12/04/2011
חירות רצון והכרח
שבוע 9
פיטר סטרוסון
זירת הויכוח – הזירה של השפה המדוברת. האופן בו הביטויים מתפקדים בשיח המוסרי והקיומי.
עד עכשיו ראינו רסיסים מהשיח הזה – כל אחד שלף משפט הכולל את המושגים והסיק מסקנות – האם זה מתיישב עם דטרמינזם או לא.
(יש לשאול האם ובאיזו מידה דוגמאות שאינן מהתחום המוסרי רלוונטיות, ובדוגמאות מהתחום של אחריות מוסרית יש לשאול עך ההקשר הספציפי).
הובס – חופש = העדר התנגדות.
מור – יכול אחרת, קרי – אילו רציתי.
פרנקפורט – העובדה שלא היה יכול אחרת לא שיחקה שום תפקיד.
אוסטין – יכול הייתי לקלוע לגומה ופספסתי – יכולתי בדיוק באותן נסיבות.
מכאן ואילך נעסוק במאמרים ששמים את ההקשר (מוסרי, נאמר) בו משתמשים במושגים בראש סדר העדיפויות, ושואלים איך הם מתפקדים בחיים שלנו, ומתוך כך מאירים הכל באור חדש. האם התשובות הקומפ' משכנעות עד הסוף? ואם לא – למה?
הכיוון – ההקשר המוסרי הוא הקשר אחד מיני רבים לתיאור העולם "משחק לשון אחד". הבנת הרבגוניות של הדרכים השונות להתמודד עם העולם, ואת העובדה שהן יכולות להתקיים זו לצד זו, היא חלק מהפתרון הקומפ'.
הניסוח הזה הוא לפעמים קל מדי – מנסים לפתור איתן בעיות אך למעשה קוברים אותן – אומרים: אלו משחקי לשון שואלים. השאלה היא מהם משחקי הלשון.
אם נאמר שכל משחק לשון הוא עולם נפרד – כל מסמן מייצר מסומן וכו' – אליעזר טוען שהרלטיביסטיות הזאת היא לא קוהרנטית.
כאשר נברר את המושב בחיים של השיח המוסרי קיומי של חופש וכו', ונאמר שזה יכול לחיות בצד צורות שיח אחרות, נצטרך להבין למה זה כך, ואיך זה עובד.
פיטר סטרוסון. מאמר די ישן. סטרוסון הוא קומפטיבליסט במושגים של היום, ההסתייגויות שלו לא תקפות לגבי קומפ' יותר משוכללים כפי שהיו מאז.
אבחנה עיקרית: בין עמדה אובייקטיבית לעמדת המעורבות.
רגש הטינה (ההצגה סכמטית) מייצגת את עמדת המעורבות – אפשר לנטור טינה רק מעמדה מעורבת.
הרלוונטיות של טינה לחירות – (התוספת על בחינה של תיאור של ענישה) – השדה הזה (“מאווי (?) היחשים הבינאישיים") מבליע בתוכו הרבה מהאינטואיציות שלנו לגבי אחריות, ומצד שני הוא מרחב מוגן מהשאלות של מוסר. היחסים האלה הם לפני השאלות המופשטות של הצדקה. זהו המושב בחיים של המוסרי (על זה צריך לשאול). אליעזר מציע לראות את הפרוייקט של סטרוסון כפורה משום שהוא מבודד את האזור הטעון של היחסים הבינאישיים ללא הרובד של חופש, אוטונומיה, הצדקה, עונש – של הצדקה מוסרית, של תיאוריה. מעין מעבדה בה ניתן לבחון את הדברים.
בקשר עם בני אדם יש ציפיות לרצון טוב מצידן. מימוש הציפיות מוביל להכרת טובה, אכזבה של הציפיות מובילה לרגשות שליליים. כגודל הציפיות כך עוצמת הרגשות בתגובה.
יש נסיבות בהן משעים את התגובות, למרות התנהגות שבנסיבות אחרות היו מובילות לתגובה:
- נסיבות שקשורות לסוג האירוע באופן ספציפי – חשבתי שהוא דרך עלי בכוונה, מסתבר שדחפו אותו.
- נסיבות שקשורות לאדם באופן כללי – מסתבר שהאדם פסיכופט.
כאשר אין ציפיות לגילוי רצון טוב, או שלא התאכזבו – כי המעשה לא ביטא רצון רע, עמדות התגובה מתפוגגות.
