מתקוטט עם כומר על הזכות לזכב עם זונה, ובזמן הקטטה פוצע את הכומר אנושות והכומר נפתח, ולמרבה המזל שולח להורגו (שהיה פרח כהונה), כך שפרשת הרצח נשארת בחיק הכנסיה ואפשר למחוק את הפשע "לסגור את התיק". המשטרה אינה באמת סולחת.

1456 – ויליון נכנס לגזברות של ה"קולג'” שלו, לאגף של הסורבון שבו הוא למד, וגונב סכום עתק. ויליון היה גם סטודנט וגם מורה – הוא היה מאסטר, סיים תואר שני, שיא ההישג האקדמי באותה תקופה. אחרי שהוא ביצע את המעשה הוא כתב קובץ שירים (צומת של שירה וגורל) בו הוא מעמיד פנים כאילו מרב היגון נוכח אהבה כוזבת הוא נאלץ לעזוב את פאריס. כל מי שמכיר את הסיפור המשפחתי שלו מבין שרצונות לעזוב נובע מרצונו לטשטש את עקבותיו ולמנוע הסתבכויות נוספות עם המשטרה. בסופו של דבר תפסו את אחד השותפים לפשע שהלשין על ויליון ואילץ אותו לברוח מפריז.

הוא הסבך במקומות שונים בצרפת:

בין היתר הוא לכלא אצל ארכיבישוף הומוסקסואל שעינה אותו במשך שנה. לבסוף נתנו לו חנינה בתנאי שלא יחזור מפריז. הוא לא יכל להתאפק – פריזאי תמיד חוזר לפריז.

שם הוא הסתבך בקטטה שוב, משך את תושמת ליבה של המשטרה שמבינה שאין לו זכות להישאר בפריז, סוגרים אותו בכלא וגוזרים עליו עונש מוות שממנו הוא נמלט בכח השירה שלו. השירה והגורל שוב כרוכים בזה – הזכות חיבור הצוואה הגדולה שקראנו עכשיו, ויליון נמלט ממיצוי גזר דין המוות, שהוחלף בגזירת נידוי סופי מפריז.

1463 – ויליון – הדמות האמפירית והלירית נעלמות מהאופק – לא נשאר שום דבר מהתקופה שאחרי עזיבתו. אף אחד לא יודע מה עלה בגורלו, יש השערה שאחד השותפים שלו לפשע רצח אותו בלילה ביער.

הכוונה היא לא שהשירה משקפת כל רגע בחיי המשורר, אלא שיש כאן שתי מסלולים נפרדים לכאורה – אפשר להינות מהיצירה בלי להכיר את הביוגרפיה של ויליון, אבל אם מחברים בין המסלול הביוגרפי והפואטי המסלול הפואטי מקבל את מולא משמעותו. ואולי העבריינות באה לידי ביטוי בשירת המשורר, ואלוי השובבות הפתולוגית מורגשת גם בנטיה הכמעט חולנית לחזור על אותם פשעים – קריירה כפולה כפושע ומשורר.

2 חתרנות

מביע תקווה שלא הזדעדענו מהאיורים. האיורים הם צרפתיים. הם וולגריים מאד, באופן בו אסלנוב כמעט התבייש לצלם אותם, לא מטעמים פוריטניים אלא מטעמים של טוב טעם. הצייר לא ממש הבין את ויוליון – הוא חשב שהסיפורים רק גסים ולא ראה את העדינות המוסיימת שמאחורי הגסות.

מבחינה פורמלית, המתכון הפורמלי שויוליון מאמץ אינו מהווה מהפכה. פורמלית הוא מאד שמרן – ירש את אומנות השירה שצמחה בצרפת החל מהמאה ה-14 – הליריקה הגבוהה. אם לא שמים לב לגסויות המזדמנות המבצבצות בתוך השירים ויליון נכנס לתלם של השירה הגבוהה המעודנת, שעסקו בה אצילים, חלקם מהדרג הגבוה ביותר, למשל – שארל דורלאו, הנסיך המשורר שויליון התארח אצלו. שירים של שארל מעודנים מאד ונטולי גסויות. כלומר, פורמאלית ויוליון מקובל במועדון המשוררים הגבוהים של אותה תקופה. ויוליון, בעת שירותו בעירה בלואה bloil הוא השתתף בתחרות שירה מכובדת. כלומר, מבחינת הטעם הוא אינו חורג מהמקובל באותה התקופה. מה שמרחיק אותו מהתלם הוא הנטיה שלו לחתור להבעת מסרים חתרניים המערערים על סמוכויות או מוסכמות מסויימות. - יש דבקות בקשר לצורה, וחתרנות בנוגע לתכנים. זה כמו להתלבש יפה ולהתנהג בגסות (טוקסידו, פחית קולה וג'וינט לקבלת פנים שמאורגנת על ידי מלכת אנגליה. זה האפקט). ניצול קבלת המוסכמות של האסכולה כדי להתנהג כמו ילד שובב.

