מעשה בראשית - שיעור 1

מעשה בראשית / מאיר בוזגלו

שיעור 1 – 27.02.2013

הרעיון: הסרת הקסם מהטבע – פעם הטבע היה קסום, ויש אמירה שנשמעת מתחילת המאה ה-20 (אבל יש מבשרים מוקדמים יותר – כמו שילר) שאומרים שבתהליכים של מאות שנים הטבע אבל תהליך של שאיבת הקסם ממנו. זה נחשב חלק מהסיפור של מודרניות.

נדבר על ההתפתחויות החברתיות, מדעיות פילוסופיות שאפשרו את הסרת הקסם (שיעורים ראשונים).

במוקד של כל השיחות האלה יש מאמר מאד חשוב של מקס וובר שנקרא "המדע כייעוד". זה מאמר שהוא נתן לקבוצת סטודנטים לפי בקשתם ורובו המכריע של הקורס מזוהה עם המענה למאמר רב השפעה זה (שמנסח את עיקרי תורתו של וובר).

נבחין בין שתי משמעויות בסיסיות וקשורות:

1. הסרת הקסם מהטבע
2. הסרת הקסם מהמדע

באותו מאמר של וובר הוא אומר שסר חינו של המדע... אם המדע הוא חישובי וכל ההתייחסות לטבע, למה יקרה הופכת להיות עניין לחישוב אז סר הקסם (הם כמובן קשורים).

המון מאמרי תגובה קשורים לre-enchantment - החזרת הקסם. פעם הקורס עסק בזה, היום הוא ביקרותי כלפי שתי הגישות.

הנושא הוא בתפר בין הרבה תחומים – אנחנו נדון בו כפילוסופים. מקובך לראות בנושא הסרת הקסם תהליך שמגדיר מעבר מחברה מסורתית למודרנית. בתפיסות מסורתיות היתה תפיסה שהעולם הוא מעין אחדות אחת, אורח חיים שמסתכל על הטבע כמגלם כוחות ורוחות, כקדוש, ואז כל הסיפור נהיה חיוור, והתלווה לזה הוצאה של כל מימד קדוש מהטבע. זה בד"כ קשור להוצאה של תפיסות אנימיסטיות – העולם חושב, העצים שמחים ואז בא משהו שמפנצ'ר את הכל. הסרת הקסם נתפסת כמאפיין של חיילון, של תפיסת עולם חילונית. עניין זה הוא בעייתי, (-לראות כחלק מתפיסת עולם חילונית) כפי שנראה בהמשך.

עוד נקודה ביקורתית – חושבים שאם מוצאים את כל המאגי מסתכלים על הבריאה כמשהו שלא מגלם רצון אלוהי, משהו סתמי. הריקון הזה, בד"כ לא הבחינו בין הוצאה של אלים וכישוף מהעולם לבין הוצאה של רצון כלשהוא, של אלוהים מהעולם. כך וובר – לא מבחין בין דה-מיתולוגיזציה לבין חיילון (השני הוא הוצאת הדת מהטבע). יש סיבות לכרוך את שני הדברים יחד, מן הסתם.

התפיסה הזאת די משותפת, כל מיני ביטויים לה, שהעולם הזה חסר תכלית. התיאוריה האטומית – יש ים של 'גולות' מסתובבות וזה מה יש. וכל העניין של כוונות ותכליות מרוקן, ולכן נתפס שהעולם סתמי. אבל יכולים להיות ביטויים – לאו דווקא מוובר – רואים את הטענה הזאת מכל מיני כיוונים. למשל, גודמן כתב כמוטו משפט שמיוחס לוויריג'יניה וולף: “art is not a copy of the real world. One of the damn things is enough” - הפירוש של מאיר: מה יש לי לצלם משהו ריק. החיילון יאמר שהאומנות יכולה לעורר משהו אחר – היא צצומחת מתוך הסתמיות, ויש בכוחה להתעלות מעל הסתמיות. זה מיוחס באופן גורף לתפיסות אתיאיסטיות, חיולוניות, מכניסטיות, אבל נראה שיש גם תפיסות דתיות שלא מייחסות שום משמעות לעולם הזה. למשל הרבה מקוצק: העולם הזה כולו לא שווה אנחה אחת. או תפיסות קבליות שיאמרו שהעולם הוא קליפה. או לווינס, שקורא ליש זיהום. בהשפעת סארטר – העולם הוא בחילה (?) מהקיום. יש בעולם תפיסות דתיות מאד חזקות שרואות בקיום סתמיות מוחלטת. נציג חזק – לייבוביץ – הוא מזוהה עם העמדה שהעולם הזה טפל, וקדוש – רק מה שמחוץ לעולם. אין קדושה בעולם. לכן העמדה הגורפת שמזהה את הסרת הקסם עם חיילון קצת מפתיעה על רקע העובדות הנ"ל, שיש עמודות דתיות שלא מייחסים שום משמעות לטבע. יוצא דופן, שמייחס משמעות לטבע, הוא הרמב"ם. אבל הרמב"ם הוא יוצא דופן בכל הסיפור הזה! ננגיד שתי קריאות: הרמב"ם מול וובר -

