פילוסופיה חדשה ב' - תרגול 14

תרגול 14 – 23.01.2013

תרגול במבה – ביסלי!

חומר עזר: פילוסופיה של המשפט / הגל, יש שם מבוא ארוך של פיני האיש והאגדה. כדאי להציץ בזה, זה יעזור להבין את מרקס שקשור להגל בכלל ולהגל על משפט בפרט.

היום נלמד מרקס.

מרקס אומר שהתיאוריות של הגל הם ויכוחים של הבורגנות. כל הניסיון של הגל אינו אלא להצדיק את המדינה הפרוסית של ימיו. זה הרבה יותר קרוב למחשבה שלנו היום (וחלק ממה שיצר אותה) – יש כאן מאבקי כח.

מרקס חושב שיש דרך אמיתית להסתכל על הדברים – למשל הוא חושב שהדיבור של הדתות על אלוהים הוא תוצאה של הנוירוזות של אנשים. האם האמירה הזאת היא תוצאה של נוירוזה של מרקס? זאת שאלה.

אצל הגל ההסטוריה של העולם היא בית הדין של העולם – מי שניצח הוא מי שהיה אמור לנצח, המצב עכשיו הוא באופן עקרוני יותר מתקדם מקודם. אצל מרקס זה ממש לא כך – כל הסיפור שמספרים הוא כזה כדי להצדיק את מבני הכח בחברה. מהגל יוצא שהתוצאה של זה שאני רואה מולי שולחן היא שאני צריכה להצדיק את השלטון הקיים.

הגל שם לאל את כולם, מרקס שם לאל את הגל.

נקרא את הורסיה על אדון ועבד בעמוד 119 (בעבודה המנוכרת). יש שינויי טרמינולוגיה שהם לא רק שינויי טרמינולוגיה. עובדים על אותן דיכוטומיות.

מרקס רוצה להסביר את המצב של אדון ועבד אבל לא להניח את המקור האגדתי.

“העבודה אינה מייצרת" – יש כאן היפוך מטריאליסטי במקום דיאלקטי: במובן מסויים העבודה מייצרת את הפועל בתור סחורה, (אינטואטיבית הפועל הוא שמייצר את הסחורה!).

הטבע הוא מצד אחד תנאי לעבודה (מייצר חומרי גלם) אבל יש כאן כפל – הוא מספק לאדם תנאים מחיה. מכאן יוצא שככל שאנחנו הופכים את הטבע יותר לאובייקטים אז יש לנו פחות חיים, הטבע פחות יכול לכלכל אותנו. אצל מרקס זה תיאוד של ניצול פעולים – ככל שהם ינוצלו יותר הם ימותו ברעב.

מרקס טוען שגם הטבע זכאי ליחס מוסרי. זה בגלל שברור שאנחנו יכולים להוס אותו. מבחינה זאת התאור של ___ מוקצן.

...

אי אפשר להינתק מהעבודה כי הקיום הפיזי הופך להיות כזה. זה לא כמו היום שיש חיים מחוץ לעבודה, סופים וכו. מדברים על הניכור של העובד ופרדוקסים שכלולים בו.

הניכור של העבודה מתגלה לא רק במוצר שלו (שהולך לבעל הבית, זה ברור מאליו) אלא גם בתהליך הייצור (ובאופן חזק יותר באחרון). [היה אפשר לחשוב שלפחות תהליך הייצור אינו מנוכר]. זה זום של שלושה עמודים על אדון והגלך על אדון ועבד. [מדברים פה למשל על מפעלים עם סרט נע].

מרקס רואה את עצמו בין השאר כמדען שחושף סטרוקטורות (ולא כמטפיזיקאי).

מה מקיף הניכור שבעבודה?

דווקא כשהפועל חוזר מהעבודה הוא חוזר להיות עצמו. פועל שאומר שהוא עצמו בעבודה מרקס יגיד עליו שיש לו תודעה כוזבת. [רואים את זה היום בפוליטיקה, אלו ויכוחים שלא נגמרים. זה לא משנה את זה שזאת סטרוקטורה פורה].

הגל – האובייקט עצמאי בשביל העבד.

כדאי לזכור את זה כשקוראים כאן את מרקס.  

פילוסופיה חדשה ב' - תרגול 13

שיעור 13 – 15.01.2013

היום נדבר על אדון ועבד ועל המבוא.

שיעור הבא נדבר על אדון מרקס.

המטרה של כל המהלך – מי אני?

האם בכלל יש מושג של אינדיווידואל? מה זה אומר?

זה עובד מתשוקה להכרה. מה שאני רוצה מהאובייקטים זה תשוקה, אבל בסוף מהלך דיאלקטי אני מבינה שהדבר הזה סותר את עצמו ואז אני מגיע להכרה – אני צריכה שסובייקט אחד יאשר את הקיום שלי כסובייקט. את זה אי אפשר לקבל מאובייקט. אבל אז נוצר איזה מתח כי גם סובייקט אחר רוצה הכרה כסובייקט. יש אנשים שחושבים שזה פשוט – לא הגל. אצלו זה קורה אחרי המאבק לחיים ומוות. זה תהליך ארוך ומסובך. כל אחד צריך להראות שהוא לא אובייקט על ידי סיכון חייו באיזה אופן. יש מתח – מצד אחד אתה צריך לסכן את החיים כדי להראות שאתה לא אובייקט, מצד שני אם הולכים עם זה עד הסוף מתים, ואז הופכים לאובייקט.

זהו תיאור מושגי, לא היסטורי, אפשר להישאר תקועים באיזשהוא שלב.

בסוף מגיעים למצב של אדון ועבד.

אפשר לתאר את העניין בכל מיני דרכים, יש לניטשה תיאור משלו וכו'.

• בהכרה הדדית הכוונה כרגע להכרה, רק בהמשך מדובר בהכרה הדדית.

קוראים: 4. האדון והעבד והדיאלקטיקה בינהם. הערות בגוף הטקסט.

כל מיני אנשים משתמשים בהגל (ויותר מזה - בווריאציה של מרקס עליו, זה יותר קליל) כדי לנתח יחסי כח: בין גברים ונשים, בין מוסלמים לאחרים ועוד.