אינקומפטיבלזם: דטרמיניזם מוביל למסקנה שיש להשעות שיפוט מוסרי בכל מקרה. כלומר – דטרמינזם ימחוק את כל האבחנות – יכניס הכל לרובריקה "לא אשם".
א-ב-ל, אומר סטרוסון, כל המקרים לפטור מטינה הם מקריים פרטיים, ברור שהגילוי שדטרמינזם הוא נכון לא יהפוך את כולם לילדים (או "נדחפים", וכו').
וויגינס – הוא מבין שסטרוסון אומר שאנחנו מבחינים בפועל בים מבוגדים וילדים, אחראים ולא אחראים. ברור שהאבחנה לא מיוסדת על המחשבה שהילד דטרמינסט והמבוגר לא. בהנחת דטרמינזם, לא היינו מגיעים למסקנה זו – שהרי הכל נקבע. האינקומפטיבילסט חושב שלתגובות האלה אין בסיס רציונלי, זה לא אומר שזו לא התגובה בפועל. לכן סטרוסון לא יכול להפריך אינקומפטיבלזם - כי הם תמיד יוכלו לענות: “נכון, כך מגיבים – אבל זה כי אנחנו לא רציונליים".
הדיון הוא בקשר למה קובע אם אחוש טינה או לא. סטרוסון מנסה להבחין שמה שקובע את הדינמיקה של התגובות אינו השאלות המדעיות שהאינקומפטיבליסט מעוניין בהם. סטרוסון מזכיר לנו שמה שעומד ביסוד התגובות אדיש לשאלה המדעית – האם העולם דטרמניסטי או לא.
מעורבות היא עמדה של המתבונן. (היא אינה רק בעיני המתבונן!) מרכיב מרכזי בשדה היחסים הבינאישיים היא מידת המעורבות שלי בהם, ומרכיב זה אינו מושפע מהשאלה מה טיבה של מערכת ההפעלה של היצור מולי.
המשאב של המעבר מעמדת מעורבות לעמדה אובייקטיבית הוא בידינו, ואנחנו יכולים להשתמש בו מפעם לפעם גם במקרים נורמליים, לא אלה שצויינו – לזמן מוגבל, כדי להקל ממידת הלחץ של המעורבות הרגשית (למשל – מישהו ממש מעצבן אותי, אז אני מתנתקת קצת וצופה בו כתופעת טבע). כאשר אנחנו יכולים ועושים את זה, משהו לא משתנה באדם שמולנו, אלא בי. אובייקטיביות היא עמדה ואינה נובעת בהכרח מתכונה של האובייקט. ניזכר שהעמדה המעורבת היא תוצאה של ציפיות, ואת הציפיות האלה אפשר להשעות שלי קשר למה יש באמת מולי.
- במצגת: שני ציטוטים שממליצים על מעבר כזה – מעמדה מעורבת לעמדה אובייקטיבית.
העמדה המדעית כלפי האדם, ששואלת אם הם נקבעים או לא נקבעים, זו עמדה אובייקטיבית בפני עצמה. הבירור הזה הוא חלק מהסיפור המדעי. פיזיקה – עמדה אובייקטיבית – נחלצת ממעורבות לחלוטין.
התבוננות אובייקטיבית על בני אדם היא בעצמה גילוי מדעי. אם אני חי באופן מעורב עם בני אדם, אני חי חיים עם טינה, הכרה טובה, אהבה, שנאה וכו' – אלו החומרים מתוכם עשויים חיינו הבינאישיים, ובתוך עולם זה העמדה האובייקטיבית המדעית לא מעניינת! המבט האובייקטיבי, המדעי על בני אדם הוא נכון, וחי מצוין לצד המבט המעורב, כי המבט המעורב אינו רגיש לשאלות המדעיות האלה. לחשוב שהעמדה המדעית צריכה להוציא אותנו מעמדה מעורבת זה לא רציונלי.
בובר: זיקה בינאישית היא עניין שקשור בי באותה מידה בה הוא קשור בשני. הקשר של התבוננות אובייקיבית אינה הקשר של זיקה. אם אני לא מפולש לשני הוא לא מפולש אלי. התרחשות של טינה אפשרית רק כאשר אני מוכן להיחשף למי שנחשף מולי. זוהי פרספקטיבה של מעורבות. היא אפשרית, אפשרי גם לצאת ממנה וכל זה לא קשור לשאלות תיאורטיות ששאלנו.
