מחשבת החינוך - שיעור 8 - רוסו

שיעור 8 – ז'אן ז'אק רוסו

רוסו – 1712-1778, שוויצרי במקור, מזוהה כצרפתי – מזוהה עם המהפכה הצרפתית. (הוגו מספר שכשההמונים היו עולים על הבריקדות הם היו אומרים שהם עושים זאת בזכות וולטיר ובגלל רוסו). הוגה מאד חשוב. כותב בצורה מודרנית. כשמדברים על ההקשרים החינוכיים – הוגה מאד משמעותי להבנת החינוך בימינו. אם אפלטון (שיעור שעבר) מקושר לנימה אקולטוריסטית, הרי שרוסו הוא הנביא הגדול של האינדיווידואליזם החינוכי. ספרו הידוע, ממנו נקרא קצת נקרא "אמיל". מושגים כמו ילדות, רומנטיקה, אותנטיות – אלו מושגים כבדים, ורוסו, כמו ההוגים הגדולים ידע להמשיג את הדברים בצורה מאד מעניינת. רוסו נרדף לא בגלל הספר הפוליטי שלו אלא בגלל הספר החינוכי שלו (כמובן שלקריאתו החינוכית היתה משמעות פוליטית). ההגות של רוסו הגשירה את הלבבות לקראת תפיסה חדשה של זכויות אדם ושל המבנה החברתי. מדובר בשינוי טואֿטאלי (פוקו – קרע).

הוא עצמו, כמו גאונים רבים היה טיפוס מוזר, אוטו דידקט. את ילדיו הוא שלח לבתי יתומים (למרות שכתב ספרים נהדרים על חינוך). ראה את התרבות הפריסיאנית של ימיו כתרבות מזוייפת. אותנטיות היא אמת פנימית – תפיסת אמת מסויימת, לא מוחלטת. הוא הפך מהר מאד להיות ילד פלא בסלונים הצרפתיים. נווד, היה מטייל (יש לו ספר "הזיות של מטייל בודד").

את ספרו האמנה החברתית הוא מתחיל במשפט הידוע "האדם נולד חופשי אך בכל מקום הוא אסור באזיקים". התפיסה שהאדם שנולד חופשי אומרת משהו עמוק על תפיסת האדם של רוסו. אם האדן נולד חופשי, ובמובן הזה טוב, הוא מאבד מהר מאד את הייחודיות שלו בעקבות הנסיבות החברתיות, והמטרה של הסדר החברתי והחינוך בתוכו היא לעזור לאדם לחזור אל היסודות הראשוניים שלו, שהם טובים בבסיסם. זו הליכה אחורה, ולא קדימה (בניגוד לאקולטורציה, בה יש התקדמות, התעלות על טבע חייתי).

רוסו שואל מה קורה לפוטנציאל של האדם כאשר הוא נפגש עם התרבות (למה הוא ויצא כזה המוני). הוא שואל על בסיס חוויה אישית – הוא נמצא בפריז של ערב המהפכה הצרפתית – מרכז תרבותי, רוסו עולה לשם עם נפשו הרגישה, והא מוצא שם, במסווה של נימוסים והליכות חברה שהיא מזויפת וצבועה. טוען שהאנשים רברבנים ומזוייפים, כל הזמן שופטים את עצמם דרך עיניהם של אחרים, עטויים מסכות ומרב מסכות כבר לא זוכרים מי הם היו. מאתר יסודות שיימים גם בעידן המודרני. הוא טוען שהסיבה לכל הרדיפה הזאת הוא שמשהו לא נכון בסדר החברתי. החברה מקריבה את הפרט ואת הסיכוי שלו לאושר אותנטי, לחירות, כדי שהיא תוכל להתקיים. מדבר על כך שהתהליך הזה הוא תהליך בו הסדר החברתי יוצר אשליה של חופש ולמעשה מרכז את הכח בידי מעטים, ורב האנשים מדוכאים בדרכים רבות. זה הדלק שמעיף אנשים אל המהפיכה הצרפתית. בניתוח היסטורי הוא משווה את זה לפיאודליזם – כאשר ערך האדם נקבע לפי התפקיד החברתי אליו הוא נולד. האדם הוא אוטומט מטומטם – המעמד מכתיב הכל – נימוסים, מבטא, מקצוע – אין "אנמי", יש רק תפקיד חברתי. המעמדות משוכפלים – יש קריאה לא רק לניכור של האני אלא גם למעשה נבלה חברתי – הבן המטומטם של האציל יהיה אציל, בעוד בנו של הצמית – לא משנה כמה הוא מוכשר, יהיה צמית.

