יום שני, 23 באפריל 2012

פילוסופיה חדשה - שיעור 6 - לוק וברקלי



שיעור 6
נמשיך לדבר על לוק וברקלי. נסיים עם החלק של הקורס שעוסק בנושא הידיעה והאמת.
דיברנו על לוק, ציירנו את הפרוגרמה – את האופן בו הוא מציג את העמדה שלו, שממנוסחת באופן מיידי מול דקרט. המוקד הראשוני של ייצוג עמדת לוק היא ביקורת על המושג של אידיאות טבועות מלידה, שאצל דקרט מופיע כחלק ממה שמכונן את הנפש מעצם לידתה. לוק מעלה שורה של טיעונים שנועדו להפריך את הרעיון שצריך להניח דבר כזה כדי להסביר את המבוקש – אדם, ידיעה, מחשבה וכו'.
הוא מעלה שורה של טיעונים ומגיע בסופו של דבר למסקנה שהנפש היא לוח חלק – טבולה ראסה, מושג שהוא לא המציא אך ידוע מאד בקשר אליו, ועל זה הוא מוסיף סיסמא אריסטוטלית "לא היה בשכל מה שלא היה בחושים". מכאן הוא מתחיל לבנות תאיוריה שאמורה להסביר את הידיעה במובן הכללי של המילה – הנתפס ביחס לעולם, לאובייקטים בו, לעצמנו.
לכאורה יש כאן שאלה חצי טכנית, מעין מדעית – מהי הנפש שלנו? התשובה דורשת התבוננות מדעית בנפש (כמו מה שעושה הפסיכולוגיה המודרנית, או הלימודים הקוגניטיביים) כדי לברר עניין עובדתי: האם בנפש יש משהו טבוע מלידה innate, או לא. אך למעשה הויכוח אינו עובדתי, אלא על משהו אחר לגמרי.
חידוד של מה עומד כאן על הפרק, או על המאזניים הפילוסופיים, באמצעות השימוש במושג ניסיון.
לוק אומר: הנפש היא לוח חלק, אנחנו באים אל העולם בלי שום ידיעה, בלי שום דבר שאפשר לכנות מחשבה. מה שיש לנו זו קבלה של אינפורמציה ממה שסובב אותנו באמצעות החושים. החושים הם הפתחים שלנו אל העולם, באמצעותם העולם משפיע עלינו, ומה שנקלט באמצעותם נטבע בנפש בתור מה שמכונה אידיאות, מחשבות, תפיסות וכיו"ב. זה הבסיס היסודי ביותר ממנו אנו עולים ובונים באופן כלשהוא את כל מה שאנחנו יודעים.
על הניסיון – אנחנו מתנסים, אנחנו מוטלים אל העולם ואנחנו רק יכולים לקבל ממנו את מה שהוא מציע לנו. את העמדה הזאת מכנים ניסיון. על בסיס עמדה זאת קרוי לוק והעמדה שאותה הוא אמור לייצג אמפריציסט(ים).
למעשה, גם דקארט מייחס חשיבות רבה לניסיון. השאלה היא לא כל כך לגבי תפקידו של הניסיון אלא לגבי המשמעות של הניסיון.
לוק: אנחנו לא יכולים ללכת מעבר למה שאנחנו מתנסים בו בפועל, נפגשים איתו – ואת זה אנחנו עושים באמצעות החושים. אפשר לעשות מניפולציות על מה שנתון לנו, אבל לא ללכת מעבר לו. מה שנתון לנו הוא קונטינגנטי – הוא לא הכרחי, ונתון כל הזמן לרוויזיה, לשינוי. אנחנו לא יכולים לחלץ מתוכו משהו שעובר מעבר לקונטיגנטיות שלו, להינתנות שלו בשבילנו. המשמעות של עמדת לוק, ביחס לדקרט למשל, היא שלמעשה הפרוגרמה המטאפיזית היא בלתי אפשרית. אנחנו לא יכולים לצאת מעבר לנתון, ולחלץ מתוכו טענות לגבי מה שאפשר לכנות המשמעות המטאפיזית של מה שאנחנו תופסים.