• קטע של הרמב"ם, שבד"כ לא התקבל - הלכות יסודי התורה פרק ב': “והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו... בשעה שיתבונן האדם במעשיו ובברואיו הנפלאים... מייד הוא משבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע את ה'”. [יצאו נגד הרמב"ם עוד לפני החיילון כי לימוד התורה נחשב קודם לעיסוק בטבע. הרמב”ם לא היה בקונצנזוס, וזה חשוב].
• וובר – המדע כייעוד: “והיום, מי מלבד כמה ילדים מגודלים שניתן עדין למצוא כמותם במדעי הטבע מאמין עוד שממצאי (המדע) יכולים ללמד אותנו משהו על משמעותו של העולם או על הדרך שניתן להתחקות באמתעותם על משמעות כזאת...”. הוא יוצא נגד תפיסות נוצריות שאומרות בדיוק את מה שקראנו ברמב"ם. הוא מזלזל בהם! “ילדים מגודלים". זה חלק מפינצ'ור העולם : ) .

יש קולות שיאמרו שהממונותואיזם עצמו מתחיל בהסרת הקסם מהטבע – עם הסרת אל הטבע, אל השמש, אל הים... הסרת הקסם נתפס (הוא מבקר!) כחלק מהנרטיב של האני המודרני, חלק מתהליך החיילון, אבל כאן רואים שזה חלק מהיהדות, ואולי מובנה לתוך המונותיאזם מההתחלה. אלו לא דברים ספקולטיביים – למשל ישיבות תיכוניות יאמרו שלמדעי הטבע אין שום ערך אמוני, ולכן אפשר ללמוד מקצועות חול אחרי מקצועות קודם רק לשם מקצוע. זה לא רמב"ם!. יש תמימות דעים בין וובר ובין תפיסות דתיות שאומרות שלטבע אין שום ערך. [אנחנו מגיעים ל"נקודות חמות" – עניינים פוליטיים, וזה מכוון].

היום יש ריאקציות מעניינות להסרת הקסם מהטבע. יש פריחה של מה שנקרא "פגאניזם". הפגאניזם חוגג! הקרבת קרבנות וכזה. בדרום אמריקה היה טקס שהועתק מאפריקה. הפגאניזם מגיע עם פמיניזם – כי מקום האישה בפגאניזם היה הרבה יותר משמעותי. יש עדנה לפגאניזם – ניאו-פגאניזם. כל זה הוא בתגובה לdis-enchantment. במידה מסויימת כל הניו אייג' הוא תגובה לכך. אומרים שהסרת הקסם היא סוף המיסטיקה. השאלה היא איך זה שהמיסטיקה פורחת יותר מאי פעם קווקא במרחבים חילוניים. האם יכול להיות שיש קשר יותר עמוק בין חיילון ונהיה אחר מיסטיקה יותר חזק מהקשר בין דת ומיסטיקה? האם זה מקרה שהניו אייג' כל כך כרוך במיסטיקה? האם צריך להפוך את האמירה שחיילון כרוך בדה-מיסטיפיקציה ולומר שחיילון דווקא הולך יד ביד עם מיסטיקה?