אז מה קורה בהמשך? סקירה טלגרפית:

העבד רואה מה קורה לעבודה שלו - הוא מוצא מולו טבע שנענה לעבודה שלו. ואז עובדים לשלב של הסטואה - שנדמה שיש לוגוס בעולם. מצד אחד הדבר עצמאי ביחס לעבד, מצד שני העבד רואה שהעבודה שלו עולה יפה. זאת פרשנות לסטואה ולסקפטיות מעיני העבד (יש גם פרשנויות דרך האדון, עמית חושב שהן פחות מוצלחות). באיזה שלב מגיעים לספקנות ולאפיקורסות. אלו שלבים הפוכים במידה מסויימת - הטבע מפסיק להיות מנוכר ואז חוזר להיות מנוכר. כל זה יכול לקרות בשניה. ואז מגיעים לתודעה אומללה (היה על זה הסבר בכיתה)... הדת לא מצליחה לפתור את הפער וגם האומנות, ואז מגיעים לדעת המוחלטת = הלוגיקה. אז מה היתה הפנמולוגיה? סולם! (זה גם מה שויטגינשטיין אומר). בהתחלה חשבנו שמה שהכי ודאי זה אני, ולאט לאט הגל עבר איתנו כל שלב עד שנוכחנו לדעת שהדבר הכי יציב זה הלוגיקה. זה חלק חשוב (ופחות מוכר) ביצירה של הגל.

אחרי זה יש דיון בבעיית הרוע, באתיקה ובאסטיקה.

שימה לעל – הכוונה היא לבטל, לשלול, לסלק. זה פועל מוכר. הגל לא חידש שום דבר בלשון, אבל יש לו שימוש חדש במילה. בואו נחשוב מה קרה בוודאות חושים – הנחנו משהו, ואז הגענו לשלילה שלו. אחרי זה עוברים הלאה – כאילו למעלה, אומרים שזה בעצם משהו אחר. זה לא שאמרנו שאין חושיות, אלא עברנו הלאה – את העמדה של חושיות שמנו לעל. הגל חושב שיש לתהליך הזה סוף. בין היתר הגל שם לעל את קאנט.את הגל מאד קשה לשים לעל, ולכן לוקחים אותו לכל מינינ כיוונים. למשל, עד היום לא ממש הצליחו.

קוראים בהקדמה, עמוד 79 “המוחלט הוא סובייקט":

(המשכנו עד עמוד 82). מזתומרת? שני דברים – זה בדיוק מה שקרה עם הסובייקט מקודם. אני מציב את עצמי כסובייקט, למשל על ידי שלילת אובייקטים. בגלל זה אני חוזר לעצמי ומבין ... אםשר לראות כאילו הגל מתאר את מה שקורה לנו, אבל למעשה הוא מתאר את מה שקורה למוחלט – זו אותה סטרוקטורה. מה שעשינו בפמנולוגיה היא הגעה מעצמי למוחלט. מה שקורה פה הוא מה שקורה למוחלט – מה זה לומר שאלוהים הוא מושלם? אלוהים נהיה מושלם על ידי העשותו לאחר. אלוהים חייב להתגלות לעולם כדי... (להיות מושלם?). זו לא עמדה אורתודוכסית – זועמדה כופרת. אי אפשר לייחס את התכונות שמייחסים לאלוהים... אלוהים זה גם אנחנו. אלוהים מתגלה, נהיה אחר כדי להתוודע (להיעשות?) לעצמו, בין השאר דרך ההיסטוריה האנושית.

התנועה הזאת היא מה שיוצר את האופנים, אם נדבר שפינוזיסטית.

בואו נחזור על זה עוד 30 פעם.

עמוד 83 – משפט מהתרגיל.

אחדות מקורית – מה אנחנו יודעים לומר על מוחלט? כלום! סתם מילים! זאת עבודה ללהגיע לזה, זאת לא הגדרה. אנחנו לא מתחילים ממוחלט!

יש את המוחלט כשלעצמו ואת המוחלט בשביל עצמו.

כשלעצמו – זה אומר לנו משהו? לא! כי הוא לא בשביל עצמו.

בשביל עצמו – אתה צריך לגלות את עצמך בשביל אחר.

“ולא שום אחדות מקרורית...” אלוהים הוא לא אחדות מקורית, הוא המחולט.

מה קורה בתהליך הזה? יש אלוהים באיזה שלב הוא רוצה לא רק להיות אלא להיות בשביל עצמו. להגיד "אני ...”. בשביל זה הוא צריך __.

שפינוזה – מה זה הכרה? אלוהים אוהב את עצמו דרכינו. זה לא שונה פה.

אין הבדל בין ההגדרה והואפן בו מגיעים אליה. זה לא חשיבה מתמטית. האופן בו מגיעים להגדרה הוא חלק מהעניין.

"לכן אידיאה זו יורדת לדרגה של...” הגל עושה את זה, הוא עוקב צעד צעד.

זאת הפמנולוגיה של הרוח. כל ההיסטוריה כולה אינה אלא תולדות ההופעה של אותו מוחלט.

הרוח זה המוחלט, לא הרוח שלנו או משהו.

ההיסטוריה היא זירה של התגלות.

זאת הסיבה לפופולריות של הגל ולירידתה אח"כ (מישהו אחר כך אמר שלהיסטוריה אין משמעות).

שאלות לעמית:

• ספרות עזר על הגל
• האם הסילבוס השתנה בשנים האחרונות?

פילוסופיה חדשה ב' - תרגול 12

תרגול 12 – 08.01.2012: הגל

-- נקבע תרגול השלמה ליום הבחירות ליום רביעי שעוד שבועיים ויום (ה-23.1) לשעה 14:30.

וודאות חושים:

הפרצפציה קודמת לאפרהנסיה.

תשוקה – desire. יש כראן תהליך סתירתי – ברגע שאנחנו צורכים את האובייקט אין לנו מול מה להגדיר את עצמינו. בסופו של דבר אנחנו מאבדים את עצמינו, את האני. זה מרקס, שהולך להגל. דיברנו בהקשר זה על נאון קיסר.

...

גם שלילה של אובייקט לא תועיל להגדרה עצמית.

ואז נכנס למשחק ואז נכנס למשחק עוד סובייקט. אין הוכחה לקיומו, אבל אם ההנחה הראשונית היא שיש זהות אינדיווידואליות אז מגיעים לזה. אני מגדיר את עצמי בעזרת סובייקט שמכיר בי כסובייקט. אולי זה יאפשר לי אני יציב. זה בתנאי שהסובייקט יראה אותי כסובייקט (ולא יחפצן אותי). זה שעברנו שלב לא אומר שזנחנו את השלב הקודם – גם בשלב הבא, של הrecognition יש אפשרות ,ליפול, למצב של תשוקה. עברנו מתשוקה להכרה. העניין הוא שאין אני בלי הכרה של האחר. אפשר לקחת את זה לכל מיני מקומות (למשל, זהות עצמית לאומית במקרה של הסכסכוך הישראלי פלסטיני).

