יום שלישי, 6 במרץ 2012

פילוסופיה של המדע - שיעור 1 - מבוא + הציפיות מהמדע והאכזבה ממנו




מבוא לפילוסופיה של המדע

מרצה: אורלי שנקר
מתרגל: שחר נהרי

  • בשני ימי השלישי הראשונים יהיה שיעור, ולא תרגול.

כמה עניינים טכניים / תיאום ציפיות:
נוכחות חובה – היא לא תיבדק, א-ב-ל כל מילה שתאמר היא חומר למבחן, בין אם היא נאמרה כהערת אגב תוך כדי דיון ובין אם היא לא מופיעה בחומר הכתוב.
אופן הצגת החומר יהיה קצת לא סטנדרטי. קיימים ספרים רבים בנושא ויש להם מבנה משותף, כאן זה יהיה שונה – קצת בתוכן, והרבה בסדר ובדגשים, לפי עמדותיה הפילוסופיות של המרצה.
באתר המודל (בו יש להתעדכן) יהיה חומרי קריאה – סרוקים או הפניות לספריה, ויצוין מה חובה ומה רשות.
מטלות: יהיו 10. 3 חובה (*8 נקודות כ"א), 3 רשות (יקנו בונוס לא רע), 4 מטלות (לא מגישים, כדאי לפתור לפני התרגיל). השיטה – אפשר להגיש עד 6, יקחו את הטובות לחובה, מטלות רביעית – שישית (כמה שיהיו) יחושבו לבונוס.
אורך מטלה – עמוד 1, פונט 12, רווח וחצי – בערך 500 מילים.

עצירות מרוכזות לשאלות.

שיעור 1 – 6/3/2011

מהי פילוסופיה של המדע?
לא מוצאת טעם רב בהגדרות.

מדע -
סרטון שמתאר את המילה "מדע" – מיוטיוב – על המצאת הפניצילין. (1964).
זה המדע כפי שנתייחס אליו, בלי להגיד מהו. הסרט מציג דימוי של המדע – את האתוס המדעי הנאיבי – הרואי. היום יש אתוס אחר, פחות הרואי.
בתוך הסרטון יש לא מעט – המדען הבודד במעבדה שנחה אליו השראה והוא מגלה תגלית, קבוצות שמיעודות להוביל לגילוי, מעורבות של תעשייה ופוליטיקה, הצגה של המדע כמביא גאולה, מעבר מעובש נראה לעין על צלחת פטרי לייצוג מולקולרי אבסטרקטי שמוצג בצורה גרפית.
יש מדעים מסוג אחר: שיש בהם יותר מתמטיקה, שהם יותר מופשטים, שהשפעתם על חיי החברה והקהילה פחות מובנים וניכרים לעין (או שלעולם לא הופכים לכאלה) – צורות ומופעים שונים של המדע. אבל בעיקרון – זה הסיפור שאנחנו מספרים על המדע.

פילוסופיה -
מובאה מדברים שכתב הפילוסוף קארל פופר, מתוך ההקדמה לספרו, 1934: [לא ציטוט מדוייק]
מדען העוסק במחקר, לדוגמא בפיזיקה, יכול לתקוף את הבעיה שלו באופן ישיר ומיידי.. שהרי יש מבנה תחומים מדעיים, ואיתו יש להם אוסף בעיות מקובל. הפילוסוף נמצא בעמדה שונה. אין לפניו מבנה מסודר אלא משהו הדומה לערימת הריסות שבו חבויים אוצרות. העובדה שאין אוסף בעיות מקובל היא ... עולה שאלה אם יש בעיות של ממש בפילוסופיה. יש כאלה שחושבהים שיש בעיות פילוסופיות אמיתיות ורוצים לדון בהם...”
מדגיש שני דברים:
1 המטרה שלנו היא לדון בבעיות – היא תציג בעיות. פחות מעניינים הפתרונות. לכל בעיה הוצגו מגוון תשובות, אף אחת מהן לא מושלמת. (לפילוסופיה קוראים אם המדעים כי פעם מבנה הבעיות היה פחות מסודר. ברגע שתחום מקבל מבנה מסודר הוא מקבל שם וחדל להיות פילוסופיה).
יש גישות שונות והגישה כאן היא גישה מודרכת שאלות – נחפש כמה שיותר שאלות. אם אין בעיה, לא כל כך מעניין לדון בזה. הפתרונות יעניינו אותנו הרבה פחות. בדרך כלל נעצור עם סימן שאלה – זה עלול ליצור יאוש מסויים. (ככל שנתקדם בקורס אולי נדע פחות...)

