יום שלישי, 22 במרץ 2011

חירות רצון והכרח - שיעור 6


יום שלישי 22/03/20111
חירות רצון והכרח
שיעור 6

סארטר – המשך

הדבר העיקרי שמונע את החירות לפי סארטר אינו התערבות חיצונית או פנימית אלא הזהות, העצמיות, האופי – מתוכם נובעים המעשים. האישיות לפי סארטר מכוננת ע"י עמדותינו במרחב המוסרי, (לא עפ"י תכונות, נטיות וכו') ולכן אםהחלטותיו של אברהם או הישועי מתבצעות על רקע אישיותם הם לא באמת חופשיים. לפי סארטר החופש הוא במישור העמוק יותר, בהחלטה ספונטנית יותר שנעשית במקביל להחלטה המודעת ובה האדם לא פועל לפי אישיותו אלא יוצר אותה.
קושיה על סארטר היא איפה מתרחשת ההחלטה הזאת.

על התלמיד שמתחבט אם להישאר עם אמו או להתגייס לצבא. תוהה שמא יוכל למצוא מורה דרך ברגש. סארטר: (בשקופית) הרגש הוא צד במעשים שאנו עושים ולכן אי אפשר להיוועץ בו בהחלטותינו. הפעולה מייצרת את הרגש האותנטי – הפעולה מאשרת את הרגש, נותנת לו תוקף – אחרת אין לו משמעות – הקיום קודם למהות.
בהקשר יותר רחב: הצעה – הרקע הוא האבחנה בין השלך לבין רפלקסיה.
רפלקסיה = התבוננות על החיים. השלך = לחיות, לעשות, להאמין, לפעול (-אנחנו משליכים את עצמנו לדברים האלה ואח"כ עושים על זה רפלקסיה). מה היחס בין השלך לרפלקסיה? סארטר לא רואה אותם כקטבים שונים אלא מעמיד הכל בקוטב של הרפלקסיה. למשל: אברהם (או הישועי) רואה את העולם בצורה מסוימת, חושב שדברים הם סימן באופן אובייקטיבי. בשלב הזה, של השלך, אנו מכושפים – לא רואים את הסובייקטיביות של המצב, מתייחסים למה שתופסים כאובייקטיבי. סארטר – ביסוד כל עמדה אובייקטיבית יש החלטה סובייקטיבית. (אפשר לחשוב אחרת – הרפלקסיה יכולה לאשר את התפיסה הסובייקטיביות כאובייקטיבית). הרפלקסיה משחקת תפקיד חשוב בניווט החיים, אך תמיד תוך התכתבות עם ההשלך. רפלקסיה: האם זה באמת נכון? --> חיזוק / החלשה. הכיוון של סארטר – אין דבר כזה אמת ריאלית. המחשבה הרפלקטיבית חושפת שביסוד כל שכנוע ניצבת החלטה חופשית לפרש אותם כך <זו לא במקרה אמירה רפלקסיבית שמתחפשת לאמירה על המציאות המוחלטת – סוג של פרדוקס?>. הדבר הזה מפר איזון בין רפלקסיה לבין השלך. אי ריאליה מוסרית, פוליטית, רגשית. אין עצמיות של סובייקט. אי אפשר לגלות את האמת.

