פילוסופיה חדשה - שיעור 7: שפינוזה

שיעור 7 – 30.04.2012

חלק ב' של הקורס: שאלת האדם

שפינוזה

שאלת הדת; המדינה והכנסיה; האינסוף ומושג האל; מושגי היסוד המטאפיסיים של שפינוזה: עצם, תואר ואופן.

קריאה: המאמר על תיקון השכל. סעיפים 1 עד 29;

תורת המידות, חלק ראשון.

נעבור למוקד תמטי אחר. כמו כל החלוקות מהסוג הזה, גם זאת מלאכותית במידה מסויימת. אם עד עכשיו דיברנו על שאלת הידיעה וההכרה, מוקד הדיון יעבור עכשיו לעניין שונה – שאלת האדם. דקרט בסוף ימיו מחבר חיבור בשם "רגשות הנפש" או "התפעלויות הנפש" – פסיכולוגיה מכניסטית שאמורה להוות בסיס לתורת מוסר.

פסקל – 1623-1662 (כמבוא לשפינוזה).

אחד מהתורמים העיקריים למהפכה המדעית. מתמטיקאי חשוב, תרם להיסטוריה של הגיאומטריה והוא אחד ממניחי היסוד העיקריים לתורת ההסתברות המודרנית. תורת ההסתברות היא ענף מודרני של המתמטיקה, ומרכזית באופן בו המדע בן זמננו מתייחס לעולם ולאדם. ראשית ההתפתחות של הרעיונות הסטטיסטיים היא אצל פסקל, והרעיון הפילוסופי שעומד ביסוד הפרוגרמה המתמטית הזאת, היא השאלה – האם ניתן להעריך באופן רציונלי דברים שהם באופן עקרוני לא וודאיים? השאלה עולה באופן ספציפי בנושא ההימורים – אם יש משחק מזל שנעצר באמצע, האם אפשר לחלק את הז'יטונים שנשארו בקופה בין המשתתפים באופן רציונלי, לפי חישוב של מה שיכול היה להיות על פי מה שהיה. לפי דקרט אין מקום לריק. פסקל הוא אחד האחראים להכנסת הדבר הזה למדע. התרומה העיקרית של פסקל אינו העבודה המדעית שלו – שהיא מאד אנטי קרטזיאנית, כפי שבא לידי ביטוי בעיסוק שלו בתורת ההסתברות – לא מניח שהמדע צריך להתבסס על וודאות אלא על רציונליזציה של אי וודאות. (פסקל ודקרט שייכים לאותו דור בערך, ונפגשו כמה פעמים. אהבה גדולה לא היתה שם).

תרומתו למחשבה הפילוסופית דתית – פסקל קשור לתנועה צרפתית דתית חשובה במאה ה17, התנועה היאן-סנליסטית (?), בעלת עמדה מורליסטית. פסקל הוא אחד הדוברים העיקריים של התנועה, וקשור אליה בכל מיני דרכים – בין היתר משפחתיים ותיאולוגיים. עובר תהליך ממושך של קונברסיה, והופך באופן הדרגתי לאיש שהשאלה הדתית עומדת במרכז עיונו, ועיקר יצירתו הפילוסופית – דתית היא אפולוגטית. בעברית יצא חיבור בשם "הגיגים", כל מיני פרגמנטים, כנראה טיוטה ליצירה אפולוגטית גדולה יותר. נמצאה בכליו אחרי מותו.

כשפסקל מת מוצאים אצלו תיעוד של התנסות מאד אינטנסיבית שלו, בשנת 1654, עליו הוא שמר במשך יותר מ8 שנים בהיחבא – העביר את זה מבגל לבגד. סוג ההתנסות הוא מה שאנחנו נוהגים לכנות חוויה דתית או משהו מהסוג הזה. הוא מדבר על אלוהי אברהם, אלוהי יצחק וכו' – אבל לא על אלוהי הפילוסופים. פסקל עושה הבחנה חותכת בין השימוש הפילוסופי במושג (כמו דקרט) לבין האופן בו האיש הדתי / מאמין מתייחס למה שאפשר לכנות אלוהים.

הוא מדבר בשלב מסויים על שמחה, ומציין שמחה, ושמחה גדולה (חשוב בהקשר של שפינוזה).