גם אם לא מאפיינים מדע בצורה ברורה ידוע לנו שאפיון של משהו כמדע הוא דבר בעל חשיבות פרקטית – תכניות לימודים, מימון מחקרים... למרות החשיבות אנחנו בגדול יודעים מה זה ונסתפק בידיעה האינטואטיבית. המדע הזה שכולנו מכירים הוא בעל השפעה שקשה להפריז בה על חיינו: חשמל, מחשבים, תרופות... לא רק המדע משפיע – גם הטכנולוגיה – אלו שני דברים קשורים אך לא זהים. המצאת הגלגל, למשל, היא טכנולוגיה אך לא מדע. כך גם חלקים נרחבים של המנוע – מנוע קיטור הוא טכנולוגיה ולא מדע. יש השפעה הדדית.

ציטוט משנת 1960, נרו (ראש ממשלת הודו – עמיתו ויריבו של גנדי):
רק המדע יכול לפתור את בעיות הרעב והעוני... הדעות הקדומות... הקהיוות החושים באמצעות הדת והמסורת, הבזבוז העצום... העתיד שייך למדע ולאלה המתמודדים איתו".
נרו גדל בתוך מערכת תרבותית לא מדעית והוא פונה למדע מתוך התרבות ההודית העשירה, בגלל השפעה של המדע על הטכנולוגיה והאפקט שיש לכך על הרווחה – אישית וחברתית. הוא מתייחס למדע לא רק בהקשר פרגמטי אלא גם כמסלק בורות. [לצידו גנדי, שהיה חובב גאדג'טים טכנולוגיים, התייחס בחשדנות למדע ולטכנולוגיה שהיא מביאה איתנו, טען שהטכנולוגיה משתלטת על חיינו וגורמת לאובדן שליטה עצמית – למשל: אנחנו לא נחיה חיים מונעי מחלות אם יש לנו איך לטפל בהן].
המובאה הזאת מייצגת את הציפיה העצמוה מהמדע. אנחנו מצפים שמדע יעשה בשבילנו דברים, ואם הוא לא – אנחנו מתאכזבים, כועסים ומפנים עורף למדע. על כך נדבר היום –

על הציפיה מהמדע והאכזבה מהמדע
נשאל איך שופטים בעניין הזה, איך אפשר לבסס ציפיה סבירה מהמדע, ואז נוכל לשפוט האם ואיזו אכזבה מוצדקת.

מדע הוא מפעל אינטלקטואלי – משפיע על תפיסות עולם, חברתיות, מטאפיזיות – מפעל רוחני במלוא מובן המילה. מפעל עשיר שחי לצד תנועות אחרות. זרועותיו מגיעות לכל מקום – חברות מגוונות על פני כדור הארץ מאמצות את המדע ברגע שהן יכולות. למה? (טכנולוגית ורוחנית).

  • מבנה הקורס (במודל)

הרעיון שמודגם בציטוט מדבריו של נרו מקורו, באופן גס, בתקופת הנאורות – המאה ה18. אז התגבשו קבוצה של רעיונות שנקרא להם "רעיון הנאורות". חלק גדול מתפיסות המדע שמבוטאות בסרטון שראינו על פניצילין, מאד קל למצוא לו שורשים ברעיון הנאורות. המילה נאורות היתה בשימוש של אנשי התקופה (מיעוט מאד קטן של אנשים – שהיה להם מה לאכול וידעו קרוא וכתוב), הם היו מודעים לעצמם. הם ראו את עצמן כיוצאים מהאפילה לאור גדול. היציאה הזאת היא חלק מתחילת התגבשות רעיון המדע כפישהוא בא לידי ביטוי בסרטון. במאה ה17 היו כמה פריצות דרך מדעיות גדולות – סוג של מהפיכה מדעית – המכניקה של ניוטון, פיתוחים בפיזיולוגיה, המצאת המיקרוסקופ, פיתוחים במתמטיקה – חשבון אינפיסטימלי. מקובל לקרוא לתקופה "המהפיכה המדעית". בספר שהתבקשנו לקרוא יש התייחסות לכינוי של התקופה ההיא "המהפיכה המדעית". דברים קורים בהדרגתיות, ואף על פי כן יש הצדקה לקרוא לדברים שקרו אז "המהפכה המדעית". (הספר נמצא בספריה באנגלית ובעברית. לא קשה). המהפכה היתה גם בתפיסת עולם חדשה ובפוטנציאל של השפעת הגילויים – שהיו אז בחיתוליהם – על צורת החיים. ההתפחויות שהחלו להיות מתורגמות לטכנולוגיה – באיטיות בתחילה ואז בקצב גובר – השפיע על הרווחה האישית של מי שפיתח את זה.

