יום רביעי, 29 במאי 2013

מעשה בראשית - שיעור 10


שיעור 10 – 29.05.2013


בעניין הקסם בעולם, יש להפריד בין תפיסות פוליתיאיסטיות ומונותיאסטיות. לא כל ההוגים החילונים עושים את זה – דוקינסף למשל, מזכיר את שתיהם באותה נשימה. בתפיסות פוליתיאיסטיות ברור שיש קסם בעולם – רוחות שמנהלות את העניינים, עצים מדברים וכו'.
  • יש שרואים במונותיאיזם את תחילת הסרת הקסם מן העולם – אלוהים מחוץ לעולם – אין יותר מדי כישוף, מאגיות... יש תפסיות שיראו בכניסה של מאגיה וכישוף לדת המונותיאסטית עבודה זרה.
  • עמדה נוספת – מהמונותיאזם מתחיל זלזול בעולם. הכבוד לטבע שנותן עובד האלילים (מקדש השמים וכו'). פתאום יש אל שעושה בטבע מה שהוא רוצה – מפר אותו, מתעלל בו, סותר את החוקים שלו איך שהוא רוצה... כאן מתחיל הזלזול בטבע! פויארבאך טען את הטענה הזאת.

בשיעור הזה נציג התנגדויות לעמדות אלה;

עמדה אחת היא עמדתו של לייבוביץ, לפיה העולם סתמי וריק ורק אלוהים לבדו הוא קדוש. עמדה זו מתבטאת בדרכים רבות, חלקן פוליטיות. מבחינתו יש הומוגניות – העולם הוא חול ואלוהים מחוץ לעולם. מבחינתו סיפר בראשית בא להגיד שאלוהים לא ברא את העולם (??). ממילא, כל קידוש של משהו – מקום, אדם, חשוד בעבודה זרה במקרה החמור יותר, ומקרה החמור פחות בעבודה שלא לשמה. הוא אמר על הציונות הדתית שהקשר שלה לאדמה הוא עבודה זרה. על הרב צבי יהודה אומרים שהוא אמר שהוא עבודה זרה בעצמו. יש לו אמירות חמורות מאד – על הכותל כדיסקוטל, על הרב גורן שיצא ותקע בשופר כליצן שתקע בשופר – העמדה הבסיסית שלו היא שהעולם הזה ריק מכל ערך. זו גם הסיבה שלייבוביץ מאד אהב את הפוזיטיביזם הלוגי – הוא אהב לצטט את ויטגינשטיין - “העולם הוא מכלול העובדות". זהו. זאת עמדה אמונית, שצומחת מתוך האמונה!

לייבוביץ (היידיגר?) ולוינס הם יותר מסובכים. לוינס מדבר על משהו מזוהם. חלק מהסיבה שהוא כל כך אוהב את האין והעיסוק בו היא שמבחינתו היש סתמי, הוא זיהום. מה שחשוב יותר הוא שגם אצל לוינס וגם אצל לייבוביץ מעמדו של האל כבורא מטושטש. אצל לייבוביץ האל ויחסיו עם בני אדם מוגדרים באופן מוחלט. המיצוי הוא במחויבות של בני אדם כלפי בני אדם (?). האל כמה שעומד ביסוד הטבע כבורא כמעט לא קיים. הוא האמין בזה – אבל זה לא כל כך נוכח בהגותו. לייבוביץ מאד נזהר מרדוקציה של אמונה להומינזם, בגלל מה שקרה באירופה (משהו עם חיילון...) ולכן האמין שיש לשמור על האל ועבודת האל כבלתי תלויים. לעומתו, לוינס דווקא כן אהב את הרדוקציה הזאת, של העולם הדתי לעולם האתי. במובן הזה הפרוייקטים שלהם הפוכים. כך או כך – אין לטבע שום ערך.

עמדה נוספת – יש מי שיראו גם את העולם וגם את המדע כמשהו תפל לגמרי. זוהי התפיסה שהטבע הוא רק קליפה, ועיסוק בכל דבר שאינו תורה הוא ביטול תורה. הטענה היא לא שכל המקובלים טוענים ככה, אבל יכולה להיות טענה כזאת – העולם הוא הדרגה האחרונה בהשתלשלות והוא סתמי.

לסיכום – הבאנו כרגע 5 עמדות בדבר הקסם בעולם (מונותיאזם כתחילת הסרת הקסם, מונותיאזם כזלזול בעולם, לייבוביץ, לוינס והעולם כתפל).

עמדה נוספת – יש עמדות שהעולם לא מקסים בהם, אבל הוא עדין טעון רגשית (למשל סארטר, שהיש מעורר אצלו בחילה – בחילה זה לא סתמי!).


עכשיו נבקר את העמדות האלה מבפנים – מנקודת המבט של האמונה (אין מה לבקר אם לא מקבלים את המושג קדוש). התיאור הזה שמביאים לפעמים הוא חלקי, לפעמים הוא מופרך ולפעמים הוא לא מספיק מעמיק. אלו בגדול שלוש העמדות לגבי הטבע.
אנחנו עוברים לאט מהשאלה האם העולם קסום או לא... הזיקות האלו בין טבע לאמונה הן הרבה יותר ממה שנדמה.

