יום חמישי, 29 במרץ 2012

פילוסופיה של המדע - שיעור 5 - ראיות: ניסויים ותצפיות


שיעור 5 – 29/03/2012

אדמיניסטרציה -
כדאי לקרוא את קוהן בפסח.
בשבועיים אחרי פסח אין הרצאות – בראשון כי היא לא נמצאת, ובשני כי יום העצמאות. תרגילים יהיו.

מסגרת הדיון - (?) שיפוט נורמטיבי של קריטריונים של רציונליות (התאמת אמצעים למטרה – מטרות יכולות להיות מגוונות), נמקד את תשומת הלב במטרות אפיסטמיות – ידיעה, חיזוי של תופעות, תיאור מה שקורה בעולם, הסבר של הנ"ל. בחלקים אלו נמקד את תשומת הלב בחלקים השני והשלישי של הקורס.
במהלך קביעת המסגרת נתקלנו במורכבות של הנושא. לא נתיימר לצאת מנקודת מוצא ברורה.

עכשיו נבדוק אספקטים שונים של המדע בהתאם לקריטריון של הרציונליות, כלומר – האם המדע אכן יכול לשאוף למטרות האפיסטמיות עליהן דיברנו. הדיון יתחלק לשניים -
חלק שני – ראיות (היום נדבר על ראיות ותצפיות).
כאשר מדברים על רציונליות אינסטמנטלית אנחנו רוצים להתאים את האמצעים הטובים ביותר. המטרות האלו לא ייחדויות למדע – היועוד פרוייקטים מגוונים ששאפו לאותן מטרות. בכל זאת, נרצה ליחד את המדע – במה הוא שונה מפרוייקטים אחרים? אחת הדרכים לעשות את זה היא עפ"י תפיסה שראשיתה בנאורות, לפיה המדע הוא דרך עדיפה לחתור אל המטרות האפיסטמיות האלה.
במסורת הפילוסופית (בעיקר) מאז הנאורות מקובל לחלק את הגישות לשני זרמים גדולים – אמפיריציזם ורציונליזם. נדבר היום, במסגרת האבחנה בין שני הדרכים האלו, ונמקד את תשומת הלב באמפיריציזם. כשאנחנו רוצים לחתור אל האמת אחד האספקטים הוא הדרישה להצדקה – הסבר, נימוק. כלומר – למה אנחנו חושבים שדרך מסויימת היא הטובה ביותר כדי להגיע אל האמת. המחשנו את זה בסיפור של אפלטון על הדרך אל העיר (איך קוראים לה?). אנחנו לא מסתפקים בדרך אל האמת, אלא רוצים גם הצדקה – כי אז אנו חשים שאז הסיכוי להגיע אל האמת גבוה יותר. נוסף לכך, לפעמים ההצדקה מעניינת בשל עצמה.
ניוטון סמית – נניח שנוכל לפתח אורקל שמנבא את העתיד באופן אמיתי. כל פעם שנבחן את המכונה נראה שהחיזויים שלה נכונים לגמרי. ואז האמת בידינו – אין צורך בתחזיות. האם במקרה הזה מסתיים הפרוייקט שעוסק בהבנת העולם? הוא סבור שלא, ושעדיין נרצה להבין למה זה קורה (לא כי אנחנו מפחדים שהמכונה תתקלקל), כי הצורך בהבנה הוא משהו שמניע אותנו. אחד הדברים שאנחנו מחפשים במסע אל הלמה הוא ראיות.

המושג של ראיות במדע מקורו בראיות במשפט. זה לא רק היסטורי.
שני סוגים של ראיות שמצדיקות האמנות. ליפטון מבחין בין גורמים חצוניים ופנימיים, שמשפיעים על גיבוש, החזקה של האמנות – מייצרים התייחסות לנושאים אפיסטמיים – מה אנחנו סבורים שמצב העניינים בעולם, מה יקרה בעתיד, איך אנחנו מסבירים:
  1. גורמים חיצוניים – עדויות, ניסויים ותצפיות. דברים שקורים בחוץ ומאפשרים לנו לאמץ האמנות על אודות העולם.
  2. היסקים פנימיים – אחרי שכבר ערכנו ניסויים ותצפיות, שמענו עדויות מתחילה העבודה הפנימית של הסקת מסקנות מהם. באופן הזה נבנה תיאוריות, נשפוט תיאוריות קיימות – נלך מעבר לגורמים החיצוניים. זה מאפשר לנו ללכת מעבר לדברים הנקודתיים שקיבלנו ולהתייחס לעולם.