אותם אנשים בעלי מודעות שקראו לעצמן נאורים שמו לב למאפיין של אותם גילויים במאה ה17 ושל דרכי חשיבה שנעשו רווחים במאה ה18 וזה שהגילויים הם פרי של הסתמכות על התבונה והניסיון האנושי, ולא של פירוש טקסטים (לא דתיים ולא קלאסיים). הם התבוננו בכך שהם פונים לטבע עצמו ומעמידים אותו לניסיון בעזרת חושיהם ותבונותם. ההסתמכות על ניסיון הפרט ותבונתו של המדען ושל מי שלומד מדע הם לב העניין. הם הבחינו בכך שכאשר רוכשים ידע שמובוסס על ניסיון ותבונה אנשוית רוכשים כח שמתבטא בטכנולוגיה – אנחנו יכולים לרתום את הטבע לצרכינו. את הרעיון ביטא בייקון (?) שהקדים את זמנו וטבע את הסיסמא "ידע הוא כח". אכן, הידע היה אחראי לשפע היחסי בו הם חיו.אז הם הבינו דבר מאד מרכזי – שליבו של המדע הוא שיטה ולא תוכן. התוכן של המדע יהיה הרבה פחות חשוב בדיון שלנו (ובהבנה של מה זה מדע באופן כללי). התוכן של המדע משתנה במשך הזמן, ועדין קוריאם לזה מדע, וזה כיוון שלב העניין הוא השיטה, אופן החקירה. מאחר שמדובר בניסיון להבין את העולם לב העניי יהיה שייך אפיסטמולוגיה – תורת ההכרה – נדאל: איך מכירים את העולם? למשל, אם פונים לניסיון – למה אנחנו חושבים שזה מלמד על העולם? אם פונים לתבונה – כנ"ל. אפשר לשאול שאלות של אונטולוגיה – מה יש בעולם. שאלות כאלה המדע שואל. המדע הוא פרוייקט מטאפיזי ענק ששואל מה יש בעולם. אבל הייחוד של מדע הוא ייחוד אפיסטמולוגי – איך חוקירם. מה זה נראה להבין את העולם באופן מדעי, וזה הולך אחורה – לרעיון של הנאורות, של הפניה לתבונה ולניסיון האנושי.

הערות ביניים:
*הגישה המדעית הלכה והתפתחה ובמאה ה19 חל זינוק גם במדעי האדם והחברה, מתוך ניסיון להידמות בשיטת המחקר של האדם והחברה לחקירת הטבע. בנאורות אנחנו עוסקים במדעי הטבע.
*אנחנו מדברים על מדע שקשור לניסיון, לא על מתמטיקה.

כדי להבין את רעיון הנאורות נראה תמונה שמספרת את הסיפור של גלילאו. (כריסיאנו בנטי, 1857) – רואים שמקור האור של איש הדת הוא חיצוני, ומקור האור שמאיר את גלילאו הוא פנימי – יוצא מתוך ראשו של גליגאו. זה סמלי. (כמו גם עמידתו המתריסה ומלאת הביטחון של גלילאו).
האדם הוא מקור הידע ומקור הכח, לפי הנאורות.