טענות על הסרת הקסם נראה בתפיסות פוזיטיביוסיות שמדברות על עובדות (ויטגינשטיין, קארנאפ, עוד מישהו). “לכל הפסוקים ערך שווה, מובנו של העולם חייב להימצא מחוץ לעולם... בכל העולם אין שום ערך ועם היה קיים לא היה ערך. אם יש ערך בעל ערך עליו להימצא מחוץ לכל התרחשות ולכל היות כפי שהיא (שכן הינם מקריים) לפיכך אין מקום לדיבור בעל ערך או על מוסר כי האתיקה היא מעל העולם". אנחנו רואים צדדים מיסטיים אצל ויטגינשטיין!

את זה רואים אצל לייבוביץ – העולם הוא תפל לגמרי – אין דבר כזה דבר קדוש – לא מקום קדוש, לא עם קדוש. רק הקב"ה לבד קדוש. זה מסביר את האמירה שלו על מקומות קדושים – שהם תרתי דסתרי. “הדיסקוטל" (על הכותל כשהרב גורן – הוא כינה אותו ליצן – תקע שם בשופר). לקבר רחל הוא קרא "קבר רחל הזונה". יצא ממש נגד קברי צדיקים. המודל שהוא הפנה עליו הוא ויטגנשטיין.

נלך אחורה – להתהוות של היחס לטבע. יחס של תרבויות שונות לטבע. כל מיני הבניות שונות של הטבע.

מבחינת יחס לטבע כדאי לשים לב שכמעט כל ההדרה (הדרת אלוהים משחקת תפקיד בריקון הטבע ממשמעות)... אפשר לראות דברים ראשוניים כבר אצל אפלטון – אם נאמר שהאידאות הן החשובות נובע מזה שהעולם לא חשוב. זה מעבר מפילוסופיות שמתעניינות בטבע (הכל מים או לא הכל מים). כשמגיעים לאבי הפילוסופיה שלנו – סוקרטס, אין לו עניין בטבע. מתוך פיידרוס – הם יוצאים לטייל:

פיידרוס: בוא, יש שם צל וגם רוח נשימעה ודשא

סוקרטס: אם כך הובל אותי לשם

פ: האין זה המקום בו על פי הסיפור (מיתולוגיה כלשהיא על חטיפה מהנחל)

ס: אולי

פ: אולי כאן ממש קרה הדבר.. דומה שמקום יפה למשחקי נהרות

ס: לא כאן אלא 2-3 פרסאות במורד הנהר, יש שם גם מזבח

פ: אתה מאמין שהסיפור הזה אמת?

ס: אם אטיל אמת בסיפור לא אהיה יוצא דופן (מציע הסבר טבעי על הרוח שהרגה ואומר שעל זה הלבישו מיתוס).

סוקרטס אומר שהוא לא מתכוון לדון בזה כי אין לו פנאי לדברים האלה – לנסות ליישב את המיתוס עם השכל. הוא אומר שאיננו יכול עדין לדעת את עצמו – יש לו בעיה יותר דחופה מלעשות 'פלפולים' על מיתוסים. בינתיים זה מעסיק אותו, ולכן איננו מתעניין בדברים כאלה בינתיים. מה שמעניין את סוקרטס זה אם יש בו משהו אלוהי או לא.

(את אותה שאלה אפשר לשאול גם לגבי העיסוק בעצמו... איך קבענו מה חשוב יותר? מה הכרחי?).

---הם מגיעים לעץ אליו הלכו.---

ס: הרי זאת פינת חמד. מתחיל לתאר את הטבע בפירט רב. אידיאליזציה של הטבע – פלג של מים צוננים מתחת לעץ גדול, אוויר צלול, דשא סמיך בדיוק במידה הדרושה... מורה דרך יוצא מן הכלל הייתי לי פיידרוס ידידי!

פ: ואילו אתה ידידי אדם מוזר כאין כמותו! ... דומה שאינך יוצא את העיר לעולם!

ס: עליך לסלוח לי שכן שוחר דעת אני. הנופים והעצים אינם מלמדים אותי דבר, ואילו האנשים שבעיר דווקא כן.

--> הגילוי של הנשמה (אנשים / עצים) הופך את העניין בטבע ללא מעניין. זה עוד לפני האידיאות. יש כאן ריחוק, חוסר עניין, פרידה מהטבע. זה לא במקרה שאפלטון, אבי הפילוסופיה, עוזב את החברה' שמתעסקים בטבע. מה שמעניין אותו הוא לא הטבע אלא הנשמה.

