יום רביעי 23/03/2011
תהליכים פסיכוביולוגיים
שיעור 6
ריגוש – המשך
טוסטסטרון בבני אדם – הקשר בינו לבין תוקפנות
ניסוי 1 -
כ-4,500 חיילים.
נבדקה רמת הטוסטסטרון, ותפקוד חברתי, בעיות משמעת.
נמצא קשר בין יותר בעיות משמעת, תוקפנות, אלימות ובעיות חברתיות לבין רמות טסטסטרון גבוהות יותר.
ניסוי 2 -
ניסוי על אסירים בבית סוהר.
עבירות מכובדות - רצח בהריגה תחילה, הצתה בזדון.
מצאו קשר בין פשעים אלימים יותר, קשים יותר לבין רמות טוסטסטרון גבוהות יותר.
סטרואידים אנבוליים (משמשים לניפוח שרירים) מכילים טוסטסטרון סינטטי או טבעי. יש קשר בין שימוש בהם לבין תוקפנות בחיי משפחה. הסכנה בסטרואידים היא שהם יכולים לחדור דרך ממברנת התא לגרעין ולגרום למוטציות וגידולים.
ביטוי וזיהוי של רגשות:
הבעות פנים התפתחו בשלב מאוחר בסולם האבולוציוני – רואים בצורה ברורה בפרימטים (ולא אצל מכרסמים, למשל).
האם הבעות פנים הן מולדות או נלמדות?
דארווין – הבעות פנים הן מולדות (-טענה תיאורטית, נדרשת הוכחה). דארווין הסתובב ברחבי העולם וראה שבכל מקום בו הוא מחייך לאנשים אנשים מחייכים אליו חזרה.
אקמן צילמה <זאת היא? לא הוא?> תמונות של אנשים מערביים ונסעה איתן למקומות רחוקים. היא שאלה אנשים בגינאה החדשה איזה פרצופים מצולמים והם ידעו לזהות. היא צילמה את ראש השבט בכמה הבעות פנים, חזרה עם התמונות לארצות הברית וגם במקרה הזה – אנשים ידעו לזהות בצורה מושלמת --> הבעות פנים הן אוניברסליות = מולדות.
הוכחה נוספת לכך שהבעות פנים הן מולדות היא מילדים שנולדו עיוורים. הבעות הפנים שלהן הן זהות לחלוטין לשל ילדים רואים.
הוכחה נוספת לכך שהבעות פנים הן מולדות הן ממחקר בתינוקות צעירים מאד – בני כמה ימים. צילמו את התינוק כשהוא מחקה הבעות פנים של אישה מבוגרת. רב האנשים שנשאלו ידעו לזהות את ההבעות.
האמיגדלה מסייעת לזיהוי רגשות שליליים.
מחקר fMRI - האמיגדלה פעילה יותר כשרואים פרצופים של אנשים כועסים (מבוהלים?).
מחקר נוסף - לאנשים שעברו ניתוח מח השתילו אלקטרודה לתוך האמיגדלה, ומצאו שכשהם צפו התמונות של אנשים כועסים (מפחידים?) היו יותר פ"פ.
האם יש חלק בפנים שחשוב יותר לזיהוי רגשות?
ניסוי עיניים – כאשר אנשים הסתכלו על תמונות של עיניים מבוהלות היתה יותר פעילות באמיגדלה (לעומת עיניים שמחות וכו').
תאי מראה -
במערכת המוטורית - אחראים על חיקוי תנועות.
נמצאים גם בחלקים שאחראים על זיהוי פרצופים, ואחראים על "הקלטת" הפרצופים של האדם מולנו, על חיקוי ההבעה שמאפשרת תחושת והבעת אמפטיה.
תסמונת מביוס -
בעקבות ליקוי מולד האנשים הלוקים במחלה לא מסוגלים להפעיל חלק מהעצבים הקרניאליים, ואינם מסוגלים כמעט להזיז את שרירי הפנים – פוקר פייס. אנשים אלה מתקשים לזהות הבעות פנים של האחר שנמצא מולם – ולכן גם להזדהות ולפתח אמפטיה. זו תסמונת שמדגימה את התפקיד של תאי המראה.
הבעות פנים תלויות חברה
ניסוי על סטודנטים יפניים / אמריקאיים.
הבדלים בין תרבותיים – בתרבות היפנית לא לגיטימי להביע גועל בציבור, ולנשים – גם כעס. בתרבות האמריקאית - לגיטימי להביע הכל.