כלומר, יש לנו 3 שלבים:

• וודאות חושים – preception וcomprehension
• תשוקה desire
• הכרה recognition

איפשהוא כאן נכנס המאבק לחיים ולמוות. הדרך להוכיח שאתה לא אובייקט היא לסכן את החיים שלך.

קוראים ב"אדון ועבד".

התודעה העצמית היא כשלעצמה ובשביל עצמה. מזתומרת?

• כשלעצמה
• בשביל עצמה – ברגע הרפלקציה אני מצוי שם בשביל עצמני, זה תוצר של רפלקציה. שוקולד יכול להיות כשלעצמו אבל הוא לא יכול להיות בשביל עצמו. את זה רק סובייקט יכול לעשות. אני יכול להפוך את עצמי לאובייקט (לדבר על עצמי) אבל אני לא בדיוק אובייקט, אני אובייקט בשביל עצמי, בשביל ההכרה שלי. (אדם אחר יכול להסתכל עלי כאובייקט, למשל מישהו שיש לו פטיש למתרגלים לפילוסופיה). דוגמא בוטה שמשתמשים בה – ההבדל בין ארוטיקה לפורנוגרפיה. בארוטיקה הגוף הנשי הוא לא בהכרח אובייקט לצריכה.

עמוד 66:

היות בשביל עצמו טהור = תודעה עצמית.

תשוקה --> מאבק לחיים ומוות --> אדון ועבד

אצל הגל ההתקדמות היא לא לינארית. יש אחרי כל התקדמות חזרה מסויימת לאחור (למשל – אחרי המהפיכה הצרפתית תהיה אלימות).

יש המון סתירות בתוך המהלך. המחשבה המתמטית לא תבין את המהלך, היא רוצה אמת או שקר. כאן אין דבר כזה. מצד אחד רוצים אי תלות, בשביל זה רוצים, הכרה, אבל זהות עצמית בזכות הכרה היא תלויה (בהכרה). כל בשלבים דיאלקטיים, מכילים מתחים בלתי פתורים.

כנ"ל לגבי המאמבק חיים ומוות – צריך להיות מוכן למות לגמרי, אבל מצד שני ברור שאם נמות לגמרי לא תהיה לנו עצמיות.

חירות, אוטונומיה - אלה אינן הנחות יסוד אלא הישגים שיש לעבוד בשבילם. אלא הישגים שמשיגים על ידי שמראים שאנחנו לא הוויה או יישות, אלא משהו מעבר.

יש מאבק של תודעות – אני כל הזמן מתכוננת למוות של זולתי, ומוכן למות. אם אני לא מוכן למות לא תהיה לי חירות. זה מראה שאני לא רותוקה להוויה שלי. אני מוכנה לסכן את מה שנאי וזה מראה שאני לא רק מה שאני.

עמוד 68, פסקה שניה:

יש פה מצב אחר. מאד דומה בסטרוקטורה לתשוקה. הפעם התשוקה לאובייקטים מתווכת עי אובייקטים. מה קורה לעבד? כעבד הוא כבר לא מזהה את עצמו כאובייקט, כי הוא עושה אובייקטים בשביל מישהו אחר (לכן חושב להיות מלצר! ...) הסיפור פה הוא שאין צריכה ישירה של האובייקט, אלא האובייקט הוא זה שמכין את הצריכה. בשביל האדון העבר הוא דבר – מה יש לי בבית? קומקום, ספה, אישה... העבד הוא דבר.

מה נעשה בפעם הבאה?

לקרוא עד סוף אדון ועבד, נדבר על זה. מה שחשוב לקלוט זה את המבנה והבעיה – פרשנויות פחות חשובות.

אחרי זה נקרא שוב את ההקדמה וננסה להבין את מושג האמת של הגל.

“המוחלט הוא סובייקט"

“מה טיבו של זה".

-- התרגיל יינתן עוד שבוע.

פילוסופיה חדשה ב' - תרגול 11: הגל

תרגול 8-10: על דפים

תרגול 11 - 01.01.2013

קצת סדר בהגל -

על ודאות חושים.

הבחנה לוגית:

• משפט פרדיקציה – א' הוא יפה. למשפט הזה אין ערך אמת, אלא אם כן מציבים משהו בא'. 'יפה' הוא פרדיקט. מבחינה לוגית, הוא יכול לרוץ על אינסוף אפשרויות. לכן לפעמים קוריאם לנושא (=סובייקט = אינידיבידואל) מה שקבוע מכל הבחינות.
• פרדיקטים – יכול להיות שיש פרדיקט שבעולם האמפירי יש לו רק אובייקט אחד עליו הוא יכול לחול, אבל מבחינה לוגית יש בכל מקרה אינסוף אובייקטים עליהם הוא יכול לחול. למשל – אפיקורוס. מה זה? פרדיקט או שם פרטי? תלוי בהקשר. זה יכול להיות מושג (פרדיקט?), למשל כינוי למי שאינו מאמין באלוהים. במקרה זה אם נאמר על פלוני שהוא אפיקורוס אנחנו מתארים אותו באמצעות תכונה. מנגד, אפשר גם להתייחס לאפיקורוס, דמות ספציפית בהיסטוריה, ואז זה שם פרטי.
• שם פרטי – מלכת אנגליה, אני מכירה אותה באמצעות מושג (גם אם במקרה, מבחינה אמפירית הוא חל רק על דבר אחד, אך באופן לוגי – עקרוני המושג היה יכול לחול על הרבה דברים).
• שם יחיד – אליזבט השניה, הכרות באמצעות הצבעה, לא באמצעות מושג. השאלה היא האם אנחנו יכולים להכיר באמת דברים יחידים, באשר הם, לא באמצעות מושגים. זו שאלה שחוזרת לאריסטו – לעקרון האינדיבידואציה – איך אני מכיר את האינדיבידואל? הלשון שלנו, למשל, בעייתית בהקשר זה כי היא משתמשת במושגים.

הגל אומר בוודאות החושים ששם יחיד מבחינה לוגית הוא סוג של פיקציה. יש אשליה שאנחנו יכולים להכיר את האינדיווידואל באמצעות הסתכלות, חוויה ישירה, אבל זה כל הזמן מתגלגלים לאוניברסליות. אנחנו לא יכולים להכיר את האינדיווידואל מעבר למושגים.

יש גישה- הגישה הנאיבית - שאומרת שמה שבא קודם (לוגית וכרונולוגית) הוא תפיסת האינידיווידואל, מעבר למושגים- התפיסה החושית.