זה בא ביחד – מצד אחד חוסר עניין במיתוס עם חוסר העניין בטבע. היתה יכולה להיות אמירה שסיפורי המיתוס לא מעניינים אלא הטבע. פיזיקאי מודרני היה יכול לומר את זה. אבל לא. למה? כי יש לו עניין בנשמה. ובאופן לא מקרי פה מתחילה הפילוסופיה. כבר פה אפשר לראות ניצנים מוקדמים של הסרת הקסם.

עוד קטע של פרידה מהטבע – שיר של רבי יהודה הלוי:

כנידה היתה תבל לפני

ביען יקרה נפשי בעיני

אשר חלקה לבלעדיי כבודה

בעת רעתה אשר חלקי אמוניי

התבחר בי? ואני משנאה

ואבחר בה? והיא מכשול בעיני (-דואליזם גוף/נפש)

אני יבם ולא אחפוץ לקחתה

והיא חולצה ויורקת בפניי. (אנחנו רואים את הסכסוך של האדם עם הטבע בגלל שיקול של גילוי הנשמה. כל זה זה סיפור רקה להצגה- הרומן של ריה"ל עם הנשמה, עם הקב"ה).

וובר יבוא ויאמר באופן מטאפורי שא חזבנו על העולם כמרחב חי, תוסס ונושם – העולם מת. העולם הוא תפלות אחת גדולה. אם לפני זה היה את ניטשה שדיבר על מות האל, אנחנו מדברים פה על מות העולם. המהלך הנטורליסטי (שהופך את הדם למרכיב בטבע – לא כמו סוקרטס וריה"ל) בשילוב עם הסרת הקסם יוצא לא נשים. אם האדם הואחלק מהטבע (חקר המוח, אבולוציה, פסיכולוגיה מודרנית) והטבע מת --> נובע מכך שהאדם מת!. בתפיסות המודרניות ההבדל בין הדתי לחילוני הוא שעבור הדתי נשאר אלוהים והאדם, ועבור האתאיסט שמקבל נטורליזם ומקבל את הסרת הקסם הכל הלך!

אפשר לדבר על נטורליזם בלי הסרת קסם – פנתיאזם יכול להסתדר עם נטורליזם ואפילו לתת מקום לאדם (אצל שפינוזה אין מי יודע מה מקום לאדם – הכל אלובים ואין עדיפות לאדם).

אבל בשילוב בין נטורליזם והסרת הקסם הכל מת.

כשעזבנו תפיסות אריסטוטליות עם המדע המודרני לא ידענו לאן אנו הולכים, אבל בסוף הכל קרס! היו נסיונות להציל דברים – נגיד דקרט ניסה להציל את הנפש, אבל תוצאה הסופית הוא שהכל קרס.

מהלך הקורס:

• מדע --> המוקד – המאמר של וובר "המדע כייעוד" – 2-3 שיעורים (במודל) – זה המוקד של הקורס --> מדע כעבודה --> מהפכה תעשייתית, סרט נע --> ניכור (מרקס) --> הומוגניות, גם המדען עובד ונשלט על ידי הבירוקרטיה. נגיע לנושא של העבודה (פילוסופיה של העבודה), נושא מאד מעניין.
• היחס בין עבודה וייעוד (אקסיומה של התרבות שלנו).
• עבודה --> השבת!
• נושא האור. תפיסה על האור, היחס בין אור במשמעותו הפיזיקלית ואור במשמעותו התרבותית.
• אקולוגיה – היחס של הטבע לטכנולוגיה
• ...

• זה סמינר, אחרי השיעור השלישי אנחנו מוזמנים לקחת עלינו משימות (יש ים של נושאים) ולהציג ברפרט (רבע שעה). [גם לפני אפשר].

דברים טכניים:

• אפשר לכתוב סמינר
• ציון בקורס אפשר לקבל או על ידי מבחן או על ידי רפרט.
• רפרט – היקף יותר קטן מסמינריונית – 7-8 עמודים, ספרות פחות רחבה, מאד ממוקד, ולהציג בכיתה רבע שעה – עשרים דקות.
• סמינר: צריך לדבר קצת על מה שרוצים בשעת קבלה – גוש 5 קומה 5 בין 10-11, אפשר לקבוע במיוחד. אפשר לעשות עבודות מאד מענייניות בתפר בין נושאים – פגניזם, עבודה, אקולוגיה...
• הוא קצת לא מרגיש טוב, נחתום על זה שיעור הבא.

