יום ראשון, 28 בנובמבר 2010

תהליכים קוגנטיביים - שבוע8 - זיכרון עבודה


 28/11 תהליכים קוגנטיביים

זיכרון עבודה working memory:
(=מה שנקרא פעם זיכרון לטווח קצר)

--> יש באתר הפתעות! 1. תרגיל חדש 2. מאמר של מילר

זיכרון עבודה – הגדרה: זיכרון לטווח קצר הוא אולי התהליך המנטלי הכי שימושי. כמעט כל פעולה לשם מטרה משתמשת בזיכרון עבודה. מתייחסים אליו כאל ממשק, שעליו אנחנו עובדים.

מדברים על שתי חלקים בו: זיכרון לטווח קצר (לזכור 3 צבעים), זיכרון עבודה (לעשות מניפולציה – למשל להחליף סדר של 3 צבעים שנזכרו). בניגוד לזיכרון לטווח ארוך שיש לו קיבולת כמעט אינסופית, הקיבולת היא מאד מוגבלת. מדברים על 7 פלוס מינוס 2 פריטים. הגיעו לכך במחקרים בהם ביקשו מאנשים לזכור רשימות של מספרים.

מילר גם דיבר על תהליך שנקרא chunking פריט בזיכרון לא חייב להיות תו בודד, הוא יכול להיות גם סדרה שיש לה משמעות. Chunk – אוסף פריטים בעל משמעות. אלו יחידות עם משמעות התלויה במומחיות ובשפה של האדם. הם נכנסים לזיכרון לטווח קצר כיחידות בודדות ומרחיבים את הקיבולת שלו, ובכך מקשים על על הערכה אמיתית של קיבולת הזיכרון לטווח קצר.

HM היה חולה אמנסטי. היתה לו פגיעה קריטית בזיכרון לטווח ארוך, אך הזיכרון לטווח קצר לא נפגע. הוא וחולים אמנסטיים אחרים הובילו חוים בשנות ה-50 להבנה שמדובר בשתי סוגי זיכרון שונים.

Iconic memory:

sperling – 1960:
מציגים לנבדקים 3 שורות של 4 אותיות כ"א ל-50 מילי שניות.
אח"כ יש מטלה בה מתבקשים הנבדקים לומר כמה אותיות הם זוכרים- whole report. הנבדקים דיווחו על כ-5 אותיות.
ספרלינג חשב שזו מטלה קשה למדי, וייתכן שיש בעיה של שליפה, ולא של קידוד. לכן הוא יצר מטלה שנקראת partial report techniqueדיווח חלקי.
הוא הציג את האותיות ל-50 מילישניות, ואז הופיע צליל בו נאמר להם על איזה שורה עליהם לדווח. במקרים אלה הנבדקים (לא משנה באיזה שורה) הצליחו לדווח על כמעט כל האותיות בשורה – כלומר: הם זכרו כמעט את כל הגירויים.
התוצאה היתה נכונה רק כשהדיווח היה מידי – הצליל הופיע מיד.
ברגע שהצליל הופיע יותר מחצי שניה לאחר ראיית הפריטים – הזיכרון ירד לכ-5 פריטים מתוך ה-12.
זיכרון איקוני100-150 מילישניות. יותר מזה – זיכרון לטווח קצר. (וזה ההבדל בינהם).

מחקרים נוספים מצאו שיש גם זיכרון איקוני אודיטורי.

Brown – Peterson task:
הציגו לנבדקים שלושה עיצורים.
זמן ההשהיה בו הנבדקים מתבקשים לזכור את הגירויים. בזמן זה הם מתבקשים לספור אחורה מ-100, בקפיצות של שלוש, כדי למנוע שינון, שיאפיל על התוצאות.
מבחן – recall string – ההצלחה בו היתה תלויה בזמן ההשהיה, נפיה דרמטית מ-3 ל-18 שניות. זיכרון לטווח קצר הוא מאד מוגבל.
החוקרים, שראו את הדעיכה הדרמטית כתלות בזמן ההשהיה, שאלו את עצמם מה גורם לכך. האם יש decay – דעיכה פסיבית, או שיש איזושהיא הפרעה?
השאלה נשאלה גם בזיכרון לטווח ארוך, והתשובה היתה שזו הפרעה.
בזיכרון לטווח קצר זה עדיין נחקר – כנראה שיש גם וגם.

Atkinson – shifrin model 1971
מידע מהעולם --> מחסנים סנסוריים (לפי מקור הגירוי) --> מחסן זיכרון לטווח קצר, קורים שם כל מיני תהליכים: שינון, קידוד, החלטה, אסטרטגיות שליפה( --> תגובה) <---->מחסן זיכרון לטווח ארוך.
היום יודעים שהמודל לא נכון.
למה המודל נפל?
  • התמקדו בזיכרון לטווח קצר כמחסן פסיבי, שמטרתו העיקרית להעביר אינפורמציה לזיכרון לטווח ארוך.
  • מחקרי פציינטים – לHM היה זיכרון פגום לטווח ארוך, ותקין לטווח קצר. היו גם פציינטים שהיה להם זיכרון תקין לטווח ארוך, ופגום לטווח קצר. לא היה אפשר להסביר תופעות אלה בעזרת המודלים.
  • המודל מקבל על מחסן אחד של זיכרון לטווח קצר, (לגירויים וורבליים, וויזואליים וכו') והחלו להאסף עדויות שיש יתר ממחסן אחד. איך? גילו שמגבלות הזיכרון הן על סוג מסוים של אינפורמציה, למשל: אפשר לזכור 7 מילים, ולא 12, אבל כן אפשר לזכור 7 מילים וגם 5 מיקומים במרחב.

כל זה גרם לנטישה של המודל ולמעבר למודל של בדלי והיץ', שמקובל מ-74 ועד היום.

תהליכים - שבוע8א - זיכרון לטווח ארוך (המשך)



28/11

זיכרון לא דקלרטיבי

המשך זיכרון דקלרטיבי:
זיכרון דקלרטיבי מתחלק לזיכרון אפיזודי ולזיכרון סמנטי.
שיעור שעבר דיברנו על זיכרון אפיזודי – עובדות, היום נדבר קצת על זיכרון סמנטי.
מושגים נבנים סביב מושגים, בצורה קטגורית ב"עץ מושגים". הזיכרון בצורה הזאת מקל עלינו ביומיות – יש אקטיבציה לא רק של האזור המסוים – אלא גם של אזורים קשורים, וזה מאפשר להחיל מסקנות מקטגוריה אחת לקטגוריה גבוהה יותר.
מאפיין חשוב נוסף של זיכרון סמנטי, הוא (בניגוד לידע אפיזודי) שאין לו מקור – אנחנו חושבים על מושג כללי (למשל: חתול, שולחן, מחשב).

מודל בעל השפעה רבה משנות ה-70 דיבר על זיכרון סמנטי כמסודר בהירארכיה. יש נקודות (מושגים, לא מילים. בתרשים יהיו מילים, אך למעשה זה המושג עצמו ולא שפה) ובינהם קשרים. יש כל מיני סוגים של קשרים. מאפיין נוסף של הקשרים הוא הכיוון שלהם. כלומר: לכל קשר במודל יש כיוון מאד ברור.
למודלים יש גם סיום.
איך נעשית האקטיבציה?
אם הופעל node – נקודה מסוים, הוא מתחיל להפעיל את הnodes סביבו.
לפי המודל כשהתשובה היא "לא" המערכת מחכה זמן מסוים, ואם היא לא מקבלת תשובה היא שולחת את התשובה לא (למשל: בין נוצות לחתול אין קשר).
עיקר העדויות הן של זמן תגובה.
שואלים: האם קנרית היא ציפור? האם קנרית היא בע"ח?
בשאלה השניה זמן התגובה הוא ארוך יותר, כי צריך לעלות שתי רמות.
עם הזמן הגיעו עדויות סותרות.
למשל, שאלו: האם פינגווין הוא ציפור? האם קנרית הוא ציפור?
וענו על השאלה הראשונה יותר לאט.
למה? אפשר להסביר שקנרית היא יותר פרוטוטיפ של ציפור – כלומר: צריך להכניס למודל גורם נוסף של טיפיקליות.
שאלו: האם תרנגול הוא בע"ח? האם תרנגול הוא ציפור?
ענו יותר מהר שהוא בע"ח, וזה סותר לחלוטין את המודל ההירארכי.