לניסיון הזה יש שני סוגים יסודיים – ניסיון חיצוני וניסיון פנימי:
  • ניסיון חיצוני – אנחנו תופסים באמצעות חמשת החושים את הדברים שנמצאים מחוץ לנו, את העולם.
  • ניסיון פנימי – האופן בו אנו תופסים את עצמנו הוא סוג של ניסיון, והוא אנלוגי לחושים. יש לנו חוש פנימי, והוא מספק לנו אינפורמציה שדומה לזו שמספק הניסיון החיצוני – נתונים על עצמנו, שבאים במובן מסויים מבחוץ.
דקרט: אנחנו מתחילים מהקוגיטו, שהיא האופן בו אנחנו תופסים את עצמנו. דקרט ממציא את מושג הסובייקט המודרני, שמה שמאפיין אותו הוא אי החיצוניות של הסובייקט ביחס לעצמו. כאן מגיע הדואליזם - העולם החיצוני הוא אחר לנו, מבחוץ לנו, לא רק גיאוגרפית אלא מטאפיזית. לא כך המחשבה ביחס לעצמה... הוא מוכיח את ההכרחיות המטאפיזית של המחשבה בזמן שהיא חושבת את עצמה.
את הנקודה הזאת לוק אינו מקבל, כי לפיו הניסיון הפנימי אנלוגי לניסיון החיצוני, ההסתכלות על עצמנו היא מבחוץ. מה שמאפיין את המחשבה אצל לוק הוא הרפלקסיביות שלה – המחשבה יכולה להפוך את עצמה לאובייקט של התבוננות, באופן דומה לאופן בו היא תופסת את העולם. הרפלקסיה הזאת (לפעמים: ההחזרה) בה נמצא הניסיון הפנימי, בו אנחנו לומדים מי אנחנו באותו אופן שבו אנחנו מסתכלים על העולם מבחוץ.
יש כאן ביקורת רצינית של לוק על דקרט, ויכוח על השאלה היסודית: אם לדעת את העולם פירושו להיות בתוך העולם, אם הידיעה היא אופן בו אנחנו נמצאים בתוך העולם, אז יש שתי עמדות שונות על האופן בו אנחנו נמצאים באותו העולם. על זה חל הויכוח (שנראה לפעמים שהוא על שאלות יותר חלקיות כמו על האידיאות הטבועות מלידה). החולשה לעיתים של הטענות של לוק לא צריכה להסתיר ממנו את העוצמה של העמדה של לוק. הרעיון הבסיסי שאנחנו מתנסים בעולם והאופן בו אנחנו נמצאים בעולם קובע מה אנחנו יכולים לדעת עליו מגדיר שורה שלמה של עמדות פילוסופיות (?).

המנגנון, באופן סכמטי מאד, שלוק מצייר, הוא כזה:
יש לנו חושים, שהם הפתחים לנו אל העולם ואל עצמנו, האופן בו אינפורמציה עוברת מבחוץ פנימה. בסיסי הידיעה הוא הנתונים של החושים. אלו נתונים פשוטים בבסיסם, והידיעה פירושה שהאטומים הפשוןטים האלה של האינפורמציה מצטרפים בכל מיני הרכבים שהופכים ונהיים מורכבי ומסובכים יותר. זו טיבה של המחשבה תפיסה, הבנה – כל מה שהוא מנטלי, או קוגניטיבי.
אם כן, יש בסיס חושי עליו נבנה כל מבנה הידיעה וההבנה, ומה שמאפיין אותו הוא הפשטות.
פשטות:
יש אנלוגיה לתפיסה הקורפוסקולרית, דימוי של העולם המטריאלי, שקשורה בשמו של בויל – שמכונה אטומים: העולם המטריאלי בנוי מכל מיני יסודות זעירים של חומר, שבאים יחד בכל מיני אופנים ויחסים, וכל מה שיש בעולם בנוי מזה.