ליפטון אומר שהמונח ראיה עבורו הוא לא תצפיות, ניסויים ועדויות. בכל הוא שונה מהתפיסה המשפטית.
Deumier, the insriminating evidence – אם צפינו באובייקט (סכין מגואלת בדם), ביטאנו בשפה וגיבשנו האמנה, אנחנו מצרפים את ההאמנה לרשת ההאמנות שלנו ומגבשים לפיה האמנות חדשות (מי אשם). לפי ליפטון, המושג של ראיה הוא מושג של יחס בין האמנות, ולא של האמנה מבודדת. רק כשמקשרים את ההאמנה להאמנות נוספות היא הופכת לראיה. ההאמנה איננה האובייקט. בדיונים שלנו נדבר על ראיות כהאמנות ביחס לדברים שיכולים לשנות האמנות שלנו, אע"פ שנבטא את זה בשפה לפעמים באמצעות האובייקט (“הראיה היא הסכין").

כדי שהאמנה תהפוך לראיה – למשל – ראיה שתתמוך בתאוריה שפלוני ביצע את הפשע, צריכים להתקיים תנאים כדי שנתייחס לאובייקט או להאמנה לגביו כראיה.
דבר ראשון, צריך לחשוב שיש קורולציה בין ההאמנה שלנו שהיא הראיה, לבין האמנה אחרת שאנחנו רוצים שזאת תהיה ראיה עבורה. קורולציות יכולות לנבוע כתוצאה משורה של דברים – למשל: סיבתיות, למשל: “אין עשן בלי אש" – זאת אמירה בדבר קורולציה, הם באים תמיד יחד, וזה אומר שעשן מעיד על הימצאות אש. סוגים נוספים של קורולציות – באותו מקום, באותו זמן, מיד אחרי – בד"כ נזהה קורולציה כאשר ראינו שורה של מקרים דומים.
אנחנו לא זקוקים למטאפיזיקה העשירה של סיבתיות (האם יש סיבתיות? האם יש חוקי טבע? בקושי ניגע בזה בקורה כי אלו שאלות אונטוליות או מטאפיזיות, אנחנו יותר באפיסטמולוגיה – מה אנחנו יכולים לדעת על העולם?). חוקי הטבע האלה מייצרים עבורינו קורולציות, וכדי שא' יהיה ראיה חב' צריך קורולציה – לא אכפת לנו בכלל מאיזה סוג.
דבר שני, תנאי שנוי במחלוקת ומעניין – (גם עליו ידבר ליפטון). כדי לומר שא' הוא ראיה לב' אנחנו צריכים שיהיה בינהם יחס של הסבר. כלומר, אנחנו צריכים שהאש תסביר את עשן – א' יהיה ראיה לב' רק אם ב' (וזאת תוספת על הנל) הוא ההסבר הטוב ביותר לא'.
איך יודעים? נהוג לחשוב שאם אנחנו יכולים להסיק אש מעשן אז אש מסבירה את העשן. מניחים שההסקה תתבסס אולי על סיבתיות, או על חוקי טבע...
ליפטון הולך הפוך – הוא מתחיל מההסבר. הוא אומר שאם האש היא ההסבר הראשון של העשן, אז נאמר שהעשן הוא ראיה לאש. לפי ליפטון המושג הסבר הוא בסיסי יותר ממושג ההסקה. זה היפוך יחסית למה שקורה בד"כ.
כלומר, יש שני כיוונים של יחס בין הסבר לבין היסק. ליפטון מציע כיוון הפוך. אנחנו לא נעמיק בזה. קושי עם הגישה של ליפטון הוא שצריך להבין טוב מאד מהו המושג של הסבר, וזה מושג מאד עמום או רב משמעי. (מה נותן לנו את החוויה של "אהה, הבנתי!”, ויש כאלה שאומרים שמשהו אחר הוא הסבר). ליפטון גם מניח שאפשר לגלות מהו ההסבר הטוב ביותר, ומכאן עושה מעבר לא טריוויאלי למושג של ראיה.