לפעמים השובבות לא כל כך מזיקה –

דוגמא משעשעת: בית 81 – בנוגע לגיהנום, כ-150 שנה אחרי שנכתבה הקומדיה האלוהית על התופת "אך גם חריגות עשיתי בביל נביאים ואבות (שלא נכנסים לתופת) כי למיטב הבנתי שתיהם לא היו בלהבות" – זה קצת חתרני, לומר שהתחת שלהם לא נשרף, אבל לא יותר מדי. באותה תקופה היה מותר לפעמים לחרף ולגדף – ובלבד שהיית מאמין. החירוף והגידוף נחשב להוכחה לאמונה במה שהכנסייה מספרת. (במקור זה קצת יותר גס).

עוד משהו חתרני – בשיר אחר שלא נכלל בצוואה יש אמירה מאד טיפוסית לויליון: הוא אומר שהוא בא מפריז paris entres pontroise – זה כמו להגיד "אני בא מירושלים ליד מבשרת ציון". זה סורר – היפוך ההירארכיה, הסדר המקובל בחברה – אופייני לכל השירה שלו. הוא מתייחס לעיר הגדולה כאילו היא פרבר של העיר הקטנה. יש לו נטיה להפוך את ההירארכיה, את הקשר בין המעלה והמטה.

הרוח הסוררת נוגעת גם במוסכמות ספרויתיות, שדורשות, למשל, שאם כותבים על אהבה כותבים על אהבה נשגבת, נימה גבוהה תוך התעלמות מהמציאות הגופנית של הארוס. ויליון מתעלם מכך וכותב בלאדה (מאה 15 – בלאדה היא שיר על אהבה נשגבת) על מרגו השמנה – זונה שמנה ומכוערת. ויליון לא תפקד כסרסור, אבל האני בשיר מתפקד כסרסור שמתפרנס ממנה. השיר מאד גס, והתרגום לא מצליח להעביר את הוולגריות – אבל לדבר על נפיחות של זונה שמנה וזקנה בבורדל – בית בושת שמתואר כמדינה (שלו, כסרסור, היא בית הבושת). יש כאן משהו שהוא כעין חירוף וגידוף נגד אל האהבה – האל של המושררים במאה ה-15. הוא מערער על ההשוואה בין סוגות ספרויותיות מסויימות לבין תכנים מסויימים – אהבה נשגבת, בלתי ממוששת הוא מאמץ את תפקיד הסורסור המכה את הזונה מכות רצח כי היא דופקת ללא אתנן. זה מאד לא יפה. הוא מכניס תכנים נבזיים בצורה פואטית שמוקדשת בד"כ לאהבה נשגבת. חציית גבול שיוצרת איזה אפקט.

סכטולוגיה – אזכור הפונקציות הביולוגיות הנמוכות ביותר של האדם. מאד מביך אם לוקחים בחשבון שזה היפוך מזדמן שסוגה שנועדה לתאר את הפונקציות הנשגבות יותר. הוא מוריד את הירה מההלום (?) הנשגב שלה, כדי להוריד אותה למשהו, לא ברור למה – הדוחות לא מספיקים להבנת הפסיכולוגיה של ויליון. יש פרשנות שה"אני" הסרסור מהדהד למציאות של ויליון, אך למעשה ויליון לא התפרנס מזונות – הוא לכל היותר צרך את שירותיהן.

* החל מהמאה ה12 מאד אהבו להשוות את כח האהבה לאל. כמובן שהנוצרים לא האמינו שהאל הוא אל, אבל מבחנה אסתטית היה מותר לסגוד באופן דמיוני לאל האהבה המגלם את האהבה, ויחד עם זה ללכת לכנסיה. אין סתירה. החתרנות נובעת מכך שבשם אלת האהבה מדברים על מרגו השמנה – זה פוגע בטעם של הציבור. מניפולציה שיוצרת הלם.

3 מבנה (סוגות וצורות)

ז'רגון בלתי נסבל של מבקרי ספרות: מיקרופורם ומקרופורם.

