יום רביעי, 19 ביוני 2013

מעשה בראשית - שיעור 12-13: סביבה והשבת (סיכום חלקי)

שיעור 12 – 19.06.2012


מצד אחד לא מצפה לסימן קריאה, אלא לליבון. אבל לומר משהו מענין, לא – יש לכאן לכאן ונשארנו עם סימן שאלה. זה טוב להנחיית קבוצות, לא לכאן.
מבוא, ראשי פרקים.
להשקיע מחשבה, שיהיה מעניין, להוכיח איזה יכולת מחשבתית.
¾ עמוד לתשובה בערך.
אישי – כל אחד עובד לבד.
4-5 שאלות.

הנושא של סביבה ואתיקה.
הקורס ממוקד כל כולו במאמר אחד של וובר. המאמר הוא מכונן ולקחנו אותו כדוגמית למשהו יותר רחב ואחר כך ניתחנו מרכיבים בו והגענו למשהו הרבה יותר רחב.
נושאים כמו מטאפיזיקה, מקום האדם, שבת...
שני נושאים לפחות שהם נורא חשובים אלו:
  1. הנושא של סביבה – אקולוגיה, סביבה ירוקה
  2. נושא קשור – החזרה של פגאניזם – ניאו פגאניזם. זו כנראה הדת שלה הכי הרבה מצטרפים חדשים.
אלו שני נושאים מודרניים. ההבנה שהמכניזם של הטבע והטכנולוגיציה שלו הובילו להרס של הטבע – אלו נושאים שוובר לא חשב עליהם אבל הם מתחברים.

רפרט על נושאים סביבתיים. לא סיכמתי, להשלים.

תמונת העולם שנתנו בקורס: הסרת הקסם הפכה את העולם לדומם ומתמטי. אחת הסכנות היא כשהמחשבה הזאת מתחילה לחול גם על האדם. הסרת הקסם גורפת גם את האדם פנימה. יכולות להיות תפיסות נטורליסטיות שיוציאו המון תוקפנות מהאדם – האדם הוא חלק מהטבע, לא שונה מהחיות ומי שהכי חזק שורד, כל אחד מנסה להגן על עצמו. יש כאן בלאגן מושגי, המון עניין והמון כתיבה.

בקורס ניסינו לראות איך ההבנה שלנו של הטבע – ההומוגניות שלו, המכניות שלו וכו' תורמים לכך שהעולם נראה ריק. זה שאנחנו מבינים את זה לא אומר שנוכל להחזיר את העולם אחורה בלחיצת כפתור!
פסיסיקאי אתיאיסט: “כדור הארץ הזה כנראה עותק יחיד ביקום ולכן בואו נשמור עליו".
שאלנו אם יש ייחוד בעולם הזה – אם העולם הוא אחד ממיליארדים והאדם לא מיוחד בשום צורה – למה לשמור על העולם.
ורמיר אחרי שהוכיחו שהעולם הוא הומגני: “העולם הומוגני, אז איפה כולם?” היינו מצפים שיהיו אנשים בכל מקום! למה אין אנשים על הירח! הכל שממה ושיממון! מטיפת מים בחלל מתרגשים! זה סך הכל מים, זה רחוק מלהיות אדם. יכולות להיות תפיסות מטאפיסיות שנותנות ייחדו למקום הזה וזה כן יכול לגייס אותנו לשמור על העולם.
הטענה היא לא שבגלל שהעולם יחיד אני צריך לשמור עליו, אלא שדרך החרדה שלי מכך שהוא יעלם אני מבין עד כמה הוא חשוב לי.

נתפסנו בוובר כנקודת מוצא, מצפן. הוא לא חלם שיקחו אותו לכל כך הרבה כיוונים! הגענו לנושאים מאד מודרניים!


שבת

כמעט אין עיסוק בשבת כנושא פילוסופי. אפשר לצפות בפילוסופיה יהודית תעסוק בזה יותר ממה שהיא עושה, משום ששבת מרכזית מאד בחיים יהודיים אמוניים, כך שנוצר פער בין המרכזיות של שבת לבין העיסוק בה. קיימות ביהדות המסורתית אמרות ואמירות על שבת. בתלמוד אין הרבה אבל במיסטיקה ובזוהר יש אמירות והגיונות ותובנות רבות על השבת. נוסף לכך השבת עברה טיפול הלכתי מאד חזק. מבחינת עיון בנושא אין הרבה.