היום המודלים הם מודלים אינטראקטיביים – הרבה יותר מורכבים. מסובך להסביר אותם, אבל מה שחשוב להבין הוא שהזיכרון הסמנטי אינו מסודר לםי סדר הירארכי אינטואטיבי.


זיכרון לא דקלרטיבי

זיכרון לא דקלרטיבי – זיכרון לטווח ארוך, משפיע על התנהגות ואינו ניתן לתיאור במילים (ומכאן שמו). פועל מחוץ למודעות. השליפה של הזיכרון היא אימפליציטית – משפיעה על המודעות אך אנחנו לא מודעים אליה.

סוגים של זיכרון לא-דקלרטיבי:
פריימינג:
    1. תפיסתי – נראה מילה והיא תשפיע למרות שלא נזכור שראינו אותה. חולים אמנסטיים מגיבים לpriming בדיוק כמו בריאים.
    2. קונספטואלי – למשל: נקרא רשימה של פירות, ולאחר זמן מסוים נתבקש לכתוב רשימה של פירות. למרות שלא זוכרים את הרשימה, ניתן שמות של פירות ממנה. גם כאן – אמנסטיים מבצעים רגיל.

מחקר: זיכרון אימפליציטי מול אקספליציטי:
  • שלב הלמידה: למידת מילים – 3 רמות עיבוד: משמעות, חריזה, צורת האות.
  • קבוצה 1: זיכרון אקספליציטי – האם ראית את המילה קודם או לא?
  • תוצאה: ככל שרמת העיבוד יותר גבוהה שלמידה כך הלמידה היתה יותר טובה.
  • קבוצה 2: מטלה: זיהוי מילים שהופיעו ל35 מילי שניות. השאלה: האם רמות העיבוד ישפיעו על הלמידה?
  • תוצאה: עצם למידת המילים השפיעה, אך רמת העיבוד בלמידה לא השפיעה על הזיכרון האימפליציטי.
  • מסקנה: בזיכרון אימפליציטי רמת העיבוד לא משפיעה על הלמידה.
  • זה מבהיר שמדובר בשתי מערכות שונות שנשענות על מערכות קידוד ושליפה אחרות.

זיכרון פרוצדורלי:
  • skill learning: נמשך תקופה ארוכה. סוג של זיכרון לטווח ארוך. (למשל: רכיבה על אופניים). הלמידה נשעית בשלבים:
    • שלב קוגנטיבי- למידת כישורים. למידת מיומנויות נמשכת זמן.
    • שלב אסוציאטיבי – פחות טעויות, יותר מהיר, פחות תיווך וורבלי
    • שלב אוטונומי – המיומנות אוטומטית, לא דורשת קשב, הידע הוורבלי נעלם – קשה לדווח מה עושים.
אצל חולים אמנסטיים היכולת תקינה לחלוטין.

  • Habit memoryקשרים סיבתיים בעולם. למרות שלא אומרים אותם באופן אקספליציטי. למרות זאת, אנחנו מזהים אותם. לעיתים בניסוי יש בעיה בתכנות ויש קשר בין גירוי ותוצאה. הנבדקים, לא במודע, מזהים את זה מאד מהר. כלומר: יש מערכ אימפליציטית שמזהה קשרים בצורה יעילה.

שליפה – תהליך של הבנייה reconstructive process:
דיברנו על שכחה שעל חוסר יכולת לשלוף, אבל יש הרבה מקרים בהם אנחנו חושבים שאנחנו זוכרים אירוע, אך יש אי דיוקים בזיכרון – זיכרון של אירועים שמעולם לא התרחשו.
נדבר על שלושה סוגים של עיוותי זיכרון: bias, misattribution, suggestion.

bias:
הזיכרון משתנה בהתאם לאמונות וידע קודם.
דוגמא: נתנו לנבדקים סיפור ואמרו לחצי שהסיפור על הלן קלר, ולחצי שזה סיפור על מישהי אחרת. נתנו להם מבדק. 50% מאלה שאמרו להם שהסיפור על הלן קלר, אמרו שהמילים עוורת, חרשת ואילמת הופיעו בסיפור, לעומת 5% מהקבוצה השניה.

Misattribution:
לפעמים נזהה משהו כמוכר, למרות שהוא לא, כי הוא דומה למשהו ששמור אצלנו בזיכרון. יכול לקרות בזמן, באדם ממנו שמענו אינפורמציה וכו'. כלומר: האינפורמציה תישמר, המקור לא. (יש דוגמא במצגת).
חולים אמנסטיים עם פגיעה בmedial temporal lobe מראים הרבה פחות זיכרונות שגויים, כלומר, כנראה שהרקונטרוקציה תלויה באזור זה במוח.

Suggestion:
עדות ראיה: עדויות ראיה הן פעמים רבות לא מדויקות. למה? פעמים רבות הארועים קצרים, דרמטיים, לא תמיד יש קשב, וזה משפיע על הקידוד ועל השליפה.
ראו במחקרים שבעזרת שאלות ששואלים את עדי הראיה אפשר לשנות את הזיכרונות של מה שקרה וגם לשתול זיכרונות חדשים.
אליזבת' לופטוס:
הראו לנבדקים תמונות של תאונת דרכים, בין היתר – מכונית שעצרה ליד משולש.
שאלו אותם: האם עברה עוד מכונית ליד המכונית שעצרה ב"עצור"?
אח"כ – מבדק זיכרון – איזו תמונה הופיעה? הרבה יותר נבדקים ששמעו את השאלה המטעה ענו שהופיעה התמונה בה המכונית עוצרת ב"עצור".
קוראים לזה misinformation. יש לכך כמה הסברים:
  1. בזמן השאלה יש כתיבה מחדש של הזיכרון – כמעט אין עדות לכך.
  2. misatribution/ Source confussion – זוכרים שהיה משולש, זוכרים שהיה עצור, ולא זוכרים מה היה איפה.
  3. Missinformation acceptance הנסיין הוא דמות סמכותית וסומכים עליו ועל השאלות שלו.
(יש עדויות לשתי הגישות האחרונות).

ניסוי נוסף – אותו דבר, אבל אמרו לנבדקים לפני המבדק שהאינפורמציה בשאלות לא נכונה.
תוצאה: האפקט היה זהה, כלומר: המחקר הזה (יש אחרים) תומך בהסבר 2.

באופן דומה אפשר גם לשתול חוויות שלא קרו מעולם, ולגרום לאנשים להיות משוכנעים בהם. (סרטון).