במדע כשיש לנו תיאוריות יש דימוי שאנחנו לא ממציאים אותן – אלא יש לנו ראיות, סיבות להאמין בזה. במדע הקורולציה בין תצפיות לבין תיאוריות היא עסק מאד מורכב (איך מתצפיות עם טלסקופים בשמים מגיעים לתיאוריה של המפץ הגדול?)

ההבחנה בין משהו לבין גישה ישירה להאמנה -
האם אכן יש לי גישה ישירה למושא ההאמנה שלי, ללא האמנות מתווכות, ואם כן – מתי ההאמנה שלי מתווכת ע"י ראיות ומתי היא ישירה?
יש שני סוגים של גישה ישירה –
אחת דרך החושים, ואנחנו טוענים שבעזרתם אנחנו חווים את העולם,
ויש הסתכלות אינטרוספקטיבית, מודעת על אודות הדברים שאנחנו חווים וניסיו להבין מה אנחנו רואים / חושבים ולמה. יש מקורות שמבחינים בין החושים השונים – מה מהם זו ראיה ומה זו גישה ישירה. (למשל – אם אני שומע מווווו ומריח פרה, זה ראיה להימצאות פרה בסביבה. אבל אם אני רואה פרה, זו גישה ישירה. אפשר לשאול על זה שאלות).

תצפיות
תצפיות – אחד הסוגים של גורמים חיצוניים.
קירוב – מדובר בגיבוש של האמנות בקרש לדברים סביבנו ע"י כך שאנחנו צופים בהם ('צופים' – נהוג להשתמש במילים המתייחסות לראיה, אך הכוונה לכל החושים).

גם אילו היתה לנו נגישות לאמת ללא תיווך של ראיות יש עניין להבין מהי ___ (ראיה?).

באופן גס:
אמפריציזם – המקור לידע הוא דברים שנתפסים בתודעתינו כבאים מהחושים. כל דבר אחר הוא ספקולציה, ניחוש – אין לו שום קשר למטרות האפיסטמיות. הפניה אל החושים היא האמצעי להשגת המטרות האפיסטמיות. באופן כללי אפשר לומר תצפיות.
רציונליזם (גישה מנוגדת) המקור לידע הוא התבונה, המחשבה, ולא החושים.
יש שאלות גדולות בקשר למסורות האה והיחס בינהן (האם אפשר להפריד?).
מבחינת מינוח – רציונליזם אינו קשור יותר לרציונליות מאמפיריציזם, לא להתבלבל.

האמפיריצזם הוא הרעיון הבא:
(נחזור לתמונה "הפקפוק של תומאס הקדוש", הפעם בגרסה של מארק טנסי 1985), זה הבסיס של הגישה האמפיריציסטית. יש גישות מתחרות לאמפיריציזם (למשל הובס). תמיד יש עקבות של רציונליזם במדע בין זמנינו. יש שאלה באיזה מובן שמדע בין זמנינו הוא כזה או כזה (“דיכוטומיות כאלה הן בד"כ מבלבלוץ, אז במקום לקרוא לדברים בשמות פשוט נסתכל עליהן").
היום נסתכל על גישות שמדגישות את חשיבות התצפית (ולכן נחשבות אמפיריציסטיות), ובמיוחד פוזיטיבזם לוגי.

