פסיכולוגיה של העצמי - שיעור 8 - Brandshaft and Stolorow - a current perspective on difficult patients

שיעור 8 – 30.04.2013

Brandshaft and Stolorow - a current perspective on difficult patients

המאמר של היום הוא של ברנצ'פט וסטולורו – מוליך אותנו למאמרים הבאים על הקשבה אמפטית, גישה לתוקפנות וגם מראה לנו איך הגישה האינטר-סובייקטיבית התםתחה מהפסיכולוגיה של העצמי.

אנחנו רואים אותם מתחילים ודנים בסוגיה של הפסיכולוגיה הקלאסית – הטיפול בנרקיסיזם. הם מספרים על התצפית של אברם, עליה אנחנו מדברים כל הזמן – פציינטים שהוא אבחן כנרקיסיטים, וראה את מה שכמעט מאה שנים אחרי זה אנחנו אומרים שהמטפל יתחבר אל הסובייקטיביות שלו. הוא גם הרגיש שהם מחפשים את החום שלו. אבל לא היתה לו את ההמשגה שיכולה לראות בנרקיסיזם התפתחות תקינה. הוא ראה בדברים האלה – הם רצו שהוא יראה בדיוק מהפרספקטיבה שלהם אנטגוניזם למהלך הטיפולי הבסיסי של להפוך לא מודע לכן מודע. לא היתה לו ההמשגה שרואה בנרקיסיזם התפתחות תקינה. התגובה שלו עוררה בהם כעס. הכעס שלהם פורש על ידו – (לא?) לפי מונחי הסלף פסיכולוגיה – משהו שמתנגד להתקשר אליו, ולכן יש כאן תוקפנות אדיפלית או אפילו פרה – אדיפלית. אנחנו נאמר, ממשקפי הפסיכולוגיה של העצמי שהם כעסו כי לא ראו את הצרכים הנרקיסיסטיים שלהם. אברהם התנהג לפי פסיכולוגיה של אדם אחד – יש מפגש בין שני אנשים, אך המבט הוא אחד – מהמטפל למטופל. למשל – הכעס של המטופל הוא לא בגלל טעות של המטפל – אלא בגלל משהו שקשור למטופל – השלכה של התוקפנות, צרכים אגרסיביים מוגברים מולדים (קרנברג).

במאמר אומרים שהפתולוגיה הבורדרליינית (שהיא האב טיפוס להתדיינות הזאת) – קרי הופעת כעס, תוקפנות, דיווליואציה כלפי המטפל, העברת הקשר לאלמנטים מיליטנטיים של עוינות, מאבק בין המטפל למטופל. במאמר הזה יש מעבר לאינטרסובייקטיביות – הם אומרים שהפתולוגיה הזאת קורית בכלל הסובייקטיביות של שני האנשים – בשדקה האינטרסובייקטיבי – כי יש מפגש בין עצמי שרוצה מאד להתחבר לאובייקט-עצמי ארכאי, סלף מאד פגוע בציר הנרקיסיסטי, שלא יכול לשאת כישלון של האובייקט העצמי (בניגוד לאלה שבשלים בציר הנרקיסיסטי, שיגיבו בדרכים מתונות יותר- לא בגלישה פסיכוטית וכו').

אנחנו נקרא את המאמר ונראה כמה דק היה הכישלון של האובייקט – עצמי – מפרספטיבה של הפסיכואנליזה אין כאן בכלל כישלון אלא טיפול תקין. כאן יש, לפי הכותבים, פתולוגיה במרחב האינטרסובייקטיבי כי יש מפגש בין עצמי פגוע ונזקק לאובייקט – עצמי שכושל בסיפוק הצרכים הנרקיסיסטיים. לכן נאמר שהבורדרלייניות קורית במפגש, בחדר. זה שזה קורה גם מחוץ לחדר עדין לא סותר את זה שבחדר עצמו הפתולוגיה היא בגלל השניים. זו אמירה בכלל לא מובנת מאיליו ושנויה במחלוקת!

התיאוריה של יחסי אובייקט תתייחס לזה מאד אחרת – היא תאמר שהתוקפנות שמופיעה בחדר היא בגלל צרכים אגרסיביים עודפים מולדים שהמטופל משליך על המטפל ולכן רואה אותו כעוין וכועס עליו. המטופל עושה ספליטים – רואה את המטפל כדמות שכולה טובה או כולה רעה – כי הוא חייב לראות את האובייקט שלו כמושלם. את זה אומר קרנברג, שמושפע מאד מקליין – יצר המוות וכו'. מצטטים את מאהלר שאומרת שהמטופל חייב לעשות את הספליט כדי ליצור עולם שכולו חיובי, וזה מונע עקביות של האובייקט. אבל כל אלה אינם ההסברים של כותבי המאמר. ההסבר שלהם הוא שלו המטופל, העצמי, היה פוגש את המזון שהוא זקוק לו, הוא לא היה הופך להיות כזה עוין. והמזון שהוא זקוק לו הוא ראיה ואישור של נקודת המבט שלו. זה לא יהיה רק סיפוק של הצרכים – יהיה גם תסכול אופטימלי, כשהשאלה הגדולה כשנקרא את המקרה היא האם הפירוש שנותן המטפל יכולה להיות במובן מסויים תסכול אופטימלי, כי הפירוש לפעמים לא כזה קרוב חוויה.