המדע הוא שיטה ולא תוכן. רבים מאנשי הנאורות היו אנשים דתיים. השאלה האם טענות דתיות הן אמיתיות או לא במסגרת התפיסה הזאת היא שאלה של תוכן. כלומר, אם ניגש לחקירת רעיון האלוהות בכלים מדעיים, זו שאלה אונתולוגית. אבל היא לא שאלה לא מדעית! צריך לבדוק (זה לא ברור מאליו) האם השיטה המדעית היא מתאימה לחקירת אלוהים או לא. היו שראו בחקירה מדעית חיזוק לדת, דרך להכיר את אלוהים, ואחרים הסיקו ממנה מסקנות נוגדות תפיסות דתיות.

בתקופת הנאורות ראשי / מנהיגי הנאורות בצרפת ערכו אנציקלופדיה בה הם זאפו להציג את כל הידע הנסיוני והטכנולגי של זמנם (שאפתני וענקי) – החל מרעיונות מופשטים וחברתיים חתרניים – הצגת ענפי טכנולוגיה נחותים כחלק מאנציקלופדיה שמפארת את האנושות (טכניקות של עבודת כפים).
תמונה – כריכת האנציקלופדיה. תמונה מורכבת ומלאה בסמלים לרעיונות התקופה. האמת מוצגת כדמות מוארת מבפנים, עטויה צעיף שקוף, הפילוסופיה מנסה לחשוף אותה. היא מתנגדת. הדת יושבת בגבה את האמת (יש עוד הרבה).

נאורות:
  • פניה לתבונה ולניסיון (דיברנו)
  • דרישה לביקורתיות (עכשיו נדבר)

באותה אנציקלופדיה עלינו דיברנו יש ערך "פילוסוף". הם מתארים אדם שחושב באופן רציונלי (?) ומכריע בסוגיות רק כאשר הוא משתכנע.על פי ניסיונו ותבונותו (לא מתוך קבלת סמכות חיצונית בלבד). זאת הביקרותיות. בחברה שלנו יש שמפרשים באופן שלילי. לא זו הכוונה. הכוונה לחיפוש נימוקים / הצדקות – reasoning. הפילוסוף עימנואל קאנט כתב מאמר בשם "תשובה לשאלה – נאורות מהי": (ציטוט ממש לא מדוייק / אלתור חופשי)
נאורות היא יציאות האדם מחוסר בגרותו...שהיא אי יכולתו של האדם להשתמש בשכלו מבלי עזרת הזולת... הוא אשם בה אם הוא מסוגל ולא עושה את זה. העז לדעת! אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך היא סיסמת הנאורות. עצלות ופחדנות היא הסיבה בה אנשים מעדיפים להישאר לא בוגרים ולתת לאנשים אחרים להיות אפוטרופוסים עליהם... אין לי צורך לחשוב, די בכך שאשלם (לרופא, לאיש הדת...) אחרים כבר יעשו את העבודה המרגיזה הזאת עבורי".

נשאל איפה מופיעה הפניה לניסיון והתבונה ואיפה מופיעה הביקורתיות. שניהם חשובים בדיומוי של המדע.

הדרישה לביקורתיות היא זו שמביאה לדחיה של סמכות כתבי הקודש. מה שראינו בתמונה של גלילאו – משאדירה את גלילאו ומחלישה את דימוי הכנסיה. הסיבה היא לא רק שהידע שמביאה הכנסיה איננו מבוסס על ניסיון ותבונה, אלא על כך שהיא מקבלת רעיונות באופן לא ביקורתי – אלא לפי סמכות.

תמונה - “הספק של תומאס הקדוש", קאראווג'ו, 1601:
ברואים אלה אשר לא ראו אך האמינו". תומאס הקדוש מסרב לקבל את הסיפור בלי לבדוק בעצמו. ישו קיבל אותו, אבל המסר שישו (והכניסיה איתו) העביר הוא שמעדיפים את אלה שמקבלים את הסיפור בלי לבדוק.

שוב- בקרב אנשי הנאורות היו אנשים דתיים רבים, אשר דתיותם התבססה יותר ויותר על נימוקים.
רואים שמדע ודת הם לא תמיד סתירה. יש מגוון של דרכים לראות את שני המפעלים הרוחניים האלה אחד עם, או אחד נגד, השני.