יש שחושבים ששם פרטי זה הכי עשיר, הגל מראה שזה להפך. ועכשיו מתחיל פה המהלך – אתה אומר "זה"? אבל גם זה "זה"? כנ"ל לגבי כאן וכנ"ל לגבי עכשיו. הגל מראה שהאפרהנסיה לא קודמת לפרספציה – לא אונטולוגית ולא אפיסטמולוגית. הוא מראה (?) שאין שום דבר מיוחד ב"זהיות" (thisness). זה נכון גם לגבי השפה. השפה מציבה לנו בעיה: אני רוצה לתאר חתיכת נייר. היא חיצונית לי? היא כאן? היא לבנה? שום דבר מזה לא ספציפי, אנחנו כל הזמן מתארים במושגים. אני מספיד מישהו -אבל אני לא מגיע לאינדיוודואל. האם יש רק אדם אחד מקיים את הצירוף הספיציפי של המושגים עליהם אני מדבר? אולי כן, אולי לא. אבל זאת שאלה אמפירית. השפה היא תמיד כללית. (הדגמות נהדרות על שירה. תיאור בדידות – יכול להיות יותר בנאלי "בדד, אני כה לבד, הנר כבה הלב נשבר" ויכול להיות יותר יחודי "חשבתי שהבדידות היא שער והנה היא קיר" בכל מקרה אנחנו לא מתחמקים מהכלליות של השפה). כל זה יהיה הרבה יותר ברור כאשר נדבר בהקשר זה על האני.

מה קורה בשני הפרקים שאנחנו לא צריכים לקרוא (כנראה??):

על הפרצפיה -

wahrnehmung (=מחזיק כאמיתי) --> perception

כאן עוברים לשלב הבא. א' הוא יפה. יפה זה אוניברסלי! א' הוא לבן. שחור זה אוניברסלי! וכו'. כל התכונות מאפיינות (או לכל הפחות ברמה הלוגית יכולות לאפיין) הרבה מאד אובייקטים.

ה"גם" גם הוא אוניברסלי, כי עמדת הגם מניחה אחד, וכך נאלצים לעבור למשהו שמקשר בינהם – אונטולוגיה של פרדיקציה – יש משהו שהפרדיקטים חלים אליהם, יש מצע שמחזיק את כל הגמים האלה (ברקלי – אם מניחים שיש משהו שנושא את כל התכונות אבל אי אפשר להגיע אליו אז... זאת בעיה).

הפרק השני שלא צריך – force and understanding:

כאן עוזבים את האונטולוגיה של הקומן סנס. וודאות חושים ודבר ותכונות זה אונטולוגיה של הקומן סנס. כא עוזבים את זה ומניחים משהו שמעבר. המקבילה של כח אז היא מכניקת הקוונטים היום. הרבה מהתמונות שמצייר לנו המדע אינן קומן סנסיות (למשל – שרב החומר הוא ריק, מכניקת הקוונטים, אסטרונומיה). כאן נוצר עולם הפוף (לא ברור למה הגל קוראים לא כך). אנחנו מניחים איזה משהו מעבר שאנחנו לא מצליחים לשים עליו את האצבע. יש מעבר לעולם אחר – הפוך, מעל, והגל מתאר אותו.

למה פתאום עוברים לתודעה עצמית אחרי שדיברנו על אובייקטים?

יש מי שאומר שזה כדי לומר שכל התפיסה של האובייקט תלויה בנו, אבל אומרים שזה קנטיאני מדי.

אפשר להסביר שיש כאן מעבר לנקודת מבט אחרת על העולם – לא מבט בו הסובייקט צופה על העולם, מבט שהוא בלתי תלוי בי. עוברים למבט מעשי – הסובייקט כבר אינו בלתי תלוי בעולם, הוא פעיל בו ויכול לעשות כל מיני פעולות על אובייקטים.

...

מה יכול להפוך אותי לאינדיבידואל?

בנקודה הקודמת איבדתי את הצבעים, ששאני במבט מנותק על העולם אין צבעים. עכשיו החזרנו את הצבעים והשאלה חוזרת להיות אותה שאלה – לא הצלחתי לומר על האובייקט שהוא אינדיבידואל – כל הזמן הגעתי לאוניברסלי. האם אני יכול לומר על עצמי שאני אינידיבידואל? אולי באופן אינטואיטבי?

לאאא!

תמיד נגיע לאוניברסליות.

איך עושים את זה? נראה בהמשך, אבל קודם חשוב לומר שלדבר הזה יש השלכות עצומות על תחומים רבים – סוציולוגיה וכו'.

תשוקה היא כמו ודאות חושים. מה מאפיין תשוקה? היא הדבר הכי ראשוני שמאפיין אותנו (כבני אדם?). נניח שאני מגדיר את עצמי מעל ומעבר לכל המושגים באמצעות תשוקה. מהי תשוקה? (תשובות קצת חלשות בכיתה! שוקולד, לישון...) אני מוגדר על ידי הרצון שלי למשהו שנמצא מחוץ לי, הרצון שלי לצרוך אובייקט. יוצא שמה שמגדיר אותי כאינדיווידואל הוא משהו אחר שאני רוצה, משתוקק אליו. יוצא משהו סתירתי – אם אני כל הזמן רוצה לצרוך זה דורש כל הזמן משהו חדש, אז האינדיבידואליות שכל כך ניסיתי לשמור עליה מגיעה שוב לאוניברליות.

דוגמא של קיריקור: נירון קיסר שרף את רומא. למה? כי נמאס לו. זה היה אדם שיכל לעשות על מה שהוא רוצה. הוא מימש את כל התשוקות שלו ונהיה לו ממש משעמם. הוא נהיה עבד לתשוקה שלו! בתשוקה יש משהו שההגשמה שלה גורמת דווקא לאובדן הזהות העצמי (מרקס קרה את זה). אנחנו לא יכולים להגדיר אינדיווידואליות בעזרת צריכה! קירקיגור מתאר את נירון (פרדיגמה ליכולת למלא את כל התשוקות) כאבוד (?).

...

אין לי בכלל אני בלי להניח אני אחר שרואה בי אני. האם כאן זה נגמר? כאן זה מתחיל. בסופו של דבר אין אינדיבידואליות כמו שאנחנו חושבים. כל המאה העשרים – מות הסובייקט וזה קשורים לרעיון הזה.