דיון בכיתה:

השליש האחרון של המאה הקודמת וראשית המאה הזאת יאמרו שאין דבר כזה – עצמי ללא יחסים. לוינס, הפסיכולוגיה של העצמי, ויניקוט (אין תינוק ללא אמא)... הכל בתוך קונטקסט. גם אדן שהולך לקנות סמים וצרוך אותם כשהוא לבד, זה מתוך הקונטקסט של היחסים... כאן במאמר זו תחילת האינטרסובייקטיביות – אינטרוסובייקטיביות מתונה יחסית – הדגש הוא על הפציינט, המטפל מביא איתו את הכישלון שלו בסיפוק הצרכים של המטופל. מאוחר יותר יאמרו שהמטפל מביא איתו לא רק את הכישלון אלא את כל הסובייקטיביות שלו. יש מפגש בין שני סובייקטים, ונוצר בחדר ריקוד מיוחד – co-creation. למרות הצעד אל האינטרסובייקטיביות זה עדין פסיכולוגיה של העצמי. מצד אחד – המטפל אומר שהוא כשל, אין השלכה עליו כמסך חלק ומצד שני וכו'.

שאלה: (מטיחה כלפי הפסיכולוגיה של העצמי) – מה כל העניין של ההמשגה של הפסיכולוגיה של העצמי? אנחנו פשוט נחמדים למטופל, משיגים את אהדתו ואחרי זה יכולים לומר לו דברים קשים שאחרת לא היינו יכולים לומר לו. מה אפשר לומר על זה?

הויכוח בין פסיכולוגיה של העצמי לתיאוריות של יחסי אובייקט (כמו מלאני קליין) היא האם תוקפנות היא מולדת / תגובתית, הרסנית או לא. (יחסי אובייקט – מולדת והרסנית, העצמי – ריאקטיבית (ולא מולדת), (ולא הרסנית?) ). התפיסה הרדודה של הפסיכולוגיה של העצמית היא "אתם נחמדים". אבל כיוון שרואים את התוקפנות כתגובתית ולא כמולדת, ולכן מחפשים מה הסיבה לתגובה הזאת.

Layman:

אינטרסובייקטיבים – אלה שמספרים למטופל על עצמם

סלף פסיכולוגיה – אלה שמחייכים אל הפציינט.

זה לא ממש כך, זו שאלה גדולה שהבסיס שלה תיאורטי. התגובה תלויה בתיאוריה.

אני חושבת שצריך לשאול מה בסובייקטיביות של המטפל גורם לו לבחור לטפל / להאמין בגישה מסוימת ולא אחרת...

הכישלון הוא אינהרטי לטיפול. הכישלון הוא לא תוצאה של מטפל לא טוב. אבל המטפל הוא לא בדיוק לוח חלק. המטפל הקלאסי יגיד שהוא לוח חלק. למשל – שום דבר שאמרתי לא יכול להתפרש כלגלוג. המטפל של העצמי יאמר- אם זה התפרש כלגלוג כנראה שהיה משהו במה שעשיתי שגרם לכך.

תיאור המקרה (עמוד 101):

הקליימקס – הפציינט הגיע עם ניירות עם תובנות שהוא חשב עליהם בסופשבוע, והמטפל רצה לקחת את התובנות ולהמשיך איתם הלאה – חיבר אותם הלאה. הפציינט קיבל את זה אבל אח"כ היתה הדרדרות.

...החשיבות היא ביכולת לדבר על זה. המטופל בא עם הצרכים הנרקיסטיים שלו. אביו לא סיפק את צרכי ההתפעלות שלו כאשר זה היה תואם-גיל ותואם-מערכת יחסים. מטפל קלאסי יאמר שזה רעש. אל נוכח ההבנות הגדולות של המטפל והמטופל, לא חשוב מי אמר מה, מי מיותר חכם. זה נרקיסיזם מנופח ומטופש וילדותי שמפריע לטיפול. הפסיכולוג של העצמי רואה כאן אירוע מכונן לטיפול – הפתולוגיה מובאת לתוך הטיפול. אפשר להמחיש למטופל כמה הוא נזקק – המטפל לא עשה שום דבר רע והמטופל כל כך פגוע.

מהלך נוסף: אם נהיה אינטרסובייקטיבים מוחלטים נאמר שיש co-creation – המטפל הביא את הסובייקטיביות שלו – את הנרקיסיזם שלו, את תחושת האיום שלו מהאינטלגנציה של המטופל וכו'. 

מעשה בראשית - שיעור 7: סדקים נוספים בתמונת העולם המכניסטית

שיעור 7- 24.04.2013

הפסדתי את תחילת השיעור.

מדברים על הפיכת הרציונליות לחישוב. איך פיסיקה מודרנית דומה לתעלולי מתמטיקה (הוכחה שאם מחברים מספרים אי זוגיים עוקבים החל מאחד התוצאות הם ריבוע מספר המספרים שמחברים. ההוכחה היא לבנות ריבועים אחד סביב השני). באנלוגיה, אפשר להכפיל לא מספרים אלא זמן בזמן ואז מקבלים פיסיקה מודרנית.

ניסוי שני הסדקים double slit experiment

--קבוצת ניסויים שביחד מייצרים פרדוקס--

היו שאלות גדולות לגבי האור – אם הוא חלקיק או גל. אם הוא חלקיק הוא ממש עובר ממקום למקום (“חתיכת אור"). אם הוא גל רק האנרגיה עוברת (כמו כשעושים "גל" בחבל – התנועה, ההפרעה עברה לאורך החבל, אבל שום חומר לא עבר. עוד מאפיין חשוב של גל – בגלים יש תופעה שאין בחלקיקים שקוראים לה התאבכות (זה קשור לעיקרון הויגנס). עקרון הויגנס – אם נציין רק את השיאים של הגלים (למשל באבן שזורקים למים ויוצרת אדוות). אם נחכה השיאים יהפכו לשפלים (במרחק מה) [או שמאחורי כל שיא יש שפל, כמו גל בים] [??]. אם נטיל שתי אבנים במרחק יחסית קטן זה מזה יהיו נקודות מפגש בין השיאים. עקרון המשהו-פוזיציה = עקרון הויגנס אומר שההגבהה במצב של פגישת שני שיאים תהיה שווה לסכום ההגבהות. לזה קורים התאבכות בונה. מה קורה כששיא של גל נפגש עם שפל של גל אחר? הם יקזזו אחד את שני --> התאבכות הורסת.