הרמן כהן: לוקח את החשיבה היהודית כמייצרת חשיבה חדשה פוסט קנטיאנית. הוא סבא (מטאפורית) של רוזנצווייג ושל השל (שכן עוסקים בשבת), הוא פותח את העיסוק בשבת.
מה הוא כתב על השבת? שרוצים לייצר ברית יהודית גרמנית שהמרכז שלה יהיה השבת, וכדי שזה יקרה צריך להעביר את השבת ליום ראשון. במושג המשיחיות של הרמן כהן גולת הכותרת היתה השבת. כאן הוא חוזר ברוורס חזק מאד במאמר מרכזי על השבת, ואז הוא הצניע את השבת בין הפרקם – לא מהעדר מטען אלא מעודף מטען.

היינריך היינה – השיר על השבת: אחד המשוררים החשובים ביותר בגרמניה נותר בכך לגיטימציה לעיסוק בשבת. זה פתאומי, out of the blue.

ביאליק – חסיד גדול של השבת, נזף בקיבוצים שלא שמרו את השבת.

יש משיחיות של מקום – זו הציונות (או ההתנחלויות, הן מקדשות את החלל),
ויש משיחיות של זמן –וזו השבת, היהדות מאופיינת בזה.
לכן הציונות היא רגרסיה.
השבת היא הגאולה עצמה.

יש כאן אנטי ציוניות של הרמן כהן – קידוש הזמן על חשבון קידוש המקום.


הרמב"ם לוקח את השבת ורואה אותה כזכר למעשה בראשית. השבת היא הזכירה לכך שהעולם הזה נברא (במחלוקת נברא או קדמון).
זה זכר למעשה בראשית – זו מסורת, לא הגיג פילוסופי.
כאן יש תפיסה של השבת כמגלמת רעיון פילוסופי.
פה הרמב"ם לוקח את השבת וממקם אותה במעשה בראשית.
(יכולה להיות תפיסה אחרת שהשבת היא זכר ליציאת מצריים, או חירות, או שילובים).

יש שאלה אחרת והיא שאלות פילוסופיות שקשורות בשבת. אני מסתכל בשבת ושואל מהם העמדות הפילוסופיות שקשורות בשבת.
עמדות שקיימות:
  • השבת פירושה מנוחה
  • קידוש הזמן – יותר ממנוחה (עם כל ההקשרים!)
  • מצוות מסויימות, ל"ט אבות מלאכה (הרב סולובייציק נגד הספירטואליזציה של שבת אצל השל) אין כאן מובו לא של מנוחה ולא של קדושת הזמן. הוגה נוסף כאן: לייבוביץ.

צריך להבדיל בנושא השבת בין שיחות מוטיבציה (עידוד לעשות) לבין דיון פילוסופי.

השבת קשורה לערכים ולאתיקה של סביבה. יש זעם על חבילות של אידיאולוגיות – למשל העולם היהודו נוצרי ואתנו-צנטריות, פטריארכיה, וכאן אנחנו רואים שזה לא בהכרח נכון.
סביבה ושבת – אין תנועה יום שלם! מאד סביבתי.

קוראים: התרבות הטכנולוגית....

דרוש משהו יותר קונספטואלי כדי להסביר למה קידוש הזמן הוא עמידה על סוד הבריאה.

עזבתי מוקדם – להשלים.


יום שלישי, 18 ביוני 2013

פסיכולוגיה של העצמי - שיעור 14 - שיעור פתוח לשאלות

שיעור 14 – 18.06.2013

שיעור פתוח לשאלות.

