יום חמישי, 21 ביוני 2012

פילוסופיה של המדע - שיעור 13 - רלטיביזם, סיכום



שיעור 13 21.06.2012

רלטיביזם

דיון שישמש לסגירת מעגלים. נדון בעמדות רלטיביסטיות, בעד ונגד, ובאופן בו הן באות לידי ביטוי בגישות שלמדנו בקורס.

רלטיביזם עובדתי-תיאורי / רלטיביזם נורמטיבי -
  • רלטיביזם עובדתי/תיאורי – עובדה. עמדות משתנות מזמן לזמן, ממקום למקות ומתרבות לתרבות. פעם האמינו שכדור הארץ עומד במרכז היקום והפלנטות נעות סביבו, והיום רב האנשים מאמינים שהשמש במרכז וכדור הארץ נע סביבה. השאלה היא האם מרלטיביזם כזה צריך להסיק מסקנה נורמטיבית? עובדה – יש שונות רבה בנורמות מוסריות בין תרבויות. לא ברור אם יש עמדה מוסרית כלשהיא שהיא אוניברסלית לגמרי. האם מזה צריך להסיק מסקנה נורמטיבית – שלעמדות שונות בענייני מוסר יש לתת מעמד שווה, באיזשהוא מובן, לעמדה שלנו?
  • רלטיביזם נורמטיבי – הקביעה הנ"ל, שלעמדות שונות יש לתת מעמד שווה במובן מסויים.
רלטיביזם נורמטיבי – זו העמדה שתאתגר אותנו, ובה נדון. לא להתבלבל עם רלטיביזם תיאורי!

מרבים לחנך אותנו לסובלנות כעמדה של כיבוד תפיסות ודרכי חיים אלטרנטיבי. מרבים לחנך אותנו לקבל את השונה, לא לתת לו מעמד נחות (או עליון). אך המעבר מעמדה סובלנית לעמדה רלטיביסטית הינו קפיצה, ויש לתת את הדעת לאבחנה בינהם.
יתר על כן, יש גבול לסובלנות של רובינו. אורלי מהמרת על כך שאף אחד בחדר הזה לא סובלני עד הסוף. למשל, כבוד לנורמה של חברה שבה יש נורמה לפיה הורגים את מי שפוגעת במה שמכונה כבוד המשפחה. האם אנחנו נכבד / נאפשר דבר כזה? כשבריטים שלטו בהודו הם אסרו על המנהג בו אלמנות עלו על מוקד המדורה בו שרפו את בעלן (לאחר מותו). האם זה חוטא לסובלנות וכבוד לאחר?
מכאן שיש פער מושגי בין מושג הסובלנות ורליטיבזם, וכן השימוש בסובלנות כמקפצה לרלטיביסם אינו טריוויאלי.

האם קריטריונים אפיסטמולוגיים לקבלת האמנות הם רלטיביים? האם אמת רלטיבית?
היום יש נטיה פופולרית ששורשיה בעמדה רלטיביסטית לסגור דיונים באמירה ש'זאת האמת שלי וזאת האמת שלך'. אך זה לא ברור מאיליו! אפשר לסגור דיון בחוסר הסכמה בלי להכריז ששני הצדדים אוחזים באמת.

זאת מסגרת הדיון.
בסוף השיעור נחזור לשאלות מתחילת הקורס – הציפיה מהמדע והאכזבה מהמדע. דיברנו על הציפיה מהמדע לפיה עם קידום הידע הוא יביא גם קידום של האושר והצדק. דיברנו על אכזבה מהמדע בשני המימדים האלה – קידום ידע וקידום אושר וצדק. אמרנו שכדי לשפוט את המדע עלינו לפתח ציפיה ריאלית ממנו, והצבנו קריטריון: רציונליות אינסטרומנטלית, כלומר – הגדרת מטרות שעל המדע להשיג, ובדיקה באיזו מידה הוא עושה זאת. לצד העיסוק בציפיה מהמדע, הזכרנו את האלטרנטיבות – מפעלים הגותיים שאינם מדע: דתות, מפעלי ידע ומפעלי יומרה לידע שונים ומגוונים. שאלנו מה מייחד את המדע מול המפעלים האלטרנטיביים. אם תהיה לנו מחשבה בקשר לייחודיות של המדע נוכל להבין את הציפיה והאכזבה. כשמגיעים לייחודיות של המדע זה מביא אותנו ישר לנושא השיעור של היום – הרלטיביזם.
אם האמת המדעית אינה יחידה וישנן גם אמיתות אחרות נשאלת השאלה במה מתייחדת האמת המדעית ובמה, אם בכלל, היא עדיפה על האלטרנטיבות.
ראינו שאפיונים שאמורים לאפיין את המדע מול מפעלים אחרים אינם חדים. אז מה שכל זאת שונה במדע יחסית לכל דבר אחר? אחרי שנדון ברלטיביזם נחזור לשאלה הזאת.