ניוטון חשב שאור הוא חלקיקים. זה מסביר למה אור נע בקו ישר, למשל. זה מסביר עוד תופעות פשוטות, כמו צל (במובן הפשטני – חסמתי חלק מהאור ואזורים מסויימים לא קיבלו אור – זה הצל).

ניסוי שני הסדקים – מצאו כמה תופעות: מה שרלוונטי לנו הוא ההתאבכות. שולחים קרן אור דרך שני סדקים, ומסתכלים על שני הסדקים כעוד מקורות אור כאשר אחריהם יש משטח שמשחיר כשהוא פוגש אור (-שיא או שפל). אם האור הוא גל אנחנו אמורים לראות מידת השחרה בהתאם למה שקורה – גל רגיל או התאבכות בונה. אם שיא ושפל נפגשים בדרך הם מקזזים זה את זה ולכן במקום בו היינו רואים השחרה אם היינו סוגרים אחד מהסדקים לא נראה השחרה אם נפתח את שניהם – בגלל התאבכות הורסת. אם רואים את זה (והצליחו לראות את זה), זה טיעון מחץ לטובת התיאוריה הגלית של האור (התיאוריה החלקיקית של האור לא יכולה להסביר את זה).

הניסוי הזה, ועוד ניסויים אחרים, סגרו את העניין – נהייתה הסכמה שהאור הוא גל. [ניסוי הסדקים והתיאוריה של האור מקבילים מבחינת חשיבות לנפילה חופשית והתיאוריה של כבידה (?)].

עוד ניסוי עם שני הסדקים:

אפשר לירות דרך מבנה של שני הסדקים אלקטרונים אחד אחרי השני. במקרה שנירה דרך שני הסדקים נקבל מבנה גלי שדומה למה שאנחנו מצפים לפי תיאוריית הגלים. זה מוזר! למה שמשהו חלקיקי יתנהל כמו גל?!

ננסה להבין מה קורה, נוסיף נורה שאומרת לנו בכל פעם אם האלקטרון עבר מסדק 1 או מסדק 2. במקרה כזה, נעלמת ההתאבכות ויש התנהלות כמו של חלקיק.

אם מתבוננים מאיפה עבר החלקיק – הוא מתנהג כמו חלקיק. אם מתבוננים עליו כגל, הוא מתנהג כגל.

עוד יותר משונה – זה עובד בכל מרחק, זה עדיין תלוי בידיעה – גם אם המרחק הוא שנת אור וכיביתי את הנורה אחרי שהאלקטרון יצא לדרך, הוא יתנהג כמו גל (איך הוא יודע???).

פרדוקס!

יש פה התמוטטות של תפיסת עולם שלמה, ואין תפיסת עולם חלופית.

איך פיסיקאים מתמודדים עם זה?

• צריך לשנות את הלוגיקה
• צריך לשנות את חוקי הסטטיטיקה (פרוייקט חייו של איתמר פיטובסקי)
• הצופה נכנס כמרכיב בתיאור של הפיסיקה (בחק פיסיקלי מופיעה המדידה) – ביטוי מנטלי מופיע בתוך חוק פיסיקלי! הכנסת מרכיב תודעתי לפיסיקה. פתח עולם שלם של ספקולציות. מזכיר רשימת שמות של "פיסיקאים על גבול המיסטיקאים".

אנחנו נמצאים במקום שיש תמונת עולם פיסיקליסטית, דטרמיניסטית, והסרת קסם מהעולם. העניין הוא שתפיסת העולם הזאת כשלה.

עוד משהו שמסתבר – הייזנברג הדגיש את זה מאד – אי אפשר לייחס מסלולים לחלקיקים כשהם לא נצפים. כלומר, אם אצל ניוטון לכל חלקיק יש מסלול שנקבע בשלב מסויים ולפי המקום וה___ של חלקיק אפש רלדעת את כל המסלול אם מכירים את מערך הכוחות, עכשיו זה כבר לא כך. הכל משתנה: אי אפשר לומר שיודעים את המקום, וקשה לומר אם החלקיק עבר דרך סדק מסויים או אחר. הדוגמה שלחקיק יש מסלול, לא משנה אם נצפה או לא, כך אומר הייזנברג – הופרכה. ידיעת המקום והמהירות באים אחד על חשבון השני. זה מגיע לא רק לאלקטרונים אלא לחלקיקים הרבה יותר גדולים, כמו C60 – מולקולת פחמן.

חייבים לוותר על היכולת לנבא היכן יעבוד החלקיק. נשים את זה אחד מול אחד מול נפילה חופשית.

כל הדטרמיניזם שלפלס רץ אחריו הופרך.

יש שאלה עד כמה החלל ממשי – היה חלקיק, עכשיו הוא במקום אחר, ואי אפשר לדעת באיזה מסלול הוא עבר – אז יש שאלה מהו החלל.

הייזנברג חשב שפיתגורס צדק בוויכוח שלו עם דמוקריטוס (?).

קיבלנו שהדטרמיניזם די נפל.

התפיסה המכניסטית, שגם היא לוותה את הסיפור של גלילאו, היא כבר לא בלעדית.

החלל מתהדק – אי אפשר לומר שההפרדה החללית היא הפרדה מהותית (דיברנו על זה שתורת היחסות הכללית הפכה את החלל לאחד). יש חללים שלמרות שהם רחוקים הם מקיימים שלם בינהם ואי אפשר לפצל את המערך של שניהם לשני חלקים – קוראים לזה שזירה.