בניסוי מקרינים סרט של טקס ברית מילה של שבט אפריקאי כלשהוא. תמונות עקובות מדם ודי דוחות. כאשר הקרינו לסטודנטים בודדים – אמריקאים או יפניים את הסרט, וצילמו את הבעות הפנים שתי הקבוצות הביעו גועל. כאשר הושיבו ליד הנבדק נסיין, ראו שרק הסטודנטים האמריקאים הביעו גועל, הסטודנטים היפניים ישבו בפרצוף קפוא ומדי פעם חייכו חיוך מוזר.
המיספרות -
האם יש צד מסוים במח שיותר טוב בזיהוי של רגשות?
כן, המיספרה ימין.
המיספרה שמאל (אצל רובנו) היא הרבה יותר לוגית, אחראית על דיבור ושפה.
ניסוי: הכניסו אנשים לתוך fMRI והורו להם להתמקד בנקודה מסוימת. מדי פעם הקרינו תמונות על המסך.
נקודה באמצע המסך. כאשר הקרינו תמונות או מילים בצד ימין (מגיע להמיספרה שמאל) אנשים זיהו את המילה – המיספרה שמאל היא המילולית. לעומת זאת בתמונות זיהו את העובדה שמדובר בפנים, אך לא זיהו את ההבעה.
כאשר הקרינו תמונות ומילים בצד שמאל (המיספרה ימין) היתה תופעה הפוכה. (זיהו את ההבעה אך במילים זיהו את העובדה שהיתה מילה, ובאיזה שפה – אך לא הצליחו לומר מה כתוב בה).
האם המיספרה ימין גם יותר טובה בהבעה של רגשות?
כן!
המיספרה ימין שולטת על הצד השמאלי של הגוף ושל הפרצוף. לכן אפשר להסיק שהצד השמאלי של הפנים מביע יותר רגש.
ניסוי – פני כימרה:
(כימרה – מפלצת מהמיתולוגיה היוונית שפניה מורכבים שליש שליש שליש מחיות שונות. והיא יורקת אש).
צילמו אישה עם הבעת פנים. חצו את התמונה באמצע ובנו שתי תמונות – אחת מורכבת משתי החצאים הימניים ואחת מהשמאליים. שאלו אנשים איזו תמונה מביעה יותר רגש – והרוב ענו שהתמונה שמורכבת מהחצאים השמאליים (הצד שנשלט ע"י המיספרה ימין) מביעה יותר רגש.
--> המיספרה ימין מביעה יותר חזק את הרגש.
חיוך מאולץ -
אנחנו יודעים לזהות חיוך מזויף. איך? בחיוך אמיתי יש שריר בצדדי העיניים (אורביקולריס קולארי) שמתכווץ. (שריר זה נשלט על ידי המערכת האוטונומית – לא באופן רצוני) אנחנו יודעים לזהות את זה.
מי שגילה את השריר הזה הוא נוירולוג בשם בנג'מין משהו, לפני די הרבה זמן.
יש אנשים שחיוכם פרנסתם, ולכן עליהם לחייך חיוך מאולץ שנראה אותנטי. למשל – שחקנים. איך הם עושים את זה?
ברומי העתיקה שחקנים היו עולים לבמה עם מסכות, בשלבים מסוימים – רק על העיניים, כך שלא רואים את האורביקולריס קולרי, ואפשר לזייף חיוכים כמה שרוצים.
היום יש את קונסנטין סטניסלבסקי ותורת המשחק החדשה שלו. הטענה: שחקן צריך להזדהות עם הדמות, לחיות אותה, וכך כאשר הוא עולה על הבמה הוא מחייך בתור הדמות, לא בתור עצמו והיום הרע שהוא סוחב איתו, וכאשר מרגישים את הדמות אפשר להפעיל גם את המערכת האוטונומית, כולל האורביקולריס קולרי.
שיתוקים
דוגמא ראשונה: שיתוק פנים רצוני –
כאשר מבקשים מאדם עם שיתוק פנים רצוני לבצע פעולה עם שרירי הפנים, (למשל – לחייך) הוא לא מסוגל לעשות זאת. (יכול להיות רק בצד אחד של הפנים. העניין – אי אפשר להזיז מרצון). כאשר גורמים לאדם להרגיש משהו (למשל – מספרים בדיחה) השרירים כן עובדים.