הרעיונות האלה הובילו לכך שאנשי הנאורות אימצו את המדע כדוגמא פרדיגמטית מרכזית לאיך יש לרכוש ידע, כמגלם את שתי הסיסמאות:
  • ידע הוא כח – נאורות כהתבססות על תבונה וניסיון
  • העז לדעת – נאורות כדרישה לביקורתיות.

כמובן, מדענים הם בני אדם. אנחנו עוסקים באתוס, בדימוי.

היא לא מביאה גישה שמתנגדת למדע אלא להפך. המרצה מעלה את שאלה האלטרנטיבות – יש אלטרנטיביות רוחניות ופרקטיקיות רבות – דתות, רעיונות של העידן החדש (חלקם קשורים לרפואה אלטרנטיבית לסוגיה). כאשר מציגים את האתוס המדעי צריך לבדוק מולו את האלטרנטיבה. כאשר מביעים ביקורת צריך לשאול איך אפשר ליישם את אותה גישה ביקורתית כלפי רעיונות אלטרנטיביים. קל לבוא בביקרות למדע – ולומר "אה, יש בעיות! אז עדיפות האלטרנטיבות". אכן, נעמיד את המדע בביקרות קשה ונוקבת, אבל צריך להיזכר באלטרנטיבוץ, ולזכור שמצבן, במקרים רבים, גרוע בהרבה מזה של המדע.

זה מביא אותנו לאכזבה מהמדע.
___ מביא לשינוי של העולם, של תפיסת מקומו של האדם בו, האדם הוא כבר לא מרכז העולם, אבל הטכנולוגיה נמצאת היום במצב שונה בהרבה ממה שהיה במאה ה18.
הגענו להגשמה של חלק גדול מהציפיות שתלו במדע, אבל לצד זה יש גם אכזבות.

הפסיכואנליזה לאחר פרויד - שיעור 1 - קליין




הפסיכואנליזה לאחר פרויד

שיעור 1 – 06/03/2011

בפסיכולוגיה התפתחו גישות רבות והתיאוריה הפסיכואנליטית שינתה את מקומה כתיאוריה המרכזית. בארץ היא זוכה לפריחה חסרת תקדים. הקורס יתכן על ידי ארבעה פסיכאנליטיקאים בהתמחות. פרופ' גבי שפלר הוא מרכז הקורס, אפשר לשלוח לו מיילים. ¾ תרגילים ועבודת סיום.

מרצה: מיכל זלינגר.
כולם חגיגיים ומתרגשים :)

פסיכואנליזה – תורתו של פרויד. פרויד היה איש רב השראה ומשהו באישיותו ובאופן בו כתב חלחל לפסיכואנליזה. הוא כתב מתוך הניסיון הקליני שלו וכל הזמן שינה את דעתו. משנתו אינה סדורה ולינארית. למשל, בסוף ימיו, למרות שמשנתו היא סביב ליבידו, הוא הוסיף תיאוריה חדשה על דחף המוות, שעשתה צרות, מבחינה קונספטואלית, לפסיכואנליזה. (קליין אח"כ מפתחת את דחף המוות).

הפרקטיקה האנליטית היא טיפול בשכיבה על ספא 4-5 פעמים בשבוע, נושאים מאגדים: אסוציאציות חופשיות והלא מודע. וכמובן, כל העניין של מיניות.

המכון הפסיכואנליטי בירושלים – אחד משני מכונים. שייך לאיגוד העולמי לפסיכואנליזה (בתיה גור, שבעלה הוא אחד האליטיקאים הבכירים בו, כתבה עליו את "רצח בשבת בצהריים"). כל המרצים וגבי שפלר שייכים אליו. יש עוד מכון צעיר יותר בתל אביב, צעיר ובועט ובעל אג'נדה חברתית. פסיכואליזה נוטה להיות מאד אליטיסטית – יקרה מאד, יש מעט מאד אנליטיקאים, זה נעשה בחדרי חדרים, כל אנליטיקאי יכול לטפל במעט מאד מטופלים (גם בירושלים מנסים לשבור את הסטיגמה ע"י כל מיני הרצאות לציבור). מעט מאד מחקר אמפירי (יש, בתחום התצפיות בתינוקות). ביקורת חיצונית – בעיקר של תהליכי הדרכה מאד ממושכים.