יש בעיה עם לוקאליות – עיקרון חשוב בפיסיקה. “חגיגה של שינויים". (אפשר לראות את זה אם מכבים את המנורה שמודדת איפה החלקיק עובר באמצע המהלך שלו).

מסתבר שמטימטיזציה של הטבע לא בהכרח גוררת דטרמיניזם.

אם מישהו חשב שאי קיום האל נובע מקדמות העולם יש לו בעיה (פעם קודמת).

היום: אם מישהו חשב בגלל לפלס שאין חרות יש לו בעיה.

אז תמונת העולם מאד משתנה.

עוד "זפטות" ש____(תמונת העולם?) חוטפת:

• כבר בתורת היחסות ה____ (של חלקיקים ומסות) יש בעיה. דמוקרטוס: חלקיקים לא משתנים. מסתבר שחלקיקים כן נבראים! מסה היא רק צורה אחת של אנרגיה, דהיינו חלקיקים. וחלקיקים יכולים להעלם ולהפוך לאנרגיות. גם כשהם קיימים יש בעיה עם המסלולים שלהם והם נבראים – נוצרים מאנרגיבה ויכולים להפוך לאנרגיה אם הם מתנגשים. חומריות מתחילה להיות בעייתית.
• הנושא של הרכבה הפך להיות מסובך. בחלקיקים יכולה להיות התופעה הבאה: א' מורכב מב'' וג', אבל ג' מורכב מא' וד' (מכניזם: רוצים לבנות את השלם מהחלקים). [משהו על האנטינומיות של קאנט. מה שיש לפיסיקה לומר זה לא אנטינומי, זה לא סתירה. אבל יש תשובה לשאלה מטאפיזית שמוסכמת על ידי הקהילה. והגוון של התשובה אינו מטריאליסטי כמו שדמיינו].
• לסיכומו של דבר, נשארת מתמטיזציה, אבל לא תפיסה מכנית.

לשיעור הבא:

נעסוק בעיקרון האנתרופי שלוקח את כל מה שדיברנו עליו לממדים מבהילים. מאיר ישלח לנו במודל כמה מאמרים בעניין הזה.

כל התפיסות של הוצאת האדם, או החי, מן המרכז, הופכות להיות בעייתיות.

לא חייבים להבין הכל במאה אחוז. מה שחשוב הוא המהלכים שעושה המדע המודרני.

מעשה בראשית - שיעור 6

שיעור 6 – 17.04.2013

בשיעור שעבר עשינו הזרה – חזרנו לרמב"ם, למאה ה-12, שמחייב פרנסה ומחייב ייעוד (=לימוד תורה) ומפריד בינהם. כמה הערות ואז נחזור למאמר של וובר.

הקשר בין חיילון לבין מקום העבודה: (העיקרון – חשיפת הנחת היסוד המזהה עבודה עם ייעוד במגוון איזמים). חיילון הוביל לשתי מגה-אידיאולוגיות – סוציאליזם וקפיטליזם (זה היה מערבי אבל התפשט לכל העולם "מקובה ועד כוש"). יחד עם חיילון מושג העבודה הופך להיות מרכזי באידיאולוגיות – קפיטליזם: העבודה הופכת להיות עבודה לשמה. אחד המאפיינים של קפיטליזם הוא השקעה של הרווח בעסק (מאפיין של המהפיכה התעשייתית) וובר מלמד מעבר לזה על רוח הקפיטליזם, ורוח הקפיטליזם פירושה תרגום של ייעוד (עבודת ה' לשמה) לעבודה לשמה – אני עובד לשם העבודה, משיג כסף לשם השגת כסף (ולא לשם סיפוק צרכים). יש פה בבוכרים מוכר פלאפל שמוכר פלאפל מדהים. הוא סוגר ב11 – הוא סיים לספק את הצרכים שלו! האיש הזה הוא מורד. זה מחאה נגד האופן בו אנחנו חיים. זה לא יכול להיות אצל רובנו כי אני לא עובד לשם סיפוק צרכים (רעיון לעבודה – לסדר את העניין של קפיטליזם) – בנוסף יש ייצור צרכים המוני. עוד משהו - הזיהוי של זמן עם כסף. לאט לאט זיהוי הייעוד הופך להיות עם קריירה – שאלה לאדם חדש היא "מה אתה עושה" – מאד בוטה! רוצים למקם מישהו – הוא הוא עבודתו! או הפמיניזם – אקסיומה נורא קשה, מדברים על אם נשים פרצו את תקרת הזכוכית וכו'. לסיכום – תוצר של חילון – העבודה ומימוש עצמי הם היינו הך. זה גם בקפיטליזם אך גם בסוציאליזם – מרקס ראה מקום עליון לעבודה. המימוש של האדם הוא שעושה, כמייצר, כעובד – הבעיה היא שבתוך הקפיטליזם יש ניכור של העובד מהמוצר, העובד מנוכר ממה שאמור להיות עבודתו! (יש לזה יסודות כבר בדיאליקטיקה של האדון והעבד). אפשר לראות את הסוציאליזם כפוסט-קפיטליזם – האקסיומה הבסיסית היא שהקפיטליזם לא סיפק את הסחורה בלתת משמעות לעבודת העובד – ולכן לא מימש את ייעודו. אבל שתי התפיסות האלה הן חילוניות לגמרי!! בתוכן, באופן משונה, יש הזנחה של מנוחת העובד. ומכאן אנו מגיעים לרעיון השבת. (הקיבוצים מובילים במכירות בשבת...).

--> המחיר שהזיהוי הזה גובה עצום! למשל הקשר בין פיטורין ודיכאון. או העובדה שרב האנשים לא "ממשים את עצמם" בעבודה – הם עובדים בדברים משעממים ומיותרים.