  • הילד של קוהוט (שנות ה90 זו תקופת הפרסומים, שנות ה50 – תקופת הכתיבה) אינו הילד של היום – סביב הילד של קוהוט היו המון מטפלים – הורים, מטפלת. הילד של היום אינו ילד אדיפלי – אין מקום רב לקונפליקט זה היות וההורים הרבה פחות נמצאים. עם השינויים הסוציולוגיים גם התיאוריות משתנות ומתפתחות. עם זאת, האדם הוא אותו אדם. כך יש מבנה של פסיכואנליזה בקומות: דרייב דיפנס, יחסי אובייקט וכו' – עד ההתייחסותיים. למשל, ההתייחסותיים הרבה יותר ערניים לתרומה של שני הנמצאים בחדר, אם כי אלו דברים שגם פרוייד דיבר עליהם! אבל היום יש על זה יותר דגש, כי העולם הופך להיות הרבה יותר דמוקרטי ושוויוני. אפשר לקשר גם את הקומה הרביעית – ההתייחסותית, השוויונית, בגלל שהעולם, ובייחוד ארה"ב (לשם עבר המוקד) הפך להיות יותר דמוקרטי וליברלי. אבל ושב – האדם הוא אותו אדם – דרייב דיפנס ממשיך להעסיק אותו – אולי פחות מאשר בתקופה הויקטוריאנית (שאופיינה באיסורים רבים, ובייחוד סביב מין), וכן סוגיות של ספרציה – אינדיוודואציה וכו'. קוהוט הדגיש את הנרקיסיזם, ואת העובדה שהוא לעולם לא נגמר. הוא אומר שהטיפול צריך להיות מאד ערני לנרקיסיזם.
  • תוספות של CBT לטיפול של פסיכואנליזה של העצמי – עם פציינטים מסויימים צריך לדעת להפעיל כמה גישות. איתן עוסק הרבה בטיפול בהפרעות אכילה – הטענה היא שצריך להפעיל שתי זרועות בטיפול כזה – טיפול דינמי (פסיכולוגיה של העצמי או אחר) וזרוע נוספת התנהגותית (את זה הדיאטנית עושה). לא מאד בריא לדעתו לערבב בתוך הטיפול גישות שונות. זה שנוי במחלוקת: וכטל אומר שצריך לערבב גישות – השעה צריכה להיות מעורבבת אנליטית והתנהגותית (“לדבר אספרנטו"). איתן נגד, הוא חושב שצריך סדר והפרדה – פגישה אחת בשבוע דינאמית ואחת התנהגותית, או תקופה ותקופה, או שני מטפלים שונים.
  • שאלה: יש משהו כמעט אינהרננטי בפירוש שהוא לא אמפטי – כי הוא מביא את נקודת המבט של האחר – שזה לא תמיד קרוב – חוויה. פירוש הוא תסכול אופטימלי. הפסיכולוג של העצמי יהיה אמפטי גם בעת פירוש – הוא ידאג שהפירוש לא יהיה ממש רחוק חוויה. זהו קצה של רצף של אמפטיה, וצומח אחרי שיש מספיק אמפטיה ואפשר לקבל אותו (אלו התנאים לכך שהוא יהיה אופטימלי).
  • שאלה על צרכים נרקסיסטיים שמתעוררים בפרידה. בסיום טיפול מתקיימות שתי רמות:
    1. המישור שלי פרידה – שני אנשים נפרדים.
    2. האם טיפול יכול להסתיים?
    פרידה יכולה להתפס ככשל אמפטי, אבל בלתי נמנע. בפועל – על פני השטח, מדובר בכשלון אמפטי, אויל אפילו הכישלון האולטימטיבי. יש בזה עצב אינהרנטי. אבל כמו בהתפתחות תקינה של ילד שעוזב את הבית (אפילו בתנאים אופטימליים של התפתחות תקינה) יש בזה עצב. מצד שני – זו הוכחה לגדילה והתפתחות. כלומר, יש כאן כישלון אמפטי וזה עצוב, אבל זה לא בהכרח דבר רע, זה לא דבר שנובע מאטימות או טפשות. לפעמים זה בדיוק מה שצריך – לפעמים תסכול אופטימלי. הצרכים הנרקיסיסטיים לא ייגמרו – הצורך במישהו שקשוב עלי לגמרי והוא לגמרי לימיני ואין לו שום אינטרסים (זולת האינטרס הכספי שהוא על השולחן), הוא לגמרי לימין הסלף שלי (גם אם הוא בסתירה לבוחן המציאות או לצרכי האגו (?) ) והוא הולך, אבל הוא עושה זאת כשההיזקקות פחות נואשת, כי הצרכים הנרקיסיסטיים סופקו תקופה הוסלף מספיק חזק. האדם מוכן לחפש אובייקטי – עצמי אחרים בסביבה המציאותית באופן מותאם, לא נואש, הדדי ומתחלף.