הכוונה היא לצורות ספרותיות שיכולות לחבוק את מכלול היצירה (מקרו) או להתייחס לחלקים שבה (מיקרו). המקרופורם היא היצירה המכונה הצוואה הגדולה – יצירה שאין לה אח ורע באופק הספרותי של המאות ה14-15 אין משהו דומה חוץ מיצירה נוספת של ויליון בשם העיזבון. שניהם טקסטים שכותבים לפני המוות. הרושם הוא שויליון הוא שממציא את המרופורם הזה – כתיבת צוואה הומוריסטית בה המשורר מעמיד פנים כאילו הוא עומד למות ומוריש כל מיני דברים גרוטסקיים לכל מיני אנשים מהסביבה. מקרופורם = קובץ, אולי בסגנון הקבצים שהתפתחו באותו זמן בערך באיטליה ורצפת, עם טוויסט מקורי – הצגת הקובץ כצוואה חצי דמיונית.

מה יכולה להיות הצוואה של מישהו שמציג את עצמו כאדם חסר פרוטה? כאן אסלנוב מתייחס ברצינות לאמירה של ויליון שלא נשאר לו כלום לפני המוות. איך הוא יכול לחבר בצמב זה יצירה שלמה המוקדשת כולה למתנות שהוא מוריש לכל מיני אנשים?

המתנה הראשונה – בית 85, היא המתנה לאל – נשמתו, שהוא מפקיד, או מוריש, לאל. זה דווקא רציני.

אח"כ, באותה מידה של רצינות הוא מוריש את גופו לאדמה ולתולעים – זה פחות רציני אבל הגיוני לפי ההגיון הנוצרי של אותה תקופה – הנשמה הולכת לאל והגוף חוזר לעפר.

בית 87 – הוא מוריש שיר למלך צרפת.

בית 88 – מוריש שיר לאביו המאמץ שתמיד התייחס אליו טוב ואפילו מימן את הלימודים שלו, והוא חב לו הרבה. הוא מוריש לו דווקא רומן. כאן מתחילה המתיחה- הרומן מוכתר רומן נפיחת השטן, והוא לא קיים, הוא מתייחס למקרה שקרה כאשר סטודנטים הזיזו אבן ברובע הלטיני שכותנתה משום מה נפיחת השטן. זה סיפור שהסעיר את הרובע הלטיני ב1451, וכנראה משם מתחיל העיקוב שהמשטרה עשתה על כל צעד של ויולון. מה שמעניין הוא שהדברים האלה שויליון מוריש בצוואה שלו תמיד מאד מופשטים – מאד קל להוריש נשמה לאל, גוף לאדמה ורומן מאד גרוטסקי שמעולם לא נכתב.

מעניין שהמשורר מאמץ את סגנון הנוטריונים, שכותבים item – הכוונה היא בז'רגון הנוטריונים ל"כמו כן" (בסופו של דבר זה הפך לשם לפריט), זה תורגם ע"י צבי הרמן ל"ועוד". כל פעם שמופיע "ועוד" יש תחושה שויליון אינו מקדיש כלום, חוץ מאשר כאשר הוא מקדיש בלדה.

נתייחס לבלדה כמיקרופורם הנמצאת בתוך הקובץ ומהווה אובייקט שהמשורר נותן לנמענים שונים ומשונים. באין יכולת לתת כל דבר שהוא לנמעני הצוואה הוא חייב לתת משהו, והדבר היחיד שהוא יכול לתת זאת בלדה. היצירה הזאת מכילה 16-18 מקרים של הדגשת שיר לנמען מסויים, כאשר קיים קשר בין תוכן השיר לבין זהות הנמען. יש הבחנה יסודית בין הנמענים שלא מקבלים דבר לבין אלה שבכל זאת מקבלים משהו מוחשי – טקסט, בלדה. שיא הליריקה – הליריקה מאז ומתמיד עוסקת בשיר כאילו הוא אובייקט מוחשי – לפחות כמו תמונה או פסל. הקדשת השיר מבנה אותו כאובייקט, דבר של ממש. זו אמירה שמשווה את המשורר הלירי עם מישהו שמביא קורבן לאל או מתנה לנמען. השיר אינו פחות צכליתי מאשר דבר השייך לאומנות הפלסטית. הבלדה היא אולי התירוץ הגדול שמאפשר לכתוב את הקובץ.

כאן נשאלת שאלה: האם הצוואה הגדולה היא צוואה בה משובצות בלדות, או שהמטרה היא הבלדות והבתים בני 18 השורות בין הבלדות אינם אלא הסלט מסביב לבשר? מה חושב יותר – הבתים או הבלדות? אפשר להתרשם מהפער – במקור רק הבתים ממוספרים והבלדות חורגות מהמספור – מה שמעניק להם יחס מיוחד. הרצף אינו שרירותי – בד"כ הבית האחרון לפני הבלדה מכיל רצף שמרמז על הבלדה שאמורה להופיע.