ההיבטים החברתיים והאישיים כרושים זה בזה, ושינוי של אחד כרוך כשינוי של השני. תפיסה ביקרותית מודרנית מהפכנית.

רוסו מבקר את הרדיפה אחרי הכסף. הפריז של אותם ימים – תרבות עילית. מתוך "ווידויים" – כסף העומד לרשותו של אדם הוא סימן לחריותו, כסף שאדם רודף אחריו הוא סימן לעבדותו. התפיסה של האנשים שהם (בשפת ימינו) המכונית בה הם נוסעים. מש ו באנושיות הולך לאיבוד, משהו ברדיפה מאפשר להתחמק מעיסוק בשאלות אקסיסטנציאליסטיוץ – מי אני באמת, מה אני באמת אוהב – שאלת האותנטיות.

הפתרון שרוסו מציע הוא כינונה של חברה חדשה עם חוקים חדשים, שתגלם בחוקים שלה את מהותו האמיתית של האדם, את הפוטניציאל שלו להיות מאושר באמת – וזה לאדם באשר הוא אדם, לא רק מי שנולד במקום הנכון. הקריאה להומוניזם בקונטקסט הזה היא מהפכנית. הוא חשב שאת אותו מרחב מדיני צריך להמשיג באופן תבוני – אין כאן אנטי אינטלקטואליזם. חברה כזאת תאפשר את החופש האמיתי לכל בני האדם. היסודות של חברה כזאת יהיו מבוססים על יסודות אוניברסליים של "חירות, שוויון ואחווה".

איך מגיעים אל מרחב מדיני כזה? צריך לעבוד בשני רמות:

1. המהפכה החברתית (הספר: האמנה החברתית)
2. שינוי פרטי – רפורמה חינוכית (ספר: אמיל / על החינוך).

אמיל הוא ספר מהפכני. הוא מנפץ את כל התפיסות המסורתיות לגבי מהו חינוך. הוא מפרק את ההנחות האקסטריניסטיות של החינוך. כאשר אומרים שהחנוך גרוע, מסרס והורס, והחינוך הוא של הכנסיה, אז מסתבכים עם הכנסיה, וכיוון שהכנסיה מתקפת את המלוכה יש כאן גם הסתבכות פוליטית.

החינוך אליבא דרוסו:

רוסו מציב המון יסודות למחשבה מודרנית. אפשר לומר שהפדגוגיה המודרנית מתחילה ברוסו. רוסו מתנגד לתפיסה האקולטוריסטית שרואה את התרבות כמקור האנושיות. הוא מעלה יסוד חדש – הטבעיות (אותה טבעיות של הדיכוטומיה טבע / תרבות). הוא אומר שיש להתחשב ביסוד הטבעיות באופן יסודי ביותר. לפי יסוד זה, מה שקורה בטבעו של הילד הוא טוב. דוגמא: המושג של ילדות לא היה מובן בתרבות האירופאית עד רוסו. אפשר לראות, למשל בציורים של ימי הביניים שילדים תמיד לבושים בבגדי מבוגרים. את ישו הקטן לא מציירים חמוד- יש לו גוף תינוקי ופני מבוגר. השלב של ילדות נחשב פגום, כמעט מביך – שלב מעבר בדרך לבגרות שצריך להריץ מהר. בא לידי ביטוי בחוקים – כשהיתה הפיכה והרגו מלך הרגו גם את ילידו. הם לא נחשבו ישות עצמאית. הקתוליות מבוססת על כך שהילד נולד חוטא, והתהליך החינוכי והא תהליך של תיקון החטא, שגוזר פרקטיקות מסויימות. היתה עבודה ילדים. רוסבו הכניס את הילדות כתקופה שעומדת בפני עצמה. ואת הדבריםשמאפיינים התנהגות של ילדים הוא אמר שצריך לקיים ולאפשר – משחק, שימוש בחושים, אקטיביות, סקרנות, התנסות. לא צריך להכניס את הבגרות לתוך הילדות, הילדות צריכה להתקיים. (במקומות מסויימים היה נהוג לכרוך תינוקות בתכריכים כדי שלא יזוזו, כדי שהגדילה לא תהיה מופרעת. היה מנהג לתלות ילדים על וו). “אהבו את הילדות, הסבירו פנים למשחקיה... למה להקדים את הבגרות ולהרבות מכאובים". יש כאן אמירה מאד ברורה של רוסו נגד התרבות המודרנית בה הערכים החברתיים והתרבותיים, ולמדנות מסרסים את היסודות הטבעיים והבריאים של ילדים קטנים. הוא מדבר על הנטיה של עשירי צרפת לקנות לתינוקות שלהם נשכנים מעוצבים מכל מיני חומרים. הוא אומר- ילד צריך ענף של במבליק – יש מרקם וטעם נכונים וטבעיים. החינוך של האדם הטבעי צריך לכבד את הנטיות של הילדף את הרצונות, ההתכוונויות הספונטניות שלו, שמתווכות על ידי טבעו. מייצרים עבורו מרחב בו הוא יוכל להתנסות בטבעו. למידה כזאת צריכה להיות מבוססת על התנסות, חושניות, הסתכלות בטבע, מגע עם הטבע. לא לומדים בגיל מוקדם מתוך ספרים. לןמדים על העולם ישירות מהעולם, ללא תיווך. תפיסה אמפריציסטית- יש לחוות את המושגים כדי להבין אותם. רוסו האמין שאנשים שיגדלו על פי טבעם יהיו מאושרים יותר וירכיבו חברה בריאה יותר.

הספר "אמיל" מחולק לפי תקופות:

1. ינקות – דגש על חשיבות האם והקשר הטבעי שלה עם התינוק
2. ילדות מוקדמת 5-12 – מצב טבעי, טוב ראשוני, מצב טהור של האדם בהיוולדו. טבולה ראסה. לא רובץ על הילד חטא קדמון, נטיה לרוע, בהמיות שצריך ךהתגבר עליה (מהפכנות דתית – פוליטית, שומט את הקרקע מתחת לסקרמנטים דתיים).
3. ילדות מאוחרת 12-15
4. התבגרות 15-20
5. בגרות ונישואים 20-25 (שם אמיל לוקח על עצמו את המחוייבות האזרחית, לאחר שהבין אותה לעומק).

בהתייחסותו לחינוך הנשים הוא האמין שההגשמה העצמית הסופית של הילדה, סופיה, היא להיות אשת איש ואשת משפחה, יחידה עליה מבוססת המדינה. אם הוא היה נאמן לשיטתו רוסו לא היה מטיל על סופיה את התפקידים הדומסטיים.

צריך להתאים את החינוך להתפתחות הילד: סיפורי הילדים צריכים להתאים לא רק מבחינת משלב השפה אלא מבחינת המסר. אגדות העם הגרמניות שמבוססות על נקמה וכו' לא מתאימות לילדים, והמחנך הנבון ימנע זאת מהם. הוא אומר שילד קטן משול לשיח שצמח על אם הדרך. אם המחנך לא ישמור עליו תמנע ממנו את היכולת לגדול על פי טבעו.

טובע את המושג "חינוך שלילי" (לא במובן ערכי) – חינוך שמתמקד בהימנעות מעשיה. לא מונעים פרקטיקות, מאפשרים לדברים לקרות. התלמיד צריך להיות אקטיבי, להגיב. (רוסו הוא הנביא של אינדיווידואציה).

“חינוך חיובי" – קליטה פסיבית של החומר.