התפיסה אנלוגית – יש חלקים אלמנטריים של תפיסה, אותם נותנים לנו החושים, ובמחשבה / תודעה הם מצטרפים יחד לפי כל מיני חוקים (דמיון, אסוציאטיביות...).
פשוט – מה שלוק חושב עליו הוא אותו דבר שאי אפשר לפרק למרכיביו בניסיון החושי. למשל, אנחנו מסתכלים על עמוד, אנחנו תופסים אמון מאפיינים – גודל, צורה, צבע. את הצבע אנחנו לא יכולים לפרק, ולכן הוא מרכיב אלמנטרי, אטומי, של התפיסה החושית.
...
מהו הפשוט של דקרט ומהו הפשוט של לוק?
  • דקרט – יחידה של משמעות, משהו שאנחנו יכולים להבין אותו. לא לראות כי הוא אידיאלי. (יחידה מתמטית, נקודה גיאומטרית – שום משולש שנצייר לא יהיה מדוייק כמו מושג המשולש).
  • לוק – אין מושגים טהורים (כשם שין מושגים טבועים מלידה). הפשוט הוא מה שדקרט מתייחס אליו כמה שמגיע מהחושים והדמיון – מתווך באמצעות הגוף, והמחשבה הטהורה (פילוסופיה רצוינליסטית, כל ימיה – יש דבר כזה מחשבה טהורה) לא קיימת (?). הבסיס הלעדי לידיעה הוא הניסיון – כל מה שיש בשכל בא מן החושים. כל מושג שאנחנו יכולים לחשוב עליו לא מתערב בהם המושג של המחשבה הטהורה.

עוד על המנגנונים הבסיסיים של המחשבה אצל לוק -
באופן כללי, לוק מציע להתייחס אל השאלות הפילוסופיות באופן אמפירי (כשם שהמדע מתייחס אל השאלות שלו). להתייחס אל מנגנוני המחשבה כמו שהזואלוג מתייחס אל הנמלים, באותם עקרונות מתודיים.
המושג העיקרי שבו מדברים עלהמחשבה הוא האידיאה. לוק אומר שהאידיאות מתלחקות לשני סוגים עיקריים:
  • אידיאות פשוטות – שלושה מקורות עיקריים:
    • מהתחושה – החושים, העולם
    • החוש הפנימי – רפלקסיה / החזרה (אותו מעמד כמו לאופן בו אנחנו מתבוננים החוצה). אם כך, מה שאנחנו תופסים בהתבוננות שלנו החוצה ___. בהתבוננות פנימה אנחנו תופסים דברים כמו רצון, זיכרון, אידיאה – לדעת לוק זוהי תחושה פשוט, שמעמדו האפיסטמולוגי והאונטולוגי הוא כמו של מושג פשוט חיצוני – נגיד צבע.
    • אידיאות פשוטות מעורבות – המקור שלהן הוא תחושה ורפלקסיה בעת ובעונה אחת, למשל – כאב. (לוק – קיום היא תחושה שמקורה כפול – הגוף=תחושה חיצונית וההחזרה-חוש פנימי).
  • אידיאות מורכבות -
הוא מניח שיש ביכולותו לתת הסבר למשהו וממילא להפריך הסברים אחרים. הוא טוען שדקרט, למשל, מציע הסברים אחרים. הוא מציע הפרכה בדרך של מתן הסבר אחר, יותר פשוט (לוקח, לפי עיקרון התער של אוקלהם).

עוד על מושג הפשוט -
עוד הבדל בין התפיסה של לוק ושל דקרט. לא ידבר על דקרט, ידבר על פילוסוף מאוחר יותר- לייבניץ. מתוך "מסות חדשות על שכל האדם" – ויכוח שיטתי של לייבניץ עם המסה של לוק. שם הוא אומר, למשל "אין בשכל מה שלא היה בחושים חוץ מהשכל עצמו". הוא מעלה משהו שהעולה באופן מודע בתיאור המנגנונים – השאלה שעולה בעיקבותם היא מה המנגנונים של ההרכבה (?, אני ממש נרדמת).