  • אם העולם הזה סתמי – למה מהללים את האל שברא אותו? “יוצר אור ובורא חושך...”
  • לייבוביץ יכול לענות שהוא מקיים ציווי "הבוחר בשירי זמרה" – אם היה בוחר אלוהים במשהו אחר אז האדם היה עושה משהו אחר! יש ציווי להלל והציווי להלל הוא על פי המקורות.
  • ישעיהו "כי הארץ כבגד תבלה... הביטו אל השמים ממעל ואל הארץ מתחת...” - אני משתמש בטבע אבל לא כדי להתפלא על היופי של הטבע אלא כמקפצה ללמידה על המוחלטות של האלה. אני מסתכלת על הדברים הכי גדולים ואומרת לעצמי שהם כלום לעומתו. לטבע יש תפקיד בלתפוס את המוחלט!
  • לויטגנשטיין בסוף הטרקטט יש אמירה ש"עולמו של המאושר שונה מאולמו של האומלל”, ומה שמענין זה החיבור ל"גבולות שפתי הם גבולות עולמי". לכאורה יש עולם אחד שבו משוטטים כולם – המאושרים עם האומללים. אפשר לומר "צר עולמי כעולם נמלה" – הכוונה היא לא לתפיסה כזאת (?) אלא לתפיסה יותר אידיאליסטית של המציאות. בתפיסה כזאת, שהוא עמדה מטאפיסית מסויימת. הטענה האם העולם מקסים או לא היא לא אודות הטבע אלא אודות האדם הצופה בטבע. קודם כל – עצם השאלה אם העולם קסום או לא מניחה שני דברים: 1. תפיסה מסויימת של קסם 2. היא בעצמה נפילה קיומית – האדם הדתי לאדם האסתטתי. השאלה אם העולם מדליק או לא אומרת שאתה במצב קיומי נמוך מאד. זאת הטענה הכללית. יקח זמן להסביר אותה. נפתח את הנקודה הראשונה. נחשוב על התואר "מכובד". לכאורה, פרדיקט חד מקומי. בבדיקה שניה זו לא טענה על האיש – הטענה שאדם מכובד אומרת שיש אנשים שמכבדים אותו. אם כך, התואר מכובד הוא לא תואר של האדם אלא של אנשים שמסכלים עליו. באותו אופן העולם מקסים או מלא הדר (או מעורר אימה) – אלו טענות על האופן בו אנשים צופים בעולם. ההערכות על העולם הן עצמן השתקפויות מנקודת מבט מסויימת שקשורות בעולם וקשורות במשקיף. הטענה השניה היא טענה שיש בעצם השאלה הליכה לכיוונים אסתטיים ולא לכיוונים דתיים. השאלה האם אמא שלי יפה או לא היא לא מעניינת – זה לא מה שחשוב, זה לא מה שמכונן את היחס שלי לאמא שלי. טענות כמו העולם מקסים או סתמי, ניתן להסתכל עליהן כמצבים מסויימים של תודעה. נגיע מכאן לאידיאליזם. לא תיתכן תודעה בלי תודעה של משהו – אנחנו מדברים על תודעה כנטועה בעולם. (...). אולי דרך אחת להבהיר את זה היא דרך שני שירים:

אושר שליו / רחל

תלולית החול
שמש רוותה
על תלולית החול – אני ואתה
ובלב
אושר שליו

חצאי צבעים
חצאי קולות
לא צריך לשאול
לא צריך לענות
העבר ידך על חלקת צווארי
בלב
אושר שליו
צרי


יש לנו שריד של חיים ליד תלולית חול. זאת תלולית חול טעונה. אנחנו מדברים על פיסת חלל זמן שהחיים מתחברים אליה באופן מאד מיוחד. תלולית החול היא ברקע, היא לא מהותית, אבל היא לא סתמית – היא מהווה מרכיב ותנאי בהוויה הזאת. תלולית החול מנקודת מבטו של מישהו אחר יכולה להראות אחרת לגמרי. תלולית חול תמיד מופיעה טעונה באופן מסויים.

חוויה אחרת לגמרי -

ארז ביטון

"ואילו אבא שלי היה אומר טוב חצי בית בארץ ישראל... לימים שלחו אותו לנקות מחראות... לימים התחיל להריח מן האדה ומן העצים ריח של גוי. לימים התחילה לבוא אליו מן האנשים שפה של גוי. ואני ברגעים של קנטור ופיוס הייתי אומר לו... ואיפה אתה ואיפה ארץ ישראל”.

פתאום חתיכת טבע, חתיכת אדמה, נראית אחרת לגמרי, נחווית אחרת לגמרי. זאת יכולה להיות אותה תלולית חול! מהי התלולית? קסומה או סתמית ומנוכרת? כמו בשיר של רחל או כמו בשיר של ארז ביטון? זאת שאלה לא טובה כי זאת לא תכונה עצמית של התלולית! היא נשקפת באופן אחר מחוויות אנושיות שונות של אנשים שונים.

אותו דבר לגבי התייחסות לשאלה הגדולה בדבר המציאות הטבעית.
בהלל יש למציאות פורצוף אחר. כשאני בתודעת הלל אז המאורות, הכוכבים, השמש, הירח... מופיעים באופן מסויים. בקריאה של ישיעיהו השמים הם אותם שמים אבל הם מופיעים עם הבעה האחרת! השאלה היא לא מהם השמים אלא מאיזה מצב תודעתי אנחנו תופסים אותם.
הטענה על הטבע כסתמי היא בסה"כ אחת ההבעות שהמציאות יכולה להביע. הטענה היא לא חשיפה של אמת. אי אפשר לומר "שלא יהיו לך אשליות – הטבע הוא סתמי. נקודה.” אז סתמיות היא לא המציאות, אלא הופעה של הטבע. מבע מסויים.