אזורים מוחיים שקשורים לשיתוק פנים רצוני:
- פריימרי מוטור קורטקס - אזור שמייצג את הפנים באופן רצוני.
- גזע המח – אזור העצבים הקרניאליים ששולטים על שרירי הפנים.
- אקסונים שמחברים בין הפריימרי מוטור קורטקס לבין העצבים הקרניאליים.
דוגמא שניה: שיתוק פנים ריגושי -
אנשים אלה יכולים לבצע הבעת פנים רצונית, (למשל – בתגובה להוראה) אך אינם מסוגלים להביע הבעת פנים של רגש – באופן אוטונומי (למשל – אם מספרים להם בדיחה הם לא יחייכו).
אזורים מוחיים שקשורים לשיתוק פנים ריגושי:
- אינסולה – מידיאלית מהאונה הטמפורלית, יש שמחשיבים אותה לחלק מהקורטקס
- נזק באזורים אוטונומיים של עצבים קרניאליים.
--> אותם שרירי פנים נשלטים גם ע"י המערכת האוטונומית וגם ע"י המערכת הרצונית.
איך נוצר רגש?
מי מתחיל את יצירת הרגש – הגוף (המח) או הסביבה?
תיאוריית ג'יימס לאנגה: כדי לחוש רגש מסוים השרירים צריכים לפעול, וכתוצאה מפעילות השרירים אנחנו חווים רגש. הרגש הוא הפרשנות שלנו לפעילות השרירים.
חיזוקים לתיאוריית ג'יימס – לאנגה:
1 case study: על אדם חובב מוסיקה קלאסית. היו יצירות מסוימות שגרמו לו לחוויה רגשית. אותו אדם היה צריך לעבור ניתוח שבו ניתקו לו חלק מהמערכת הסימפטטית בצד אחד של הגוף. אחרי הניתוח הוא פחות נהנה מהמוסיקה, והחוויה הרגשית היתה פחותה או נעלמה.
--> ברגע שהפידבק הפיזיולוגי קטן, גם החוויה הרגשית פחתה.
2 מחקר על פגועי חוט שדרה – אזורים גבוהים בחוט השדרה משפיעים על חלקים נרחבים יותר בגוף מאשר אזורים נמוכים.
אנשים שנפגעו חוט השדרה באזור המותניים משותקים מהאגן ומטה.
אנשים שנפגעו חוט השדרה באזור הצוואר – אם נותרו בחיים – משותקים בכל הגוף.
בדקו רגשות של פחד אצל שתי הקבוצות הנ"ל, ומצאו שהרגשות של פגועי האגן חוו רגשות בעוצמה חזקה יותר מפגועי הצוואר.
הסבר: יש פחות העברת אינפורמציה למח.
3 מחקרים בניסויי הדמיה - הנחו אנשים לבצע פרצופים ובדקו מדדים פיזיולוגיים. האנשים לא דיווחו על רגש בהתאם להבעת הפנים, אבל המדדים הפיזיולוגיים עקבו אחרי הפרצופים – כעס – עליה בקצב הלב ובטמפרטורת העור, שמחה – עליה בקצב הלב, פחד – עליה בקצב בלה והורדת טמפרטורת העור.
--> זאת הסיבה שסדנת צחוק משפרת את מצב הרוח – היא מפעילה את המערכת האוטונומית, והמח מתרגם את התופעות הפיזיולוגיות כהנאה.
--> קשר בין הפריפריה לבין רגש סובייקטיבי.
שאלה פתוחה: האם זה מולד או נלמד?
למידה וזיכרון
חלק ראשון - רמה תאית - איך תאים משתנים הבתוך המוח.
חלק שני – פגיעות מערכתיות.
מהי התניה קלאסית ברמה הביולוגית?
מחקר:
לקחו תולעים וביצעו התניה קלאסית – אור+שוק.
הכניסו אותן לבלנדר ויצרו עיסת תולעים מלומדות.
האכילו תולעים חדשות ונאיביות בעיסת התולעים, וביצעו עליהן תהליך של התניה קלאסית – אור+שוק. מצאו שהן למדו את ההתניה החדשה הרבה יותר מהר, בצורה משמעותית. מחקר זה הוא מחקר רציני שהתפרסם בכתב עת רציני ביותר. לא הצליחו להסביר את זה עד היום.