לייבניץ, פשוט – הפשוט הוא מה שהחוש נותר. דוגמא: צליל אחד, כתם צבע. לייבניץ – הכתם לא פשוט! אפשר לנתח אותו עפי התיאוריה של אור, של צבע... אלו הדברים שעומדים ביסוד התחשה. זה מושג אידיאלי של הפשוט, מושג שבונים במחשבה. המוטיב של הפשוט ממדיך ללוות את הפילוסופיה. במובן הזה אין ויכוח.
יש ויכוח עקרוני, על מהו הפשוט – לפני השאלה אם דבר מתחיל בפשוט והופך למורכב או להפך.

אבחנה מודרנית שקשורה בשמו של לוק, למרות שאחרים כבר עשו אותה קצת לפניו, והיא האבחנה בין איכויות ראושניות ומשניות.
השימוש במושג האיכות מעניין כאן, כי מוש האיכות הוא מושג שבא מהמסורת הפילוסופית. בפיסיקה האריסטוטלית יש רעיון שהאיכויות נמצאות בדברים עצמם. לוק לוקח את מושג האיכות ועושה אבחנה, שהיא מיד פרובלמטית – (למה פרובלמטית? כי גם אצל לוק האיכויות שייכות לדברים) -
  • איכויות ראשוניות – נמצאות בדברים עצמן באופן דומה לאיך שאנחנו תופסים אותן: מוצקות, תבנית/צורה, תנועה, ממדיות/חלליות(דקארט – התפשטות). אלו הן אידיאות / תכונות פשוטות. אני נתקע במשהו ולא יכול לעבור דרכו, אני קוראת לזה מוצקות. הגוף הוא מוצק באופן בו אני מתנסה בו.
  • איכויות משניות – אותו הדבר בו אנחנו תופסים בגופים ואיננם נמצאים בגופים באופן בו אנו תופסים אותם. דוגמאות: צליל, קול, צבע, ריח. המנגנון הקוגניטיבי מגיב או מושפע ע"י המבנה היסודי של הדבר ועפ"י הסידור הפנימי של הדברים שמרכיבים את האיכויות הראשוניות. (פחות תחושות טקטיליות). הצבע האדום, למשל, אינו נמצא בגופים באותו האופן שהקשיות שלו נמצאת אם מנסים לעבור דרכו.
זאת אבחנה קלאסית. מה שחשוב לראות אצל לוק, ובזה הוא מתייחד, זה שהוא לא משתמש באבחנה הזאת על מנת לאפיין את האיכויות המשניות כמשהו סובייקטיבי מיסודו – האיכויות המשניות מתקיימות אובייקטיבית בגופים, אבל יש להם את היכולת לגרום בנו את סוג התחושות שאנחנו מגדירים כמשניות. מכאן צומחות שורה של אבחנות, טענות וביקורות, שבדרך כלל מחדדות את המשמעות הסובייקטיבית של מה שלוק מכנה איכות משנית. אצל לוק האבחנה הזאת לא מתחדדת מספיק. הקריאה בשם איכויות מטרתה להדגיש את האופי האובייקטיבי.
עמדות סובייקטיביוסטיות – בעיה פילוסופית של רלטיביזם. הידיעה שאנחנו קונים על העולם באמצעות החושים היא יחסית, ועל כן תוקפה מוגבל, היא מתאימה רק למבנה של המנגנונים הויזואליים שלנו ולא __ העולם עצמו. לוק לא אומר את זה! לפיו הראיה היא אובייקטיבית... כשאנחנו רואים צבע האופן בו אנחנו רואים את הצבע לא דומה לזו שבה הצבע נמצא בשולחן, אבל יש בשולחן את המאפיינים שגורמים לנו לתפוס צבע בצורה הזאת.

תיאורית העצם של לוק
מהו עצם?
