שיעור אחרון 20.06.2012
שיעור 12 – סיכום
החזון – להביא לגישה אינטגרטיבית של הסתכלות על אומנות עכשווית.
שורה תחתונה – אי אפשר להפריד בין האומנות והחיים – אותן שאלות,
דאגות, חרדות, תקוות.
הגענו למגוון נושאים – דת, פוליטיקה.
מבחן -
ממליצה לעשות לעצמנו תרשימי זרימה עם הדברים המשמעותיים בכל עבודה.
חומר קריאה – הדגשים המרכזיים הם הקטעים שנמצאים במצגות. יש שתי קטעים
נרחבים אצל סטורקן וקרטרייט שצריך להכיר את הרעיונות המרכזיים בהם. לא יהיו הפתעות
– ובגדול אם יש סיכומי שיעור טובים זה אמור להספיק.
יעלו למודל רשימת מושגים.
לצד המוזיקלי לא יהיה ביטוי בבחינה.
בגדול – סיכומים, מצגות סרטים ואנחנו מסודרים.
מצגת סיכום –
·
כל מיני
מימדים של תפיסת העולם והאני, מקיימים יחסי גומלין זה עם זה. אומנות מתמודדת עם כל
הרשת הזאת זמרכיבה את החוויה האנושית.
הקורס
היה בנוי משלוש חטיבות:
1 אני והגוף האנושי. התוונו
את מושג הסובייקט במשמעותו המודרנית, כדי להבין את האופן בו המחשבה הפוסט מודרנית
מערערת על זה. (ההגות והאומנות בקורס הם פוסט מודרניים ומארבעת העשורים האחרונים).
מאפיינים של סובייקט מודרני– זהות ייחודית, אותנטיות, שליטה בעולם, אוטונומיות
בהבנת העולם והתגובה אליו. מות הסובייקט – במחשבה הפוסט מודרנית מוטל צל
כבד על משמעותו של הסובייקט הנ"ל. הדגשה והבנה של ההבדלים, האני לא נתפס
כאוטונומי אלא כנתון לשליטה של מערכות ומשחקי כח מסוגים שונים. אשליית האוטונומיה
מוטלת בספק, גם היחידאיות (זהות יחודית ועקבית לכל אחד, עולם פנימי ייחודי
ואתונטי) – רעיונות שנבדקים, מפורקים ונתונים לתמורות משמעותיות. בהקשר זה קראנו
את פוקו – אחד ההוגים המרכזיים בהקשר זה. בכל תת נושא הבאנו אומנות חזותית וקולנוע
(ומוסיקה)
§
אומנות
חזותית –
·
סינדי
שרמן (סדרות של צילומים משנות ה70: סטילס ללא שם – היא מצלמת את עצמה כדמויות
שונות מסרטים הוליוודיים לכאורה, אך אלו חיקויים/זיופים/פסטישים, שנות ה90: מביימת
את עצמה כדמויות מיצירות קאנוניות).
·
אוסומאסי
מארימורה – עושה משהו דומה.
·
אלינור
אנטין – מקור ההשפעה על סינדי שרמן, גם היא מביימת עצמה כדמויות פיקיטיביות שונות.
משלימה אותם לסיפור.
·
עוד
מישהי
§
קולנוע –
·
זליג של
וודי אלן (שנות ה80, הקבלה בשנים). אנחנו עוסקים בבעיית הזהות. הזהות האותנטית
נתונה בסימני שאלה. גם כאן – אותה בעיתיות. וודי אלן כ'אדם זיקית'.
·
קופי שופ
– סרט קצר שעשוי כולו מצילומי זירוקס. יש דמות אחת שיאתה מתחילים את הסרט, מעים
סובייקט שניתן לזיהוי ומתחיל להשתכפל בתהליך שיוצא משליטה כאשר נעשה שימוש במכונת
צילום כמנגנון של הכפלה וצילום. לבסוף אי אפשר לזהות מיהי הדמות האותנטית
והמקורית. האיכות הניירית מדגישה את חוסר הממשות, חוסר הקנקרטיות של הדמות שאין לה
גוף ואין לה ממשות והיא רק דמות על נייר – שמתקמט ונקרע ואי אפשר לאחוז בו.
·
Fast film – עוד סרט קצר של אותו יוצר. כל
התמונות לקוחות מפוסטרים של סרטים הוליוודיים ידועים. אם בקופי שופ היתה דמות
התחלתית ניתנת לזיהוי, כאן אפילו את זה אין – יש רק דמויות שמורכבות מקרעי תמונות,
דמויות שהן עצמן פיקטיביות – שחקנים שאיבדו את הזהות האישית שלהם כשנכנסו לפרסונה
של הדמות.
