יום שני, 14 בנובמבר 2011

פסיכולוגיה ופוליטיקה - שיעור 3



שיעור 3


המדיקליזציה היא מה שמפעיל את מערכת בריאות הנפש. המעבר מסטטוס אחד לסטטוס אחר from person to patient הוא נקודה קריטית לתהליך הזה. כל אלה משמשים את החברה ליצירת קטגוריה נבדלת של אנשים שאובחנו באופן כזה או אחר. הדיאגנוזה הפסיכיאטרית שונה מדיאגנוזה רפואית אחרת; קיימת מורכבות רבה יותר, גורמים רבים יותר לוקחים חלק, בעוד שהדיאגנוזה הרפואית פחות או יותר אוניברסלית, בדיאגנוזה הפסיכיאטרית לוקחים חלק גורמים נסיבתיים – תרבותיים רבים. המאה ה-20 הוגדרה ע"י הוגים שונים כ"מאה הפסיכולוגית", האדם כ"אדם הפסיכולוגי", והחברה כ"חברה פסיכולוגית", ותהליכים אלה נמשכים אל תוך המאה ה-21 ואף מתעצמים. זהו האדם המודע לעצמו, המתבונן פנימה אל תוך עצמו ומניעיו. (בתקופות אחרות היו האדם הכלכלי והאדם הפוליטי).

המדינה הטיפולית the theraputic state: כל מדינה מערבית שמפתחת שירותי בריאות נפש היא מדינה טיפולית שאמורה לדאוג לשלומם הנפשי של אזרחיה בצד הדאגה לבריאות הגופנית שלה. [בהמשך הקורס נעמוד על ההשלכות של העניין הזה לחיי היומיום שלנו – עד כמה המדינה ממלאת את שליחותה, ומה קורה כשאנו סוטים מהדרך שאנחנו מתבקשים לצעוד בה כחברים בקהילה.

יצירת המבנה the case הוא אבן הפינה ממנה בנוי מבנה העל הקרוי המדינה הטיפולית. הטענה – המדינה מפעילה פס ייצור של מקרים פסיכיאטריים, וכנגד פס הייצור הזה קיימות בחברה גם מגמות של הכחשת פתולוגיה, או הכחשת היותו של האדם מקרה. הממסד הפסיכיאטרי נאבק בתופעה באמצעות הסברה, תעמולה או "חינוך הציבור לבריאות נפש". אם כך, יש שני ערוצים – האחד של הכרה בכך שבני אדם עלולים ללקות בהפרעה נפשית, ומסלול נגדי של הכחשה.

הכחשה denial הוא גם מנגנון הגנה קדום מבחינה התפתחותית, שהשימוש בו נעשה בתכיפות רבה, והוא מקור, עפ"י המקורות, להיווצרותם של סימפטומים נפשיים.
השוונו כבר בין ציד מכשפות לבין תיוג מקרים פסיכאטרים, ובין שאר נקודות הדמיון בין פסיכולוגי הייצור של שתי הקטגוריות, המושג הכחשה משותף לשתיהן. מכשפות נלכדו ע"י משטר האינקוויזיציה, הובאו ראיות והן הועמדו למשפט, וההכחשה היתה נחשבת לראיה נגד המכשפה הפוטנציאלית.
הכחשה בבריאות הנפש – דוגמא מאיתנים, שנות ה-60: היה טרנד של ניסיון ליצור חברה מעין דמוקרטית בבתי החולים לבריאות נפש. במסגרת כך היו "ישיבות מחלקה" בה החוסים ואנשי הצוות נפגשו פעמיים-שלוש בשבוע ודנו בנושאים, לאו דווקא קריטיים (איזה סרט יקרינו?). בישיבה כזאת כולם ישבו מעגל (גם שם היתה סגרגציה – הפרדה בין החוסים ואנשי הצוות), ואחד החוסים יצא מהמעגל. כשנשאל למה הוא ענה שהוא אינו חוה ורוצה לחזור לחייו ולהמשיך לעבוד כחשמלאי. בתגובה נאמר לו שאם אינו חושב שהוא חולה סימן לכך שהוא חולה יותר מכולם במחלקה. כלומר – מי שנמצא במתקן רפואי ומכחיש את מחלתו זהו סימפטום לפתולוגיה. עם השנים אותו אדם אימץ, מן הסתם, את התווית.