עוד דברים שנובעים מזה – התעשייה של אומנות בקפיטליזם – אנשים מקדישים את עצמם לאמנות שלהם ומצפים להתפרנס מזה.

הייאוש ממדע כייעוד מתחיל באנליזה של וובר מזיהוי העשייה המדעית ומקור הפרנסה. העניין הזה מייצר, אליבא דוובר, המון בעיות – מי מקבל משרה, עניין הקידום וכו'. וובר מתאר את המצב. אבל אפשר היה לחשוב שהוא ידבר על שינוי. הוא מדבר במרירות וייאוש אבל לא מדבר על שינוי. מרקס (שוובר כותב בצילו) – מה שאתה בונה זה מה שיהיה! אז למה וובר כזה מיואש? למה הוא לא קורא לשינוי?

רעיון מעניין(“וכנראה לא נכון") – אולי וובר כותב כתיבה סמויה. הוא לא יכול לצאת נגד מה שעשה מבחינתו הקפיטליזם לידע לשמו... (לא ברור לי, להשלים). [אולי כי הוא יוצא נגד מרקס הוא לא יכול, כמו שעשה מרקס, לקרוא בגלוי לשינוי. מה שנשאר לו זה לכתוב בנימת ייאוש ומרירות קלה].

על הרעיון של לצאת לפנסיה – מרצה לפילוסופיה יוצא לפנסיה?! זהו, אין יותר כתיבת פילוסופיה! אם הייתי רוצה להתפרנס הייתי הולך להיות רואה חשבון! בשביל זה באתי לעשות פילוסופיה! זאת הזניה של ידע – בהתחלה משגעים את הפילוסוף: האוניברסיטה אומרת: תוציא שני מאמרים בשנה, אחרת אתה בטלן!! אח"כ מחליטים בשבילו ומוציאים אותו לפנסיה. עכשיו כנקמה על ששיגעו אותו כל השנים הוא באמת לא יכתוב יותר כלום.

עוד עניין שוובר נתפס בו (אנחנו עוסקים כעת בביקורת על וובר). – החוקר המבריק פורץ הדרך. וובר מזהה (בטעות, כך טוען המרצה) את המדע כייעוד עם המדען פורץ הדרך. מן הסתם צריכים להיות מומחים שיקדישו את כל חייהם למדע ויתרנסו ממנו, אבל לא בהם קשורה השאלה של ערך המדע. השאלה של ערך המדע היא לא שאלת פורץ הדרך. פורץ הדרך זה לא עניין של כסף, אלא של כבוד. לא חייבים לשתף פעולה כל כך עם הכיבודים. ברדוקציה של המדע כייעוד עם המדען פורץ הדרך נכנס עניין השבחים. לא לאבד פרופורציה – גם המדען פורץ הדרך הוא בנאדם, ולכל אדם יש את הטמטום שלו. פרס ישראל זה טוב לילדים (“תלמד מותק כמוהו, תקבל מיליון דולר"). זה שאריות של האומן מהרנסנס – היום זה לא כזה נכון! פעילות מדעית היא רחבה מאד, כל עבודה בנויה על עבודה של עוד אנשים. מי צריך לקבל את הפרס על חלקיק היגס? 800 אנשים? אפילו לאיינשטיין יש סביבה מאד חשובה של אנשים!

הוא (וובר?) מזהה את המדען (99% מהמדענים לא יהיו פורצי דרך. הם לא יעשו כלום, וכשהם יעשו הם יעשו ביחד). אלו שאריות רומנטיות שנשארו אצלו.

פולחן הגדלות הוא שחרור מהאחריות שלך. ברגע שיש דמוקרטיזציה של הידע (זה לא צריך להיות כך?). הרמב"ם – אף אחד לא פטור מלימוד תורה.

אנלוגיה בין המדע כייעוד והעבודה כייעוד – הטענה היא שיש תהליך של חילון, שיוצר מקבילות בשיח: אדמו"ר-מדען, תלמיד-חכם – פועל, התורה כייעוד – העבודה כייעוד...

מכאן נובעות כל מיני שאלות:

• איך בונים סילבוס
• (עוד...)

וובר: נטורליזם + מטריאליזם + מכניזם. מבחינת וובר אין הפדל בין גירוש האל וגירוש האלילים – הסרת תפיסות מאגיות / כישוף אינה שונה לפי וובר מהסרת האלוהים. שום מונותיאיסט לא היה אומר את זה! לפי מונותיאיזם אחד ההישגים האמוניים הגדולים של המדע הוא הסרת סוגים מסויימים של עבודה זרה. המדע שוובר בונה עליו הוא של גלילאו גלילי ובו יש הומוגניות מוחלטת של הטבע. “רק ילדים מגודלים יכולים לראות בטבע עקבות של תבונה אלוהית". הטבע לפי וובר לא מבטא שום תבונה אלוהית. מה מאפשר את הטענה שהאלוהים גורש מהטבע? תפיסה שהנחיל לנו גלילאו גלילי? העולם הומוגני? מספיק לעצמו ושלם לעצמו.

היום מעמוד על מרכיב אחד – הנושא של ההומוגניות בחלל ובזמן. זה היה וויכוח בין העולם היווני לעולם המונותיאיסטי. חלקים נרחבים עשו רדוקציה של שאלת אלוהים כן / לא עם השאלה האם העולם מחודש או קדמון (בשפת ימי הביניים). שני הצדדים האמינו באלוהים. הטענה הרווחת היתה – עולם מחודש --> יש אלוהים, עולם קדמון --> אין מקום לאמונה.

שאלת האם האדם הוא נזר הבריאה או לא התבטלה עם ההומוגניות. זאת היתה התפיסה השלטת בתקופה מסויימת!