רעיון ההימור של פסקל – פרק שכותרתו "ההכרח בהימור", כלומר – צריך להמר. העמדה הזו שהוא מדבר עליה, שאפשר להגדיר כעמדה דתית היא לא עמדה שיש בה וודאות, כמו אצל דקרט, אלא טיעון של פסקל לגבי למה ההימור נחוץ – כי הוא רציונלי.

מבנה הטענה:

על מה מהמרים? על כף המאזניים אנחנו שמים את כל מה שיש לנו בחיים.

מה שניתן להרוויח הוא אינסופי.

הסיכוי להרוויח הוא קטן מאד.

בכל זאת, רציונלי להמר, מפני שמה שאפשר להרוויח הוא גן עדן, חיי נצח וכו'.

לכן על האדם הרציונלי לסכן את כל מה שיש לו ולהמר על הסיכוי הקלוש ביותר שיש אפשרות לזכות בגאולה.

שפינוזה 1632-1677 נחשב פעמים רבות לגדול מבקרי הדת בתקופה המודרנית, ולאחד הרדיקליים שבהם בתולדות העולם. רבים רואים בשפינוזה את הדמות העיקרית בתהליך שמכונה חיילון.

המאמר על תיקון השכל (שהוא לא סיים) אמור להיות כתוב על פי הקונספציה, דגם, של המאמר של דקרט על המתודה – שואל על הידיעה, האמת וכיו"ב, והמאמר הזה נפתח בסיפור שנכתב בגוף ראשון (נדיר אצל שפינוזה) ובו הוא מציע לנו גרסה פילוסופית, אנטי-דתית, של הימור אנטי פסקליאני. הם לא הכירו אחד את השני!

הוא אומר שהניסיון הראה לו שדברים שאנשים חיים בשבילם לא יכולים להביא איתם שמחה אינסופית. מהם הדברים האלה? שלישיה קלאסית: הנאות חושים, כח וכבוד. ואז החלטתי לנסות, אומר שפינוזה, ולראות אם יש משהו אחר שיכול לתת לי שמחה אינסופית, ואז אוותר על שלושת הדברים שאנשים בד"כ חיים בשבילם. הוא משתמש במונחים דומים לשל פסקל (שמחה), אושר, חירות, ומעמיד אותם כדבר היחידי שבעצם חשוב, שכדאי לוותר על הכל למענו, והדבר הזה הולך באופן מנוגד לגמרי לכיוון של פסקל (האפולוגטיקן של הדת) – הוא פילוסופי ואנטי דתי בצורה מאד מפורשת.

כלומר יש מצד אחד דמיון ומצד שני ניגוד חריף. זו בדיוק השאלה שמגדירה פחות או יותר את התחום – שאלת האדם, האושר, האלוהים, דרך החיים הנכונה. גם פסקל וגם שפינוזה נמצאים בתוך תוכה של העשיה שמכונה המהפכה המדעית. התכלית של המאמץ הפילוסופי אצל שפינוזה מקבילה לתכלית החיים הדתיים אצל פסקל – סוג של גאולה, משמעות אקסיסטנציאלית – קיום הפרט.

על שפינוזה -

רבים נוטים לראות בו את המבשר הגדול של המורדניות, בעיקר את אספקט החיילון שבה. נולד כיהודי, באמסטרדם, בתוך הקהילה לידועה כ'קהילה הפורטוגזית', קהילה מיוחדת ומעניינת, במובן שנוסדה בסוף המאה ה16 על ידי צאצאי אנוסים שעזבו בעיקר את פורטוגל ושבו לחיות חיים יהודיים מלאים במסגרת של קהילה יהודית. זה לאחר שהם חיו במשך 200-300 שנה מנותקים לחלוטין מהקהילה היהודית. יש כל מיני מיתוסים שקשורים באנוסים, למשל – שהם המשיכו לשמור על קיום יהדותם בסתר. שפינוזה נולד אחרי הווסדות הקהילה, לחיים יהודיים פחות או יותר.