Recovered memories:
בעשורים האחרונים שומעים על אנשים ש"נזכרים" בהתעללות בילדות, בעקבות טיפול פסיכולוגי.
יש תופעה של הדחקה.
אנשים רבים נכנסו לכלא בעקבות היזכרויות כאלה.
הטענה היא שהזכרונות הושתלו, לא בכוונה, ע"י המטפל. (שמניח שסימפטום מסוים נובע מאירוע מסוים). המטופלים לא רק מאמינים באופן מוחלט בזיכרונות האלה, אלא גם מוסיפים להם. (עוד שתי סרטונים -1. “פרדיגמת הקניון" - גם אחרי שאמרו לנבדקים שהדברים לא באמת קרו, חלקם סירבו להאמין. 2. שותלים לנבדקים זיכרון שבילדות הם הרגישו חולה אחרי אכילת ביצה קשה/חמוצים, ואח”כ היתה ירידה בדיווח של רצון לאכול את המאכלים.)

flashbulb memories:
זיכרונות של ארועים דרמטיים (9/11, רצח קנדי, רצח רבין). יש להם מאפיינים ייחודיים: חזקים, עשירים בפרטים – בנוסף למידע על האירוע עצמו כוללים גם תגובה רגשית של האדם הזוכר ואת המצב הרגשי של אנשים מסביב. הם בד"כ מאריכים חיים יותר מזיכרונות אחרים.
השאלה היא אם הם זיכרונות רגילים-עשירים (וכך חושבים רוב החוקרים), או שהם מיוחדים – ואפילו יש הטוענים שיש להם מנגנונים עצביים מיוחדים.

מחקר על אירועי 9/11 -
יום אחרי, שבוע אחרי, 41 יום אחרי ו-224 יום אחרי.
שאלו את הנבדקים לגבי האירוע ולגבי אירוע אחר מחייהם (מי סיפר? איפה היית? מתי שמעת?).
מדדים:
  • vividness עד כמה הזיכרון חי ועשיר? --> הזיכרון לגבי אירועי התאומים היה הרבה יותר עשיר, וככל שעבר זמן הפער גדל.
  • Consistensy עד כמה הזיכרון עקבי? לא היו הבדלים גדולים בין האירועים, שניהם ירדו עם הזמן.
למה (אם הזיכרונות רגילים, כפי שסבורים הרב) הזיכרונות יותר עשירים?
  • כי הם נשלפים פעמים רבות ומתחזקים
  • אין הפרעה מאירועים דומים, כי האירועים האלה ייחודיים.









יסודות - הר.8 - שיטות מחקר


יסודות ביולוגיים28/11

הרצאה 8 – שיטות מחקר


--> שבוע הבא אין שיעור, יש תרגיל
--> בשבוע אחרי יש שיעור, אין תרגיל
--> לקרוא את הספר, החומר שלנו לא מספיק

איך המדענים יודעים את מה שהם יודעים?

שק' 2:
יושבים מדענים באוניברסיטאות, בד"כ, ושואלים שאלות על העולם.
בהמשך, עולות היפותיזות ספציפיות.
אח"כ עורכים תצפיות בטבע או עורכים ניסויים מדעיים כדי לבחון את ההיפותיזות.
ניסויים: עורכים אותם, מנתחים תוצאות ובודקים האם התוצאות מאששות את ההיפותיזות.
בד"כ התוצאות מניסוי אחד חלקיות ואינן מספקות, ולכן עושים ניסויים נוספים, וכך בונים תזה.
אח"כ כותבים מאמר על כך ושולחים לכתבי עת מדעיים. אם כתב העת מוכר, התוצאות הופכות לחלק מגוף הידע שאנו קוראים לו מדע.

שק' 3:
אי אפשר לחקור אוכלוסייה שלמה, ולכן בודקים מדגם.
בדרך זו מפיקים ידע בשיטות שונות, וכל חתיכות הידע שמצטברות בונות תמונה שהיא הידע באותו הרגע.
במשך הזמן מתפתחות שיטות מחקר יותר מתקדמות, התמונה נעשית יותר ויותר רחבה, והידע הקודם הופך פחות רלוונטי.
למרות זאת, הידע החדש מקדם אותנו, ויש לו השלכות מעשיות, בכל שלב – אפילו שזה לא מושלם ומוחלט.

השימוש בחיות ניסוי במחקר פסיכוביולוגי – מבחינה אתית:

שק' 4 :
רב הניסויים במדעי החיים, הרפואה והמח באופן ספציפי, נעשה בחיות ניסוי.
נפתח בנושא זה, כי הוא מאד טעון.
הצדקה – אנחנו רוצים להבין את התהליכים המוחיים כדי לעזור לבני אדם. אי אפשר לבחון מנגנונים ומבנים בצורה ישירה בבני אדם, ולכן משתמשים בחיות ניסוי. הבנת הבעיות תאפשר ייצור פתרונות – פרמקולוגיים, כירוגיים וכו'.
לחלק גדול מהמדענים תספיק ההצדקה שהרחבת הידע, בין היתר בעזרת ניסויים בבע"ח, היא חלק אינהרנטי מהאנושיות, וזו סיבה מספקת. (לא כל ניסוי יוביל באופן ישיר לריפוי בני אדם! ).
זה לא אומר שהכול לגיטימי – יש עקרונות אתיים שלפיהם עובדים:
  • לגרום כמה שפחות סבל וכאב לבע"ח במהלך הניסוי.
  • להקטין כמה שאפשר את המדגמים (באופן שעדיין אפשר להגיע לתוצאות תקפות).
  • ניסיון לעבור מחיות גבוהות (כמו קופים) לחיות פשוטות יותר (רב המחקר הביולוגי נערך במכרסמים – עכברים וחולדות, בעיקר בגלל אנרציה, שבעקבותיה יש לנו ידע רב ויכולת טובה לבצע בהם מניפולציות).
  • במידת האפשר משתמשים בתאים ובמודלים ממוחשבים (אי אפשר ממש להסיק ממודל ממוחשב לגבי אדם).
  • וועדות אתיות אליהן מגישים בקשות ניסוי.

שק' 5 – דוגמאות למחקרים שנעשו בחיות ניסוי ותורגמו לרווחת האנושות:
  • פיצוח הקוד הכימי של המוח
  • מחלת הפוליו
  • פריונים
  • התפתחות המוח והראיה
  • הבסיס הביולוגי של למידה וזיכרון
  • מחלת פרקינסון, טרשת נפוצה, שבץ מוחי...

שק' 6 – פיצוח הקוד הכימי של המוח:
בהתחלה היה צריך לפתח שיטות לסימון המסלולים העצביים במח , ושיטות שיאפשרו לחזות בתהליכים במוח.
בהמשך השמשמו בידע שנוצר כדי לפתח תרופות פסיכיאטריות.

שק' 7 – מחלת הפוליו:
מחלה שגורמת לשיתוק, נגדמת על ידי וירוס שהורס נוירונים מטווריים ופוגעת בעיקר בילדים.
בודדו את הווירוס מתוך חיות, גילו על אילו נוירונים הוא משפיע, ובהמשך פיתחו נגדו חיסון שכולנו מקבלים.

שק' 8 – כמה מחלות דומות במוח:
מחלת סקרפי היא מחלה שגורמת להרס של נוירונים בכבשים.
קניבלים שאכלו את המוחות של האויבים שלהם קיבלו מחלה בשם קורו.
(עוד כמה מחלות, במצגת...)
הזריקו תאים חולים לחיות ניסוי והתחילו לאפיין את גורמי המחלה. זה היה מאד קשה, כי זה היה חלבון בעל צורה מרחבים לא נורמלית(ולא חיידק או ווירוס), בשם פריון, ופיתחו תרופות וטיפולים נגדם.

שק' 9:
ניסויים בהם גידלו חיות בכל מיני תנאים (למשל: חושך) איפשרו להבין את התפתחות מערכת הראיה, דבר שהוביל לפרוצדורות שאיפשרו לתקן את הראיה (למשל: הבנת הקריטיות של טיפול מוקדם בבעיות ראיה).
(תאור הניסויים המועילים כאן מאד מקוצר, יש פירוט במצגת).

שק' 10 – הבסיס המוחי ללמידה זיכרון:
כדי ללמוד על תפקוד המח לעיתים רחוקות יש מקרים אנושיים (כמו HM) שאפשר לחקור, בד"כ מוציאים חלקים מסוימים של המח מחיות ניסוי ובודקים.