מתוך "הונאה עצמית" (בשקופית): אדם הוא תודעת עצמו – יחד עם זה שהוא נתון הוא גם יודע שהוא נתון – תודעת הקיום. אובייקטים - שעון, למשל, הוא מה שהוא. לעומת זאת, באדם יש איזושהיא כפילות – הוא נדרש להיות מה שהוא (להיות כן) כי זה לא ברור מאליו. הרפלקסיה, המודעות העצמית שולפת אותו מתוך עצמו. יש משהו חלול במוצקות של הקיום.
הדוגמא של המלצר: המלצר משחק מלצר – תנועתיו מוגזמות, טקסיות, וזו לא אשמתו – אין דבר כזה שאדם יהיה משהו. אפילו אם אני מזדהה עם תפקידי כמלצר אין דבר שמשותף ביני לבין הוויתי – אני רק תדמית. כל זהות היא משחק. כל הגדרה - משפחתית, מגדרית, מקצועית, פוליטית היא מלאכותית - אי אפשר באמת להיות כי אנחנו רפלקטיביים, ולא יכולים להימנע מלהיות כאלה.
אדם הוא תמיד בתנועה בין עצמו לבין מחשבותיו על תדמיתו. הרפלקסיה היא חלק מהקיום ולכן אדם לעולם לא יכול לומר אני כזה – אמירה כזאת היא תרמית כי אדם תמיד אנוס לשמר את התדמית. לכן יש בהווית האדם (בניגוד לאובייקטים) משהו נבוב.

אני עצוב – אך האם אני עצוב באותו מובן שקסת הדיו היא קסת דיו? לא! העצב הוא סוג של הצגה כי צריך להמשיך לתחזק אותו באופן מודע (?). בגלל שאנו יצורים רפלקטיביים אנחנו תמיד חשופים להרהור ולערעור. לכן כנות היא אידיאל כוזב – אין אפשרות לכנות, הרפלקסיה היא התהום שמתחת לכנות.

ההחלטה הספונטנית, החירות היא התהום שפעורה מתחת לקיומנו, היא הנביבות. אין מגדלור – צריך תמיד להמציא אותו, לייצר אותו ולתחזקו.

חזרה לסטודנט המתחבט (בשקופית) – [הסטודנט בוחר בעצמו במי להתייעץ] סארטר עונה שעליו לבחור או להמציא, ובכך מבטא את דעתו שאין דבר כזה – למצוא, אין תשובות – אתה לא מוצא, אתה ממציא.

על הישועי (שוב בשקופית): טיעון לטובת סארטר – אם הסימן היה עובדה אוביייקטיבית וריאלית כולם היו מקבלים אותו. העובדה שאחר היה מפרש זאת אחרת מראה שזה לא אובייקטיבי, אלא פרשנות אישית.
מה דעת אליעזר על הטיעון הזה?
העובדה שאחר היה יכול להחליט אחרת אינה מלמדת דבר על הישועי. זה שאחר היה יכול אחרת לא אומר שהישועי היה יכול להחליט אחרת (סארטר מנסה להראות שהישועי היה יכול להחליט אחרת - ולכן נאמר שהישועי ממציא ולא מוצא, שאין לו עמוד אש). לאחר יש אילוצים משלו, שונים משל הישועי.

אבחנה:
אובייקטיבי – היבטים שנחפים לכל הסובייקטים כאחד – אי תלות בסובייקט.
ריאלי – נסביר באמצעות דוגמא: השולחן הוא ריאלי. אך כל אחד רואה אותו מהזווית שלו – הסובייקיטיבית. זה לא אומר שהוא לא ריאלי!
--> האופן בו העולם נראה לישועי הוא ייחודי לו, אבל זה אומר שזה לא כך במציאות, אלא שהוא רואה את העולם מהזווית שלו.