ראשית, כמה אבחנות -

היחסיות הרלטיביסטית מנוגדת לשני מושגים שאפשר להבחין בינהם (שתי אלטרנטיבות לרלטיביזם)-
  • אוניברסליזם – חל על כולם (נורמה היא אוניברסלית אם היא חלה על כולם, לא רק על נשים או כוהנים וכד')
  • אבסולוטיזם – לא תלוי בהקשר (הנורמה היא אבסולוטית אם היא חלה על האדם בכל הקשר. למשל, לא רק אם הוא חי בארץ ישראל). הקשרים בדיון שלנו: תרבות, חברה, אינטרסים כלכליים, חברתיים...

יש להבחין בין רלטיביזם לספקנות (הגדרות מאד כלליות):
  • ספקנות – אי אפשר לדעת את האמת על אודות דבר מה, משום שיש לנו מגבלות שגורמות לנו לטעות, או שאין לנו נגישות לדברים (למשל, ספקנות ביחס לחושים. אי אפשר להסיק על העולם מנתוני החושים, כי החושים שלנו מוגבלים ומוטעים (כפי שמודגם, למשל, באשליות אופטיות).
  • רלטיביזם – יש יותר מאמת אחת. זה לא שיש אמת אחת ואי אפשר לדעת אותה, אלא אין אמת אחת.
אפשר לחבר בין רלטיביזם לספקנות, אבל לא הכרחי לעשות זאת.

כאשר מדברים על רלטיביזם במוסר נוהגים להבחין בין שני מושגים -
  • רלטיביזם של הפועל agentלפועל שמבצע פעולה רלוונטית במחינה מוסרית יש לו מגוון של נורמות מוסריות. רליטיביזם של הפועל פירושו לקבוע אם הנורמה מוסרית או לא על פי הנורמות של מי שמבצע את הפעולה. למשל, אם שני אנשים ביצעו את מה שאנחנו קוראים לו גניבה. נאמר שהרכוש שנלקח היה רכושו של הסופר. לפי תפיסה של אדם אחד המעשה שעשה היה עבירה מוסרית של גניבה. לעומתו, לאדם אחד יש תפיסה אחרת של רכוז פרטי, ולפיה סיפוק צרכי האנשים הוא העיקר 'מכל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו'. לפי הנורמה של האדם הזה לא התבצעה עבירה מוסרית. אותו מעשה יהיה פעם מוסרי ופעם לא.
  • רלטיביזם של הדובר speakerכאן השאלה היא מהי הנורמה המוסרית של מי שמתאר את הסיפור. כאן למעשה זהה יקבל את אותו ערך מוסרי, ללא קשר לעמדות המוסריות של הפועלים. המעשה יכול לקבל שיפוטים שונים בהתאם לדוברים שונים השונים בעמדותיהם.

נבחין בין רלטיביזם ביחס לתוכן ההאמנות ורלטיביזם ביחס לנורמות לאימוץ ההאמנות. את האבחנה הזאת נראה באמצעות דיון בעמדות שונות בהן עסקנו בקורס (לא ניכנס לדיון מופשט).