שק' 11:
למחלות רבות יש מודלים בחיות ניסוי ורב הטיפולים והתרופות שקיימים או מפתחים הם דרך מחקר בחיות ניסוי.

שק' 12 – הקשר בין המוח ומערכת החיסון:
בראשית היה ידוע שיש קשר בין לחץ למערכת החיסון.
רז ירמיהו חוקר את המנגנונים הספציפיים מנסה להראות שיש קשר דו כיווני – מערכת החיסון משפיעה גם היא על המוח, דרך חומרים שונים שמ. החיסון משחררת לדם, קצוות עצבים קרניאליים שמגיעם מהגוף אל המח ומוסרים אינפורמציה, דבר שגורם להפעלת תהליכים בגוף – כמו העלאת חום, סימפטומים התנהגותיים – חוסר תיאבון, עייפות, מצב רוח לא טוב. התנהגות המחלה וגם התהליכיים הגופניים הם תוצאה של המח, ולא תוצאה ישירה של החיידק או הווירוס.
תוך כדי מחקר הוא ראה מחקר של פסיכיאטר בלגי, בו נאמר שבדיכאון יש הפעלה של מערכת החיסון, ואז הוא הבין שהסימפטומים של "התנהגות מחלה", עוצמתיים ולאורך זמן, הם בדיוק המאפיינים של דיכאון.
הוא חשב שאפשר להסתכל על מאפיינים של דיכאון בחיות (חוסר תיאבון, הפסקת אינטראקציות חברתיות, בעיות קשב, ריכוז, זיכרון, בעיות שינה....). הוא רצה לבדוק אם הפעלה של מערכת החיסון יכולה לגרום למצב דיכאון בחיות, וגילו שאכן כך.
לא רק זה, אלא שאם מטפלים בחיות בחומרים אנטי – דפרסניטיים (כמו פרוזק) אז אפשר למנוע את השפעות הפעלת מערכת החיסון על המאפיינים של דיכאון.
למשל: חולדות שניתנת להן בחירה בין תמיסה מתוקה ומים, יבחרו כמעט תמיד במתוק.
אם מערכת החיסון מופעלת – יבחרו חצי חצי.
אם לפני המחלה הן מקבלות במשך שלושה שבועות (אנטי דפרסנטים לא עובדים מייד!) חומא אנטי – דיכאוני, הן יחלו, אבל לא יפתחו התנהגות מחלה – יבחרו במתוק.
כך גם בתיאבון ומשחקיות.
החיות חולות, ומתנהגות כאילו הן לא חולות.

שק' 20:
בכנס הוא פגש פסיכיאטר שמטפל בחולים המחלקה אונקולוגית. הוא סיפר שמטפלים אצלו בחולי סרטן על ידי הפעלת מערכת החיסון. הבעיה היא, האנשים שמטופלים בדרך זו נכנסים לדיכאון. אחרי 12 שבועות של טיפול חצי מהאנשים הם בmagor depression – מפתחים את כל הסימפטומים של דיכאון, עד כדי התאבדות.
הם טיפלו בכך שזמן מסוים לפני הטיפול התחילו לטפל בחולים בחומרים אנטי דפרסנטיים (טיפול מונע) לפני הטיפול שמפעיל את מערכת החיסון –> וזה יישום של המחקר, לתועלת בני אדם.

עד כאן הצדקות אתיות.

שיטות מחקר:

שק' 22:
מחקר באנשים שיש אצלם הרס (לא מכוון לניסוי...) של אזורים מסוימים במח.
זה קורה אצל אנשים מסיבות שונות:
  • פיניאס גייג', למשל.
  • שטף דם מוחי
הבעיה: בד"כ הנזק כללי, ולא תחום לאזור מסוים, ולכן קשה להסיק סיבתיות, אלא אפשר לקבל תובנות כלליות, אך לא ידע על תפקודים של אזורים מסיוימים.

שק' 24:
כדי לעשות את זה הולכים לחיות, הורסים חלק מהמוח באופן ממוקד ומדויק (אזור מסוין או חלק מהאזור), ובודקים מה קורה. זאת שיטה מאד מקובלת במחקר.

שק' 25:
לעריכה של נזק יזום באזור במח קוראים (כתלות בגודל האזור) lesion / ablation.
  • צריך להיזהר בהסקת המסקנות – למשל: עשינו נזק באזור הראייתי, ורואים שהחיה לא רצה כאשר שמים לה מזון בצד מסוים של הכלוב. לפני שמסיקים, צריך לבדוק משתנים כללים, למשל: שלא השפענו על יכולות מוטוריות, או על מוטיבציה.
  • חשוב לדעת שכל תפקוד מבוסס על אינטראקציות בין מספר אזורים במח (למשל: קריאה- זיהוי אותיות, פירוש תווים לגירויים שפתיים, הבנת שפה ועוד הרבה. הרס של כל אחד מהאזורים יהרוס את יכולת הקריאה).
  • בכל אזור במח יש גופי תאים, אך גם אקסונים שעוברים דרך האזור. הרס באזור יפגע לא רק בגופי התאים, אלא גם באקסונים שעוברים שם.
  • צריך להיזהר גם מייחוס שלילי- גם אם לא רואים נזקף למוח יש יכולת להתארגן מחדש ולפצות על הנזק. ייתכן שנראה שהתפקוד לא נפגע, אך זה בגלל מנגונוני פיצוי, למרות שהאזור כן אחראי לתפקוד הספציפי.

שק' 26 – איך יוצרים את הנזק (לזיות – באזור יותר קטן)?
  • שאיבה (אם האזור קרוב לפני הגולגולת)
  • החדרת אלקטרודה והעברת זרם חשמלי
  • החדרת צינורית ורדכה חומצה קאנית – גורם להרס של גופ התאים אך לא של האקסונים (קשור לגלוטומט והרס עצמי של התאים, לא הבנתי איך בדיוק).
  • הידרוקסידופמין 6 - רק התאים הדופמינרגיים יעשו לחומר reuptake ולכן רק הם יהרסו.
  • אפשר להחדיר חומר של הרדמה מקומית וכך ליצור נזק הפיך.
בכל ניסוי כזה, הדרך בה עושים את המחקר היא לעשות נזק, ולהשוות לביקורת. צריך ביקורת לכל הפרוצדורה של הניסוי. בקבוצת הביקורת עושים הכול – את כל הפרוצדורה הניתוחית חוץ מהחדרת החומר עצמו (sham = כאילו).

שק' 27:
הרעיון הוא לעשות נזק על אזור קטן מאד שאחראי לתפקיד מסוים. ככל שהאזור יותר קטן המסקנה יותר ספציפית.
מוחות של מכרסמים הם מאד קטנים! איך אפשר להגיע לאזור ספציפי?
לשם כך משתמשים במכשיר ניתוח סאראוטקסי, שמאפשר למדוד את המיקום התלת מימדי של כל נקודה במח ביחס לנקודות ציון על פני הגולגולת.
אנחנו נעזרים קודם כל בסימני שנמצאים על פני הגולגולת (יש עליה מעין תפרים שהם הסגירה של העצם, לאחר השלב בהתפחות בו היא רכה) הם נותנים לנו נקודות ייחוס מהן אפשר למדוד ולהגיע לכל אזור של המח. נקודות הייחוס מאפשרות להשתמש במפה, ובעצם סדרה של מפות (אטלס) של המוח – אטלס סטריאוטקסי. המפות נותנות לנו את מפת המח בסדרה של חתכים דו מימדיים, על פני 3 חתכים.
  • רוסטרלי – קאודלי
  • מדיאלי לטרלי
  • עומק
כך אפשר למצוא מיקום של כל נקודה, ולמדוד בעזרת המכשיר.
זה משמש לא רק בניסויים, אלא דם בניתוחים בבני אדם.