דברים שפילוסופים אמרו נגד סארטר:
  • למה סארטר בוחר את הדוגמא של התלמיד (או העקידהף או הישועי) ולא בשאלה כמו איזה זוג גרביים ללבוש בבוקר. ברור שסארטר רוצה לומר משהו נוקב וחזק, ודוגמת זוג-גרביים לא תביא לכך. לשם כך הוא בוחר בקונפליקט עמוק וטראגי, בו אין עמודי אש מדריכים (זה הכח בדוגמאות). המסקנה – אין עמודי אש. הטראגיות של הסיטואציה סותרת – אם היישועי היה ממציא ולא מוצא הוא לא היה בקונפליט. יש קונפליקט לא כי אין עמודי אש – אלא יש יותר מדי (בדוגמת הגרביים אין עמודי אש). אם עמודי האש הם לא מציאות אלא פרי החלטה, אם (כפי שסארטר טוען) אנחנו לא בוחרים בין דרך טובה ורעה, לא מסתובבים בשדה כח של ערכים שמושכים לכיוונים שונים אלא אנחנו יוצרים את הערכים, בפרשנותינו מחליטים למה לקרוא טוב ולמה לקרוא רע. האתוס של הדוגמא נשען על ההכרה המודעת שיש כאן התנגשות בין ערכים שלא אנחנו המצאנו – שאנחנו נעים בתוך שדה כח.
  • החירות עצמה היא לא משהו שסארטר ממציא אלא משהו שסארטר נשען עליו. החירות היא ערך, וכשאנו קוראים את התיאורים אנחנו מרגישים את העוצמה של הערך.
סארטר חושב שהמישור של החלטות מודעות אינו חופש. כאן צריך לחפש את החופש.

אפשר לראות את הטקסט של סארטר יותר טוב לא בתור תיאור של החופש, אלא בתור טקסט מחולל – שמתמיר את הקוראים, מביא אותם לחרוג מההשלך שלהם ובכך לגלות את החופש שלהם.
(כאן אפשר לשאול עד כמה התמורה חיובית, ומה הרווחים ממנה והנזקים שלה).


פרנקפורט

תיאוריה של חירות ועצמיות שיש קירבה מאלפת בינה לבין סארטר – ניסיון למצוא חופש שמצד אחד יבטא את העובדה שמצד אחד אדם לא נע על פסים נתונים מלכתחילה, ומצד שני – החופש הוא לא חופש מעצמי אלא חופש של עצמי.
החידוש – יכול אחרת אינה דרישה לאחריות מוסרית.

יש בלבול בין השאלה האם היתה יכולה להיות התרחשות אחרת (חלופות אפשריות) לבין השאלה האם האדם פעל מתוך כפיה או לא (שזה שיקול מוכר להקלה מאחריות).
ג'ונס החליט לרצוח ורצח, ובאותה העת בלאק – שרוצה גם הוא ברצח שותל במוחו של ג'ונס מנגנון שבמקרה בו ג'ונס יחליט לחזור בו המנגנון יגרום לו לרצוח בכל מקרה. זהו מקרה בו אין חלופות אפשריות, אבל – במקרה זה ג'ונס לא חזר בו ולכן בלאק לא התערב. במקרה כזה לא נרצה לפתור את ג'ונס מאחריות. זה שלא היתה אפשרות אחרת לא מעלה ומוריד ממה שקרה. במילים אחרות כח המשיכה של הרעיון שקושר אחריות לאלטרנטיבות הוא רק כי אנחנו מחברים בין העדר חלופות לבין כפיה, אך זה חיבור לא הכרחי.
(יש כאן וויכוח על השיפוט האינטואטיבי שלנו:)
מור – אנחנו דורשים את הדרישה של יכול אחרת כתנאי לאחריות מוסרית – זו דרישה היפוטית – יכול אחרת לו רצה אחרת. מור – קומפטיבילסט – הדרישה של יכול אחרת לא מחייבת אינדטרמינזם – עבר אחד שני עתידים כי היא דרישה היפותטית.
החידוש כאן: פרנקפורט מראה שהדרישה של יכול אחרת אינה קיימת – אנחנו דורשים אינטואטיבית רק העדר כפיה, ולא קיומן של חלופות.

החלק הראשון של המאמר של פרנקפורט מוקדש להבחנת יכול אחרת מכפיה. לפי זה, גם יכול אחרת של דטרמינזם לא מעכב אחריות. זה צעד נוסף! יש הבדל בין דוגמאות בלאק לבין המסקנה. בסדר האירועים האקטואלי תכנית המגירה נשארה במגירה. לעומת זאת לפי הנחת הדטרמינזם (אין תכנית מגירה? סדר עניינים אקטואלי? לא ברור).