יחסיות של מה?
ז'רגון רווח – יחסיות של מושג האמת, אבל כדאי להבחין בין אספקטים שונים.
הסכמה של טרסקי: הפסוק "שלג הוא לבן" – באיזה תנאי הוא אמיתי?
תשובה: הפסוק "שלג הוא לבן" הוא אמיתי אם ורק אם שלג הוא לבן.
הרעיון הוא שאנחנו מבינים את מושג האמת דרך הוצאה ממרכאותdisquotation.
אם נכנסים לעמדה רלטיביסטית אז נאמר:
"שלג הוא לבן" אמיתי יחסית אלי אם ורק אם שלג הוא לבן.
כלומר, תנאי האמת של הפסוק אינם מגולמים בפסוק כפשוטו, כדי לקבוע את ערך האמת שלו יש לדעת את ההקשר. יש להוסיף את הפרמטר היחסי (לזמן, לתרבות וכו') כדי לקבוע את ערך האמת. עכשיו, אם רוצים להמשיך בהסרת המרכאות קורה משהו מוזר. יש צורך להוסיף את היחסיות גם בצד השני של המשפט, כדי לבטא את העמדה הרלטיביסטית (זאת לא הסכמה של טרסקי. זה נאמר כדי לבטא את הרלטיביזם). קיבלנו:
שלג הוא לבן" אמיתי יחסית אלי אם ורק אם שלג הוא לבן יחסית אלי.
אנחנו מגיעים למצב בו כדי לומר שהאמת היא יחסית אלי עלינו לקבוע שהמציאות היא יחסית אלי. איננו יכולים לומר עוד שאנשים שונים חווים את אותה מציאות. יש עולמות שונים, מציאויות שונות. כלומר, מאחורי היחסיות של האמת מסתתרת יחסיות של עולם, יחסיות מטאפיזית.
קיבלנו טענה של "שלג הוא לבן יחסית אלי". מתי היא תהיה נכונה? אנחנו נקבל משהו רקורסיבי - “שלג הוא לבן יחסית אלי יחסית אלי יחסית אלי". לעולם לא נוכל לקבל טענה שלמה. (?). אם הולכים עם רלטיביזם בהצגה הזאת יש לנו רגרסיה אינזופית מצד אחד, ואי אפשר לדבר. מצד שני, כדי לשבור את הרגרסיה, אפשר לומר שכל מה שמתכוונים לומר ב'יחסית אלי' הוא לא יחסית לכל אחד, אלא יחסית אלי ספציפית – הדוברת. בזה העניין נגמר. במקרה כזה אין יחסית אלי ויחסית אליכם, אין 'אמת שלי ואמת שלך' – יש רק יחסית אלי. סיריל מכנה את העמדה הזאת עמדה סוליפסיסטית – אין ממש יחסיות, הכל יחסית אלי בלבד. אין יחסיות אבל גם אין אחרים.
(הטיעון לקוח ממאמר של סיריל בשם refutation of relativism).

ראינו ביקורת רווחות מהכיוון האנליטי של העמדה הרלטיביסטית. ראינו איך רלטיביזם ביחס לאמת מביא לרלטיביזם מטאפיזי (מציאויות שונות) מה שמביא ל(רגרסיה אינסופית?) או לסולפיסיזם.



כאשר מדברים על רלטיביזם מטאפיזי – שני עולמות שונים, צריך לחשוב איזו תפיסה פילוסופית מאפשרת מצב כזה. נעבור על כמה עמדות שהכרנו במהלך הקורס, ונשאל אם אפשר לפרש אותן באופן שיש עולמות שונוים יחסית לאנשים שונים, כלומר – האם אפשר לייחס לעמדות רלטיביזם מטאפיזי?
נתחיל מהסוף להתחלה. הסיבה: להבניה חברתית הכי קל לייחס רלטיביזם מטאפיזי.

1 הבניה חברתית
מושג של עובדה: יש מושג אינטאטיבי של עובדה (כשאני רצה ונתקלת בקיר אני מבינה שמציאותו היא עובדה. להתרכז מאד ולרצות שהוא לא יהיה שם לא יעזור לי). זה מושג אינטאטיבי, פרדיגמטי של עובדה, וצריך לשאול אם הוא הבניה חברתית. בקיר אפשר להיתקל לא רק פיזית, אלא גם מטאפורית – זה המושג של ברגר ולוקמן של 'עובדה חברתית' – עובדות שאי אפשר להעלים על ידי התכחשות אליהן, למשל כסף. מצד שני, היו זמנים בהם מוסדות כאלה לא היו. כלומר, אף על פי שכסף הוא עובדה בעולם זוהי הוא מובנה חברתית, ולכן קיים בהקשר אחד ולא בהקשר אחר. כלומר, מהבניה חברתית אפשר להסיק על רלטיביזם מטאפיזי. ההצעה של אלו שמדברים על עובדות חברתיות היא שהרלטיביזם של עובדות חברתיות תקף גם לעובדות מדעיות. שייתכן שתהיה מולקולות הליום אחת בקונטקסט חברתי אחד ואח בקונטקסט אחר. לאטור וולוגר אומרים שהעובדות המדעיות הן תוצר של הפעילות המדעית. היחסים החברתיים ומוסד המדע גורמים ללידתה של עובדה, לא לגילוי של עובדה. התחושה שיש שם בחוץ משהו שאנחנו גילינו ואנחנו מדברים על אודותיו היא תוצר של ההבניה החברתית. אנחנו לא בונים סיפור על העולם, אלא בונים את העולם עצמו. מכאן אפשר להגיע ליחסיות של העובדות עצמן. כך מגיעים לרלטיביזם מטאפיזי כתוצאה מהבניה חברתית.