שק' 31:
ניתוח סטריאטוקסי מאפשר להכניס צינורית במח,(-קנולה) ודרכה להחדיר חומרים, או תרופות, או לגרום ללזיה – כימית או הפיכה.
אפשר להחדיר את הצינורית לאפשר לחיה להחלים (כשהצינורית מודבקת בפנים!) וביום הניסוי להזריק דרך הצינורית את החומר.

שק' 32:
מיקרודיאליזה – חיבור צינורית למח, ואז אפשר לתת לחיה להחלים, ולגרום לה לבצע את הניסוי (למשל: מבוך). מתחילים לשאוב מדגמים של הנוזל, ובוחנים את החומרים בתוכו. כך אפשר לבדוק מה קרה בסינפסות במהלך ההתנהגות (למשל: מה היה ריכוז הדופמין?)

שק' 33 – רישום הפעילות העצבית חשמלית:
אפשר להכניס את האלקטרודה לתא ממש – רישום תוך תאי,
אפשר לבדוק פעילות באוכלוסיה שלמה של תאים.

שק' 34 - EEG:
הרישום החשמלי לא יכול לתת לנו אינפומציה לגבי מיליונים של תאים.
כדי לקבל אינורמציה גלובלית על פעילות המח נשתמש באלקטרודות הרבה יותר גדולות, ואותם נשים על פני הגולגולת. משווים פעילות של אלקטרודות וכך אפשר לקבל אינפורמציה על פעילות גלובלית (למשל: מצב שינה, לעומת שנת חלום, לעומת מצב ערנות).
זוהי טכנולוגיה הולכת ומתפתחת, אפשר גם לרשום פעילות מאזורים יותר ממוקדים במח – למשל: קורטקס שמיעתי או קורטקס וויזואלי.

שק, 35 – Evoked potentials:
חושפים את הנבדק לגירויים מסוימים (למשל: גירוי וויזואלי) מס' פעמים, כדי לקבל תמונה ממוצעת, גל ממוצע, של הפעילות החשמלית במח בעקבות הגירוי. כך מקבלים אינדיקציה על מה קורה באזור מסוים של המח מבחינת פעילות חשמלית בעקבות גירוי מסוים. הרזולוציה היא של כמה עשרות מילי שניות (פוטנציאל פעולה בודד – 2 מילישניות) – כלומר אנו מסתכלים על תהליכים ארוכים יותר, תאים שמפעילים תאים אחרים, בסדר גודל של פ"פ.

שק' 36:
בעזרת אותן אלקטרודות, ובשימוש בזרם חשמלי בעוצמה מאד נמוכה, אפשר להפעיל את האזורים – לא רק לרשום את פעילותם.
אפשר לנסות לחקות את תבנית הגירוי של הפעולה הנורמלית – קשה מאד, בד"כ לא מצליחים. מה שיותר קל לעשות הוא לנטרל באופן שמני את האזור – כי הגריה שלא נורמלית משבשת את הפעילות.
טכניקה זו מיושמת כטכניקת ריפוי של פרקינסון, שמשבשת את הפעילות של אזורים מסוימים באופן שמוביל להקלה בסימפטומים של המחלה.

שק' 37 – TMS- transcarnial magnetic stimulation:
שיטה נוספת לגריה חיצונית של המח, במקרה זה לא משתמשים באלקטרודה חשמלית, אלא יוצרים סביב האזור שדה מגנטי מקומי, ויש תרגום של השדה המגנטי לגרייה חשמלית, מה שמאפשר לגרות את האזורים שתחת המכשיר.
לאחרונה משתמשים בטכניקה הזאת בבני אדם, יכולת השליטה המרחבית לא כל כך טובה, אך זה מאפשר להפעיל אזורים.
גם במקרה זה, רב בפעילות אינה חיקוי של פעילות האזור, אלא שיבוש שלה.
יישום – כטכניקה לטיפול בסוגים מסוימים של דיכאון. לא ברור איך בדיוק זה עוזר.

Optogenetics:
שיטה נוספת (לא נמצאת בספר!) גורמת לשינויים על ידי הנדסה גנטית של חיות המחקר, שבה מחדירים לתוך התאים גנים של מולוקולות שמושפעות על ידי אור, יש כמה אפשרויות:
  1. גנים לייצור גנים פלורוסצנטיים. החיה המהונדסת תבטא את החלבון בתאים מסוימים, כך שאפשר לראות אותם בחתך של המח. אלו חומרים שייפלטו אור בתנאים מסוימים – כך שהתאים יזהרו באור פלורוסנטי כאשר מופעלים בהם פוטנציאלי פעולה.
  2. אפשר לקחת מולוקולות של חלבונים שמושפעים מאור – יש סוג של אצות שעל הממברנה שלהן יש חלבון שהוא תעלה שנפתחת כאשר היא פוגשת אור. זה מכוון את האצות לכיוון של אור. החוקר לקח את הגן והכניס אותו לנוירונים בשיטות של הנדסה גנטית, כך שבחשיפה לאור נתרן וסידן נכנסים לתא וגורמים לו לדפולריזציה.
יותר מכך – את הבקרה הגנטית ניתן לכוון כך שהוא יתבטא רק בתאים מסויימים (למשל: תאים דופמינרגיים). זוהי דרך מאד אלגנטית להפעיל באופן ספציפי אוכלוסיות של תאים. הרעיון: להצליח להפעיל תאים ספציפיים באופן לא פולשני.עשו על כך ניסוי בזבובים, עם תעלה מושפעת מאור בתאים הדופמינגיים, חשפו אותם לאור, מבחוץ, ופתאום הזבובים (שבאופן נורמלי לא היו זזים) והם התחילו "להסתובב כמו משוגעים".

שק' 38- טכניקות נויורואנטומיות:
רקמה של מוח ללא צבע היא כמעט שקופה. צריכים לסמן את התאים כדי לראות את הגבולות בינהם. את הפרוסה של המח בשקופית שמו בתמיסה שצובעת את גרעיני התאים. כך אפשר לראות איפה נמצאים גרעיני התאים ואיפה החותר הלבן, וכן מהי צפיפות התאים.

שק' 39:
כדי להסתכל באופן יותר ספציפי על האינטראקציה בין מיקום התאים והחומרים אותם הם מייצרים משתמשים בשיטות אימונו(מערכת החיסון)-היסטוכימיות.
מערכת החיסון מזהה חלבונים זרים לגוף – בעיקר חיידקים או וויורוסים. איך? לחלבונים הזרים קוראים אנטיגנים, ומערכת החיסון מייצרת נוגדנים שלהם התאמה ספציפת לאנטיגנים, וכך היא מזהה אותם.על הבסיס הזה המציאו שיטות שמאפרות לסמן חלבונים ספציפיים על ידי נוגדנים. היתרון בשימוש בנוגדנים הוא בספציפיות המוחלטת שלהם.
פעמים רבות נשתמש בנוגדן אחד שמתחבר למולוקולה, ואח"כ משתמשים בנוגדנים לנוגדן, שאותם צובעים בצורה כלשהיא, (למשל: נוגדן פלורוסצנטי, אנזים שמכוון ריאקציה של חומר צבע במקום הספציפי בו הוא נמצא, סימון רדיואקטיבי), כך שאפשר לזהות באופן ספציפי נוכחות של חומר.

שק' 41:
TH טירוזין הידרוקסילאז נמצ רק בטרמינלים הסינפטיים.
בתמונה:
ירוק – טרמינליים
כחול – תאי המטרה עליהם הטרמינלים עושים סינפסות

שק' 42 - סימון רדיואקטיבי:
לוקחים פרוסת מח, טובלים בליגנד מסומן רדיואקטיבית, משהים כמה שעות, שוטפים וחושפים לסרט צילום.