האם קיימת מחלת נפש?
אדם בשם תומאס צאז czacz כתב מאמר בו הוא כופר בקיומה של מחלת נפש. הוא טוען שיש מחלה ביולוגית בלבד ואילו מחלת נפש היא מטאפורה. האיש הזה כפר בעיקר והתחיל אחריו ציד מכשפות. ראש שירותי בריאות הנפש דרש מהמוסד בו עבד האיש לפטר אותו, ללא הצלחה (הוא היה פסיכיאטר), אבל תלמידיו ועוזרי המחקר שלו פוטרו בזה אחר זה --> ציד מכשפות!. צאז זכה לכינויים דיאגנוסטיים עסיסיים וכל זאת משום שהתנגד לתופעת המדיקליזציה.

קצת היסטוריה -
מאה 16, רופא גרמני בשם יוהנס ויינוס ניסה לחלץ נשים שהוכרזו כמכשפות מידי האינקיוויזציה ע"י הכתרתן כחולות במחלת המלנכוליה. קדמונים האמינו שמדובר במחלה גופנית. הרופא לא כפר בקיומן של מכשפות אבל טען שהשטן הפעיל אותן משום שהן לוקות במלנכוליה, וביקש לטפל בהן.
במאה ה-18 רופא צרפתי ביקש לנתץ את שלשלואותיהן של חולות במוסד בריאות נפש שאותו ניהל. המהעמד מונצח בציור, גם הוא זכה לכינויים פסיכאטריים.

חזרה למדינה טיפולית – המדינות הן מדינות לאום, הכינוי הזה משמש לתיאור מערכות ענק חובקות כל של בריאות נפש שקיימות במדינה המודרנית.

רדוקציה – תרגום של יחידה גדולה ומגוונת לכלל יחידה מצומצת. את העושר הפסיכולוגי מצמצמים ל(מספר הגדרות קליניות?)
מודל זה תומך בדטרמינזם הביולוגי שעל פיומיש גורמים ביולוגיים שמחוללים התנהגות נפשית, והוא פופולרי היום.
רדוקציוניזם ודטרמינזם –-> the faulty machine model “מודל המכונה המקולקלת" האדם ה'לקוי', על כל מורכבותו הוא מכונה שהתקלקלה, ועל אנשי המקצוע לזהות את התקלה (דיאגנוזה) ולתקן אותה. דימויים מעולם מכונאות הרכב.
המטפל ההתנהגותי מתבונן במטופל כמכונה מקולקלת שצריך לתקן אותה. במידה בה אני לא מליח לעלות בלעלית והמטפל גומל אותו מהקלסטרופוביה – יבורך, נפטרתי מהסימפטום ואני נכנס למעית עם שיר חדש בלב.

שלושה מקורות של סיפורים – בריה"מ, ארה"ב וישראל.

ארה"ב, סוף שנות ה-60. דניאל אלסברג, היה פקיד בכיר בפנטגון. מלחמת ויאטנם, הפצצות מסיביות של חיל האוויר האמריקאי. אלסברג מדליף את מסמכי הפנטגון, בהן נתגלה שהאמריקאים מתכננים הפצצות שעלולות להביא להרג המוני בקמבודיה. חולל רעש בעולם, ארה"ב מוצגת כמדינה דורסנית והרסנית. ארה"ב מתלבטת איך להייחס לאלסברג. מצד אחד אפשר לשפוט אותו על הדלפת מסמכי מדינה, אך הם חיפשו דרך למחוק את המעשה. אלסברג עבר פסיכואנליזה, הCIA הקים צוות שהיה אמור לנתח את אישיותו של הפקיד הבכיר, ואחרי ניתוח חומרים שונים הם הגיעו למסקנה שהאדם הוא פטריוט אמריקאי ורצה להציל את דימויה הקשה של אמריקה שנחשף ע"י המסמכים, פעל ממניעים טהורים. המסקהנ לא מצאה חן בעיני ממני הוועדה, ולכן החליפו את הצוות. הצוות החדש ניסה להשיג רישומים של האנליטיקאי שטיפל באלסברג, ופרצו למשרדו אך לא מצאו שם את התיק ונאלצו להסתפק במסמכים שקיבלו ממעסיקי אלסברג. הגיעו למסקנה שהוא העתיק תוקפנות נגד הנשיא והאנליטיקאי שלו ולכן פעם כפי שעשה. פרט ביוגרפי: אמו, אביו ואחותו של אלברג נסעו במכונית, והיתה טעונה, אמו ואחותו של אלסברג נהרגו, ומכן הוא נוטר טינה לאביו ונסללת הדרך למעשה.