דיברנו על הבניה חברתית של יישים יישים תיאורטיים. לגבי יישים מדעיים יש כל מיני קשיים ביחס לראליזם (עובדות מדעיות קיימות בעולם, לא תלויות בנו ובהכרתינו, והדרך המדעית היא הדרך הנכונה להכיר אותם). לכן קל יחסית לקבל רלטיביזם ביחס אליהם. תורמת לכך העובדה שישנם ישים תיאורטיים שעברו מן העולם – למשל האתר. היה נהוג לחשוב שיש אתר, והבעייתיות בניסויים בו הוסברה על ידי מסתוריותו. לבסוף התקבלה הידיעה שאין אתר, והניסויים באתר הוסברו בדיעבד ללא המושג אתר. כלומר, למושג האתר יש ביוגרפיה – הוא נולד, חי ומת. לפי גישת ההבנייה החברתית בתקופה מסויימת אתר היה עובדה. קודמינו לא טעו, אלא להם היתה עובדה כזאת, ולנו אין. כל זאת משום שעובדה היא תוצר של הבניה חברתית.

נשאלת השאלה מה קורה ביחס לישים שאינם תיאורטיים – אבנים, קירות. האם אפשר לדבר על יחסיות שלהם?
ציינו (במאמר של מקסוול) שיש רצף בין הטענות שמתארות יישים תיאורטיים לבין הטענות שמתארות יישים תצפיתיים. כאשר אנחנו אומרים שאנחנו מסתכלים דרך חלון אנחנו מניחים שהחלון לא מעוות את מה שיש בחוץ. יש לנו תיאוריה בקשר לחלון. אם היא לא נכונה עלינו לשנות את כל מה שאנחנו חושבים בקשר למה שאנחנו רואים דרך החלון. כלומר, גם כשאנחנו צופים באובייקטים יומיומיים אחנו מניחים הרבה הנחות תיאורטיות, שלפי אנשי ההבניה החברתית משפיעות על האופן בו אנחנו תופסים דברים ביומיום שלנו.
מצד אחד, אפשר להתחיל מיישים תיאורטיים, כמו אתר, ולומר שהתצפיות בהם נערכו דרך מכשירים תלויי תיאוריה ודרכם הגענו למסקנות. אפשר לנוע על רצף, עד לראיה של דברים יומיומיים דרך משקפיים, ולומר שכיוון שהמעבר הוא רציף עלינו להתייחס גם לדברים שאנחנו רואים ביומיום בחשדנות, כי הם תלויים בתיאוריה ובתפיסות שלנו, כמו לישים תיאורטיים ומכשירי תצפית.
מצד שני, אפשר להתחיל בדברים היומיומיים, ולומר שהם הבסיס לתפיסה שלנו, הם עובדות. את העובדתיות אפשר לדחוף במעלה הסולם ליישים תיאורטיים, ואז ניטה לומר שיש יותר דברים שיש לגביהם עובדות. זאת בערך הגישה של מקסוול.
הרעיון הכללי הוא שיש תחום אפור, ואנשי ההבניה החברתית צריכים להציע לנו משהו בעניין הזה, כי את התיאוריה של ההבניה החברתית הם בונים סביב עובדות שהם רואים סביבם.