הכנה לשיעור הבא – רקע בסיסי לוובר, “המדע כייעוד". Science as a vocation – אפשר למצוא גם באינטרנט באנגלית. לקרוא את המדע כייעוד לפעם הבאה. כדאי לקרוא מסביב – קצת על וובר, קצת על הסרת הקסם (בוויקופידה באנגלית). מהפכה תעשייתית, קפיטליזם.

למידה באינטראקציה ב' - שיעור 1

למידה באינטראקציה – סמסטר ב'

שיעור 1 – 26.02.2013

--פספסתי 20 דקות של לוגיסיקה, להשלים--

--אני מציגה שיעור שני אחרי פסח, ושיעור לפני אני צריכה לשבת עם כריסטה על מה שאני עושה--

ג'ונסון וג'ונסון עושים מחקרים על למידה שיתופית. כריסטה לא כל כך אוהבת את המחקרים שלהם כי הן משווים תפקוד ליחיד לתפקוד של קבוצה, תוך התייחסות לתוצרים של האינדיווידואל או הקבוצה. הם גם לא בודקים מה הידע שנשאר אחר כך!

אנחנו נתעלם מאשכול המחקרים הזה ונתייחס רק למחקרים ה"טובים" שמשווים את הלמידה במונחים של הידע שנשאר אחרי הלמידה אצל היחיד או הקבוצה. (פספתי עוד קצת, במצגת). חוקרת כזאת לדוגמא היא Howe – עשתה מחקרים עם השמה אקראית בבתי ספר (נדיר), ובדקה את רווחי הלמידה אחרי האינטראקציה. אחרי כמה שנים היא הסתכלה עע הדאדט שלה וגילה שאין רווחי למידה מיד אחרי האינטראקציה אבל בפוסט-טסט יש (בלמידה יחידנית אין). היא חיפשה בספרות ומצאה את אפקט האינקובציה (שנחקר לפניה בתהליכים קוגניטיביים). היא עשתה ניסוי ובדקה כל מיני אופציות. היא גילתה שמה שקורה עם האינטקובציה זה שהאינטראקציה עשתה פריימים לדברים שלא ברורים לתלמיד, או משמעותיים, ואז בזמן שעבר התלמיד הפנה יותר קשב לדברים שחסרים לו. זה מאד פיאז'טיאני.

סוג של שיח שקריסטה חקרה – ארגומנטציה

ארגומנטציה – סוג של שיח טיעוני בו יש חוסר הסכמה מסויימת וניסיון לשכנע. היא מצאה שיש קשר בין מספר ההסברים שהילד נותן לבין הרמה שלו לאחר מכן. זאת בעיה, כי כיוון הסיבתיות לא ברור.

(נימוק – הסבר שמטרתו לשכנע. למשל – לומר שהמקור של הידע הוא מקור מהימן).

זה סיכום מאד חסר.

מדברים על הפרדיגמה של קונפליקט קוגניטיבי שיוצר שינוי קונספטואלית. אבל זה נורא מורכב, אנשים לא עושים את הדברים מעצמם, באופן טבעי וספונטני. לכן בהרבה מחקרים שעשו לא קיבלו תוצאות.

מרגריטה לינון – אנשים צריכים תמיכה בכל שלב של המודל על מנת לעבור אותו.

לשיעור הבא – לקרוא פרק של כריסטה בו היא מסכמת שלושה מאמרים שונים "אסתרחן ושוורץ 2009” - הפריט הראשון תחת למידה שיתופית.  