נתחיל במושג של תצפית במובן הפשוט ביותר של המילה – אנחנו צופים במשהו חיצוני בעזרת החושים שלנו. החוויה שלנו – אנחנו רואים דברים בחוץ, והם מגיעים אל תודעתינו בעזרת החושים. אני רואה בלון אדום. אני עוצמת עיניים! אין בלון! כלומר ראיתי אותו דרך העיניים ולא דרך האוזניים. התמונה הזאת משקפת באופן קריקטורי (אסטרטיגיה - להתחיל מקריקטורה ולעדן) את הראיליזם (יש שיאמרו – ריאליזם נאיבי).
ריאליזם מורכב משני רעיונות –
האחד, רעיון מטאפיזי, לפיו יש עולם חיצון שקיים באופן שלא תלוי בנו ובהיכרותינו איתו, היה לפנינו ויהיה אחרינו, לא ממש מושפע ממנו. יש כיווניות – אנחנו מתייחסים אל העולם והעולם משפיע עלינו, אבל הקיום של העולם אדיש אלינו. זה לא אומר שהעולם בחוץ הוא כפי שאחנו מכירים אותו, פשוט שיש שם משהו והוא לא תלוי בנו.
השני, אנחנו יכולים להכיר משהו על העולם – לפחות חלקית.
לחיבור של שני הדברים האלה נקרא ריאליזם. (אנחנו עוד לא בשלב ההתחכמות, אבל יש פילוסופים מאד מתחכמים שמגיעים לעמדה הזאת).

תצפית – יש אובייקט בחוץ, אנחנו צופים בו ובעזרת התתצפית אנחנו יכולים לדעת עליו לפחות משהו.

אנטי ריאליזם – כל מה ששולל משהו מהריאליזם.

מצב של תצפית – מצב התודעה שלנו נקבע ע"י אינטראקציה עם העולם החיצון. (לא ניכנס לוויכוח על מעמדה של התודעה).

טענה ראשונה – אי אפשר להבחין בין מצבי הזיה וערות. יש לנו מצבי תודעה – סוג של חלום, הזיה, בהם נדמה לנו שאנחנו רואים משהו על העולם החיצון, אך זה לא באמת כך. כשאנחנו בתוך ההזיה או בתוך החלום, הטענה היא שאנחנו לא מרגישים שאנחנו בחלום או בהזיה. ההרגשה שלנו היא כאילו זה באמת. הטענה, במילים אחרות, היא שאם שואלים אותנו ברגע מסויים אם אנחנו רואים כדור אדום או הוזים כדור אדום, אי אפשר לענות.
כאשר אנחנו הוזים כדור אדום יש רק מצב תודעה של כדור אדום, אין כדור אדום. אם כך, החוויה שלנו היא ל מצב התודעה, אין משהו בעולם. אחנו רואים תמונה שברוחינו. הטענה הזאת היא מעבר לטענה הפסיכולוגית – תיאור מצב העניינים, זה הבנה של המצב. (?).
אם המצבים האלה בלתי מובחנים אז בעצם אם כשאנחנו רואים כדור בהזיה אנחנו רואים אותו בעיני רוחנו, וזה בלתי מובחן מהמצב של ערות, אז בעצם זה מצב העניינים כל הזמן. תמיד מה שאני רואה הוא תמונה שנוצרה במוחי (מה גרם לתמונה – כדור בחוץ או לא, זו כבר שאלה אחרת). אנחנו לא יכולים לומר כלום על המקור של התמונה שברוחינו, אלא שיש תמונה כזאת בלבד. הדבר שאנחנו חווים הוא תמונה ברוחינו, ולא העולם.
יש שתי גישות לדבר הזה:
  • המציאות יצרה את התמונה שברוחינו
  • אידיאליזם מוחלט – יש רק אידיאות, או תמונות שברוח. אין שום דבר בחוץ.
ייצוג מפורסם לרעיון (מתוך מטריקס) “there is no spoon”. הסרט מטריקס מלא ברעיונות אנטי ריאליסטיים. (דוגמא לטענה מהסוג השני – אין שום כפית, יש רק תמונה ברוחינו. הטענה בסרט כולו היא מורכבת יותר – התמונה ברוחינו נוצרה מגורם חיצוני, אבל הוא לא מה שנראה לנו. זה המטריקס).