שק' 43 – In-Situ Hybridization:
אפשר להסתכל אותם שיטות לא רק על חלבונים אלא גם על ביטוי ספציפי של גנים- על רמת הגן. למשל: אפשר לקחת רצף ספציפי של RNA שמשלים לרצף של חלבון מסוים, ולסמן אותו. חושפים את הרקמה לRNA מסומן ספיציפית, רדיואקטיבית. אח"כ שוטפים וחושפים לסרט צילום, ואז אפשר לראות איפה הגדילים הספציפיים האלה נמצאים.

יום חמישי, 25 בנובמבר 2010

אישיות - הר.7 - תאוריות יחסי אובייקט


25/11 אישיות

תיקון משיעור שעבר – התניה אופרנטית:
לתת פרס – חיזוק חיובי
לתת עונש – עונש חיובי
להפסיק עונש – חיזוק שלילי
להפסיק פרס – עונש שלילי
כלומר:
חיזוק/ עונש = פרס/עונש
חיובי / שלילי = לתת / להפסיק


תאוריות יחסי אובייקט, מה זאת אהבה?

חשיבות של קשרים חברתיים
באומייסטר ולירי (1995):
  • מעצם היותינו אנשים יש לנו צורך בסיסי בקיום יחסים חברתיים חיוביים, חזקים ויציבים לאורך זמן.
  • אלו יכולים להגביר את סיכויי ההישרדות שלנו. איך? הגנה, משאבים (מציאה ושמירה), רביה, עזרה הדדית, הנקה.
  • ואכן אפשר לראות שאנחנו נהנים מיחסים חברתיים, וכן נכנסים למצוקה בהיעדרם.

אייזנברגר, ליברמן, וויליאמס (2003):
  • האם בידוד חברתי כואב? (האם יש קשר בין פגיעה רגשית וכאב פיזי)
  • חיברה נבדקים לMRI ועשתה מניפולציה של בידוד חברתי, באמצעות משחק "מסירות" עם נבדקים ווירטואליים אחרים (כביכול), ובאיזשהוא שלב הנבדקים האחרים מפסיקים למסור לו את הכדור.
  • נבדקים דייוחו שהרגישו שמתעלמים מהם, ונפגעו.
  • אותו אזור במוח שפעיל יותר בזמן כאב פיזי ACC הלכה וגדלה ככל שהנבדקים דיווחו על יותר פגיעה חברתית.

דהול ועמיתים (2010):
האם כדור לשיכוך כאבים יכול לעזור לכאב של בידוד חברתי?
  • קבוצה 1: כדור שיכוך כאבים ביום, קבוצה 2: פלסבו
  • הסטודנטים דיווחו על אירועים חברתיים, ודירגו אירועי בידוד חברתי ואת כמות הפגיעה.
  • ככל שהזמן עבר, קבוצה 1 (ולא קבוצה 2) דיווחו על פחות ופחות תחושת פגיעה חברתית.

--> כאשר אין קשרים חברתיים אנחנו באמת כואבים, פיזית.

כהן, שייפר ודיווידסון (2006):
האם כשיש לנו תמיכה חברתית אנו חזקים יותר?
  • נבדקות – נשים נשואות
  • בזמן סריקת fMRI הנשים מצפות לשוק חשמלי בכל פעם שהן רואות סימן.
  • קבוצה 1: החזיקו את יד בן הזוג, קבוצה 2: החזיקו יד של זר, קבוצה 3: לא החזיקו יד.
  • דיווח עצמי: נשים שהחזיקו ידיים דיווחו על פחות מצוקה
  • סריקת מוח: נשים שהחזיקו ידיים הראו פעילות נמוכה יותר בחלקים של המח שקשורים לאיום וכאב, לא באופן שווה: יותר חזק בקבוצה 1, ואז 2, ואז 3.
  • בתוך קבוצה 1, ככל שהקשר היה חזק וטוב יותר בין בני הזוג כך תחושת האיום היתה נמוכה יותר.

דוגמאות אלו הן מתחום חדשות יחסית בשם social effective neuroscience.



תיאוריות יחסי אובייקט
אובייקט = אדם, כלומר: יחסי אובייקט = יחסים בינאישיים.

פרויד: יחסים חברתיים הם דרך לספק את האיד.
שינוי כיוון: יחסים חברתיים הם לא פונקציה של האיד אלא של האגו.
  • דפוסי התקשרות לאחרים נוצרים בשלבים מאד מוקדמים של החיים שלנו ומלווים אותנו לאוך כל החיים.

אריק אריקסון (1950) – תאוריית יחסים פסיכוחברתיים
הנחה: התפחות חלה בשלבים, סובבת סביב צרכים חברתיים (לא מיניים, כמו פרויד), וכן שההתפתחות ממשיכה כל החיים (ולא עד גיל 5, כפי שסבר פרויד).
  • סובבת סביב משברי זהות. בכל שלב של החיים יש קונפליקט, כדי להתפתח ממנו צריך לראות את שתי הצדדים ולבחור בצד הבריא.
  • אריקסון לא הצביע על גילאים. לכל אחד יש את הקצב שלו, למרות זאת, הרב הספרים מופיעים טווחי גילאים.

  1. תינוק – אמון / חוסר אמון. הילד תלוי לגמרי במטפל. קונפליקט: פיתוח אמון כלפי דמות המטפל, ובהמשך כלפי העולם.
    ילד שמפתח אמון – תקווה, אופטימיות.
  2. ילדות מוקדמת – הילד מתחיל לשלוט בעצמו. הקונפליקט: פיתוח אוטונומיה, אתגר עיקרי: יכולת להיות אוטונומי או לא להצליח להיות כזה. דרך: גמילה מחיתולים או פיתוח קשרים עם אחרים. אם מצליחים, מפתחים רצון חופשי.
  3. גיל טרום חובה – השפעה על הסביבה. מצד אחד - רצון להשפיע, מצד שני – חשש לפגוע בסובבים. מי שמצליח מפתח תחושה של מטרה – יכולת לדבוק במטרות בלי לחשוש מענישה.
  4. גיל בית הספר – קונפליקט: יצרנות לעומת נחיתות. מצד אחד – רצון להיות פעיל ולקבל הערכה, מצד שני – אם לא מצליחים מפתחים רגשי נחיתות. אם מצליחים – תחושת כשירות, כלומר: היכולת להשפיע בצורה מוערכת חברתית.
  5. גיל ההתבגרות – מי אני? שאלה שנשאלת תמיד בתוך הקשר! הקונפליקט: זהות לעומת בלבול תפקידים. לגבש זהות שמתאימה למגוון סיטואציות. אם מצליחים – נאמנות – להרגיש שלם עם עצמי אותנטי.
  6. בגרות מוקדמת – אינטימיות לעומת בידוד – יצירת קשר חם וקרוב עם מישהו שיש כלפיו תחושת מחויבות. הכוונה לנכונות, אכפתיות ויכולת אמיתית לשתף (ולא רק יחסי מין). רק מי שעבר את שלב הזהות נוכל לפתח מערכת יחסים אינטימית. מי שמצליח – אהבה.
  7. בגרות – האתגר: להשאיר משהו המאחור. לתרום לעולם, להנציח את עצמנו. קונפליקט: יצירה לעומת קיפאון. הדרכים: להקים משפחה ולגדל ילדים, או להמציא, לפתח משהו, ליצור (בעבודה). מי שמצליח להתמודד – אכפתיות.
  8. זיקנה – הקונפליקט: שלמות האגו לעומת יאוש. מסתכלים אחורה על החיים, ואפשר להרגיש שלם או לא. אם כן – מפתחים חכמה. אם לא – יאוש.


עדות אמפירית:
את ה"סיפור" (או תאורייה) בכללותו אי אפשר לבדוק.

מרסייה (1966):
האם יש משבר זהות בגיל ההתבגרות?
  • ראיונות חצי מובנים
  • יש משברים בגיל ההתבגרות
  • כדי לפתור צריך 1.לזהות את הקונפליקט 2.להחליט על מחוייבות לצד אחד שלו.