אין פה מעבר הכרחי – אם אני נישאר בעניין של סובייקטים ותשוקה ... הוא רוצה הכרה ממך שאתה סובייקט ואתה רוצה הרכרה מנו שאתה סובייקט. היכולת לסכן את החיים מראה שאנחנו לא רק אובייקטים. בלי ההכרה לא יהיה בכלל סובייקט, לא תהיה אינדיווידואליות. פה המאבק הוא לא על תשוקה, אלא על הכרה. השאלה – איך אני גורם לאחר להכיר בי כסובייקט (לעהכירבי כאובייקט זה קל, הוא יכול להשתמש בי). במובן הזה העבד הרבה יותר חופשי מהאדון.

המהלך (כדאי לקרוא תחת ההבניה הזאת):

תשוקה (לא מספיקה, שוללים אותה) --> (הרצון להכרה) --> מאבק לחיים ומוות(כל סובייקט רוצה הרכה) --> המעבר מאדון לעבד.

פילוסופיה חדשה ב' - תרגול 7

תרגול 7 – 04.12.2012: עוד קאנט

שני השיעורים הבאים – הדוקציה הטרנצנדנטלית.

תזכורת:

הדדוקציה המטאפיזית – דדוקציה פירושה הצדקה (לא טיעון דדוקטיבי, נגזר). הכוונה היא באיזה זכות אפשר להשתמש באיקס על וואי.

הדדוקציה הטרנצנדנטלית היא ההצדקה להשתמש בדברים מלוח הקטגוריות על החומר החושי.

האסתטיקה הטרנסצנדנטלית – תנאים לחושיות בכלל.

יש לוגיקה כללית ולוגיקה טרנסצנדנטלית שתלויה בריבוי שמשהו מגיש לנו.

אי אפשר לעשות פרספציה בלי כח מדמה. זה לא חזרה כמו באמפריציזם. יש תמיד איזושהיא עבודה של השכל.

קאנט נותן את הלוח ההגיוני של המשפטים – עמוד 72. דיברנו על זה קצת.

עמוד 76 -

עד עכשיו חשבנו שיש חושניות ושכל. קאנט מכניס עוד מרכיב – כח המדמה. זה לא ממש imagination. מדובר ביכולת לדמות מושגים ללא נוכחותם, (ולא במשהו אומנותי וכד').

• חושניות – חלל זמן
• כח המדמה – חושב על הריבוי כריבוי שניתן להרכיב אותו. הכל המדמה עובד בשביל השכל: הוא לוקח את הריבוי של החלל והזמן והופך אותו למשהו שניתן להרכיב, לאחדות. מוסיף יסוד פיקטיבי של ההכרה. [נראה שהוא בשירות השכל, אבל זה לא תמיד כך].
• שכל – קטגוריות

מושג שכל טהור = קטגוריה.

לוגיקה טרנסצנדנטלית – לוגיקה שתלויה בתוכן (לומר – א' הוא ב' זה בסדר מבחינת לוגיקה כללית, אבל לא תמיד שלוגיקה טרנסצנדנטלית, או: המידה הטובה היא משולש).

הלוח הראשון שראינו מקנה גם אחדות הרכבה של מוזגים בהסתכלות, וזה כי חשיבה היא קישור תוכן לתוכן, וזו פעולה סינטטית לחלוטין, לא אנליטית. למש "לכל דבר יש סיבה" זה סינטטי, כי מושג הדבר לא כולל את מושג הסיבה.

הלוח הראשון – פונקציה המקנה אחדות לדברים במשפט (לא משנה מה)

הלוח השני – פונקציה ... משהו שקשור לתוכן. (המקבילה ללוגיקה טרנסצנדנטלית, והלוח הראשון – ללוגיקה כללית).

בלוח הקטגוריות של קאנט אין תכליתיות.

הקטגוריות של אריסטו – קאנט אומר שאריסטו מצא את הקטגוריות בניסיון – ולא כך צריך לעשות. זה מקור לכל מיני בעיות. אין לקטגוריות שלו תוקף! הקטגוריות שואבות את התוקף שלהן מכך שהן התנאי לחשוב ריבוי, אנחנו לא שואבים אותן מהריבוי. אנחנו כופים את הקטגוריות שלנו על הטבע. (קאנט קצת מזלזל באריסטו...).

יישור קו למתקשים:

• לוח לוגי – עמ' 72
• דדוציה מטאפיזית V*
• לוח קטגוריות – עמ' 77
• דדוקציה טרנסצנדנטלית V* [כך שאפשר להחיל את לוח הקטגוריות על החושניות]
• חושניות חלל זמן

*משמעות הV היא חץ (שמסמל גזירה) ופונה כלפי מטה (רואים את הדמיון?)

עמוד 82 – דדוקציה טרנסצנדנטלית:

• מה לעובדה – מה היה (המושבעים)
• מה לדינא – מה המשפט (השופט)

-השאלה מהי ההצדקה האמיתית (לא הניסיונית) להשתמש בסיבתיות. מה ההצדקה להשתמש במושגים סינטטיים אפיריוריים, שאינה ניסיונית. (הצדקה ניסיונית היא מספיקה למושגים מסויימים, אבל לא לאלה).

הבעיה -

בגיאומטריה אין בעיה – המושאים הם הסתכלות טהורה, בהסתכלות יוצרים את המושג. אבל בהחלה של קטגוריות על חושניות (חלל וזמן) היא בעייתית – מדובר בשני דברים שונים, בלתי רדוקטביליים אחד לשני, הטרוגניים! לכן אנחנו זקוקים לדדוקציה הטרנצנדנטלית.

קטגוריות אינן תנאי לחושניות! יש כאן בעיה. מי אמר שלא מופיעים בחושניות דברים שלא עברו את המסננת של הקטגוריות (על חושיות וחלל וזמן אי אפשר לומר את זה כי יש התניה)?

קאנט אמר שיש תנאים לחשיבה, אבל הוא לא הראה שהם חלים על נתוני החושים!

עמוד 85:

אי אפשר לקבל את המה לדינא מהניסיון.

(הוא שוב מביא סיבתיות כדוגמא לקטגוריה).

לשיעור הבא: לקרוא עמודים 85-93.

פילוסופיה חדשה ב' - תרגול 6

תרגיל 6 – 27.11.2012

עקרונות לוגיים הם במובן מסויים עקרונותאונתולוגיים. אצל אריסטו זה מאד ברור, גם אצל לייבניץ. אצל קאנט יש שני גזעים דל ההכרה: מצד אחד משהו רצפטיבי, מצד שני משהו ספונטני. זה חורג מהנ"ל – עקרונות לוגיים הם כבר לא עקרונות אונתולוגיים. ואז עולה השאלה איך אנחנו יודעים? איך אנחנו מגיעים אל המציאות?