מכתב שהופץ בקרב אנשי בריאות הנפש ובו התבקשו לחוות דעה על מועמד לנשיאות ארה"ב. זהו אדם שהיה ידוע בדעותיו הימניות ובגזענותו. התשובות שהתקבלו הוא שהאדם אינו שפוי ואינו ראוי למלא תפקיד של נשיא. (וזה בלי שראו את האדם מימיו, אלא רק היו חשופים אליו בתקשורת). לאחר שהדברים הופצו והשפיעו על דעת הקהל האדם הסיר את מועמודו – רצח אופי.
רופאו האישי של ריצ'רד ניקסון יצא בקול קורא בו טען שמן הראוי שמועמדים יעברו בדיקה נפשית – כלומר אנשי מקצוע יקבעו מי ייבחר לתפקיד פוליטי.
במאמר תגובה, תחת הכותרת "מי ישמור על השומרים" נשאל כיצד תהיה חסינות מפני הטיה פוליטית של אנשי בריאות הנפש.

בתקופת מלחמת לבנון הראשונה יצאו פסיכיאטרים ירושלמיים בהצהרה לעיתונות לפיה מן הראוי שהמדינה תמנה צוותים מקצועיים שיוכלו לחשוף את מניעיהם החבויים של מנהיגים מחרחרי מלחמה. ההצהרה המקצועית ה'תמימה' הופנתה לעבר אריאל שרון. ראוי שאותם המניעים החבויים ייחשפו בפני הציבור כדי שידעו כיצד להגיב --> המדיקליזציה בשירותם של פוליטיקאים.
סוף שנות ה-60, ארה"ב, פסיכולוג בשם קליין מאוניברסיטת בוסטון, הימים ימי הסיקסטיז, והתרבות הפסיכדלית (...) (שנביאה היה אדם בשם טימותי לירי – פרופסור לפסיכולוגיה מהרווארד, באותו זמן לקיחת סמים היתה נחשבת הרחבת התודעה). בעיר בוסטון התיישבו בני נוער בלב העיר, בפארק, ושם עשו אהבה ולא מלחמה "save water – shower with a friend” הם התפשטו ע"פ הפארק, והמשטרה חיפשה דרכים לפנות אותם בעדינות. קליין גוייס כדי לבחון אפשרויות כיצד לנהוג בהם. למעשה הטילו עליו את המשימה לעבור בפארק בין הקבוצות השונות ולאתר אנשים שנראו חזודים בעיניו בהפרעה פסיכיאטרית כלשהו. המחשבה היתה שיזהו בני אדם שחולים המחלה נפשית, ואז תהיה להם עילה לסלקם ממסצ'ואטס, או לאשפזם. כשקליין הבין מה נדרש ממנו הוא סירב לעשות זאת.

  • הסיפור של גרישה פייגין, הוזכר כבר.

גריגורנקו – גנרל, גיבור ברית המועצות, סוף שנות ה-60. גריגורנקו פעיל להשגת זכויות אם. אובחן כבעל "דלוזיות של תיקון עולם" – אבחנות שינקו מהאינטרסים הפוליטיים של אותה תקופה [יתחלף השלטון, יתחלפו האבחנות]. כלאו אותו במתקן רפואי, עורר סערה בארצות המערב והגיעה לארה"ב, ושם צוותים של פסיכיטרים החליטו לבדוק הכצעקתה, וגילו שהוא שפוי לחלוטין והסובייטים נטפלו אליו כדי להשתיק אותו.