יום רביעי, 12 ביוני 2013

מעשה בראשית - שיעור 11 - האור


שיעור 11 – 12.06.2013 - אור

גם האור וגם השבת קשורים במעשה בראשית. אלו גם שני הנושאים האחרונים שנותרו לנו.

על דרך המבוא אפשר להגיע לנושא של האור מזוית קצת שונה.
שאלה על הקשר בין האל והעולם – סתירה פנימית: מצד אחד הוא טרנסצנדנטי – מעבר לטבע, ומצד שני אכפת לו ממה שקורה בעולם. בתפיסות פנתיאיסטיות אין אין הבעיה הזאת – כי האל הוא הטבע. בתפיסות אליליות זו לא בעיה כי האלים הם כוחות בטבע. אבל בתפיסה מונותיאיסטית זו בעיה – איך אלוהים יכול להיות קשור בטבע (למשל – בורא אותו). למשל, הרמב"ם במורה נבוכים - לפיכך אין שום זיקה בין האל ובין העולם... הבעיה היא שאלוהים והאדם לא יכולים להיות כלולים תחת הקטגוריה, כמו שאין שום יחס בין ארבע אמות לחריפות שבפלפל, והאל נבדל מהעולם עוד הרבה יותר – החריפות וארבע האמות הם ברואים שניהם, אבל האלוהים והעולם לא מקיימים שום קשר בינהם. מצד שני, הרמב"ם אומר "והיאך היא הדרך לאהבתו וליראתו – בשעה שיתבונן בברואיו ומעשיו הנפלאים.. מיד הוא משבח ומפאר...”. אם כך יש כאן בעיה. הרמב"ם היה מודע לבעיה הזאת ואמר על כך שזה פרדוקס.

אנחנו מדברים על האור בשני מובנים שונים, באנלוגיה על האל והעולם – לומר שהם קשורים זה יותר מדי, ולומר שהם לא קשורים – זה פחות מדי. בדומה, יש משמעות שאנחנו מדברים על האור במובנים רוחניים ויש משמעות פיזקלית – שדה אלקטרומגנטי וכו'. בתרבות שלנו אנחנו למעשה מדברים על האור בשני מובנים שונים. מה שנעשה זה לנסות קצת ללכת מעבר. אנחנו רואים ביטויים "כי אשב בחושך ה' אור לי" – הכוונה היא לא לפנס! “אתה האור שלי" “פנים מאירות" – הכוונה היא לא לקרינה! מצד שני, התגובות שלנו לאור די קושרים את הדברים האלה. כמה דוגמאות:
  • החוויה של אור נר היא חוויה של תגובה כוללת – רוחנית – תרבותית. אי אפשר להתייחס לזה כשדה אלקרו מגנטית וזהו.
  • נר נשמה – אפילו חיונים משתמשים בו (למשל, בעקבות רצח רבין)
  • כשהרב קוק ראה את הציורים של רמברנט הוא אמר שזה האור הגנוז, אור ממן אחר. האופן שבו אור פיזי מופיע מהציורים רמברנט הדהד אליו באופן רוחני.
  • מטאפורת האור בפילוסופיה – למשל משל האור של אפלטון
  • בקבלה – אם ניקח ממנה את מושג האור יישאר ממנה מעט מאד.
  • דוגמא למטאפורת אור משירי ביאליק

מצד אחד קשה לומר שמדובר באותו מושג, ומצד שני קשה לומר שסאת מטאפורה בלבד (שיתוף השם).