אנחנו רואים טיפולים שונים בספק ברעיון של סובייקט מודרני.
§
קראנו את
דקארט, כדוגמא מייצגת של המחשבה על האני האוטונומי האקיטיבי בעל יכולת הפעולה
והשליטה – מטיל ספק, רוצה, אינו רוצה – יש לו יכולת בחירה. כל כך וודאי שאני הוא
הרוצה ומתאווה. העולם נתפס כנקודת המבט שלו כמרכז הקיום. האני הזה נראה מעוד
בעייתי לאור הסרטים הנ"ל. מי זה זליג? אי אפשר למצוא אותו ולהאחז בו וכו'.
עוד נקודה חשובה – הדואליות הקרטזיאנית – הפרדה בין האני החושב והגוף.
דיברנו על החזרה לספציפיות של הגוף. לפי דקארט אני הוא האני החושב, ולא הגוף שלי,
והוא נפרד מהגוף. ראינו חזרה לעיגון בגופים ספציפיים (למשל, בטרנספר
– גוף לבן מול גוף שחור וכו').
§
המסכות
מסיליקון – מאחורי המסכה שנראית ריאליסטית אין שום עוגן, זה לגמרי מכני, גם הקולות
נשמעים מכניים. אין לדמות שום שליטה (...). הדמות הופכת לדימוי ריק. (הסובייקט
החלול זה ביטוי שחוזר בהקשר זה – הכוונה לסובייקט שהוא סוג של מסכה, פסאדה – דימוי
שאין לו ממשות מאחוריו.
§
עוד תת
חטיבה- חרדת הסייבורג. העיסוק במניפולציות על הגוף, עד להיבריד אנושי טכנונולוגי.
o
אורלאן
o
סטלר
o
עוד
מישהו שעושה אומנות טרנגנית.
מדובר
בניסיונות לקחת את הגוף האנושי למקום של היבריד, כבר עכשיו.
o
סרוגייטס
– שוב, התמודדות של האנושות עם חרדת המוות והתמודדות בדרך של מניפולציה טכנולוית
עתידנית. מעניין לראות שאותו קו מחשבה חוצה את כל רמות האומנות – פופולרית
ואליטיסטית יותר. יש עיסוק באותם נושאים.
o
בהקשר זה
קראנו את ווינט שמאירה את ההיבטים האתיים. אנחנו חיים בזמן בו הטכנולוגיה
מאפשרת שינויים רדיקליים בגוף. שינויים אלה הם אחד התחומים בו נוצר היצור הפוסט
אנושי. ראינו איך אנחנו עצמנו עומדים על הסף של הפוסט אנושית (אפשר לחשוב על זה
כך). היא מדגישה את הצורך לעגן את תפיסת האני בגוף הישן והטוב – זה שחולה, מזדקן
ומת, וזאת על מנת לשמור על אחריות אתית.
o
עבודה
שלא ראינו בקורס – קן פיינגולד. שתי בובות של ראשים על פתיתי קלקר וארגז שמנהלות
דיאלוג (לא מוקלט) על הקיום. יש לו עוד עבודות בהן יש את הדיוקן עצמו. זה מעורר את
אותן שאלות (זה לא למבחן!) – הדיאלוג נשמע מכני, סינטטי ברמת הסאונד. הכל נאמר
באותה אינטואציה. מצד שני, ברמת התוכן יש צירופים ייחודיים. נוצר דיסוננס בין
מראית העין של האנושיות, לבין החזות המכנית. יש כאן התפתחות של אינטלגנציה
מלאכותית שמאיימת עלינו כבני אדם.
עוד תת
חטיבה - שובו של הממשי. ראינו את טרנספר -
שמדבר על הפנטזיה הבלתי אפשרית של ניתוק הרוח מהגוף על פי החזון הקרטזיאני.
ביטויים לזה שזה לא עובד – החלומות מתערבבים וכו'. ראינו גם את אמילי – במרכזו
עומדות שתי דמויות שאוספות את עקבות הממשי. הרכבה של דמויות חזרה מהקטעים שלהם.
אמילי שאוסופת את קופסת הזיכורנות – עקבות ממשיים ומחזירה למישהו את הזיכרון שלו
באופן קונקרטי. עם הצייר לעומת זאת היא מתקשרת דרך וידאו. ברגע שיש מגע, ממשיות
(בסצנת הסיום) המצלמה מוסטת הצידה. אלימות
ודם בסרטים כמו מועדון קרב ואקסיסטנז – יש לזה משמעות בהקשר של שובו של הממשי.