זה מעניין, כי קל להבין שהאופי המורכב של הקהילה גרם לתסיסה אינטלקטואלית ודתית מתמדת, (אוריאל דה קוסטה). שפינוזה תרם לקהילה שערוריה – בגיל 24 מחרימים אותי (הסנקציה החמורה ביותר שקהילה יכולה להטיל) בצורה מאד בוטה וחריפה (יחסית להחרמות אחרות של הקהילה). זה כנראה קשור לעמדתו הרדיקלית של הדת. הוא היה כנראה עילוי, ועזב בלי להסתכל אחורה. הוא חי עד מותו מחוץ לחיים יהודיים – בהתחלה באמסטרדם, אח"כ בריינסבורג ולבסוף בהאג. שפינוזה, בניגוד לפילוסופים אחרים עליהם למדנו, לא כתב הרבה (והרב תורגם לעברית):

• פרסם כאיש צעיר חיבור בו הוא עושה מעין פורמליזציה לעקרונות של דקרט – מציג אותם על פי הדרך הגיאומטרית. לזה הוא מצרף נספח בלע אופי עצמאי. הוא מתפרסם כמורה של דקרט.
• מפרסם חיבור בשם "המאמר הקצר על אלוהים, האדם ואושרו". חובור פרובלמטי. נחשב לביטוי הראשון, המוקדם והלא בשל לפילוספויה השלמה שלו.
• אח"כ כותב את המאמר על תיקון השכל, אבל מחליט שהדרך הקרטזיאנית אינה הדרך ולא מסיים את זה.
• “על האתיקה" – עבודתו העיקרית. לא מפרסם אותה.
• המאמר התיאולוגי פוליטי – מקור המוניטין שלו ב150 שנה הבאות. מפרסם בעילום שם, כאילו יצא בהמבורג. מתגלה שהוא הכותב מהר מאד, וזה מעמיד אותו בסכנה. חשוב, מעניין, פרובלמטי.
• המאמר הפוליטי – לא מספיק לסיים כי הולך לעולמו.
• יש כרך של 70 ומשהו אגרות שהוא החליף עם כותבים שונים.
• דקדוק השפה העברית – שפינוזה ידע עברית היטב והשתמש בידע בכתבים אחרים שלו.

עוד על המאמר התיאולוגי פוליטי - נכתב כהתערבות פוליטית במצב פוליטי קונקרטי. הולנד של אותם ימים היא הסובלנית והפתוחה ביותר – מעין פרוטו-דמוקרטיה, יש ויכוח פנימי בין האורתודקסיה הקלווניסטית (הממסד הדתי העיקרי בהולנד) בחוברת לבית המלוכה בהולנד, שאין לו מעמד באותה תקופה. מדינה מנוהלת על ידי קבוצות של קפיטליסטים עירונים ליברליים. נוצר מצב שהשלטון הליברלי בסכנה. מה שעומד על הפרק הוא מעין 'מדינת הלכה'. שפינוזה אומר שצריך להפריד בין מדינה ותיאולוגיה. לא לתת לתיאולוגים להשליט את האידיאולוגיה שלהם על המדינה. חלקים מהאפלוגיה (ספר ששפנוזה כותב להגנתו) נכנסו לכאן. החלק הראשון הוא ביקורת על התיאוקרטיה המקראית. מנתח את המדינה המקראי כדגם של תיאוקרטיה. הרעיון הוא שמשה, מחוקק גאוני שהצליח להפוך ערב רב של עבדים למבנה פוליטי על ידי חוקה – הלכה. את זה הוא עשה על ידי תליית החוקים למקור אלוהי בעל סמכות מוחלטת. כאן הושתל האסון – בגלל שזה אלוהי זה לא דמוקרטי, זה לא יכול להשתנות בהתאם לתנאים ולנסיבות, והביא בסופו של דבר את החורבן של המדינה העברית. אותם שיקולים עלולים להוביל לחורבן המדינה ההולנדית. החלק השני, פילוסופיה פוליטית דמוקרטית – חופש הרצון, חופש המחשבה. אומר שתכלית המדינה היא החירות. מודל הובסיאני (לוויתן)– במצב טבעי בני האדם נמצאים בסכנה של מלחמת הכל בכל, הדרך היחידה לצאת משם היא יצירה של הסכמה, אמנה (חוקה) ועל הבסיס הזה ליצור מדינה. אצל הובס תכלית המדינה היא הביטחון (לכן הגיוני לרכז את כל העוצמה של ניהול המדנה בידי אדם אחד". שפינוזה – הבטחת החירות, לכן יש מקום למשטר דמוקטי, סובלני פתוח.

שפינוזה מתייחס לטקסט התנ"ך לא כמקודש אלא כטקסט שנכתב על ידי בני אדם, ובהתאם לכך חלים עליו כללים של קריאה ביקורתית. הוא מתחיל את ביקורת המקרא המודרנית, ואחת התרומות החשובות של הספר הזה.