מבנה הקורס:
פסיכואנליזה לאחר פרויד כוללת המון דברים, והמבנה של הקורס הוא כזה שכל אחד מהמרצים בחר את הנושא החביב עליו ומרצה עליו במשך שלושה שיעורים, לפי סדר כרונולוגי.

  • מלאני קליין
  • תיאוריות יחסי אובייקט, בעיקר וויניקוט
  • תיאוריות של סלף, קוהוט – החוויה של העצמי – החוויה המודעת
  • תיאוריות התייחסותיות, זרם צעיר שהתפתח בארה"ב – ג'סיקה בנג'מין, סטיבן מיטשל. לקחו על עצמם להיות "הילד הרע של הפסיכואנליזה" (כל דור יש כזה). אי הנחת שלהם היתה בעיקר סביב המושג של אובייקט (מרכזי אצל קליין). היה להם חשוב להדגיש שהקשר בין מטפל למטופל הוא לא רק טרספרנציאלי, המטפל גם הוא סובייקט והסובייקטיביות שלו קריטית.

לישראל מגיע קצת מהכל, כמעט. נעדרות מעט השפעות של פסיכואנליזה צרפתית – לאקאן, למשל. יש השפעות מארה"ב – יש קהילה מאד רצינית של התייחסותיים. זה הופך את הפסיכואנליזה לרצינית מאד.

יש כמה שאלות אתיות ושל השקפת עולם שפסיכואנליטיקאים צריכים לתת עליהם את הדעת לפני שהם מתחילים לעבוד.

מלאני קליין

  • מאד קרובה לפרויד, אך אבויה – אנחנו לא למדנו אותו! ננסה להתגבר על הפער.
קליין היא מורכבת ומעוררת המון פולמוסים.
התבססה בלונדון. מאד משפיעה. מתוכה ומתוך ההתנגדות לה צמחו התיאוריות של יחסי אובייקט.

היסטוריה אישית ומקצועית-
העזה להתעסק עם חומרים מאד קשים – שנאה, קנאה, הרסנות. ראתה בהם חלק מהמהות האנושית (ולא תוצאה של טראומה).
בזמנו, גם היותה אישה, בחברה של פסיכואנליטיקאים גברים, היתה לא פשוטה. היו התקפות רבות על אימהותה (הלא מלבבת) ונשיותה. עוד משהו שהיה לה לרועץ הוא שלא היתה רופאה (רצתה, אבל זה לא התאפשר בגלל נישואיה). זה קומם פסיכואנליטיקאים שראו בהצעותיה לטיפול בפסיכוזה חוצפה.
בשנות ה-30 חל שינוי באוירה ופתאום נוצרו לה הרבה מתנגדים. אחד מהם היה אדוארד גלובר, שהיה אנליטיקאי של ביתה, הוא וביתה יצאו נגדה באופן שסיכן את הקריירה שלה. ראש החברה הפסיכואנליטית התגייס לטובתה והציע את הפתרון של "דיוני המחלוקת". היתה מחלוקת רצינית מאד שלה עם אנה פרויד, שתיהן עסקו בטיפול בילדים. שם הגיעו לפשרה שפיצלה את החברה הפסיכואנליטית. לימים היא נעשתה מאד דומיננטית.
נולדה בוינה ב1882 (כ39 שנה לאחר פרויד) ובאופן קצת משונה לא נתקלה בפרויד ורעיונותיו. ילדתו הרביעית והצעירה של רופא ממשפחה חרדית שמרד בייעודו – להיות רב, ולמד רפואה. גם התגרש ואז נישא לאימה של מלאני קליין.
מלאני קליין מתארת תהליכי אבל בצורה ממש טובה, נחשפה לאובדנים רבים מגיל צעיר. אחותה, שהיתה גדולה ממנה ב-4 שנים, היתה ילדה חולנית ונפטרה בגיל 9. אחיה, עמנואל, שהיה אהוב עליה, נפטר בגיל 25 כשהיא היתה בת 20. המוות של שני האחים תרם לקו דיכאוני באישיותה וגם אפשר לה להעמיק ולהבין תהליכים של אבל ואובדן. התארסה בגיל 19 עם חבר של אח שלה ומצאה את עצמה נוסעת איתו בעקבות עסקיו. בשנת 1910 עברו לבודפשט ושם היא נפגשה בחבורה של אינטלקטואלית אליהם השתייכה. שם היא נתקלה בגרסה עממית של "פשר החלום" של פרויד, ונשבתה. התחילה אנליזה אצל פרנצי, מקורב לפרויד. הציגה בוינה את מאמרה הראשון "התפתחות הילד" שמבוסס על אנליזה שהיא עשתה לבנה. (אז לא היו כללי אתיקה כל כך, וגם לא הבנה מעמיקה של הטרנספרנס). מאוחר יותר התגרשה מבעלה שממנו נולדו לה שלושה ילדים. עברה לברלין, פגשה אנליטיקאי בשם קארל אברהם שקיבל אותה לאנליזה ומאד תמך בעבודה שלה. הוא חשב שעתיד הפסיכואנליזה טמון באנליזה לילדים. פרויד לא טיפל בילדים וגם לא ממש פגש אותם, חוץ מילדיו. לרוע המזל הוא נפטר אחרי 9 חודשי אנליזה, והיא נשארה בברלין בודדה, אומללה ובמאבקים עם אנה פרויד. בכנס בזלצבורג היא הציגה את מאמרה על פסיכואנליזה לילדים ושם פגשה מישהו שהתרשם והזמין אותה לסדרת הרצאות בנושא בלונדון. החברה הבריטית קיבלה את ההרצאות שלה בכלל לא רע, וכך עברה ב1926 ללונדון ושם חיה עד סוף ימיה.