פסיכולוגיה של העצמי - שיעור 1

פסיכולוגיה של העצמי / איתן בכר

שיעור 1 – 26.02.2013

דרישות הקורס

• המון עבודה
• קריאת מאמר ארוך שבועית – עד 40 עמודים באנגלית
• שתי הצעות לדיון ודיון בהן
• כל שבוע נצטרך להוריד מאמר ולהכין אותו
• לשבוע הבא יש לקרוא שני מאמרים: אחד של בקל "optimal gratification”– להכין לדיון בכיתה. להביא שתי הצעות לדיון. על ההצעות להיות אינטלגנטיות (להציג את ההבנה שלנו ולהסביר למה יש לנו קושי עם זה / להציג קישור לתיאוריות קודמות וכו'). מאמר שני של בייקר ובייקר – מאמר מבואי על פסיכולוגיה של העצמי. נותן מפה בסיסית טובה על הפסיכולוגיה של העצמי. לא יהיה על המאמר הזה דיון בכיתה (אלא אם מישהו רוצה במיוחד).
• מאמר פסיכואנליטי יש לקרוא פעמיים – והמהדרין שלוש. קריאה ראשונה היא קריאה רציפה של כל המאמר (חלק מהענפים תמיד יהיו לא מובנים, אבל כך לפחות כל העץ ישב לנו בראש. לפעמים חלק מהענפים לא חשובים לנו כבר – דיון בין הוגים שכבר לא רלוונטי וכו'). בקריאה השניה אפשר להכין נושאים לדיון. הקריאה השלישית היא לכיף :).

פסיכולוגיה של העצמי (שם מלא – psychoanalytic self psychology) – פסיכולוגיה שעוסקת בעצמי (למשל, להבדיל מפסיכולוגיה של האגו). הסלף – קוהוט קרא לו ____ - משהו שהוא מעבר לאגו, סופר אגו ואיד.

סלף בריא הוא a independent center of initiative – בשביל זה על הסלף להיות קוהסיבי, מתמיד גם מעבר למצבי לחץ, יכול לווסת רגשות קשים של דיכאון / תחושות קשים בעייתיים. זו תחושת הזהות המרכזית של האדם, מה שאנחנו מתכוונים אליו כשאנחנו אומרים "אני אוהב / רוצה / וכו' משהו". סלף לא בריא זקוק לפונקציות שיופעלו עבורו חיצונית (מבין רשימת הדברים שסלף חזק יכול לעשות). הוא דקוק לכך שהזולת יתנהג עבורו בself object- אובייקט עצמי. דוגמא של וולף (ספר מאד מומלץ מ-88, עשה קנוניזציה טובה של קוהוט ושל הפסיכולוגיה של העצמי). מהם יחסים של עצמי ואובייקט עצמי? ילד יושב בסלון מעיף כדור ושובר אגרטל. אם האמא שותפה להישג הספורטיבי של זריקת כדור גבוה וחזק היא נחויית עבורו כאובייקט-עצמי, ולא כאובייקט נפרד, היא ראתה את העולם דרך המשקפיים שלו. אם היא כועסת על שבירת האגרטל היא נחווית כאובייקט – כלומר כמי שדואג לעצמי שלו – היא מתנהגת במרכז עצמאי של יוזמה – היא מביטה על האירוע דרך האינטרסים שלה.

הציפיה שהזולת יתנהג כאובייקט עצמי עבורי היא ציפיה נרקיסיסטית – אני מצפה מהעולם שיתגייס ויפעל לפי האינטרסים שלי ולא לפי האינטרסים שלו. ופה מחדש קוהוט – נרקיסיזם היא לא תחנה בלתי בשלה שיש לנטוש אותה ולעבור לאהבת אובייקט. מה שכן חשבו הobject relationist (וויניקוט, פרברן, קליין...) אומרים שבאינטואיציה חשבנו שנרקיסיזם זה לא יפה, לא ראוי ובטח לא בוגר ובשל. אדם בוגר צריך לנטוש את הנרקיסיזם, שהוא, לפי פרויד הפניית ליבידו אל העצמי - אוטו ארוטוסיזם. התרומה הגדולה של קוהוט היא לומר שהנרקיסיזם לעולם לא ננטש. הוא מתפתח ומבשיל מנרקיסיזם נואש ונרקיסיזם גמיש – התייחסות של עצמי ואובייקט עצמי הדדיים ומתחלפים. למשל, באינטראקציות מסויימים עם בני זוג מתייחסים אל בן הזוג כאובייקט-עצמי (פנאי, תקציב, מין...) ועושים את מה שבן הזוג רוצה. אלו יחסים בריאים ותקינים בתנאי שהם הדדיים, גמישים ומתחלפים. לשם כך גם הציפיות הנרקיסיסטיות צריכות להיות גמישות. (אני צריך שבת הזוג שלי תהיה שם בשבילי היום כאובייקט עצמי, אך אם מסיבה מסויימת היא לא יכולה לעשות את זה כרגע, אני לא אגיב בזעם נרקיסיסטי מכלה/ התפרקות פסיכוטית / דיכאון כבד, אלא אגייס כוחות ואתמודד). אנחנו מצפים מהאדם הבשל שההיזקקות שלו לא תהיה היזקקות ארכאית (כמו של תינוק) אך כן מצפים שאדם כזה יהיה בעל ציפיות נרקיסיסיטיות לעיתים מזולתו להיות אובייקט – עצמי עבורו.