אין לאמיל תכנית לימודים, ספרים, שיעורים, סדר יום קבוע. זו לא מתודה פרקטית – יש מורה אחד (בשם המפתיע ז'אן ז'אק) ותלמיד אחד.

רוסו אומר שאם ילדים נחשפים מהר מידי לספרים זה מחנך אותם להיות מלומדים, זה מכניס לו תשוקה להעמיד פנים שהוא מלומד. השיח הופך להיות שיח ריק.

• חשיבות של חינוך על בסיס התנסות: ילד צריך להבין את הכורח הטבעי באמצעות התנסות, לא באמצעות התדיינות. מתאר דיאלוג בין תלמיד למורה –
  מורה: אסור לעשות כך
  ילד: מפני מה אסור?
  מורה: משום שמעשה מגונה הוא
  ילד: מה גנות בו?
  מורה: מה שאסור עליך
  תלמיד: מה רע במה שאסור עלי?
  מורה: העונש שאתה מקבל
  ילד: אעשה בלי שישגיחו בי!
  מורה: משגיחים בך... חוקרים בך...
  ילד: אשקר!
  מורה: אסור לשקר
  ילד: למה?
  מורה: משום שמעשה מגונה הוא.
• כבר מילדותו אנחנו משחיתים את התינוק. מטרת החינוך להפריד בין צורך אמיתי ומדומה. התינוק שצריך את המוצץ המיוחד יגדל להיות המבוגר שחייב את המכונית הספציפית. אנחנו מנתקים את התינוק מהצרכים האמיתיים שלו. הוא נעשה תלוי באחרים, בחיבתם ואישורם. חינוך שלילי נוסח רוסו משתדל ליצור מצב בו תהיה הלימה, ולא ניגוד בין הרצון לכורח. [הערה: חינוך שלילי זה דבר מאד חיובי!]. דוגמא – טיול שנתי בו צריך להתמודד עם חושך, קור, בניית אוהלים. מי שלא יודע לבנות אוהל ילמד! לא צריך לדבר על לעזור אחד לשני, זה קורה לבד. דוגמא: רוסו מלמד את תלמידו על רוחות השמים, ואז לוקח את אמיל לטיול ביער, הם הולכים לאיבוד והמחנך לא יודע איך חוזרים. אמיל נהיה רעב ועייף ואז הוא צריך לנצל את הידע שלו מהשיעור כדי לאתר את הכיוון אליו הוא צריך להגיע. הוא מבין את הערך של הדברים (אסטרונומיה, במקרה זה). עוד דוגמא: כדי ללמד אותו על זכות הקניין הוא מעודד את אמיל להתנסות בעבודת אדמה. אמיל מאד מכנס לזה. יום אחד הוא חוזר לחלקה שלו ומגלה ש-מ-י-ש-ה-ו עקר את כל השתילים מהקניין. בירור קצר מעלה שמי שעקר הוא הגנן, ששתל שם קודם שתילי בטיח ואמיל לא בדק. כשה מתדיינים בינהם על הנושא הוא מגיע לסוג של אמנה משפטית – חברתית. שוב, הבנה דרך המעשים.

(אנחנו קוריאם את הפרגמנטים של רוסו, עמוד 2)

רוסו אומר – העזו להפסיד זמן! שם מתחיל החינוך. המירוץ אחרי הזמן הוא אחד הרעות החולות של החינוך.

רוסו מדבר על העובדה שבני אדם עושים כרצונם. הם מניחים שרצונם הוא עצמיותם, אך למעשה רצונם הוא סדרה של התניות (אני באמת רוצה קולה? בטוח? זה אני?). המהלך החינוכי הוא קודם כל להבין מהם הצרכים האותנטיים, ואז להבין מהם הצרכים שהלבישו עליך. זה חינוך כפרוייקט אקסיסטנציאליסטי. לכן אסור לחנך אנשים לתפקידים, צריך לחנך אותם להיות אדם – כל מה שאדם יכול להיות, ואז הם יעשו תפקידים הכי טוב. (מורה: כנס לכיתה! תלמיד: לא רוצה, זה לא לבגרות).