בקשר לבלדה – הבלדה היא מיקרופורם. ניקח בחשבון את ההיבט הצורני שלה – שבלדה היא שיר מאד ממושמע. כבול באילוצים מתוחכמים: בלדה מכילה שלושה או שישה בתים באורך שוה, כאשר כל שיר מסתיים ברפריים, אחרי שלושת או ששת הבשים מופיע בית מקוצר שחייב להסתיים באותו רפריים וחייב להתחיל במילה נסיך. הנסיך הוא בד"כ ראש חבר השופטים של התחרות הפואטית (ולא דוקא נסיך אמיתי). כהשהמשורר דקלם (לא שר!) את הבלדה הוא פנה בסופה לבסיס. כאן ויליון "מתנהג יפה", ושומר על האילוצים הפורמליים של הבלדה בכל 16 השיבוצים שלו. כל בלדה מוקדשת למישהו. כאן נזכיר בקצרה את כל נמעני הבלדות. כאשר מורישים משהו דמיוני למישהו דמיוני, ולעומת זאת – כאשר משורר מוריש בלדה זה משמעותו, כי כל אדם מוריש את מה שהוא יכול להוריש, וזה מה שיש למשורר להוריש. אז אם הוא מחבב מישהו פחות או יותר הוא יוריש לו בלדה (הוא היה יכול להקדיש בלדה לאביו המאמץ ולא עשה את זה, לא יפה).

ההתחלפות בין הבתים הקצרים של שמונה השורות – אומנות קפדנית בנוגע לרזולוציה הספרותית (במקור כל שורה מכילה 8 הברות).

אחרי רצף של 41 בתים הוא פתאום מקדיש בלדה לנשים מימים עברו, אח"כ לגבירות מימים עברו ולאדונים מימים עברו, אח"כ הוא מקדיש ברצף בלדה לזמן שחלף (הרפרן בבלדה השלישית ברצף אחרי הגבירות והאדונים מכיל את הביטוי שימש לימים כביטוי צרפתי ל"חלף עם הרוח"). שלושה דברים על הזמן שעובר – הגיוני בצוואה, רוח מקאברית של המוות.

[בין הבלדות יש בתים, אני לא מזכירה את מספרם ומיקומם).

אזכור אישה המגלמת את תוצאת הזמן שעובר – הנשקית היפה שכבר אינה יפה ומבכה את יופיה שכבר אינו. מעניין שהוא הקדיש בלדה למשיהי שלא נראית קשורה אליו, כנראה רצה להדגיש את נושא היופי שחולף (יותר יפה אצל הגבירות – הוא לא מדבר על היופי אלא על כך שאינן קיימות. כאן יש את הגרוע מכל – ההתנוונות הזדקנות, הפיכה של יופי לכיעור).

בלדה המוקדשת לנושא הסכנות הכרוכות באהבה.

תפילה לבתולה הקדושה – בלדה שהוא מקדיש לאימו כדי שתוכל להתפלל למריה הקדושהץ בצבוץ רוח רצינית.

בלדה המוקדשת לאישה בשם רוז – במקור הצרפתי הבלדה מפגינה מיומנות יתירה ביכולת לשחק עם המסמן – כל שורה מסיימת באות אר שמתחילה את השם הבדוי של רוז (ורד) – אקרוסטיכון הפוך.

בלדה המוקדשת למישהו שידע להינות מהחיים.

בלדה המוקדשת לאיש חשוב – ראש ארגון הבורגנים של פריז.

בלדה המוקדשת ללשונות הרע – קללות נגד כל המלשינים למינהם.

בלדה לכומר שידע גם להנות מהחיים. זה כמחמאה דווקא.

בלדה על נשות פריז – הדגש הוא על כך שאין עיר בה הנשים טובהות יותר מאשר פריז.

הבלדה הנבזית על מרגו השמנה.

וכן הלאה...

בין הבלדות, השירים המשובצים לאורך הצוואה – שניים אינם בלדות:

• שיר קצר הנקרא lai
• שיר קצר הקרא אפיטף rondeau שאמור לשמש כתובת למצבה שלו (כמובן שזה לא קרה בפועל, וכנראה שבכלל לא היתה לא מצבה). הכתיבה של שיר קליל על המצבה הוא מאפיין של הנימה של הצוואה הפארודית הזאת.