באור קשורים עוד דברים מעניינים -
  • הוא הדבר הראשון שנברא
  • מקום האור ברעיון החיים. חיים ואור קשורים בקשר חזק. למשל, צמח מוגדר כיצור שמתקיים מאור. צמח גדיר במונחים של אור! זה מפתיע!

קריאה מדרשית של סיפור בראשית: “ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור". לפי תפיסות די חזקות היום הביטוי "יהי אור" לפי הפשט של הפשט הוא לא קוהרנטי בתחינה פילוסופית. בסיפור בראשית יש על ההתחלה בעיות קוהרנטיות. למה זה לא קוהרנטי? כי כדי להתכוון לנמר (העבודה של קריפקה) אני חייב להצביע על נמר, אני חייב שנמר יהיה בעולם ממש. אם יש לי בראש כל מיני תיאורים על נמר זה לא מספיק. באופן אחר: נגיד שלא היה אובמה עד היום. אי אפשר לומר "יהי אובמה".
אפשר להציל את זה אם נאמר שאלוהים הגדיר את האור (השאלה – למה אלוהים התכוון כשהוא אמר אור?) בעזרת הדבר היחיד שהיה באותו רגע – הוא עצמו. מסקנה: האור קשור באיזשהיא צורה לא טריוויאלית עם אלוהים עצמו.

אנחנו רוצים עדין להגדיר את טיב הקשר בין שני המובנים של האור – קשר שהוא לא שיתוף השם ולא מושגי. ההצעה הראשונה היא להגיד שהקשר הוא בדיוק כזה – לא שיתוף השם ולא מושגי. הנתון הבסיסי הוא החוויות שלנו עם אור. המושג הזה מופיע...
קחו מושג כמו האצלה. מה זה בדיוק האצלה? קשה להגדיר בבירור. אפשר לתת משלים.
מה עם מושג שנקרא נובלת – שתי מונחים: פרי שנבל לפני שסיים להתפתח, ובמשמעות אחרת – פרי שנבל (אחרי שהגיע למימוש). ההגדרה הראשונה היא המילונית. אם נאמר בשפה אריסטוטלית אז הקיום של הדבר הוא בפוטנציאל. הוא האלון בפוטנציאל.
מדרש הנובלת - בראשית רבה, יז, ה:
שלושה סוגי נובלות הן:
נובלת מיתה – שינה [-לשים לב – מצד אחד יותר משיתוף השם – מצד אחד אין כאן קשר מושגי מלא!]

אפשר להבין מה זה נובלת מתוך הדוגמאות.
מוות זה משהו טרנסדנטי. הוא לא ניתן לחוויה, הוא משהו שמעבר. בכל זאת, בתרבות אני תופס אותו דרך שינה. שגם זה משהו שלא ממש חווים.

הרמב"ם (?) מוסיף ש"נובלת נבואה – חלום". מצד שני יש אמירה שחלום הוא 1/60 של נבואה. כאן יש יחס כמותי. האמירה על הנובלת היא על יחס איכותי.

המרצה מנסה לפתח משהו חדש – יחס הנובלת שלוקח אותי מעבר.

באותו התפיסה – "נובלת העולם הבא – שבת”, שוב – דרך משהו בעולם תופסים משהו שהוא מעבר בעולם.
ודבר אחרון "נובלת אורה של מעלה – גלגל חמה". שוב, האור הפיסי מאפשר לנו לתפוס משהו שממנו אין לנו התנסות. אז אם אנחנו מקבלים את רעיון הנובלת בתור משהו שהולך מעבר לשיתוך השם והמושגי, אז אפשר לקבל את הקשר בין אורה של מטה ואורה של מעלה.

זה קצת לוקח אותנו לשאלה הגדולה בין שתי המשמעויות.

כשהנביא מדבר על היחס בין אור הגאולה לאור יומיומי הוא מבין את זה כדברים שונים לגמרי "לא יהיה לך עוד השמש לאור יומן ולנגה הירח לא יאיר לך והיה לך ה' לאור עולם", אבל הוא מבין את זה כנובלת (הוא בכל זאת לא משתמש בכסא כדימוי, הוא רואה איזה קשר, האור הפיסי כרושם, קשר למשהו אחר".