כאן קאנט מגיע ללוח שלו (עמוד 72), אבל לפני זה נתחיל לקרוא בעמוד 71.

אפשר להכפיף פרט תחת מושג וגם מושג תחת מושג. יש כאן עניין לוגי, לא פסיכולוגי.

דימויים – קאנט קורא בשם זה לנתוני השכל ולנתוני ההסתכלות. בהקשר של השימוש הם חלים על דברים שונים. כדי שהשכל יכול על משהו הוא צריך הסתכלות, ולכן זה מכונה דימוי של דימוי.

שלושה דברים שהכל עושה (לכאורה, קאנט יאמר בהמשך שאת הכל אפשר להעמיד תחת שיפוט, בכל פעם שעושים שיפוט אימפליציטית מסיקים ומנסחים מושגים, למשל: על הגופים ברי חלוקה – זה מניח מושגים והיסקים):

1. לנסח מושגים
2. כח השיפוט (להכפיף מושג תחת מודג או הסתכלות תחת מושג).
3. היסקים.

עמוד 72:

הלוח הזה מתאר משהו טכני לגמרי – צורות שונות של שיפוט. זה מכיל את כל הדרכים שהן השכל פןעל.

• כללי, חלקי, חיובי, שלילי - הריבוע האריסטוטלי.
• ככלי, חלקי, אישי. למה קאנט מכניס כאם אישי? חושב שנבין בעיקר את הבעיה שקאנט מתמודד איתה, פחות את הפיתרון.

עמוד 77 – לוח קטגוריות:

(... פספסתי איזה 20 דקות).

למה הלוגיקה עובדת במציאות אם היא לא לוגית? מנין לנו? ניפול שוב לעניינים יומיאניים. קאנט לא רוצה את זה. צריך להבין בעיקר את השאלה.

האחדות הטרנצנדנטלית של הפרספציה זה האני החושב, המושג הראשון הוא המושג הלייבניציאלי.

טענות:

1. שכל = היכולת לשפוט
2. שיפוטים מניחים הרכבה (=סינתזה). זאת נראית כמו טאוטולוגיה, כי שיפוט יוצר סינתזה! (“כל אדם הוא בן תמותה"). וכאן אנחנו מגיעים לבעיה המרכזית של קאנט – סינתזה של מה? עד קאנט זו סינתזה של מושגים, אצל קאנט זו סינתזה של הסתכלות. איך השכל יעשה סינטזה של משהו שהוא אחר ממנו! השכל פועל על מושגים, ברור שהוא יכול לסנתז אותם. אבל לקאנט יש בעיה חדשה – איך עושים סינתזה של הסתכלויות? נתון לנו ריבוי (של חלל וזמן) – אם השכל לא יכול לחשוב את הריבוי הזה אז הוא משחק עם עצמו, אבל אנחנו לא מחפשים אמת לוגית – אנחנו מחפשים הכרה של העולם! הסינתזה שאנחנו מדברים עליה היא של הסתכלויות בין השאר, של ריבוי.

מושגי שכל טהור – דיברנו על הסתכלות טהורה. מהי הסתכלות טהורה? מה אנחנו נותנים לעולם (חלל וזמן). עכשיו, מושגי שכל טהורים – מהם? קטגוריות שמכינות את הריבוי של ההסתכלות בשביל הלוח של השיפוטים. אותה היכולת עצמה שיש ביכולת השיפוט (עמוד 72) פועלת על הריובי שבהסתכלות, והן כביכול מכינות את הריבוי לכדי חשיבה, מאפשרות את החשיבה על הריבוי. הקטגורוית הן לא תוצאה של הריבוי אלא תנאי שהריבוי הזה יוכל להיחשב. זה כבר לא לוגיקה טהורה, כי הן תלויות בתוכן. הלוח בעמוד 72 לא תלוי בתוכן של ההכרה, אם נחיל אותן על הסתכלויות (?) נקבל קטגוריות, והן תנאי לכך שנקבל אובייקטים של הכרה שאפשר לחשוב עליהן. עכשיו נשאלת השאלה באיזה זכות הקטגוריות מכינות את זה. זאת תהיה הדדוקציה הטרנסצנדנטלית (עכשיו עשינו את הדדוקציה המטאפיזית (אולי להפך?). זאת ההבחנה של קאנט בין מה לעובדא ומה לדינא (?). [יום – החלון נשבר כשזורקים בו כדור – זאת עובדה. מהי ההצדקה לומר שזה קורה כל פעם? זה הדינא]. 

פילוסופה חדשה ב' - תרגול 5 (קאנט)

תרגיל 5 – 20.11.2012

אבחנה של קאנט:

• תופעה / דבר כשלעצמו

מה שמכונה תופעה היא תופעה רק בשבילנו. מה שמכונה דבר כשלעצמו הוא דבר שאנחנו לא יכולים לדעת אם הוא קיים. אנחנו כפותים בהסתכלות של חלל וזמן. לא משנה מה יש בחוץ – כשזה נכנס להכרה זה נכנס לצורה של חומר וצורה. על הצורה אפשר לדבר אפיריורית ושם כל היכולת הספונטנית שלנו, אבל החומר בא מבחוץ (קאנט לא אידיאליסט במובן הזה). המשמעות היא שאת הקיום של דבר כשלעצמו אי אפשר לגזור. אפשר לגזור אותו מהסתכלות, אבל אז מדובר בקיום של תופעה, לא של דבר כשלעצמו.

העניין של הדבר לכשעצמו הוא אחת הבעיות המרכזיות של קאנט, כי שואלים מה זה? ואי אפשר לענות כלום. קאנט מניח שיש דבר לכשעצמו, האידיאליזם הגרמני יערער על ההנחה הזאת.

אנחנו יוצרים את העולם במובן של חלל וזמן, באופן חלקי, וזה כי אחנו לא יכולים לקבל שום דבר שלא מאופיין בחלל וזמן. אבל מאיפה מתחילים את היצירה הזאת? חייבים לקבל משהו מבחוץ וזה החומר, שמניחים שהוא באופן מסויים כפוף לדבר כשלעצמו (אחרת כל אחד היה יוצר לו עולם אחר).

...

הסיבתיות היא קטגוריית ביניים (בין משפטים אנליטיים למשפטים ניסיוניים): מצד אחד לא מוסק מניסיון, ומצד שני זה לא משפט אנליטי, לא ניתוח לוגי (למשל: “לכל דבר יש סיבה").

...