במאה ה20 נפל דבר והתפיסה השתנתה מקצה לקצה, באופן הבא: המדע כבר לא משרת תפיסות אתיאיסטיות בצורה פשוטה כמו במאה ה19. עם זאת, הפרכת הפרכות לא מוכיחה כלום.

נתאר סדרה גדולה של התרחשויות שחלק ממנה פועל לכיוון שהמרצה מתאר:

1. העולם לא הומוגני בזמן – כלומר, במובן של ימי הביניים העולם מחודש. מאמינים היו מזהים בין אמונה לביו היות העולם מחודש, ואתיאיסטים נהגו להישען על הטענה שלעולם קדמון כדי להפריך את האמונה. הטיעון הזה הלך! איך זה קרה? בתחילת המאה ה20 איינשטיין גילה את תורת היחסות הכללית וכל תמונת העולם השתנתה. 1915 אינשטיין מגיע, משיקולים פילוסופיים אמפיריים לגמרי לקשר בין מסה וגיאומטריה של מרחב שמוביל למשהו שקשור לגיאומטריה של חלל זמן, יש מערכת של משוואות שמובילה לניפוץ תפיסת המיכל – המסה מייצרת עקמומיות במרחב – זמן, ואני יכולל הסתכל על היקום כאחדות אחת – והדגש: היקום הופך להיות אובייקט פיסיקלי. לפני זה זאת היתה שאלה פתוחה. (... חסר, להשלים... ) היום מדענים פיסיקאים עוסקים בשאלות מטאפיזיות של פעם (גיל העולם), וביקורת המטאפיזיקה, שטענה פעם שהעולם אינו אובייקט לחקירה מדעית והמדע אינו יכול לעסוק במטאפיזיקה. כך העולם, כיישות אחת, הפך לנושא למחקר מדעי. המפץ הגדול – זה לא מה שרואים בסרטים עם הפיצוצים – זה יצירת המרחב עצמו! --> כל זה מבטל את עניין ההומוגניות. איינשטיין הוסיף קבועים למשוואה באופן מלאכותי כדי לייצר עולם הומוגני, ולמנוע עולם שאינו הומוגני (מתפשט בזמן). כך הוא ניסה לשמר את תמונת העולם הכללית. מה שחשוב הוא שאנשים ניסו להתנגד למסקנה הזאת (-שליקום יש גיל), וחלק מההתנגדויות היו בגלל תמונת עולם אמונית מסויימת. מי שדחפו את זה היו שני מדענים – אחד מהם כומר מאוניברסיטת הוותיקן. זה עיכב את הקבלה של התיאוריה הזאת – לפיה לעולם יש גיל. לקח לזה הרבה זמן להתקבל – גם איינשטיין ניסה למנוע את התפיסה הזאת – שלעולם יש גיל. (אינשטיין הוא המפריך הגדול ביותר של תפיסת העולם שלו – שהיא שפינוזיסטית). הקהילה המדעית לא קיבלה את התמונה הזאת – עם כל המשוואות, עד לשנות השישים אז הגיעה קרינת הרקע הקוסמית כפי שחוזה התיאוריה של איינשטיין. אז מה קרה? שנות ה20 של שמאה ה20 – מגיעות תוצאות שליקום יש התחלה בזמן. 1933 – איינשטיין עצמו מקבל את זה, מקבל את דעתו של הכומר ומכנה את הקבועים שהוסיף "הטעות הגדולה ביותר שלו". רק בשנות השישים זה התקבל לגמרי. ליקום יש גיל. ההומוגניות בחלל ובזמן מופרכת. היקום שלנו התחיל כקטן מאד ואז גדל (כל היקום! זה לא שהוא היה בחלל! זה החלל עצמו). זה היה דבר אחד (האחדות – ולא הריבוי – קודמת) שהתעשר והלך. --> מכאן נובע שמי שפנה ליקום אינסופי כדי לבטל, או לייתר את קיום האל יש לו בעיה.
   אנחנו נמשיך ונראה צעד צעד את הנפילה של התמונה שבנה וובר. בשלב הזה ראינו שני מרכיבים: 1. עניין ההומוגניות. 2. העובדה שהמדע היום עוסק בשאלות מטאפיזיות.
   זאת בשורה לא טובה לפוזיטיביזם הלוגי – ויטגנשטיין: (סוף הטרקטט, להשלים...) כל מי שידבר על היקום מנקודת מבט אחת טועה. זאת הפרכה לא רעה של הפוזיטיביזם הלוגי. ל___ היה חשוב שהעולם הוא אחד, אובייקט פיזיקלי אחד.

אנחנו נמשיך ונדבר עך הסדרה הזאת ש... (...). 

מעשה בראשית - שיעור 5 - הלכות תלמוד תורה לרמב"ם

שיעור 5 – 10.04.2013

פספסתי את תחילת השיעור...

הרמב"ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה

הלכות תלמוד תורה פרק א

א נשים ועבדים, פטורים מתלמוד תורה; אבל קטן--אביו חייב ללמדו תורה, שנאמר "ולימדתם אותם את בניכם, לדבר בם" (דברים יא,יט). ואין האישה חייבת ללמד את בנה, שכל החייב ללמוד חייב ללמד.

ב כשם שאדם חייב ללמד את בנו--כך הוא חייב ללמד את בן בנו, שנאמר "והודעתם לבניך, ולבני בניך" (דברים ד,ט). ולא בנו ובן בנו בלבד, אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים, אף על פי שאינן בניו: שנאמר "ושיננתם לבניך" (דברים ו,ז)--מפי השמועה למדו, בניך אלו תלמידיך, שהתלמידים קרואים בנים, שנאמר "וייצאו בני הנביאים" (מלכים ב ב,ג).