הרעיון האנטי ריאליסטי דומיננטי בפיסופיה, במיוחד מאז דקארט. הוא מבוסס על טענות של ספקנות בקשר לחושים. הספקנות היא זרם מאד דומיננטי בפילוסופיה מאז ראשיתה. יש אפילו שרואים את כל תולדות הפילוסופיה כניסיון להתמודד עם ספקנות. יש גישות שמפרשות ספקנות כהטלת ספק ביחס לדברים מסויימים, ויש כאלה שרואים ספקנות כסוג של מחוייבות "תנו לי טענה ואטיל בה ספק" – אינני מחוייבת להטיל ספק בהכל, כשאני מטילה ספק אני יכולה להשתמש בטענות אחרות. הספקן תמיד מנצח – לא סתם זאת עמדה דומיננטית. היא אולי סימן ההיכר של הפילוסופיה. הטיעון ה(אנטי?) ריאליסטי משתמש בטענות ספקניות.

התשובה הראיליסטית לטענה הנ"ל:
יש בה שני אספקטים:
  • ביקורת מושגית, שהעלה ג'ון סירל – ביקורת על הרעיון של ראיית תמונה ברוחינו. לפי גישות ספקניות כשאנחנו הוזים אנחנו רואים תמונה שברוחינו. סירל אומר שהתמונה שברוחינו היא הראיה. לראות תמונה ברוחינו זה לראות ראיה. הוא מביא דוגמאות לשוניות באנגלית.
    אני בעטת בעיטה בכדור"
    מה את בועטת?”
    בעיטה!”
    זה הלשון מאפשרת לומר: לבעוט בעיטה לא משנה את זה שאי אפשר לבעוט בבעיטה, אלא רק בכדור. יש ראיה – האם הגורם לראיה הוא כדור או LSD זה לא משנה. אם הולכים עם הביקורת הזאת, אז יש תמונה ברוחינו, והמשמעות שלה היא שאנחנו רואים. ואז יש שתי אפשרויות בעולם:
    • עולם אפשרי בו יש כדור בחוץ ואנחנו רואים אותו – כלומר הופכים להיות בעלי תמונה של כדור במוחינו
    • סמי הזיה מייצרים אצלנו מצב מוחי בו אנחנו בעלי תמונה ברוחינו של כדור. שוב, אנחנו מרגישים, חווים את התמונה. במובן הזה אנחנו רואים. במקרה אחד אנחנו צודקים ובמקרה השני טועים. איך אפשר לדעת מה מצב העניינים? אולי אי אפשר לדעת! אז מה? אז הוא בוחר ללכת על האפשרות השניה, מה רע בה? היא קומן סנס. זה מבוי סתום, וכך הוא חוזר, אחרי כל הסיבוב הספקני, לריאליזם נאיבי.


האם מדענים ריאליסטיים עובדים אחרת ממדענים לא ריאליסטיים?
לכאורה, נראה שללא גישה ריאליסטית אין מוטיבציה לחקירה מדעית (מה הם יחקרו, את מושא ההזיות?). לא ברור שזה אכן כך. לכן לא ברור שיש חשויבות לזיהוי עמדות כאלה בקרב מדענים.
אחת הטענות בהקשר הזה, ארתור פיין, NOA “הגישה האונטולוגית הטבעית". הוא שואל האם מדע מנק' מבט ריאליסטית שונה ממקבילו הלא ריאליסטי. הוא אומר שבשני המקרים הם יכולים להיות מדענים, לעשות מחקרים ולהגיע למסקנות, וההבדל יבוא אחרי המסקנות – המדען הריאליסטי (ורק הוא) ירקע ברגלו ויכריז שזה ב-א-מ-ת ככה.