החופש הוא מושג מרכזי בפילוסופיה של שפינוזה, עד שאפשר לכנות את שפינוזה פילוסוף של החופש. זה פרדוקסלי כי שפינוזה באותו זמן ממש הוא פילוסוף מהדטרמיניסטים ביותר שיש בתולדות המחשבה. במתח הזה, בסתירה הזאת, הפרדוקסלי. המתח הזה מעניין – הוא מעורר תגובות רבות ואמוציונליות.

שפינוזה אומר שרצון חופשי הוא אשליה תיאולוגית, מושג חסר שחר, אבל יש מושג של חופש, שקשור לתפיסה המודרנית של האדם המודרני את עצמו, שתופס את הערך שלו יותר ויותר לא כמי שצריך להצדיק את עצמו כפועל מוסרי בפני האלוהים, אלא כאדם חופשי. הליברליזם הופך מרכזי יותר ויותר.

על האתיקה (תורת המידות, בתרגום קודם)-

יצירה מרכזית, תעמוד במרכז הדיון שלנו. כוללת את התורה הפילוסופית השלמה של שפינוזה. ספר קצר באופן יחסי, ששפינוזה כתב וחזר ותיקן במשך הרבה שנים. ספר שהיה בסיס של שורה של דיונים פילוסופיים שהתקיימו (לא כמו אצל דקרט) במסגרת של קבוצה קטנה יחסית, כמה אנשים בודדים שקשוריפ לשפינוזה בכל מיני צורות.

... החיבור בתיאוריה פוליטית, שאותו הוא לא הספיק לסיים. רואים מעבר ממחשבה פילוסופית לפוליטית (כמו אצל פסקל).

האתיקה – שם מלא "האתיקה שכתובה על פי הסדר הגיאומטרי" – כתוב על פי היסודות של אוקלידס, שספרו (על גיאומטריית המישור) -

מתחיל בשורה של הגדרות שקובעות את השימוש המדוייק, המלא והשלם במושגים.

אחרי ההגדרות באה רשימה של אקסיומות, שהן טענות שמנסחות אמיתות. אלה הן אמיתות פשוטות שמובנות מתוך עצמםן, דהיינו שאין צורך להוכיח את האמיתות שלהם, השלמה והנאותה.

אחרי זה באות תיאורמות, משפטים, בהן שפינוזה אמור (וכך הוא עושה) לא להכניס שום אלמנט מעבר למה שהוגדר או הוכח במשפטים הקודמים. כל משפט מנסח טענה ואחריו באה הוכחה.

בסוף ההוכחה כותב שפינוזה, כמו אוקלידס – הוכחנו מה שרצינו.

כל חלק מתחיל בהקדמה ומסתיים בנספח בהם יש כל מיני אלמנטים של ויכוח.

יש גם תוספות שאינן חלק ישיר מההוכחה.

הסדר של החלקים בספר הוא לכאורה הגיוני:

1. על אלוהים – תיאוריה של היש (?)
2. על הנפש – טבעה ומקורה. מתחיל להציג תיאוריה של האדם (ידיעה, אמת)
3. affectus – (קשה לתרגם – רגשות/ היפעלויות), האפקטוס הוא פסיבי, הוא קבלה של פעולה
4. על השעבוד (החלקים הרביעי והחמישי הם נורמטיביים) – הפתולוגיה של החיים האנושיים, השעבוד לרגשות.
5. הכח שיש בתבונה (היכולת שיש בשכל) והחופש – שני המושגים האלה אמורים להיות חופפים למדי.

החופש הוא המטרה של המהלך הפילוסופי הזה. “כמו כל דבר נדיר גם המהלך הזה הוא קשה". שפינוזה הוא פילוסוף של החופש – הפוליטי והאתי. זה על בסיס התיאוריה של האלוהים, שהיא אחת התיאוריות הדטרמיניסטיות יותר בתולדות המחשבה. שפינוזה משתמש במערך התיאורטי שירש מדקרט – תואר, מצע, אופן, ועל זה הוא בונה את האפיסטמולוגיה (?) שלו. על בסיס זה הוא מזהה שלושה דברים שעצם הביטוי שלהם הוא שערוריה. סיסמא שמיוחסת לשפינוזה – Deus sive matuna – אלוהים דהיינו הטבע. יש סובסטנציה אחת, היא אינסופית וכוללת הכל, והיא הטבע. הסובסטנציה הזאת מתקיימת באופן הכרחי לחלוטין, בהכרח הכי חמור שניתן לייחס למושג הזה, ובתוך ההכרח הזה הדבר החשוב ביותר, אליו מכוון כל המאמץ הפילוסופי, הוא החופש. העמדה הזאת היא קשה, פרדוקסלית ויכולה לעורר מחלוקת (כפי שאכן עוררה).