תאוריית ההתקשרות Attachment theory – ג'ון בולבי
  • פסיכואנליטיקאי
  • עבד עם ילדים יתומים במלחמת העולם הראשונה.
  • ילדים עם בעיות התנהגות מגיבים למציאות (ולא לפנטזיות, חרדות וכו' כמו פרויד)
  • לילדים צורך חזק בקרבה אל האם, לא כי הם נמשכים אליה מינית, כמו פרויד, אלא כי זה צורך בסיסי.
  • יש מערכת אבולוציונית שמטרתה לחבר את התינוק עם הדמות המטפלת כדי להגביר את סיכויי ההישרדות שלו.

התאוריה:
  • ילדים זקוקים למערכת יחסים חמה, אינטימית, ארוכת טווח ובטוחה עם הדמות המטפלת (להלן: אמא :) )
  • כאשר נוצרת מערכת יחסים כזאת הילד מקבל בסיס בטוח, ממנו הוא יכול לתפקד עם בני אדם אחרים ועם העולם. כדי שזה יקרה על האם להיות קשובה לצרכי התינוק ולתת לו אותם.
  • במצבי איום הבסיס הבטוח מאפשר להתמודד, במצבים אחרים – הבסיס הבטוח מאפשר לחקור ולגלות את העולם.
  • היחסים הראשוניים שלנו מובילים אותנו ליצור מודל פנימי של מושאי התקשרות. אם האמא טובה, קשובה, אפשר לסמוך עליה - אז המודל של אדם קרוב שאפשר לסמוך עליו הוא טוב. אם האמא אינה כזאת – הילד יפתח ציפיות אחרות ואותן יגרור למערכות יחסים אחרות.
  • המודלים האלה שונים מאדם לאדם, וכך הציפיות לגבי מערכות יחסים אינטימיות.
  • ילדים שאין להם בסיס בטוח יהיו להם כל מיני בעיות, בעיקר כאלה שקשורות ליחסים חברתיים.

עדות אמפירית:
ילדים זקוקים לאמא שלהם. למה?
הארלי הארלו (1960):
  • לקח קופים קטנים, והפריד אותם מאימהותיהם
  • יצר שתי "אמהות" – אחת קשה וקרה עם אוכל, ואחת רכה ונעימה בלי אוכל.
  • במי הקופים יבחרו? ומה יקרה לקופים שגדלו ללא אמא אוהבת? (קליפ)
  • תוצאות: הקופים בילו את רב הזמן עם ה"אמא הרכה" ורק כשהיו צריכים אוכל הלכו לשניה, אצל קופים שגדלו רק עם אמא קשה היו בעיות התנהגות, חוסר יכולת לתחבר לקופים אחרים, פגיעות בעצמם.
  • לניסוי אין תוקף חיצוני – זה לא כך במציאות, אבל הוא מראה עיקרון חשוב.
  • לפני הארלו היתה המון ביקורת כלפי התיאוריה של בולבי, אחריו היא התקבלה יותר.

מארי איינסוורת' (1978):
עיקר עבודתה על זיהוי הבדלים בין אישיים בסגנונות התקשרות (גם היא הניחה מודליפ פנימיים).
פרדיגמה – "המצב המוזר" The strange situation
1. הילד משחק עם ההורה
2. הילד משחק בלי ההורה, ההורה בצד
3. נכנס זר, מדבר עם ההורה, ההורה יוצא מחדר
4. בידוד ראשון
5. ההורה חוזר ומשחק עם התינוק, יוצא שוב
6. פירוד שני, התינוק נשאר לבד
7. הזר נכנס שוב
8. איחוד מחדש – ההורה חוזר ומנחם את התינוק והזר יוצא

מה בודקים?
  1. איך מתנהג הילד כשההורה עוזב?
  2. איך הוא מתנהג כשההורה חוזר?
  3. עד כמה הילד חוקר את הסביבה?
  4. איך הילד מגיב לזר בנוכחות ההורה ובהיעדרו?

על סמך זה הציעה איינסוורת' 3 סגנונות התקשרות:

  1. התקשרות בטוחה (60%)
    1. נלחצו
    2. נרגעו מהר מאד
    3. חקרו את הסביבה
    4. הילד יתקשר עם הזר בנוכחות ההורה, אך לא בהיעדרו
  2. התקשרות חרדה (20%)
    1. נלחצים
    2. התנהגות אמביוולטית
    3. לא חוקר את סביבתו
    4. לא מתקשר עם הזר
  3. התקשרות נמנעת (20%)
    1. אדישות
    2. אדישות
    3. לא חוקר את סביבתו
    4. לא מתקשר עם הזר

תלמידה של אינסוורת' הציעה עוד סגנון התקשרות – התקשרות לא מאורגנת:
    1. נלחצו כשההורה עזב
    2. היו אדישים
    בנוסף, הראו התנהגויות חריגות כמו פגיעה עצמית.

טענה: סגנון ההתקשרות הוא פונקציה של התנהגות הורית.
הקשר להתנהגות הורית:
התקשרות בטוחה – הורה שמגיב לצרכי הילד, בהתאם לדרישותיו.
התקשרות נמנעת – הילד מתעלם לגמרי מצרכי הילד.
התקשרות חרדה – ההורה לפעמים מגיב לצרכי הילד, ולפעמים לא.

את זה אפשר להסביר לפי עקרונות הלמידה – ביהוויוריזם – לפי לוח הזמנים של התגמולים (נלמד בשיעור שעבר).

האם זה תלוי רק בהורה?
מעט מאד מחקרים בודקים השפעה גנטית על סגנון התקשרות.

רוזמן ופריילי (2006):
  • מחקר תאומים – זהים ולא זהים
  • תוצאות: תורשה לא משחקת בהכרעת סגנון ההתקשרות של הילד, אלא לסביבתו. --> יש להתייחס בספקנות מסוימת כי זה מחקר בודד.

יש שתי דרכים לחשוב על הבדלים בין אישיים: טיפוסי אישיות, קטגוריות או מימדים.

פריילי וספייקר (2003):
  • זוהי התבוננות על מימדים, ולא על קטגוריות.
  • פקטור אנליסיס על מחקרי תינוקות במצב המוזר
  • מצאו שני מימדים: חרדה (גבוהה / נמוכה) והימנעות (גבוהה / נמוכה).
  • בדקו חרדת נטישה והתקרבות / הימנעות.

ברטולוניו והורוויץ (2003):
  • מצאו שני מימדים (מקבילים לפריילי וספייקר):
  • 1. עד כמה האחר הוא מקור אמין לאהבה
    2. עד כמה אנחנו רואים את עצמנו כראויים לאהבה
  • לפי המימדים האלו, יש 4 סוגי התקשרות: חרדים, נמנעים, בטוחים ו(מעט מאד הימנעות + הרבה מאד חרדה)


סגנונות התקשרות אצל מבוגרים:
אחת הטענות המרכזיות של בולבי היא שהציפיות שנבנות בגיל הינקות מלוות אותנו לבגרות.
האם זה כך? האם אנחנו זקוקים בכלל לבסיס בטוח?

חזן ושייבר (1987):
  • יש הקבלה בין מערכת יחסים מוקדמת אם – תינוק לבין מערכת יחסים רומנטית בוגרת.
  • אותם סגנונות התקשרות נמצאים גם אצל אנשים מבוגרים.
  • חזן ושייבר הציגו לאנשים את שלוש הטענות שאלה (1- נמנעת, 2-בטוח, 3-חרד)
  • הפרופרציות זהות לאלה שמצאה איינסוורת'

ברונן, קלארק ושייבר (1998):
פיתוח שאלונים מורכבים ומפורטים יותר של דיווח עצמי, ועשו פקטור אנליסיס.
תוצאות: בדיוק אותם מימדים.