קליין לעומת פרויד
פרויד פיתח כמה מודלים (תוך כדי ניסוי ותעיה) ואחר כך זרמים שונים בפסיכואנליזה פיתחו כיוונים שונים של פרויד. גם היא התמקדה בכיוון מסויים ואותו פיתחה.

מודלים (משלימים) של פרויד להבנת הנפש:
  • מודל אקונומי – פרויד ניסה לשמור על קשר הדוק עם הבסיס הביולוגי. טרנצפורמציות של אנרגיה. בפשטות, הוא אומר שהמערכת הנפשית (גוף-נפש, mind – שמכיל את שניהם) מוצפת כל הזמן בגריה מבחוץ ומבפנים. הוא חשב שלצד הגירויים החיצונים שהסובייקטי יכול להתמודד איתם יש מקורות גריה פנימיים שהאורגניזם לא יכול להימלט מפניו ושטף הגריה מניע את ההתפתחות של כל מנגנוני הנפש, שצריכים לטפל בעודף הגירויים.
  • מודל טופוגרפי – רעיון גאוני בפשטותו: בניגוד למה שהיה נהוג לחשוב, שאנחנו מודעים למעשינו, הוא טוען שרב התהליכים הנפשיים מתרחשים מחוץ למודעותינו. המודעות היא קצה קרחון שמבצבץ מעל המים. מתחת לפני המים יש קרחון שלם. לפעמים צצים סימפטומים שמאפשרים הצצה למה שקורה מתחת לפני המים – הילד חזר להרטיב, פחד, הפרעות בשינה. יש שכבות – לא מודע, סף מודע ומודע.
  • מודל סטרוקטורלי – איד, אגו וסופר אגו. איד – דחפים, סופר אגו – הפנמות של הדרישות של הורינו והתרבות (מה אסור? מה ראוי?), והאגו הוא משרתם של שני האדונים – מפשר ומתווך בינהם ולוקח בחשבון גם את דרישות המציאות.

אחד התפקידים הכי חשובים של הנפש הוא להתמודד עם חרדה. מה יעורר חרדה לפי כל אחד מהמודלים?
  • מודל אקונומי – עודפות של גריה יוצרת טראומה, הצפה של גירויים.
  • מודל טופוגרפי – חרדת סימן – כאשר גריה אינסטינקטואלית חורדת מהלא מודע לסף מודע. חרדת סימן – סימן לאגו להפעיל הגנות, לחזק ביצורים ולהגן על האורגניזם.
  • מודל סטרוקטורלי – ביטוי לקונפליקט שממוקם באגו, שאינו מצליח לפשר בין האיד לסופר אגו.