נקודה לתשומת לב בקשר למושג התצפיות (לא קשור לריאליזם) -
אנחנו רגילים לחשוב על תצפית בדבר שמתרחש כאן ועכשיו. יש בה משהו מאד מקומי – ביטויים אינדקסיקליים "אני רואה כאן ועכשיו" – אני, כאן ועכשיו משתנים. אבל על פי פיזיקה האותות מהאובייקט שאנחנו רואים לוקח להם זמן להגיע אל איברי החישה שלנו, ואז יש זמן עיבוד נוסף עד שנמצאים עם תמונה בעיני רוחינו. כלומר, עד שנוצרת תמונה בעיני רוחינו האובייקט הוא כבר בעבר (הקרוב מאד, אולי, אבל זה לא הווה נקודתי). מכאן נובע שאם אנחנו מסתכלים על הירח או השמש אנחנו רואים אותם כפי שהם היו לפני כמה זמן (וכאן מדובר בקנה מידה של דקות, בכוכבים אחרים זה יכול להיות שנים – אבל ההבדל בין זה לבין המשקפיים שלי הוא רק כמותי). אנחנו כל הזמן רצים אחרי המאורעות.
זאת הזדמנות לדבר על המעמד של המדע בתוך הפילוסופיה. יש גישה לפיה אין הבדל – הכל הוא ידע אחד גדול. החלוקה למחלקות באוניברסיטה היא מלאכותית במובן זה. גישות בפילוסופיה שמאמצות באופן מרכזי יותר דברים שאומר המדע נקראות גישות נטורליסטיות. ההבנה הנטורליסטית של תצפיות תיקח בחשבון את הנ"ל.
התובנה הזאת מתקשרת למעמד של זיכרונות. כאזר מדברים על תצפיות כבסיס לטבע לא מדברים רק על תצפיות שנערכו עכשיו, אלא בעיקר על תצפיות שנערכו פעם – שאנחנו ערכנו בעבר או אנשים אחרים שהשאירו זיכרון. כל אלה הם זיכורנות של תצפיות מהעבר. בגישה אמפיריציסטית כוללים את כל הנ"ל כולל זיכורנות מתצפיות. גם הטלת הספק היא בתצפיות כולם – כאלה שנערכו עתה וזיכרונות של תצפיות.

שאלה נוספת על תצפיות היא על אינטרוספקציה – תצפיות פנימה, הסתכלות על חוויותינו. האם החוויות שלנו הן סוג של מידע שיש לו מעמד של תצפיות? האם אפשר לעשות אבחנה – אולי כל התצפיות הן הסתכלות פנימה?

אחד הנימוקים המרכזיים של האמפיריציסטים לגווניהם לכך שהתחושות הן בסיס טוב לידע, יותר מכל דבר אחר, הוא שהתחושות נתונות לנו באופן מיידי. יש וודאות בקשר לתחושות. כשאנחנו רואים משהו אנחנו בוודאות יודעים מיד שאנחנו רואים (לא נובע מזה שהדבר אמנם קיים בעולם, בזה אפשר להטיל ספק). אעפ"כ יש וודאות בעוצמת התחושה, וזו מוטיבציה מרכזית לגישות אמפריציטיות.
מצד שני, הוודאות הזאת נובעת מכך שהתחושות האלו פרטיות לגמרי – רק אני חווה את מה שאני חווה. אני יכולה לתאר את החוויה אבל להעביר אותה. החוויה היא שלי, ואינה ניתנת להעברה. תיאור של החוייה יהיה מטבעו מאד חלקי.
אם כן ביסוד האמפיריציזם יש משהו שהוא ודאי מאד ופרטי מאד כאחד. הוודאות והפרטיות הם מקור העוצמה ומקור החולשה של האמפיריציזם. כדי לתאר את זה נשתמש במקרה פרטי והוא הסיפור של האמפיריציזם הלוגי.

The other minds problem איך אנחנו יכולים לדעת שלאנשים סביבנו יש עולם פנימי, ושלא מדובר ברובוטים / זומביים?
אנחנו מתבוננים בתגובות של אנשים ומניחים שאם הן דומות לשלנו כנראה שגם החוויה שלהם דומה. אבל היה אפשר להניח אחרת!
אפשר לראות הדגמה לכך בתמונה של מגריט – אנחנו רואים את עצמנו אחרת ממה שאנחנו רואים אחרים (?).
זה קשור לכך שעוצמת הוודאות של האפיריציסטיים שלובה בפרטיות.