חטיבה 2 – זמן, ייצוג של זמן וזיכרון.
האומנות מטילה ספק ביכולת לייצר ארכיון אובייקטיבי של רגעים חולפים.
התחלנו מאומנות פוטוריסטית וכו' ואז לסרט של בוטנסקי, הקולז' הקולנועי
של מישהו שעושה קולאז' ממאות סרטים שעוסקים בזמן. דיברנו על התפיסה של התקדמות
לינארית של זמן שמתגלמת במדיום הקולנועי, מה שמתגלם בטקסט קשה שקראנו ממנו מעט –
היא אומרת שבתקופה של תיעוש ורציונליזציה הקולנוע נתפס כמדיום האולטימטיבי ליצירה
של ארכיון של רגעים חולפים – יכול לשחזר אותם במדויות פעם אחר פעם. קוד מקור הוא
הסרט שנבחר לייצג את התפיסה, וראינו שהוא עושה פרובלמטיציה של התפיסה. אותו רגע
חוזר בסרט חמש פעמים, ואף פעם אינו בדיוק זהה. זה שומט לנו את הקרקע מתחת לרגליים.
ההתרחשות נשארת פתוחה – משתנה פעם אחר פעם. מציג באור בעייתי את המחשבה שאפשר
לחנוט את הזמן.
בולטנסקי – מאתגר את התפיסה של צילום כארכיון אובייקטיבי, על ידי
בניית ארכיונים פיקטיביים. הזכירון כמצבור בעייתי – משקר, מתעתע וגישה בעייתית אליו.
ממנטו – סרט שמדגים את הרעיון.
חלק שלישי של המטיבה – פסטיש. מעבר מתעתע ממקור לזיוף. שריל לוין,
מייק ביבלו.
o
שריל
לוין שמצלמת צילומים
o
חיקויים
של דושאן
o
סטורקן
וקרטרייט – פשטיס כאלמנט מרכזי באומנות פוסט מודרנית. זהו חיקוי שמצהיר על עצמו
כחיקוי בוטה וזול, אך לגיטימי. בזה הוא מעמיד בסימן שאלה את ההירארכיה בין מקור
לחיקוי. (בכל הנושאים האלה גם נגענו במוסיקה). השימוש בפסטיש מחזיר אותנו לעניין
מות הסובייקט – היוצר כמרכז היצירה. אם יוצר יכול לנכס לעצמו יצירה של יוצר אחר אז הוא לוקח את היוצר המקורי
כסובייקט ומושך לו את השטיח מתחת לרגליים (?).
חטיבה 3 – מציאות וריאליטי בעידן הוירטואלי
דיברנו על מימזיס והדחף האנושי לייצר עותק אשלייתי של המציאות - מאשליות של תלת מימד, פנורמה. תשוקה עתיקה
לייצר אומנות שהיא מציאות – שאין אבחנה בינהן. הטכנולוגיה מאפשרת לקחת את זה כמה
צעדים קדימה. דיברנו על יצירות שמערבות מראה. בהקשר זה על אקסיסטנז ואינספסיון
שעוסקים שניהם בסימולציה של המציאות מכיוונים שונים.
סיימנו בנושא של החיים ברשת – כמה עבודות שאוספות מידע, קולות וכו
מהרשת, מעולם הסייבר ספייס. עוסקים גם במימדים האנושיים וגם במימדים החריגים יותר.
על היכולת לעקוב אחרינו, לאסוף מידע ולהשתמש בו, גם נגדינו.
קטפיש – דיברנו על אנג'לה שמפרקת את עצמה וירטואלית לשלל דמויות וחיה
חיים של סובייקט מפורק וחסר ממשות אבל משכנע, במימד מסויים.
מבחן!מבחן!מבחן!
שאלה לדוגמא –
אורך התשובה יהיה מוגבל לעמוד אחד במחברת. אפשר לנצל את השוליים. מעבר
לזה הם לא יקראו. אל תנסו להראות שאתם יודעים את כל מה שנלמד בקורס. תענו על
השאלה.
בעייתיות בדוגמאות – הם מתחזים להם עצמם ובוחרים את המדיום הצילומי שנתפס כמייצג מדוייק
של המציאות. איך מראים התחזות לדיוקן עצמי שהוא זיוף? סינדי שרמן – לובשת דמויות
שצופה יודע שהן פיקטיביות. אנחנו מזהים את הדמויות כטיפוסיים ידועים. ברור שסינדי
היא לא מרלין. אבל זה שהיא דומה לה יוצר
מתח, דיסוננס. זה שהן גם הן וגם לא הן בעת ובעונה אחת.