ויליון הוריש באופן שיטתי שלטים לאנשים שהוא לא אהב – שלטים של בתי מרזח ידועים באותה תקופה, למשל: שלט בו מופיע הציור של הפירדה. כנראה שהיתה טברנה בשם "הפרדה". במקרה אחר הוא הוריש את השלט (כנראה) ... הורשת שלטים מזכירה את מעשה הקונדס של הסטודנטים של הזזת האבן (שחוללה שערוריה בפאריז דאז) – זהו ארגון מחדש של הנוף העירוני לשביעות רצונם.

יש התחלפות של מיקרופורמות – בלדות ובתים (בני שמונה שורות כפול שמונה הברות). זה נותן ליצירה לנשום, מאוורר אותה. רוב צרכני הספרות השטחיים מכירים את ויליון בעיקר בזכות הבלדות שלו, מעטים האנשים שמתייחסים לבתים הממוספרים. אבלנוב ממליץ לא לדלג על הבתים כי הם מהווים חלק חשוב מהמכלול (בניגוד לווידויים של אוגוסטינוס, בו הוא המליץ לדלג ולהתייחס לחלקים הנרטיביים). כאן לא יודעים מה עיקר ומה טפל, ולכן כדאי להתייחס להכל. במיוחד כשמדובר במשורר שנוהג בשיטתיות להפוך את הסדר בין טפל ועיקר.

למעשה, יש כאן מבנה מיקרופורמות שונות בתוך מקרופורמה גדולה הנקראת צוואה.

* ויליון מתייחס באופן רפלקסיבי לצוואה שלו כצוואה. אין ספק שהוא התכוון לכתוב צוואה. הסיבה להוספת התואר גדולה לתוואה נובעת מזה שכשהוא כתב את העיזבון אנשים קראו לעיזבון צוואה, וכדי להבדיל בין הצוואה הראשונה לכאורה (העיזבון) לצוואה, הוא קרא לצוואה האמיתית הצוואה הגדולה. ויליון מאד מחושב, חי כמעט באובססיה של שמירה על אילוצים פורמליים כדי להכניס תכנים לא מקובלים.

4   אטימות

כדי להבין את כפל המשמעות עד הסוף לא מספיק להכיר צרפתית פריזיאנית של המאה ה15, אלא גם את הסלנג של העבריינים הפריזאים במאה ה15. יש על כך מחקרים, אבל אין נתונים מספיקים - יש כאן מעגל קסמים – ויליון משמש להבנת הסלנג, ולהפך.

דוגמא – שיר עם מסר ברור לכאורה, שמשווה את הנשים היפות עם שלג דאשתקד – הבלדות על גבירות מימים עברו. נראית לכאורה בסדר גמור. המשל שמשווה את הנשים היפות של העבר לשלג אינו מקורי ואינו חתרני. “אמרו נא לי היכן פלורה... אי נעלמה ברומא ופריס... מעבר לבינת אנוש יופיה אך איה השלג דאשתקד... ואיה אותה מלכה זדומה שציוותה את בורדן לעקד בשק להטילו לתוך הסיין אך איה השלג דאשתקד... יפי עבר לאן פנה אך איה השלג דאשתקד". מחקרים על לשון הסתרים של התקופה העלו את ההשערה שכשמדובר על המכנה המשותף בין המשל והנמשל – הלובן, הלובן דוקא מתייחס לערווה הנשית, כך שהשיר יכול להתפרש כשיר אירוטי. יש ביצירה משחקים רבים של שירים שיכולים להתפרש בדרך חתרנית עם משמעות מינית – מעבר לרובד הגלוי החתרני. דוגמא נוספת: רמזים שהמשכיל יבין. הבעיה היא שאין משכילים מספיק היום. אנחנו לא מבינים את כל הרמזים העדינים לדברים שאינם עדינים.

עוד משהו שמקשה על ההבנה - אנחנו לא מכירים את האנשים שלהם ויליון מוריש דברים מדומים. יש רושם שהרבה מהמציאות של השירה נעלמת ממנו. בכל זאת, השירים מעייינים, ולו בשל העובדה שהם מתפקדים כמנגנון משומן היטב – שלמות פורמלי. לא צריך להתעניין ברפרנס, השירה הזאת היא מנגנון העומד בזכות עצמו. ייתכן שזה הדין עבור שירה איכותית – שהיא חשובה כמציאות יש מאין, בלי צורך בהקשר. דוקא משום השאיפה לשלמות פורמלית ייתכן שהצורה היא המימד החשוב ביותר שלה, מה שמצדיק את אסטרטגיית התרגום של צבי הרמן.

למבחן לא צריך לזכור את שמות האנשי האנטיפתיים – אנשים שאנחנו לא מכירים וויליון מוריש להם דברים שלא קיימים, מבחינתינו הם יכולים להיעלם.