הפנמה ממירה – transmuting internalization – הפונקציות של הרגעה, של ביטחון עצמי הן פונקציות שצריכות להיות אצל העצמי (חוץ מרגעים מסויימים, גם אצל עצמי בוגר וחזק). אלו פונקציות של העצמי. אנחנו מביטים על הילד כאילו הוא השאיל אותם אל ההורה שלו, וכשהוא יתבגר הוא ייקח אותן חזרה אל עצמו ויפעיל אותן. וולף – יורש עצר צעיר מדי. הנסיך בן 5 במונארכיה, אבא – מלך מת. בפוטנציאל הוא יודע כבר להיות מלך, אבל בינתיים הוא משאיל את פונקציות המלכות למחליפים שלו, וכשהוא מתבגר הוא מפעיל את האומה שהופכת ל"מרכז עצמאי של יוזמה". הילד השאיל את הפונקציות להורה, אם ההורה סיפק סביבה אמפטית – מתי הילד ייקח את הפונקציות לעצמו? כשהאמא תיכשל! למשל – ילד צריך שיעסיקו אותו. אם אמא (או אבא!) לא יכולים לשחק איתו [=כישלון אמפטי. זו הגדרה אופרטיבית, לא נורמטיבית!] לאבא כואב הראש, אמא רוצה לקרוא עיתון – אז אם שיחקו איתו מספיק אז תהיה הפנמה ממירה – הוא כבר יודע קצת להעסיק את עצמו. המאמאר של בקל עוסק בזה – מתי כשל אמפטי הוא אופטימלי ומתי הוא קטסטרופלי. קוהוט קורא לתחושה של הילד תסכול אופטימלי – אם התסכול יהיה גדול מדי לא תהיה הפנמה ממירה. אם תמיד תהיה היענות מקסימלית לצרכיו ולא יהיו כשלים אמפטיים לא תהיה צמיחה. (קצת מקביל למושג של ויניקוט של אם טובה דיה).

מה קוהוט יאמר על אנשים שרוצים להיות אובייקט-עצמי בשביל האחר לא מתוך הדדיות אלא מתוך אלטרואיזם, רצון להיות טוב? קוהוט יגיד – so be it.

עניין הסיפוק– עניין מרכזי בפסיכולוגיה של העצמי. הרבה חושבים שפסיכולוגיה של הצעמי אומרת שתפקיד המטפל הוא לספק צרכים (למשל – הצורך בהתפעלות) שלא סופקו בילדות. זאת טעות. מה שהסלף פסיכולוגיה אומרת שכדי שהentity של עצמי מתפתח מסיפוק (בעוד ישויות אחרות – אגו, איד וכו' לא נבנים מסיפוק. להפך – הסופר אגו נבנה מתסכל – למשל, ההורה שלא מספק את הדחפים האדיפליים של הילד מהמין השני).