אצל דקרט יש שני עצמים נבראים (ואת אלוהים, עצם בלתי נברא) – ההתפשטות והמחשבה. העצם הוא המושג באמצעותו אנחנו מדברים על היסודות של המציאות, אלו שאי אפשר לעשות להם רדוקציה. מושג העצם, או הסובסטנציה, יסודי לפילוסופיה של המאה ה17 (נראה אותו אצל שפינוזה ולייבניץ). אצל לוק מתחילה ביקורת עקרונית של מושג העצם. צריך עוד לומר שמושג העצם לא נולד במאה ה17 (כמו הרבה מושגים שאנחנו משתמשים בהם כאן), דקרט שואל אותו מהפילוסופיה הפרה מודרנית – בעיקר אריסטוטלית. אצל אריסטו זהו מושג מסובך, יש לו משמעויות שונות בהקשרים שונים. גם אצל אריסטו, אחד המשמעויות החשובות הוא אותו דבר באמצעותו אנחנו מציינים את מה שיש לו קיום מובהק. אצל אריסטו העצם הוא מצע של תכונות (סובסטרט) – משהו שנושא את התוכנות. למשל, השולחן – יש לו כל מיני תכונות, שבאיזשהוא מובן נמצאות בו. ההימצאות בו היא היחס בין העצן והתכונות (להן אין קיום ללא הדבר בו הן נמצאות – כמו החיוך של החתול, שלא קיים ללא החתול, לפי אריסטו, כי כדי שתהיה תכונה אנחנו זקוקים לעצמים שישאו אותה).
לוק מוצא את עצמו באזור מוכה עצמים – הוא חייב לתת דין וחשבון ולהסביר מהו עצם. הוא משחזר חלק מהיסודות האריסטלטליים של מושג העצם, בין השאר במובן שגם אצלו העצם באיזשהוא מובן הוא מה שעומד ביסוד התכונות.
אצל אריסטו, מושג העצם הוא רב משמעי ומופיע בכל מיני הקשרים. המושג הראשוני של עצם אצל אריסטו חל על העצם האינדיווידואלי – להיות אצל אריסטו פירושו בראש ובראשונה להיות דבר אחד – אדם בע"ח וכו'. מיד מופיעה בעיה שאצל אריסטו מופיעה כנובעת מתוך ההקשר האפלטוני. יש לפנינו אדם – מה פירוש להיות אדם? לפי אריסטו, פירוש להיות אדם היא לדעת מהי מהותו של האדם. מהותו של האדם היא משהו כללי, האנושיות. בפילוסופיה של ימי הביניים מתעורר ויכוח מאד מפורסם, חשוב וכללי שממשיך להתקיים עד היום, ביון נומינליסטים לריאליסטים (מושג זה שינה לגמרי את משמעותו בשפה המודרנית).
  • ראליסטים – האנושות שמשותפת לאפלטון ואריסטו קיימת באיזשהוא מובן באופן אונטולוגי בעולם – יש לה מעמד אונטולוגי פוזיטיביסטי.
  • נומינליסטים – (בדרגות שונות של רדיקליות) האנושיות היא מילה, ואין לה מעמד בעולם מעבר להיותה מילה. זה שם, שאינו מציין שום דבר בממשות. יש אדם א', ב', ג', ד,' - אין אנושיות. אם כיתה ג' יצאה לטיוןל יצאה המורה, חיים, משה ורבקה, אבל הכיתה לא יצאה – כי אין דבר כזה.
לוק, שחייב לתת דין וחשבון, שואל על העניין הזה – מה זה עצם. הוא עונה שהאידיאות שיש לנו של עצמים הן אידיאות מורכבות שהמקור שלהם הוא הדברים שאנחנו תופסים ביחד. אם אנחנו תופסים שולחן אנחנו תופסים אידיאה מורכבת, שמכילה הרבה דברים שבאים ביחד – הרבה אידיאות פשוטות שמצטרפות לאידיאת השולחן. השאלה שמתעוררת היא מהו הדבק של הדברים הללו שגורם לזה שההתחברות שלהם ביחד היא לא מקרית, שאפשר בבסיסה לדבר על הדבר הספציפי הזה, ששמו שולחן. מה יש בצירוף שלהם, שמורכבות של האידיאה, שמצדיק אותי לדבר עליו כעל דבר.