זה עורר בעיה שנתאר במונחים של רציונליות:
אם אנחנו רוים להיות רציונליים בקשר להאמנות שלנו, ויחד עם זה לאפשר מקום לטעות, אנחנו צריכים להיות פתוחים לביוקת. אם עושים קפיצה קטנה, כאשר אנחנו דורשים מעצמנו להיות פתוחים לביקרות אנחנו דורשים להתנהל בתוך שיח שפתוח לביקורת – שלכל טענה שנאמרת לנו יהיה אפשר להתייחס באופן ביקורתי.
זה מעורר קושי, בהקשר לפרטיות – לאחרים אין גישה למקור של התחושות והחוויות שלנו (ולהפך). יש גישה רק למילים, אבל הן לא קשורות ישירות לחוויה. לכן אם נשארים בתוך העולם הפרטי הפנימי, הוודאי מתעוררת בעיה בקשר לביקורתיות.
הבעיה היא במתח בין רצון לודאות לדרישה לפומביות.
הבעיה היא לקבל את התצפיות של האחר בלי שתיהיה גישה ישירה אליהם. (בעית הנפשות האחרות + פומביות).

הקושי הזה התעורר בחריפות רבה בפוזיטיביזם הלוגי - (לקרוא את המניפסט!)
פוזיטיבזם לוגי – זרם הגותי, התחיל לפעות בוינה בשנות ה20. קראו לעצמם "החוג הוינאי". הם קראו לעצמם פוזיטיביסטם לוגיים. בהמשך חלק קראו לעצמם אמפריציסטים לוגיים.

אמפריציזם / פוזיטיביזם -
שניהם גישות שרואות בתחושות בסיס לידע.
אמפיריציסטיים – כי התחושות אומרות לנו משהו.
פוזיטיביזם – לוקחים את התחושות כנקודת מוצא לא מנומקת, בכוונה, כי צריך להתחיל מאיפשהוא - “זה מה יש". יש גם גישה פוזיטיביסטית לדת, שלוקחת את הטענות המרכזיות לדת כמו שהן, בלי להסביר ולנמק. 'יש אלוהים וככה זה'. גישה פוזיטיביסטית מול גישה מנומקת.
בהתחלה הם היו פוזיטיביסטיים - הם לקחו נתוני חושים כנקודת מוצא כי הם לא רצו להיכנס לפסיכולוגיזם.