ג אם כן למה נצטווה על בנו, ועל בן בנו--להקדים בנו לבן בנו, ובן בנו לבן חברו; [ג] וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו, ואינו חייב ללמד בן חברו אלא בחינם.

ד מי שלא לימדו אביו--חייב ללמד את עצמו כשיכיר, שנאמר "ולמדתם אותם, ושמרתם לעשותם" (דברים ה,א). וכן אתה מוצא בכל מקום, שהתלמוד קודם למעשה, מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה, ואין המעשה מביא לידי תלמוד.

ה [ד] היה הוא ללמוד תורה ויש לו בן ללמוד תורה, הוא קודם לבנו. ואם היה בנו נבון ומשכיל מה שילמוד יותר ממנו, בנו קודם; ואף על פי שבנו קודם, לא ייבטל הוא--שכשם שמצוה עליו ללמד את בנו, כך הוא מצווה ללמד את עצמו.

ו [ה] לעולם ילמוד אדם תורה, ואחר כך יישא אישה--שאם נשא אישה תחילה, אין דעתו פנויה ללמוד. ואם היה יצרו מתגבר עליו, עד שנמצא שאין ליבו פנוי--יישא אישה, ואחר כך ילמוד תורה.

ז [ו] מאימתיי מתחיל אביו ללמדו תורה--משיתחיל לדבר, מלמדו "תורה ציווה לנו, משה" (דברים לג,ד) ופסוק ראשון מפרשת "שמע" (דברים ו,ד); ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים, עד שיהיה בן שש או בן שבע לפי בורייו, מוליכו אצל מלמד התינוקות.

ח [ז] היה מנהג המדינה ליקח מלמד התינוקות שכר, נותן לו שכרו; וחייב ללמדו בשכר, עד שיקרא תורה שבכתב כולה.

ט מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר, מותר ללמד בשכר. אבל תורה שבעל פה, אסור ללמדה בשכר: שנאמר "ראה לימדתי אתכם" (דברים ד,ה)--מה אני בחינם למדתי, אף אתם בחינם למדתם ממני; וכן כשתלמדו לדורות, בחינם כמו שלמדתם ממני.

י לא מצא מי שילמדו בחינם--ילמוד בשכר, שנאמר "אמת קנה" (משלי כג,כג). יכול, ללמד לאחרים בשכר: תלמוד לומר, "ואל תמכור" (שם)--הא למדת שאסור לו ללמד בשכר, אף על פי שלימדו רבו בשכר.

יא [ח] כל איש מישראל, חייב בתלמוד תורה: בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו עני המחזר על הפתחים, ואפילו בעל אישה ובנים--חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר "והגית בו יומם ולילה" (יהושוע א,ח).

יב [ט] גדולי חכמי ישראל--היה מהם חוטבי עצים ומהם שואבי מים, ומהם סומין. ואף על פי כן היו עוסקין בתורה, ביום ובלילה; והם מכלל מעתיקי השמועה, איש מפי איש מפי משה רבנו.

יג [י] עד אימתיי חייב אדם ללמוד תורה--עד יום מותו, שנאמר "ופן יסורו מלבבך, כול, ימי חייך" (דברים ד,ט); וכל זמן שלא יעסוק בלימוד, הוא שוכח. [יא] וחייב לשלש את זמן למידתו: שליש בתורה שבכתב; ושליש בתורה שבעל פה; ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר, וידמה דבר לדבר, וידין במידות שהתורה נדרשת בהן עד שיידע היאך הוא עיקר המידות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה--ועניין זה, הוא הנקרא תלמוד.

יד [יב] כיצד: היה בעל אומנות--יהיה עוסק במלאכה שלוש שעות ביום, ובתורה תשע: אותן התשע--קורא בשלוש מהן, בתורה שבכתב; ובשלוש, בתורה שבעל פה; ובשלוש, מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר. ודברי קבלה, בכלל תורה שבכתב הן; ופירושן, בכלל תורה שבעל פה; והעניינות הנקראין פרדס, בכלל התלמוד.

טו במה דברים אמורים, בתחילת תלמודו של אדם; אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהיה צריך לא ללמוד תורה שבכתב, ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה--יקרא בעיתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה, כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה, וייפנה כל ימיו לתלמוד בלבד, לפי רוחב ליבו ויישוב דעתו.

טז [יג] אישה שלמדה תורה, יש לה שכר; אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטווית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו, אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו. ואף על פי שיש לה שכר, ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה: מפני שרוב הנשים, אין דעתן מכוונת להתלמד, והן מוציאין דברי תורה לדברי הבאי, לפי ענייות דעתן.

יז אמרו חכמים, כל המלמד את בתו תורה, כאילו לימדה תפלות. במה דברים אמורים, בתורה שבעל פה. אבל תורה שבכתב, לא ילמד אותה לכתחילה; ואם לימדה, אינו כמלמדה תפלות.

השל על הרמב"ם: אם לא הייתי יודע שהרמב"ם הוא שם של אדם הייתי חושב שזה שם של אוניברסיטה.

כאן נראה תפיסה לפיה עבודה ומדע הם תחומים נפרדים, בניגוד לתפיסה הרווחת היום (שוובר מציג) – בה המדע הוא תעסוקה, מקצוע (או בתרגום המדוייק יותר בעברית – ייעוד). שני התרגומים מחזיקים מתח מורכב ומתוחכם – מצד אחד ייעוד ומצד שני מקצוע. לפי וובר זה היינו הך! לפי הרמב"ם יש הפרדה ברורה וחדה בין ייעוד לבין מקצוע – לא היה עולה על דעתו "להתבלבל" בתרגום כזה. “...אבל תורה שבעל פה אסור ללמדה בשכר".