אצל אריסטו, התשובה היתה אונטולוגית – מטאפיזית. לא נסביר אותה.
אצל לוק התשובה היא לגמרי אחרת, למרות שמסגרת הדיון היא לכאורה אריטוטלית. לוק אומר שמה שמסביר את העובדה שצירוף התכונות אינו מקרי, שרירותי, חולף הוא הסבר פיזיקליסטי – יש מבנה אטומי על הבסיס של אותו מבנה קורפוסקולרי שהוא השולחן הזה באמת, והוא המקור להצטרפות של כל התכונות האלה יחד. זה הסבר מאד קומן-סנסי לאזניים המודרניות, אבל זה מושג אחר לגמרי מהמושג המטאפיזי של אריסטו.
קורים פה שני דברים:
אצל לוק מתחיל אופן ההתייחסות המטאפיזי של העולם להיות פרובלמטי, ואת מקומו תופס אופן הסבר מדעי.
בנוסף, יש ביקורת על מושג העצם. למרות שלוק ממשיך להשתמש במושג העצם, למעשה המושג שמתחיל לקבל פה תואר הוא אחר באופן עקרוני מהאופן בו הפילוסופיה התייחסה אליו בתקופות קודמות. זאת עמדה שהולכת ומבשילה לכדי ביקורת על התוקף של המושג עצמו (אצל יום, ובמידה חלקית אצל ברקלי). מהבחינה הזאת לוק עדיים נמצא בשלב של מעבר – מצד אחד הוא משתמש בטרמינולוגיה המוסורתית ומצד שני הוא נותן לה אינטרפטציה שנותנת תוקף ____. מבקרים אותו, בין היתר על כך שהוא מניח את חושר התוקף של מושג העצם. די מהר הביקורת הזאת מבשילה ומגיעה לדחיה גמורה של שורה שלמה של מושגים מטאפישיים שהפילוסופיה השתמשה בהם, בינהם מושג העצם.

לוק מדבר על שני מושגים של עצם:
  • משהו שדיברנו עליו
  • עצם נומינלי / שמני – נותן הד לעמדה הנומינליסטית, שאומרת ששמות עצם קיבוציים (-של קבוצות: בני אדם, בעלי חיים) הם ביסודם קונסטרוקציות. נותנים שם לקבוצה, אבל המילה הזאת איננה מורה על משהו שמתקיים באופן אובייקטיבי בעולם.

התיאוריה של לוק לזהות האישיות
השאלה הזאת עומדת ביסוד העניין לאורך כל הדיון של דקארט – האני, שהוא דבר חושב הוא בעל זהות באותו מובן פילוסופי / מטאפיזי שלם בו ניתן להשתמש במושג הזה. לוק שואל ביזה מובן אפשר לדבר על דבר שהוא זהה עם עצמו, להגיד על אדם שהוא עכשיו אותו אדם שהוא היה קודם, או במקום אחר. התשובה שלו מתחלקת לשני חלקים, ובשני ההיבטים שלהה התשובה היא אנטי מטאפיזית (אנטי קרטיזיאניים):
  • הזהות היא זו שאנחנו יכולים להצביע על רציפות בזמן ובחלל בו הדברים מתקיימים. אם אנחנו יושבים שעתיים והשלוחן ממשיך להתקיים באותה צורה ומרחב זה מגדיר (?) את הזהות שלו.
  • לגבי דברים אורגניים (בעלי חיים, בני אדם) זה יותר מורכב – דורש שמירה על סטרוקטורה או צורת ארגון קבועה. אם הארגון הפנימי של החלקים משתנה או משתבש אנחנו כבר לא יכולים לדבר על זהות.