המודל השלישי אליו גם קשור הקונפליקט האדיפלי הוא המודל שעניין את קליין. במודל הזה יש תחושה של יחסים (בין האיד לסופר אגו לאגו), ורב התצפיות הקליניות של פרויד היו על יחסי אובייקט והניתוח שלהם, והסופר אגו הוא פרוטוטיפ של אובייקט שפרויד תיאר ופיתח. זוהי הפנמה של ערכים, איסורים ושאיפות של הורי האדם והחברה בה היא חי. מלאני קליין פיתחה, הרחיבה ונתנה למושג אובייקט משקל רחב.

אובייקט -
מושג נורא מרכזי בפסיכואנליזה.
בפשטות – לפי קליין האובייקט הפנימי הוא ייצוג מנטלי ורגשי של אובייקט חיצוני שנלקח פנימה לתוך העצמי ואופיו מושפע ע"י האספקטים של העצמי שמושלכים לתוכו ועליו. יש אינטראקציה מאד מורכבת בין אובייקטים – דמויות בעולם החיצוני ותהליכי הפנמה והשלכה מהנפש ולתוך הנפש. האובייקטים החשובים ביותר הם הדמות המטפלת – האמא – השלם, והשד שלה – אובייקט חלקי, אליו התינוק משליך בהתחלה את אהבתו (דחף החיים) טשנאתו (דחף המוות). קליין מאד החשיבה את העניין של תורשה, מה שהתינוק מגיע איתו לעולם – חשבה שתינוק נולד עם דחפי חיים ודחפי מוות וזה צובע את התפיסה של האובייקטים שלו. זה לא "אמא עשתה לי ככה" אלא אנחנו מגיעים לעולם עם כוחות חיים, שאטם יש מספיק מהם הוא יוכל לקחת משהו טוב ולהתקדם מכל סיטואציה אימהית, ולעומת זאת – אם הוא מגיע העם דחפים מפרקים הוא יוכל להרוס גם סיטואציות מיטיבות. מניסיונה הקליני המשוואה של הורה טוב – ילד טוב והורה רע – ילד רע מתפרקת. לתפיסה זו יש השלכות קליניות רבות.
מקור המושג אובייקט מקורו בתפיסה הפרוידיאנית של הדחף. מרגע שפרויד מנתח את מושג הדחף הוא מבחין בין מקורו והאובייקט שלו "אובייקט מיני נקרא למי שאליו נמשכים, ולפעולה שאליה הדחף מכוון נקרא המטרה המינית (?)”. במקביל, למי שמאפשר להשיג את הסיפוק, שהוא אקראי, הוא קורא אובייקט. זה אומר שאובייקט הדחף, שמאופיין לעיתים בתכונות ספציפיות, נקבע ע"י ההיסטוריה, הילדית בעיקר, והכי פחות מושפע מקונסיטיוטציה. הדחף מכוון כל כולו אל הסיפוק, קרי הפגת המתח, בדרכים הקצרות ביותר. וזה למרות שזה נקשר מהר לאובייקט ספיציפי. העניין של האקראיות חשוב לפרויד כי הוא רצה לערער על תפיסת המיניות הגניטלית, ה"בוגרת".

מלאני קליין מקבלת את זה, א-ב-ל היא חשבה שהדחפים אף פעם לא פועלים בוואקום, ותמיד מבטאים את עצמם ביחס של אהבה ושנאה לעבר אובייקטים. (...) קליין (ציטוט חלקי): “ההשערה בדבר שלב שמקדים את יחסי האובייקט רומזת שאימפולסים, חרדות והגנות אינם מתייחסים לאובייקט, האנליזה של ילדים קטנים ביותר לימדו אותי שאין צורך דחפי שאינו מערב אובייקטים פנימיים או חיצוניים, כלומר – יחסי אובייקט נמצאים במרכז החיים הנפשיים של האדם...”
היא חשבה שאנחנו נולדים עם ציפיה, פרה-קונספציה מולדת לאובייקטים (בדומה למודל של חומסקי בקשר לשפה). האובייקט הפנימי יהיה שילוב של הפרה קונספציה ושל האובייקט החיצוני (למשל האם), באינטרקציה מסובכת ומעגלית של השלכות והפנמות.
  • אצל פרויד הדחף מצוי על הגבול בין הסומטי לנפשי, אצל קליין הוא תמיד ביחס לאובייקט.