על המבחן:
יש מבחן בית. יהיו שאלות ו-48 שעות. מי שיש לו בעיה יכול לגשת. רק מה שלמדנו נדרש. התאריך הוא ה26.6, יום רביעי. יהיה צריך להגיש עד שישי בבוקר. את המבחן אפשר להגיש ללימור מודפס או במייל.

שיעור השלמה:
שבוע הבא נשארים אחרי.



יום שלישי, 11 ביוני 2013

פסיכולוגיה של העצמי - שיעור 13 - Nagel


שיעור 13 – 11.06.2013
2 - (1 2) Nagel - Psychotherapy of a Lower Level Borderline Personality Disorder

15 דקות ראשונות – לא הייתי.

מקריאים תיאור מקרה של קייט. קוראים בערך עד עמוד 12.
הגישה של מסטרסון היא של קונפרונטציה. המטפלת מעמתת אותה ישירות מול הבעיות שלה – למה את לוקחת סמיםף למה את לא הולכת ללמוד או לעבוד. יחד עם זה- פירוש טרנספרנט=ס קלאסי – מה שאת אומרת עלי הוא השלכה. כשאת שואלת אותי אם אני לא יכולה לעזור לך זה מתמיה כי זו השלכה – את משליכה עלי יכולת אומניפוטנטית שפעם היתה לך. הגישה היא אל האגו, המטרה היא לחזק את בוחן המציאות של האגו. יש דיבור ישיר עלי זה – למה את לא מפעילה את בוחן המציאות – כמעט במילים אלה. למה את שותה ועושה סמים במקום להרגיש. זו גישה של להפוך acting out לדיבור (פנימי ובתוך השעה). זה הקו הטיפולי הבסיסי של יחסי האובייקט ושל הדרייב דיפנס. כמובן שבכל שעה קלינית אםשר לשמוע עוד דברים; אפשר לשמוע כאן כל מיני אלמנטים לא ספציפיים שמשותפים לכל הגישות, למשל העובדה שקייט מרגישה שהמטפלת רוצה בטובתה, רוצה לעזור לה, דואגת לה וכו'. אבל האלמנט הספציפי הגישה הזאת הוא הקונפרונטצות הישירות.

כמה מילים על דיכאון – נטישה של מסטרסון בדיון עם טופין. מסטרסון בא מגישת יחסי האובייקט (-ויניקוט, מאהלר, מסטרסון). מסטרסון מסתמך על התצפיות הקליניות האמפיריות של מאהלר כדי לדבר על דיכאון הנטישה. מאהלר המשיגה תחנות התפתחות בציר יחסי האובייקט (בדומה לאלו שאנחנו מכירים מההתפתחות הפסיכו-סקסואלית; זה מתחיל מסימביוזה, עובר לpracticing – הילד מבצע את העצמאות והנפרדות שלו ורץ הרחק מאמא. מגיע השלב של הre-approachement – הילד מבין שהכישורים שלו לא מי יודע מה, והוא רוצה לחזור לאמא. ואז נוצרת הנדנדה שמסטרסון מדבר אליה – בין חזרה לזרועות אמא לעצמאות. הורה בריא שרואה את הנדנדה הזאת צריך לתמוך באגף של העצמאות מצד אחד ומצד שני לאפשר לו לחזור לזרועותיה. אמא שגורמת לבורדרליין קונסת את הילד כשהוא חוזר אליה ברגשות אשמה ובדיכאון נטישה – ואז אצל הילד כל פעם שיהיה מצב של נםרדות – מבן זוג וכדומה יהיה abandonment depresion.

ממשיכים להקריא בעמוד 19
שעה של נייגל נראת מאד דוה לקוצ'ינג. האם ייתכן שזה כך? טופין בהמשך אומרת את זה.
בואו נענה לה – למה זה לא קואצ'ינג?
הצמיחה קורית בכשל האמפתי (בתנאי שהוא מדוד, תסכול / סיפוק אופטימלי, בקל).

פספסתי גם את סוף השיעור