לאטור וולוגר מסתכלים סביבם ורואים כל מיני אובייקטים – כלי כתיבה, עכברים, בניינים, ואליהם הם מתייחסים כעובדות. בעזרת העובדות האלה הם מסבירים את ההבניה החברתית של מה שעושים מדענים. יש אבחנה בין התיאור הממשי, הקומן סנסי של עבודת האנתרופולוג, לבין עבודת המדען.
ההשלמה: יבוא אנתרופולוג נוסף ויתבונן בלאטור וולוגר בעבודתם כשם שהם מתבוננים במדענים האחרים. הוא יראה בדיוק את אותו הדבר, וייתיחס למסקנות שלהם כמו שהם מתייחסים למסקנות של המדענים.
יש כאן אבחנה, בין עובדות שנצפות באופן ישיר ו___. ההבדל הוא שהמדענים עצמם לעולם לא רואים אלקטרונים, הם רואים מכשירי ניסוי וכו'.
השאלה היא אם אפשר לומר שיש הבניה חברתית של הבניינים כמו שיש הבניה חברתית של אלקטורנים? או בכיוון ההפוך – ששניהם יש בעולם (כמו שראינו בסרט התדמית של סאלק)?
השאלה היא אם ההבחנה הזאת גם היא הבניה חברתית.
מקסוול יאמר שבגלל שעובדות מסויימות לא נגישות לתצפית ישירה כרגע, הם יכולים לספר את הסיפור של ההבניה החברתית.
לאטור וולוגר לא מספרים סיפור על הבניה חברתית של דברים שנגישים באופן מיידי.


נמשיך למקומות אחרים בהם מופיע הרלטיביזם.


2 התכנית החזקה בסוציולוגיה של הידע המדעי

גם בגישה של התכנית החזקה יש רלטיביזם חזק, וגם בגישה של קון שאנשי התכנית החזקה רואים כאביהם הרוחני (יש קשר בין הרלטיביזמים).
נשאל את עצמינו – מה יחסי? ויחסית למה הוא יחסי?
אצל קון – מה שיחסי היא הפרדיגמה. היא עולם שלם לעצמה – מכילה את הטענות ביחס לעולם וקריטריונים לקבלה או דחיה של תיאוריות. קון מספר על קפלר וטיכו (אסטרונומים) שמסתכלים בשקיעת השמש. טיכו – יישב את רעיונותיו עם תפיסה גיאוצנטרית, וקפלר תמך בגישה הליוצנטרית. הם מתבוננים בשקיעת השמש ונמצאים בשני פרדיגמות שונות. טיכו מרגיש שהוא עומד סטטי על כדור הארץ, והשמש נעה. לעומתו קפלר מרגיש שהשמש עומדת והוא עומד על כדור מסתובב. הם רואים את אותו דבר אך חשים תחושות שונות.

התכנית החזקה של בלור היא אחת מיני כמה גישות בסוציולוגיה של הידע. את הגישות האחרות הצגנו באמצעות קולינס.
הרלטיביזם של בלור:
  • אפיון סוציולוגי ולא אפיסטמי של ידע (זה יכול להיות גם ספקנות)
  • סיבתיות – אם הסיבות שמביאות אותנו להאמנות שלנו הן ביסודן חברתיות, תהיה לנו שלשלת סיבתית שונה שתביא להאמנות שונות. מאחר שבסיבות חברתיות יש מרכיבים קונטינגנטיים ומרכיבים חברתיים, וההאמנה שלנו היא הידע (היא לא צריכה להיות מוצדקת אלא רק קרדיבילית) אין יומרה להצדקה של ידע. כאשר בלור מתמודד עם טענות על הצדקה הוא אומר שגם הנורמות האפיסטמיות נקבעות סיבתית. (...) לשיתטו של בלור צריך להכיר בעובדה שגם הפרוייקט שלו סיבתי, אבל זה לא שולל את קיומו. הוא אומר שיומרות שונות לידע בלתי ניתנות להשוואה כי הן על אותו מישור. הוא לא רלטיביסט במובן שהוא מדבר על תהליך סיבתי קונקרטי בעולם. זאת קביעה. הוא לא רלטיביסט ביחס לתמונה. הוא מספר סיפור – הוא לא אומר שזה אחד הסיפורים ושיש עוד סיפורים. יש סיפור אחד נכון, זה הסיפור הסיבתי הגלובלי, בתוכו יש סיפור על יומרות שונות לידע בחברות שונות.