המסגרת המושגית בתוכה מנסח שפינוזה את עמדתו האנטי קרטזיאנית היא המסגרט של דקרט שמהווה נקודת ייחוס חשובה לשפינוזה.

	דקרט	שפינוזה
עצמים	דואליסט – למציואת יש שני עצמים (עקרונות): מחשבה והתפשטות [ועצם שלישי - אלוהים].	מוניסט – יש עצם אחד.
תואר	לכל עצם יש תואר מהותי	לעצם האחד יש אינסוף תארים – מתוכם אנחנו מכירים רק שניים
כל דבר שמתייחסים אליו כבעל זהות אינדיבידואלית	אופנים, מודוס	משהו דומה

הגדרות:

1. סיבת עצמו (אלוהים)
2. סופי בסוגו
3. עצם
4. תואר
5. אופן

ההגדרות של העצם ושל האופן הן סימטריות, וההגדרה של התואר אומרת משהו אחר. זו אזהרה, כי בגלל הסדר של שפינוזה נוטים להתייחס לתיאוריה שלו כניאו – אפלטונית (מבנה הירארכי של המציאות בה יש עיקרון אחד עליון שמתפרט באופן הדרגתי לריבוי של דברים שמהווים את העולם שלנו) – ולא היא! אם קוראים בעיון את ההגדרות (ואת שפינוזה יש לקרוא בעיון) רואים שמדובר במשהו אחר. שני המושגים העיקריים ה העצם והאופן. מה שמתקיים במציאות כולה היא רק עצמים ואופנים. השניות ממצה את כל מה שמתקיים. כל דבר הוא עצם או אופן.

עצם הוא מה שמתקיים מתוך עצמו ומובן מתוך עצמו – המושג שלו לא מניח שום דבר על פניו. לא מבחינת המושג ולא מבחינת הקיום.

אופן – מה שמתקיים בתוך אחר ומובן מתוך אחר – אין לו אוטונומיה, לא מבחינה קונספטואלית ולא מבחינה אונטולוגית. הקיום של האופן מניח את הקיום של העצם.

הגדרה ראשונה:

סיבת עצמו הוא אותו דבר שמתקיים מתוך עצמו ונחשב מתוך עצמו – וזה העצם.

מהו תואר? זה שהשכל תופס או חושב בחינת יסוד מהותו של העצם.

התואר הוא מה שהשכל תופס בחינת יסוד מהותו=טיבו של העצם, ... הוא לא אומר לנו מה טיבו, האופן אומר לנו מה טיבו.

נראה ששפינוזה הולך ךכיוון סובייקטיביסטי, אך זה לא כך – מבחינת שפינוזה שכל זה לא תודעה או פסיכולוגיה, אלא מושג אובייקטיבי. אין רלטיביזציה, אלא אבחנה לא פשוטה ששפינוזה לא לגמרי מסביר עד הסוף.

כל תואר (אופן?) קורא בשם לפרינציפ יסודי של היש. הישים (מחשבות / גופים) הם בעלי אופי מסויים, פרינציפ מסויים, אפשרות בסיסית מסויימת של קיום. הפרינציפים היסודיים הללו, שאי אפשר לעשות להם רדוקציה לפרינציפים יותר יסודיים, להם בערך קורא שפינוזה תואר.

שפינוזה אומר שעצם יש אחד, לא יכול להיות ריבוי של עצמים, והעצם הזה הוא אינסופי.

דוגמא -

נניח שהשולחן הוא דבר שיש לו זהות משל עצמו (במובן מסויים, זה תמיד יחסי). הדבר הזה מניח שורה שלמה של הנחות – למשל – אי אפשר לחשוב את המושג שולחן בלי לחשוב על החומר ממנו הוא עשוי. לכן המושג הזה הוא אופן, והוא מתקיים תחת כל הפרינציפים ששפינוזה קורא להם תואר (מהם אנחנו מכירים רק שתיים). השולחן הוא קודם כל גוף פיזיקלי, כאופן, אבל יש לו גם מושג (לכן אנחנו יכולים לחשוב עליו). המחשבה, או המושג הוא אופן בתואר המחשבה, והגוף -ההחומר ממנו הוא עשוי, הוא אופן תחת תואר ההתפשטות (מתואר במושגים של ההתפשטות). הדבר ומושגו הם דבר אחד, מהווים יחד אחדות אחת, שהאחדות שלה היא אופן שמתגלה לפעמים בצורה כזאת ולפעמים בצורה אחרת (מחשבה/התפשטות).