דיאלקטיקה – כשמשתמשים בלוגיקה (כללית) ככלי להכרת האמת. הלוגיקה (הכללית) לא נותנת לנו אמת, היא תנאי שלילי להכרה. זאת הטעות של אריסטו (שמדבר על לוגיקה כאורגנון). מצד שני, יש לוגיקה טרנסצנדנטלית שהיא מוכוונת מושאים (באשר הם).

הדיאלקטיקה של לוגיקה טרנסצנדנטלית היא להחיל אותה שלא על מושאים.

כלומר, לכל לוגיקה יכולה להיות דיאלקטיקה אם מחילים אותה על מה שהיא לא אמורה לחול עליו.

עמוד 71 – קאנט אומר שלחשוב זה לשפוט. (עוד הערות שם).

התנאי של קאנט לאמת –

בד"כ מדברים על התאמה בין דימוי ומציאות. קאנט אומר שיש התאמה כזאת כי אנחנו יוצרים את הדימוי. אנחנו לא מכירים משהו שבחוץ, כי זה לא באמת בחוץ.

עמוד 72

אלו לא הקטגוריות! הקטגוריות נמצאות בעמוד 77.

אצל אריסטו הקטגוריות הן תיאור של היש, מובן אונטולוגי מובהק – הסוגים העליונים של היש.

אצל קאנט זה משהו אחר – תנאי אפיסטמולוגי לדיבור על תופעות, פונקציות הגיוניות בעזרתן מסדרים דברים.

קאנט: איך אריסטו מגיע לקטגוריות שלו? הוא מחלץ מניסיון.

איך קאנט מגיע לקטגוריות שלו? לא דרך חילוץ והכללה מהניסיון, (אריסטו רשלן!) אלא דרך דדוקציה מטאפיסית (??) (?). לוקחים את הפונקציות ההגיונית של איך השכל יוצר משפטים. לחשוב בכלל, בלי קשר לטרנסצנדנטליות, אפשר להעמיד על (4?) עקרונות.

---חשוב שנבין את ההבדל בין דדוקציה מטאפיסית ודדוקציה טרנסצנדנטלית---

-לא צריך לזכור את כל הסוגים.

מה זה אופניות? לוגיקה מודאלית - (זה קצת בעייתי- זה לומר משהו על מה שקיים ולא סידור).

• בעייתי – אולי יש חיים על המאדים
• מגיד – יש חיים על המאדים
• הכרחי – מוכרחים להיות חיים על המאדים

אלו פונקציות הגיוניות של סידור החשיבה.

מכאן קאנט גוזר את הקטגוריות שלו. זה הגיוני, כי אלו הפונקציות של סידור הגיוני. מכאן לחלץ את הקטגוריות זה נקרא גזירה מטאפיסית.

להראות שזה הכרחי – זאת הגזירה הטרנסצנדנטית, הדדוקציה הטרנסצנדנטית.

פילוסופיה חדשה ב' - שיעור 5 - קאנט (4)

שיעור 5 – קאנט (4) – 19.11.2012

התכנית להיום -

נסיים עם החושניות ונדבר על חלל וזמן,

ואש נעבור לתחום השכל, ואז נגיע ללב ליבו של הספר – האנליטיקה הטרנסצנדנדלית.

כמה אבחנות ומושגים -

1. לוגיקה פורמלית / לוגיקה טרנסצנדנטלית
2. שיפוט
3. דדוקציה מטאפיסית (גילוי קטגוריות)

לוגיקה פורמלית / לוגיקה טרנסצנדנטלית:

לוגיקה פורמלית - לחשוב בכלל – זה לוגיקה פורמלית. זהו המערך הבסיסי של חוקי המחשבה (למשל – חוק הסתירה, חוק השלישי המוצא וכו'. קאנט אומר שאת זה כולם מכירים. מה שהוא מחפש זה את התנאים ההכרחיים להתנסות באובייקט, לחשוב תוכן מסויים, אובייקט מסויים. זוהי לוגיקה טרנסצנדנטלית. לוגיקה פורמלית עומדת באופן בלתי תלוי בחושניות ובתכנים, בעולם. לוגיקה פורמלית היא התנאים לחשיבה בכלל.

קאנט לא סתם מחבר בין שתי סוגי הלוגיקות. הוא עושה משהו שאפשר להיראות כטריק. הוא מחפש להוציא מהלוגיקה הפורמלית משהו שהוא לוגיקה טרנסצנדנטלית ואז הוא יאמר שזה חל על כל מחשבה של אובייקט.

בלשונו של קאנט (עמוד 65): “מתוך ציפיה כי ייתכן שיהיו קיימים...” הוא מחפש משהו שיקשור בין מחשבה ועולם. שכל דבר שנתון בניסיון ייחיב את הדברים האלה. לוגיקה פורמלית לא מאפשרת לומר שזה שאני חושב אומר שיש משהו בעולם. השאלה היא מהם התנאים שדרושים כדי לחשוב משהו, שאם אני חושב משהו סימן שהם מתקיימים. בשביל זה צריך להניח (לגלות) מערכת חוקים מסויימת שמאפשרת חשיבה על אובייקטים בעולם. לוגיקה פורמלית היא תנאים לחשיבה בכלל, לוגיקה טרנסצנדנטלית היא תנאים לחשיבה על אובייקט (= על מושא).

כדי שנהיה יצורים חושניים רצפטיביים התנאים הם רק חלל וזמן – שנהיה יצורים חלל-זמניים. על זה דובר בשיעור שעבר. אבל הניסיון לא מורכב רק מחושניות, הוא מחייב גם שכל – יכולת המשגה. עתה אנחנו עוברים לתנאים של שכל, ובכך אנחנו עוסקים.

אבחנה חשובה נוספת היא בין אנליטיקה ודיאלקטיקה. דיאלקטיקה היא לוגיקה של תדמית. ללוגיקה יש שני היבטים:

1. איזה חוקים מאפשרים לי לדעת אובייקטים (זה אנליטיקה?)
2. למה אני מתייחס לעולם כאילו יש בו אובייקטים, המקומות שאנחנו עושים את הטעות ובטוחים שלדבר מסויים יש תכונות של אובייקט, אבל זאת הרחבת החשיבה על האובייקט באופן לא לגיטימי (למשל – לדון על האם לעולם יש או אין גבולות). זו הדיאלקטיקה, בה קאנט עוסק בחצי השני של הספר (לא נדבר על זה). זהו תחום שהוא כשל ושמו דיאלקטיקה או לוגיקה של תדמית. קאנט מכנה את זה לוגיקה כי הוא מצא היגיון גם באופן שבו אנחנו טועים. הוא מראה שזאת טעות שיטתית.