קולינס – האמירה שלו היא שכשהוא בא לחקור מדענים הוא סוג של רלטיביסט אפיסטמי במובן שהוא מניח שהיומרה של כולם לאמת דומה, והוא חוקר את התהליכים הסיבתיים בדרך לגילויים שלו. אבל הוא אומר שהוא עושה את זה רק בעבודה, כמתודולוגיה. זה בניגוד לבלור שמנסה להיות רלטיביסט לכל אורך הדרך.

יש גישות אחרות שמובילות לרלטביזם:
3 פוסט מודרניזם
לא נכנסנו לזה בקורס. מומלץ הספרון של ליוטאר "המצב הפוסטמודרני" בהקשר זה. זה הספר בו הומצא המונח. ליוטאר כתב בספר דין וחשבון שהוזמן מהממשלה הקנדית על מצב הידע. הוא כתב את התפיסה שלו בקשר למעמד של היומרה למדע להיות בעל גישה עדיפה לאמת. הוא דיבר על המעמד העדיף שניתן ליומרה המדעית, יחסית לגישות אחרות, לספר לנו סיפור על העולם. הסיפור שהוא סיפר הוא כזה:
הוא שואל למה אנשים מאמינים למדענים. הוא אומר שכדי שנאמין ליומרה לידע אנחנו צריכים סיפור שמצדיק את היומרה הזאת. אנחנו יודעים מהקורס על הבעייתיות בזה, בגלל התת היקבעות. הוא אומר שאנשים מאמינים במדע כי הם מדענים שמדענים פועלים באופן של 'תורה לשמה', או גילוי האמת לשמה. הם לא מעורבים בכל מיני אינטרסים – פוליטיקה, כלכלה... בסה"כ, כך הם חושבים, המטרה היא גילוי האמת. אינטרסים, אם יש, הם אינטרסים נאורים, טובים – חיסול הבורות וכו'. ההגיון הוא שמי שמעוניין באמת לשמה, הסיכוי שלו להגיע לאמת גבוה יחסית.
לפי ליוטאר, זה המטא נרטיב בגללו מאמינים למדע. אבל הוא סיפור לא נכון. המדע מוכתם באינטרסים מכל הסוגים. הסיפור שקרי ולכן יש לזנוח אותו ואת הרעיון שהמדע עדיף על אלטרנטיבות של הדרך להגיע לידע. הוא מוסיף שכל יומרה לידע נתמכת בנרטיב מאותו סוג.
מאחר שהכל סיפורים ואין דרך להשוות בין נראטיבים, השאלה מוכרעת באמצעות כח. במובן הזה, הכח קובע את הידע.
צמד המילים ידע-כח מופיע בהרבה הקשרים. נתקלנו בו בהקשר של נאורות – בייקון אמר שידע הוא כח במובן שבייקון מעניק לנו שליטה על העולם, שמאפשרת להגדיל צדק רווחה וכו'. כאן יש היפוך – בעל הכח הוא שקובע את הידע (לא מבחינת הבניה חברתית בהקשר הזה, אלא מבחינת משאבים ולחצים המכווינים את העשייה המדעית).

ברנס ובלור – רציונליות המנותקת מקרדיבליות היא כלום. אם מגיעים לקריטריון של רציונליות צריך להסביר מדוע אנשים בפועל מקבלים את הקריטריון של רציונליות ומיישמים אותו. להגיע לקריטריון של רציונליות שמנותק ממה שאנשים עושים בפועל זה מיותר. זה חוזר לדיון של לקאטוש.

אי אפשר להסתמך לא רק על שיפוט (קריטריונים) ולא על תיאור של מה שקורה. תמיד יש את שניהם.

סרטון של דיוויד אלברט:
מתוך ראיון על what the blip – סרט על גישות ניו אייג'יות לתורת הקוואנטים.
אולי זה מה שמייחד את המדע – הוא לא מנחם, הוא מציג אותנו בצורה לא מחמיאה. הוא מאתגר אותנו. השיטה המדעית היא אכן messy, יש תת היקבעות. אבל אנחנו צריכים לבחור כרגע במה לבחור. המדע שואל אותנו שאלות עמוקות, חדשות, לא אינטואטיביות, על מי אנחנו ומה תפקידנו בעולם.