הפוזיטיביסטים הלוגיים -
הרעיון המרכזי, אפשר לתאר משתי זוויות:
  • עיקרון ההינתנות לאימות vertification כ___ (משמעות של פסוקים?). הרעיון הוא שניקח פסוק בשפה, נפרק אותו למרכיבים שהם פסוקים שמדווחים על תצפיות חושיות אלמנטריות שמחוברים בינהם בהרכבה לוגית. זה תוך שימוש בקונבנציות לשוניות (מה מביע מה). אפשר להעמיד (לעשות רדוקציה) של כל פסוק לזה. טענו שלא כל פסוק ניתן לרדוקציה כזאת. אם הוא כן, אז הוא בעל משמעות והמשמעות שלו היא ההרכבה הלוגית של משפטי התצפית. אם פסוק אינו ניתן לרדוקציה כזאת אז הוא חסר משמעות וזה למרות שעל פני הדברים נראה שיש לו משמעות. בעזרת החלוקה הזאת הם רצו לעשות ניקיון בפילוסופיה. בתוך הפסוקים חסרי המשמעות יש תיאוגיה, גישות פילוסופיות שונות (הגל, למשל). הם אמרו – אתם מבלבלים את השכל! "זה כמו לומר המוסיקה יותר כחולה מהשבוע!" אנחנו לא מבינים מה אתם אומרים בכל הספרים האלה! המלך הוא עירום! התפיסה היתה שהרעיונות האלה לא נגישים לכל אחד (וזה לא לגיטימי). יש יומרה לסמכות, ממציאים שפה, כותבים דברים ואנשים משננים בלי להבין באמת מה הם אומרים. זה נגד חלוקת הכח השוויונית בחברה. להבין, מבחינתם הוא לשחזר בעיני רוחם את החוויות החושיות – משפטי התצפית, ואת הלוגיקה. קריטריון הניתנות לאימות פירושו שמשמעות הפסוק היא בו בעת התנאים לבדיקתו אם הוא אמיתי או לא (אפשר לחזור ולבצע את התצפית). מי יבדוק את זה? המדע. לתפיסתם – הפילוסופים מנתחים את התנאים לאמיתותם של פסוקים ואז המדענים בודקים בשטח אם זה אמיתי או לא (זה כאן או על המאמר של שליק?). הפילוסופיה לא טוענת טענות אמיתיות או שקריות, אלא מנתחת את המושגים ומסבירה איך אפשר לבדוק אותם בתצפית.
  • הפוזיטיביסטים הלוגיים היו חלק ממה שנקרא המהפך הלשוני. הפילוסוף לא עוסק בעולם, אלא בקשר בין השפה והעולם, ובאופן הזה מבינים משפטים ותיאוריות ויכולים להתייחס לעולם. באופן זה אפשר לסלק טענות שלא ניתנות לרגום לפסוקים תצפתייים שמחוברים באופן לוגי, למשל: “אלוהים רחום וחנון". או פסוקים של מוסר "גניבה היא דבר רע" – סילוק כל האתיקה. הם לא רצו להיפטר מהמוסר, אז הם היו חייבים להבין את כל המוסר מחדש. חלק הציעו לתאר את המוסר כפקודות, “לא תגנוב" לא כתיאורים של העולם (ואז אים תנאי מאת בכלל). התמודדות אחרת – התייחסות רגשית. “אני לא סובלת גנבים". דרך האילוץ הזה למדנו הרבה על אתיקה.
אחד הקשיים הגדולים היו עם משפטים אוניברסליים, כמו של ניוטון על כח הכבידה. יש אינסוף תצפיות, כך שאי אפשר לשחזר, ואי אפשר לאמת אם זה חיבוי או שלילי. (...). היו בעיות עם כל המשפטים האונברסליים. בהמשך נרחיב את הקשיים והפתרונות שהם נתנו להם.

תורת היחסות הכללית כרגע מתאימה לתצפיות שעשינו. יש שאלה אמפירית האם ההתנהגות של הטבע תמיד התאימה לכללים. זאת שאלה איך לברר את זה. אחד הפתרוננות זה תפציות בכוכבים, שלפי חוקי הפיזיקה הם תצפיות אל הבר. נוטים להניח שיש סדירות בטבע, זה לא בהרכח נכון.

כאמור, הפוזיטיביסטים הלוגיים הסתמכו על פסוקי תצפית אלמנטריים בכסיס לכל הידע, ולכן עבורם הדילמה של הודאות והפרטיות היה מאד רלוונטי. הרעיון שלהם שדברים צריכים להיות נגישים לכולם הועמד בסימן שאלה. זה הטריד חלק מהם. קרנאפ כתב שכדי להשיג פומביות ולשמר על פתיחות לביקורת חייבים לנסח מחדש את הקריטריון למשמעות באופן שיאפשר ביקורתיות. עבור משפה של משפטי תיאור לשפה של אובייקטים. ברגע שמדברים בלשון אובייקטים נוצר בסיס משותף לדיון – וכך לא נקלעים לבעיית חוסר הפומביות. נשארת בעינה השאלה הספקנית האם כולנו רואים את אותם אוביקטים. הם עשו מהפך פיזיקליסטי. זה מסביר למה השתנה השם מפוזיטיביסטים לאמפירציסטיים – הם דיברו על מה הם רואים, איך אפשר להצדיק את השימוש במשפטים פיזיקליים. אלו הנחות יסוד מורכבות יותר.
(משפטי תצפית אלמנטריים – אני רואה כתם אדום ותחת נצנוץ כחול...
משפטי פיזיקליסטיים – התייחסות לאובייקטים – אני רואה בקבוק)
זה במחיר של ודאות כי המילים הם של אובייקטים, ויותר קל להטיל בזה ספק, זה כבר לא רק החוויה הסובייקטיבית.