המזון הנרקיסיטי הראשון שהילד צריך הוא מירורינג אמפטי- התפעלות (מיוחס לאם, אבל זה לא הכרחי) – זה מזון נרקיסיטי חיוני, סיפוק נרקיסיטי “אמא אומרת שאני שר יפה”. היא מאשרת את האומניפוטנטיות של הילד. בגלל שאכן התעלו ממני הצורך הנרקיסיסטי הזה יפחת, יתכנס ויהפוך לקוטב בריא באישיות של אמביציות, שאיפות. אם זה לא סופק (אתם תראו את זה – ביצרות ספרות. או במטופלים), הצורך הנרקיסיסטי נשאר רעב, הוא נשאר ארכאי ומוגזם וגם שביר, ואז נוצר האם שאנחנו מכירים מהDSM עם התנודות בין דימוי עצמי גרנדיוזי לדימוי עצמי נחות. כאן בוודאי שהמטופל (בן 40, המטפל בן 25 נגיד) לא מצפה שהמטפל יתפעל ממנו! הוא ציפה את זה מאמא שלו כשהוא היה בןו שנתיים! אתם לא age apropiate! אמפטיה זה לא משהו חמים ונעים ודביק כזה, של מטפל שאומר למטופל כמה הוא נחמד. קוהוט זועם (במאמר) על הפירוש הזה של הפסיכולוגיה של העצמי. [שאלה לגבי ילדים – שם זה כן תואם גיל להתפעל? איתן: טיפול לא עובד כך. מטפל לא אמור להיות אנטיפט, אבל התפקיד שלו זה לא להחמיא. המשך ההערה: (בסוף השיעור) צריך להבדיל בין גורם קורטיבי, טיפולי לפי התיאוריה לבין פרמטר. פרמטר הוא כל דבר שחורג מהכלים הקורטיביים (אמפטיה, פירוש וכו'). פרמטר לדוגמא – מטופל מגיע רטוב מהגשם, המטפל לוקח לו את המעיל הרטוב ומקרב אליו את התנור. מטופלים רבים מתארים את זה כרגע טיפולי. לפי המגשה פסיכואנליטית זה לא מהלך קורטיבי, זה פרמטר. לגבי ילדים הכלים הקורטיביים הם כמו שהגדרנו. אבל אם מגיע ילד, אפילו בין 12, ואומר – תראה איזה ציור ציירתי, אז תגידו “וואו, איזה ציור יפה!” “וואו, איך בעטת בכדור יפה וחזק!” לא זה ירפא אותו לבד, אבל זה צריך לקרות המון עם ילדים. פסיכואנליטיקאים חשוכים של ראשית המאה לא היו אומרים שזה יפה. הם היו אומרים “מה גורם לך להביא לי מתנה היום?” “מה גורם לך לרצות שאחמיא לך?” איתן ממליץ לעשות זאת אם זה חוזר ונשנה. ההבדל הוא שהפסיכואנליטיקאים הראשוניים לא היו מחכים שהדבר ישנה כדי לומר את זה]. אמפטיה מתבטאת בכך שהמטפל הופך להיות זולת-עצמי תוך ויתור על העצמי. למשל: פציינטית שאמרה למטפלת שלה שהשיפור שלה חל מאז להתחילה לכתוב את הפירושים ביומן שלה, ושהוא בזכותה ולא בזכות המטפלת. אם המטפלת תאמר למטופלת "את תחרותית" זה פירוש נכון אבל רחוק-חוויה. זה לא פירוש נבון לאדם פגוע נרקיסיסטית. פירוש של אובייקט-עצמי יהיה "כמה טוב שאת מרגישה קומפטנטית בטיפול שלך את עצמך". כאן המטפלת מוותר על הסובייקטיביות שלה, על ה"אגרטל" שלה. היא מסתכלת דרך המשקפיים של הפציינטית ולא של עצמה. זאת הפונקציה של התפעלות מהפציינט. [הערה - שני אנשים לא יכולים לשמש אובייקט-עצמי אחד לשני במקביל]. אנשים חושבים שלומר "אתה צודק, זה באמת נורא קשה" – זה לכל היותר הדהוד, זו לא אמפטיה! אמפטיה היא ויתור על העצמי שלי, התחברות לזוית המאד ייחודית למטופל ואישור של הזווית הזאת (של המטופל). זה המקום ממנו האמא אומרת לילד בין שנתיים שהוא שר יפה או מצייר יפה. כל צופה מבחוץ יודע שזה לא כך! היא משוכנעת שהשיר יפה (אם היא משקרת זה לא יעבוד!) כי היא מחוברת לזווית שלו. מתוך מה שהוא מסוגל לו זה מדהים!

המזון הנרקיסיטי השני הוא אידיאליזציה (מיוחס לאבא, שוב- לא הכרחי) “יש לי אבא גדול וחזק (ואני חוסה בצילו”. המזון הנרקיסיטי השלישי הוא twinship - “אני ואבא עובדים ביחד בגינה".