אריק קנדל – חוקר מרכזי של למידה וזיכרון. טוען שהמערכת הזאת מורכבת מדי למחקר בבע"ח גבוהים, ולכן צריך להתחיל לחקור בע"ח נמוכים יותר. הוא חקר רכיכה ימית בשם אפליזיה – והצליח למפות את כל המערכת העצבית שלה. זה בייסליין, ואחרי שיש אותו אפשר ללמד אותה כל מיני התניות ולגלות מה משתנה. בצורה כזאת גילה קנדל תגליות מרעישות.
דונק הב - חוקר תאוריטיקן שניסה להסביר מהי למידה.
חוק הב: סינפסה שמופעלת שוב ושוב בזמן שהנוירון הפוסט סינפטי עובד משתנה מבחינה כימית ומבנית ומתחזקת.
בהתניה קלאסית מחברים בין שני גירויים והתגובה היא בד"כ רפלקס.
למשל: החיה קופצת כשיש שוק באופן טבעי, ולומדת שהצליל מנבא את השוק.
איך?
יש קשר חזק בין תא סנסורי – שחש את השוק, לתא מוטורי – שגורם לקפיצה.
יש קשר בין הסינפסה של הצליל והנוירון המוטורי, אך הוא חלש ולכן לא יגרום לפ"פ ולקפיצה. הסינפסה של הצליל חלשה, אבל אם נבצע התניה כל הקומלקס יפעל יחד, מה שיוביל לשינויים כימיים ומבניים בסינפסה של הצליל – לפי חק הב – והקשר נהיה חזק. כשזה קורה, יספיק צליל כדי לגרום לתא המוטורי לירות פוטנציאל פעולה.
חק הב – תיאורטי, שנת 1949. האם זה באמת כך? האם כאשר מפעילים סינפסה חלשהיחד עם סינפסה חלשה החלשה תתחזק?
מחקר: פרוסות היפוקמפוס. זיהו אזורים עם סינפסות חלשות W וחזקות S. הפעילו אותן יחד. אחרי כמה זיווגים כאלה הסינפסה החלשה התחזקה - התא ייצר EPSP גדול יותר (שיש סיכוי רב יותר שיהפוך לפ"פ). בפרוסה אחרת עשו את זה עם סינפסה אחרת, וגם שם זה עבד.
ניסויים כלליים שמראים מה קורה במח בזמן למידה:
ניסוי 1: חולדות חיו בכלובים בתנאים טובים – בקבוצה 1 בסביבה רגילה, בקבוצה 2 בסביבה מועשרת – הוסיפו גירוי אחר כל יום.
ממצאים: חיות בסביבה מועשרת – אספקת דם יותר טובה חלמח, יותר ייצור של חלבונים למח, הדנדריטים הרבה יותר מסועפים (תפקידם – להזין את התאים – ובכך יותר סיכוי לקליטת אינפורמציה).
ניסוי 2: שתי קבוצות עכברים. בקבוצת הניסוי הכניסו את העכברים למבוכים כל יום. אחרי שהחיות למדו את המבוך, בדקו את המוחות, וראו שהעצים הדנדריטים באונה האוקסיפיטלית (שאחראית על מערכת הראיה) מסועפים יותר. לא הסכימו בכתבי עת מדעיים לפרסם את הממצאים כיוון שקבוצת הביקורת היא לא באמת ביקורת – קבוצת הניסוי רצה במבוך, וזה יכול להשפיע על הדנדריטים בכל מיני דרכים. כדי להתגבר על הביקורת עשו ניסוי נוסף – 2ב.
ניסוי 2ב: לקחו קבוצה אחת, שתשמש גם כניסוי וגם כקבוצת ביקורת. לפני המבוכים חתכו לעכברים את הקורפוס קלוסום וניתקו להן את האופטיק כיאזמה, כך שעין ימין משדרת אינפורמציה רק להמיספרה ימין, וכך בצד שמאל – אין יותר הצלבות. לפני הניסוי שמו לחיות עדשת מגע אטומה – לחצי על עין ימין ולחצי על עין שמאל. נתנו להן ללמוד את המבוך, ואז בדקו את המוחות. מצאו שחיות שחיות עם עדשה בצד ימין היו להם דנדריטים מסועפים באונה האוקסיפיטלית בצד ימין, אך לא בצד שמאל. ולהפך בקבוצה השניה. (כאן כל החיות רצו במבוך, וההבדל היה רק אם ראו את המבון או לא).