  • הקרטיריון המעניין ביותר הוא של זהות האישיות – באיזה מובן אנחנו יכולים לדבר על זהות שלנו, מה עושה אותי לאותה אני היום או מחר. כאן התשובה היא רציפות של התודעה – ברגע שהיא קיימת, יש רציפות של זיכרון אז יש אישיות אחת. כאשר יש קטיעה אי אפשר לדבר על זהות עצמית. התפיסה הזאת היא משפטית (יותר מפסיכולוגית ופמנולוגית ) - המשמעות היא שאפשר לאדם כזה אחריות למעשיו. להיות אישיות פירושו להיות נושא של אחריות.

ברקלי -
1685-1753. אירי. בישוף. חשוב כי תכלית הפרוגרמה הפילוסופית שלו היא אפולוגטית, כלומר- לתת במונחים פילוסופיים הגנה או הצדקה על מה שאפשר לכנותו העמדה הדתית / קתולית. רואה את האיום העיקרי על ההסתכלות הדתית על העולם כאיום שנובע מהמטריאליזם, שהוא חושב שהמדע המודרני, או הפילוספיה שמקבלת את הדימוי של המדע ___. המחשבה היא שעולם שמעמיד חומר ביסודו אין בו מקום לשורה של דברים דתיים. בקיצור, צריך לגרש את החומר מהעולם. העמדה הפילוסופית של ברקלי נקראת בכמה שמות, המדוייק שבהם הוא אי-מטריאליזם. מענייו שעיקר עמדתו נמצא שם כבר בשנות ה20. ברקלי אומר שמושג החומר אינו מציין משהו שמתקיים באופן ממשי במציאות. נקודת המוצא שלו היא פחות או יותר באותו מקום שלוק מסיים. ברקלי מקבל את רב ההנחות המתולוגיות והאפיסטמולגיות של לוק, וברקלי מתיימר להמשיך את הדרך שלוק נמצא באמצעה עד סופה.
לעברית תורגם "עקרוני הדעת" ועוד משהו.

טיעונו העיקרי של ברקלי -
באופן כללי, ברקלי לוקח את ההבחנה בין איכויות ראשוניות ומשניות, ואומר שאין תוקף – הכל איכויות משניות, אין איכויות ראשוניות. אין שום דבר שאפשר לייחס לתכונות העיקריות של הדבר.
אותה ביקורת שחלה על האיכויות המשניות חלה גם על האיכויות הראשוניות – מה ההצדקה לעשות את הקפיצה, לומר שמשהו שנתפס ברוח דומה למה שנמצא מחוץ לרוח?
לטענה שלו יש שני חלקים:
  1. esse is percipi = אין קיום זולת היות נתפס. טוען שאי אפשר לעשות את הקפיצה מרמת התפיסה. כמה שלא רוצים נתקלים בעוד תפיסה- גם האיכויות הראשוניות הן סוג של תפיסה, ואיננו יכולים לתת לזה שום פשר מעבר לתפיסה. ואז, המקל שנופל ביער – האם צריך להסיק מזה מסקנה סולפיסיטית או ספקנית? לא! המקל שנופל ביער במקום שאיש לא רואה אכן נופל, העץ צומח גם כשאני מפסיק להסתכל, אבל המשמעות היא אחת – שמישהו היה יכול לתפוס את זה ככה – או שיש תופס אבסלוטי – אלוהים, שתופס הכל כל הזמן. הטענה: אין משמעות לאמירה ש_____.
  2. אז מאיפה בא מושג החומר, שהוא כל כך מקובל? למה מתייחסים למושג הקיום אחרת ממה שעולה מדברי ברקלי? מה מקור הטעות, או האשליה? האופן בו ברקלי מנסה להסביר מסתמך על ביקורת של מושג ההפשטה. תפיסה נומינליסטית, שמנסה להראות כיצד כל המושגים הכלליים (וכאן הוא ממשיך את לוק וצועד צעד נוסף רדיקלי) לא רק הם – ולא רק המושגים האוניברסליים הם תוצאה של הפשטה, אלא גם – ובראש ובראשונה, המושג של חומר והמושג של קיום. לכולם בחשבון אחרון אין משמעות זולת המשמעות שהם מהווים סוגים של תפיסות.
על בסיס זה הוא מציע / מממש את הפרוגרמה האפולוגטית שלו.