• לפי הרמב"ם פיסיקה ומטאפיסיקה (כל מה שלומדים בגבעת רם...) זה חלק מתורה שבעל פה. (“כל מה שעושים בגבעת רם זה ללמוד גמרא כל היום!”).
• התפיסה של הרמב"ם מערערת על האקסיומה של החברה שלנו, שבה הייעוד הוא עבודה – שואלים ילדים מגיל קטן מה ירצו להיות כשיהיו גדולים. אצל הרמב"ם יש רק ייעוד אחד – והוא להיות תלמיד חכם.
• “עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי" הרמב"ם מתנגד לאנשים שרוצים קודם להתבסס כלכלית ואז ללמוד. המשפט הנ"ל הוא העיקרון המנחה (לגברים יהודים) בחיים – כל השאר אמור לשרת את זה. הפרנסה שולית לגמרי.
• לא רק שאין הכרח, אלא אסור לזהות בין פרנסה וייעוד.
• “הווה ממעט בעסק ועסוק בתורה".
• מכאן דברי ח"כ אמסלם שהרמב"ם לא היה מצביע ש"ס – סעיף שעוסק בפרנסה כחובה “כל המשים על ליבו שיסוק בתורה ולא יעסוק במלאכה ויתפרנס מצדקה – הרי זה חילל את ה' וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור להנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם". [אמירה של חכמים היא ברך כלל מאד חשובה, קריטית]. אחת הבעיות בארגון הידע היהודי היא הניגוד בין התפזורת המחרידה בה הוא נמצא מצד אחד ומצד שני הערך הוא יכול לקבל. משפט אחד קטן יכול לקבל ערך עצום. שמע ישראל זה מספט אחד קטן שמסתתר בספר דברים. היום, בכתיבה (קריאה?) דיסקורסיבית, היו קודם כל קוראים לספר שמע ישראל, נותנים כותרת... :).
• אחד הדברים המעניינים בעדה החרדית הוא שהעיקר הוא לימוד תורה ואין מושג של קריירה. בציבור הציוני דתי יש מושג כזה של קריירה, יש עבודה כייעוד.
• מבחינת הרמב"ם, למרות שלימוד הוא הייעוד - “מעלה גדולה היא למי שמתפרנס ממעשה ידיו". זה מתאים ל"לפום צערא אגרא". יש כאן אלמנט סגפני, העבודה והעמל נחשבים למעלה. אם זה כך למה הרמב"ם יוצא בכזאת חריפות קיצונית (חמישה עונשים! וזה בהקשר בו הצמצום של הרמב”ם במילים בולט מאד. בוזגלו לא זוכר עוד מקום בו הוא מתבטא בכזאת קיצוניות) נגד מי שמתפרנס מלימוד תורה? יתכן ששהרמב"ם, כמחנך, יודע שיש נטיה לזה ולכן יוצא נגד זה בכל הכח. יכול להיות שזה קשור להקשר ההיסטורי של הרמב"ם – הגאונים (?).
• בוזגלו לא חושב שאפשר להפנות את דברי הרמב"ם כאן כפשוטם נגד אנשים שלומדים בתורה ואינם מתפרנסים. זה כיוון שיכולה להיות סמכות גדולה שתשנה את דברי הרמב"ם, וזה גם לפי הרמב"ם עצמו (גזירת שעה וכו'). לכן הרב אמסלם בעצם מתעלם מהמסורת שאחרי הרמב"ם שהתירה התפרנסות מדברי תורה. הבעיה היא שגם אחרי המסורת הזו יכולה לבוא סמכות רוחנית ולבטל את המסורת. לכן הנושא של התפרנסות מלימוד תורה חוזר לדיון.
• עוד בעיה בשילוב בין פרנסה ולימוד היא ההטיה – נוטים להסכים לדעותיו של מי שמשלם – ולכן אין מחוייבות מוחלטת לאמת, חירות מלאה לחפש אחרי האמת (זה תקף גם באוניברסיטה). הפגיעה ביכולת הבירור היא בעיה אמונית, נפשית קשה. אתה הולך לכולל בשכונה והוא משלם לך בהתאם לאיפה אתה מתפלל, איך אתה מתלבש, מה אתה חושב, למה אתה מסכים, למה אתה לא מסכים... זה פוגע בברור האמת!.

מה לגבי רב האנושות שעובדת בעבודה שאין בה שום ייעוד? (מדביקי מחירים בסופר, נהגי משאיות...)

הם מסתובבים בתחושת כישלון!

פתרון אפשרי הוא להגדיר את הייעוד שלא דרך קריירה.

נושאים לעתיד (לעבודות...):

1. הערעור על המטאפיסיקה
2. המקום של האדם
3. שבת
4. אור
5. עבודה אצל וובר
6. המעבר הקריטי לקפיטליזם – עבודה לשמה. עבודה זרה מודרנית! וובר תפס את רוח הקפיטליזם. העבודה היא לא על מנת לספק צרכים אלא ערך בפני עצמו. “העבודה משחררת" – העבודה מייצרת את החירות.
7. ביקורת של ההומגניות של היש – בעקבות גלילאו – הפיכה של העולם למכני.

הוא פותח לנו את הנושאים האלה לרפרט או סמינריונית.

הדרישות לרפרט – פשוט להציג משהו. עבודה סמינריונית – יותר רצינית – 2-3 מקורות.

יהיה גם מבחן בקורס. מי שנוח ב80% מהשיעורים יכול לעשות עבודה במקום מבחן.

רק מי שעושה סמינר מחוייב לרפרט.

מי שלא עושה סמינר יכול לבחור בין עבודה (מותנה בנוכחות) או מבחן.