--> (קישור לשאלון ממוחשב של סגנונות התקשרות).

פריילי ושייבר (1998):
מחקר שדה (לא דיווח עצמי) על סגנונות התקשרות.
האם סגנונות התקשרות קשורים לסיטואציות של עזיבה?
(פרידה בשדה תעופה כמקבילה בוגרת למצב המוזר).
  • איתרו זוגות בשדה תעופה
  • נתנו להם שאלון לגבי סגנון התקשרות והקשר בינהם.
  • לאחר מילוי השאלון המשיכו "להציץ" עליהם וקידדו סוגי התנהגות. (כמה נסיינים עבדו יחד).
  • תוצאות: זוגות שנפרדו הפגינו הרבה יותר קרבה מאלה שלא נפרדו. ככל שהקשר טרי ביותר, כך רמת החרדה היתה גבוהה יותר.
  • סגנונות ההתקשרות היו קשורים לחרדה: אצל נשים עם סגנון חרד דיווחו על יותר חרדה, נשים נמנעות הפגינו התנהגות נמנעת.
  • אצל גברים הקשר היה פחות ברור. למה? קשה להם להביע רגשות, או שזה פחות מקובל חברתית.

האם יש קשר בין סגנון ההתקשרות בילדות לבין סגנון ההתקשרות בבגרות?
פריילי (2002):
  • ביקש מאנשים מבוגרים למלא שאלוני התקשרות על קשריהם עם אמא שלהם, ועם בני הזוג שלהם.
    מצא קשר חיובי ומשמעותי – 0.20- 0.50, תלוי במדגם. לא קשר חזק. כלומר: בעיני האנשים הקשר לא מאד חזק.

האם סגנון ההתקשרות יציב לאורך זמן?
לא ברור, יש רק מחקר אחד בנושא, ולא ברור עד כמה הוא תקף.
  • בדק סגנונות התקשרות בגיל שנה, ומערכות יחסים רומנטיות בגיל 21.
  • ממצאים: יש קשר, אבל הוא חלש מאד. 0.20.
    למה? כי סגנון התקשרות הוא דינאמי, והמודלים מתפתחים לאורך הזמן. אם יהיו חוויות מספיק חזקות ועמוקות, סגנונות התקשרות יכולים להשתנות.


מה ההשלכות של סגנונות התקשרות בבגרות?

מערכות יחסים:
  • מבוגרים בעלי סגנון בטוח מדווחים על מערכות יחסים ארוכות ויציבות יותר, ויותר שביעות רצון מהם. יותר אמון, יותר מחויבות. מוכנים להישען על בן הזוג, מוכנים לתת תלו להישען עליהם.
    בירנבאום ועמיתים:
    • מחקר על זוגות פעילים מינית שנמצאים במערכת יחסים לאורך חצי שנה לפחות.
    • ניהלו יומן מערכת יחסים במהלך כשלושה שבועות.
    • סגנון חרד- יותר אמביוולנטיים כלפי מין.
    • סגנון נמנע – יותר חרדה ממין.
  • אנשים שבני הזוג שלהם בעלי סגנון בטוח מביעים יותר סיפוק ממערכת היחסים.
  • יש התאמות שיכולות לפצות על סגנון התקשרות אחר. למשל: נמנעים מתאימים זה לזה. יש מחקר שטוען שאנו נוטים להימשך לאנשים בעלי סגנונות התקשרות דומים לשלנו.

התמודדות עם אובדן (מוות של בן הזוג):
  • נמנעים מתמודדים הכי טוב. (פריילי ובוננו 2004).
--> אחד ההסברים על סגנונות התקשרות הוא שהם התפתחו כאמצעים לוויסות עצמית – אם אמא שלנו לא סיפקה את צרכינו, מנגנון התמודדות הוא להתנתק ממנה רגשית. זה יעזור גם במקרה של אובדן בן זוג.


תפקוד חברתי:
  • בטוח – פחות גזענים, פחות מאוימים מהשונה, יותר אמפטיה, פחות כעס כלפי אחרים.

השלכות אישיות: (עד עכשיו דיברנו על חברתיות)
  • סגנון בטוח – יותר רגשות חיוביים, פחות שליליים, פחות בעיות רגשיות, יותר ביטחון עצמי, יותר מרוצים בעבודה (-פחות מאוימים, יותר נכונות לחקור את הסביבה).

--> מימדי התקשרות של חרדה ומניעה אינם זהים למימדי אישיות אחרים (למשל, נוירוטיות).
--> יש במוח מערכות נפרדות לתגמולים ואיומים, ויש מערכת נפרדת שקשורה להתקשרות.

מה זאת אהבה?

הלן פישר (2006):
הבדילה בין שלושה סוגים של תופעות, שנפרדים מבחינה נוירוביולוגית:
  • תשוקה מינית – מופנה כלפ הרבה מושאים במקביל, מנגנון שנועד להוביל לסיפוק מיני. קשור בעיקר להורמוני מין – בעיקר טסטוסטרון.
  • התאהבות רומנטית – מופנה כלפי מושא אחד. סממנים דומים להתמכרות, ואכן מסתבר שאהבה רומנטית קשורה למערכת הדופמין במח, שקשורה לדופמין (כלומר: באמת, ולא רק כמטאפורה, התאהבות דומה להתמכרות, וכך גם סיום קשר שלא בזמן דומה לגמילה).
  • התקשרות – מופנה כלפי מושא אחד ויחיד – אהבה, ביטחון, תמיכה. אוקסיטוזין ווזופרסין.
הרבה פעמים חווים אותם כמקשה אחת.
פישר: הסיבה לכך שהמנגנונים נפרדים היא אבולוציונית. כדי למקסם הישרדות צריך מנגנון שמאפשר לבחון בני זוג פוטנציאליים ולבחור בן זוג – וזה תשוקה מינית. מנגנון זה מפעיל מנגנון אחר שמאפשר לבחור בן זוג ספציפי, ולהיות איתו מספיק זמן כדי להמשיך הלאה. לכן התאהבות היא מנגנון מוגבל בזמן – עד שנה. עכשיו צריך מערכת של שיתוף, שתאפשר להיות צוות – לבנות, לתמוך, לגדל צאצאים.

לארי יאנג (2006):
הרבה בעלי חיים אינם מונוגמיים, ובני אדם יחסית יוצאי דופן.Behavior neuroscience
  • יש שתי סוגי נברנים – פריירי – מונוגמי, ומונטן – לא מונוגמי.
  • הוא בדק פעילות מוחית בזמן אורגזמה.
  • בשני המקרים השתחרר דופמין בזמן אורגזמה.
  • בנברן המונוגמי השתחרר גם ווזופרסין, שגורם להתקשרות, וכך ההנאה מקושרת לנברן ספציפי.
  • אצל בני אדם ווזופרסין מתקשר בשני זמנים עיקריים: באורגזמה, ואצל נשים בזמן הנקה.

סיכום: תאוריית ההתקשרות
  • לאנשים יש צורך בסיסי בהתקשרות – לדמות מטפלת ובהמשך לבן זוג רומטי
  • סגנונות התקשרות קשורים לדמות המטפלת, אך יכולים להשתנות בעקבות קשרים אינטימיים בהמשך.
  • לארי יאנג: אפשר לנבא לאיזה נברנים יש סיכוי יותר גדול לקשר מונוגמי ארוך, וגם לאנשים – לפי כמות הרצפטורים לאוקסיטוזים.
  • להבדלים בסגנונות התקשרות יש השלכות חשובות בתחומים רבים.

קריטוריונים להערכה של תאוריית התתקשרות:

  • אפשר לבחון
  • תוקף מדעי – חלקי
  • מקיפה – לא (עוסקת רק ביחסים בינאיישים)
  • חסכניתֿ
  • שימושית