שיפוט:

איך אנחנו יודעים שאנחנו חושבים? (שאלה לכיתה. השאלה של קאנט היא מה זה לחשוב? איך אפשר לדעת שאנחנו יצורים חושבים?)

(...) האופן שבו אנחנו יצורים חושבים מקבל החצנה לאופן שבו אנחנו מושאים שחורצים משפט (-שיפוט). (זאת עוד לא המפיכה הלשונית!). לפי קאנט, הכושר לשכל הוא הכושר ליצור משפט. יש שאלה של פומביות – קאנט לא אומר שחייבים לדבר את המשפט. אפשר לטעון שבתוך הראש אנחנו לא הופכים מחשבות למשפטים, אלא רק לצורך קומוניקציה. אבל זה לא מה שקאנט אומר.

רוסו: אי אפשר לחשוב אם אין לנו שפה. קאנט לוקח את זה משם.

קאנט אומר שלחשוב זה תמיד דיסקורסיבי ותמיד עקיף – נעשה דרך משפט, טענת טענה.

קאנט לא אומר שצריך שפה כדי לחשוב, הוא אומר שאם אני טוען טענה סימן שאני חושב.

{הלוגיקה הפורמלית נותנת לנו את כל הצורות האפשריות לארגן אקט של שיפוט. האמירה היא שאם יש לי את כל צורות השיפוט (בלוגיקה) ושכל זה לשפוט אז (...). נחזור לזה.}

בעמוד 69 קאנט נותן רשימה של 4 תנאים לשכל – מושגים שצריך להניח כדי לחשוב מושא = לוגיקה טרנסצנדנטלית:

• מושגים טהורים ולא חושניים
• עוד תנאי שפספסתי (לא תלויים בהסתכלות?)
• מושגי יסוד – קבוצה של מושגים יסודיים מהם אפשר לבנות עוד מושגים
• שלוח המושגים יהיה שלם וימצה עד תום את מלוא המושגים של השכל – הרעיון הוא שתהיה רשימה סופית, סגורה שאי אפשר לשנות (זאת קבוצת הקטגוריות?).

הדדוקציה המטאפיסית:

מה זה לחשוב? לשפוט

מה זה לשפוט? לוגיקה פורמלית: יש קבוצה של משפטים שמאפשרת לארגן אקט של שיפוט, יש לנו את כל צורות השיפוט (נתונות בלוגיקה הפורמלית)

אם אפשר ליצור הקבלה

בין

קבוצת צורות השיפוט של הלוגיקה הפרומלית

לבין

קבוצת המושגים של הלוגיקה הטרנסצנדנדלית

אז (וזה מהלך הדדוקציה המטאפיסית, כי אין כאן ממש גזירה אלא אנלוגיה – זה המהלך הכי חלש של קאנט בספר [המרצה מכנה את המהלך 'המעידה הקטנה של קאנט'], קאנט מנסה להקביל כדי שהוא לא יצטרך לתת רשימה אינסופית של מושגי השכל. הוא רוצה שהרשימה לא תהיה אינסופית ולא שרירותית. כדי לעשות את זה הוא מוצא הקבלה בין רשימת צורות השיפוט, שהיא כבר סגורה ומוגבלת, לבין מושגי השכל. מה הקשר? שיפוט מחבר את שניהם. הרעיון הוא לומר שצורת השיפוט של לוגיקה פורמלית היא אותה צורה של לוגיקה טרנסצנדנטלית.)

נקבל שאנחנו יודעים את כל הצורות בהן אפשר לחשוב, כלומר שהתנאים לחשוב אובייקט, הלוגיקה הטרנסצנדנדלית, היא קבוצה סגורה ומוגבלת.

הרווח כאן הוא שהוא קיבל מערכת סגורה של תנאים שמאפשרים לחשוב אובייקט.

קאנט אומר שכשאנחנו עושים אקט של הכרת אובייקט אנחנו עושים דבר מה דומה לחריצת משפט, כי אנחנו לוקחים קבוצה מסויימת של נתוני חושים ומארגנים אותם סביב דבר שנקרא אובייקט (?).

הקטגוריות: (12): אחדות... מציאות, הכרחיות. כל אחת מאלה עומדת מול צורת שיפוט.

צורות שיפוט: א' הוא ב', אם א' אז ב', וכו'.

האם אנחנו חושבים משהו באופן מיידי?

אנחנו יצורים מסנטזים ולא יצורים שתופסים דברים באופן אינטואטיבי.

הכרה אצלנו כיצורים לא נעשית לעולם באופן מיידי (אלוהים יכול).

שכל אינטואטיבי לפי קאנט – הכרה בו זמנית של הפרט ושל הכלל המתאים לו (בניגוד לשכל דיסקורסיבי). לפי קאנט, כל ידע שלנו כרוך בפעילות שאנחנו עושים (למשל – שיפוט או סינתזה. עשיית פעולה כדי לארגן דברים באופן שניתן לחשיבה). החשיבה תמיד מורכבת, אנחנו יצורים מושגיים.

אנשים לקחו את הרעיון הזה קשה! אין ניו אייג' אם אנחנו כאלה יצורים סינטטיים, כי אין שום יכולת לתפיסה אינטואטיבית.

החשיבה שלנו על העולם לעולם לא ישירה, היא תמיד מתווכת על ידי מושגים.

דוגמא: כדור הארץ הוא עגול. איך אנחנו חושבים את זה? אנחנו זקוקים להכללה של המושג עגול על המושג כדור, ואז אנחנו מבינים, מבחינים את זה מדברים אחרים. אנחנו לא תופסים את הדבר הזה באופן בלתי אמצעי.

יש שיתעקשו שזה לא המודל היחידי לחשיבה, (הכוונה למודל הדיסקורסיבי, החלה של כללים).

מושג ההרכבה:

קאנט אומר שכל הכרה או מחשבה שלנו תלויה בפעולה של הרכבה, כלומר לוקחים אוסף של דברים שמגיעים מהתנסות ואז הופכים אותם ממשהו כאוטי למשהו בעל סדר על ידי פעולה של הרכבה. עכשיו אנחנו יודעים מהי מערכת החוקים שמאפשרת לעשות את ההרכבה הזאת.

באמצעות מה אנחנו מחוקקים? במצעות הקטגוריות או צורות השיפוט. מסתבר שהשכר מארגן, או כופה את המבנה שלו, באמצעות הקטגוריות האלה. זה באמצעות הרכבה / סינטזה.

איך נגע שאנחנו חייבים אותם?

כי נבין שזה תנאי לאני, לתודעה עצמית.