בארה"ב דברים אינם כה בוטים, אבל דיאגנוזת ההומוסקסואליות עברה שינוי בעקבות הצבעה ב-1973. אבחנת ה-PTSD נולדה עם תום מלחמת ויאטנם ושובם של חיילים פגועי נפש ממש לארה"ב. הסנטימנט הציבורי כלפי החיילים היה שלילי מאד, ותרם להרגשת הביזוי והרדיפה שחיילים רבים הרגישו. אבחנה זו היתה אמורה לשחרר אותם מהסיוט הערכי שהם היו נתונים בו.
--> אבחנות הן תלויות נסיבות, מצב ואינטרסים, בעולם הפסיכיאטריה הרבה יותר מאשר בעולם הרפואה.

פרשיה עדכנית – גולדסטון. משפטן בשם רובינשטיין הגיע למסקנה שיש לאשפזו במשך כל ימי חייו. הוא שומט את הקרקע מתחת לדברים שהוא פרסם, ובכך מנסה להטות את דעת הקהל ולהציג אותו ככלי ריק.

לפני שנים ערך פסיכולוג קליני מחקר על בניהם של יורדים לארה"ב. הימים היו ימים בהם היורדים זכו לגנאי (רבין - “היורדים הם נפולת של נמושות"). במחקר שפורסם והדהד בעיתונות טען שכתוצאה מחיי הנהתנות בארה"ב הם נוטים ללקות בהפרעות נפשיות. כאן אנחנו רואים איך ביקורת מוסרית הופכת לתיוג של מועדות לפורענות נפשית.

1929, גרשון שלום מגיב על דברים שהשמיע פסיכיאטר ירושלמי בשם רוזנטל. אותו רוזנטל התבקש לקבוצה קטנטנה שצמחה באוניברסיטה העברית "ברית שלום". בין חבריה נמנה נגיד האוניברסיטה – מגנס, מרטין בובר, גרשון שלום, עקיבא סימון ועוד אישים, שכולם פרופסורים באוניברסיטה העברית ומוצאם ממרכז אירופה. זו קבוצה שדגלה בהתפייסות עם הפלסטינאים ומדינה דו לאומית. הם נתפסו באופן שלילי ע"י הממסד. רוזנטל טען שהם פסיכוטיים. גרשון שלום טען שללא קשר להפרעות נפשיות על מי שרוצה להגיב לטענות הפוליטיות- אידיאלוגיות שלהם בטענות דומות "ציון במשפט תיפדה ולא בפסיכולוגיה" :).

כמעט רפליקציה הופיעה נגד שלום עכשיו בג'רוסלם פוסט. הוא טען שאין בהם שמץ של הומאניות משום שהם מזדהים עם התוקפן (בטלהיים, נכלא במחנה ריכוז ושם לב שחלק מהאסירים מזדהים עם תוקפיהם).

דוד נמלט משאול ומוצא מקלט אצל אכיש מלך גת (ציטוט משמואל). בעת העתיקה היה סטריאוטיפ של איך מתנהג מטורף – מזיל ריר על זקנו, מתהולל וכו', שלומר – הסטריאוטיפ והאפשרות לאמץ את הסטריאוטיפ היו קיימים כבר אז. אכיש נופל ברשתו "החסר משוגעים אני". יש מדרש שטוען שאשתו ובתו של אכיש היו פגועות נפש ולכן הוא נבהל כך. יש כאן מודל שפותח ע"י סוציולוגיים שקוראים לו מודל שמשהו שמשמעותו משהו, ואיש בשם גופמן שתחזה וחדר לבית חולים פסיכאטרי על מנת לערוך תצפיות במסווה של מדריך טניס. טבע מושג בשם impression management – ניהול רשימם. דוד ידע בדיוק איך לנהוג כדי לעורר את הרושם הרצוי.