יש עצם אחד ויש לו אינסוף תארים. האופנים מוגדרים כמו... התארים חלים על העצמים כולם וכך גם על האופנים כולם. זה רק קירוב למה ששפינוזה באמת אומר? כי שפינוזה מתעניין באדם, לא בשולחן, ולכן ההשלכות ואופן הביטוי של הדברים הללו הם השדה בו צריך לבחון את משמעות הדברים.

משהו יותר כללי – כל החלק הראשון של האתיקה חלק מהמסקנות שנוגעות לדטרמינזם של שפינוזה נובעות מאינטואיצה שמשותפת גם לפסקל שהיא ... במובן שמעמיד את מושג האינסוף שמושג המרכזי ונקודת המוצא.

לדקרט יש שני מושגים של האינסוף -

1. מושג שלילי בו אנו יכולים להשתמש
2. מושג שעליו אנחנו יכולים לומר רק שהוא קיים (יותר נוח לדבר עליו כאלוהים)

שפינוזה בטוח שהוא יכול לומר מה זה האינסוף הזה (איגרת 12) – שפינוזה אומר בנאיביות שהוא פותר את כל הבעיות שקשורות באינסוף.

נקודה אחת שעומדת במרכז התפיסה של שפינוזה, קשורה לתארים -

מן המסקנה שהגענו אליה שהמושג של הגדרת עצמו, של העצם, נובע שהעצם הוא אחד והוא אינסופיץ מזה שהוא אינסופי נובע בין היתר שיש לו אינסוף תארים. רעיון נורא פרובלמטי, שפינוזה אומר בצורה מאד מפורשת שאנחנו מריכים רק שתיים – התפשטות (חומרים) / מחשבות. כלומר, שני העצמים של דקרט הופכים לשני תארים.

למה להגיד שיש אינסוף תארים? איזו משמעות יש לאמירה כשאנחנו לא יכולים לדעת מה הם?

הסיבה – מושג האינסוף של שפינוזה, כאינסוף חיובי, המשמעות שלו היא שכל אפשרויות הקיום מתקיימות – כל מה שניתן להעלות אותו על הדעת שניתן להעלות על הדעת (לא רק מנקודת מבטינו, שכוללת רק גופים ומחשבות) מתקיים. לדבר הזה יש השלכה עקרונית על השאלה של ההכרח ושל החופש, כי למטבע יש צד שני: אם כל האפשרויות מתקיימות, זה אומר שזולת מה שקיים שום דבר לא אפשרי. אין אפשרויות מעבר לגבולות של הקיום. אם אין אפשרות זולת מה שמתקיים בפועל, אין מקום למושג מרכזי שהוא תנאי למושג החופש, שהוא הקונטינגנטיות.

הגדרה: טענה קונטינגנטית היא טענה אמיתית שניגודה איננו בלתי אפשרי, כלומר – אפשר להעלות על הדעת שהיא לא אמיתית. (למשל, העובדה שאנחנו יושבים כאן ומדברים על שפינוזה היא טענה קונטינגנטית, אפשר לדמיין שהיינו מדברים עוד על לוק או ברקלי). המסקנה שנובעת מהשימוש של שפינוזה במושג האינסוף היא שהטענה של שפינוזה היא הכרחית ולא קונטינגנטית ואכן שפינוזה אומר בצורה מפורשת, שמבחינת התיאוריה המרכזית של המציאות הכל הכרחי – יא תוקף למושג הקונטינגנטיות, הכל הכרחי במובן החמור והרדיקלי ביותר של ההכרח. לכן, כשאנחנו מדברים כמטאפיזיקאים, רוציפ להבין את טבע המציאות, אנחנו יודעים שאין אפשרויות זולת מה שמתקיים בפועל. שפינוזה אומר את זה בצורה הרדיקלית יותר שאפשר – המפשט "אפשרויות כולל מה שאינו מתקיים בפועל" מכיל סתירה פנימית. זהו דטרמינזם רדיקלי שמכונה "נססיטיזם" (מקור המילה – הכרח, בד"כ לוגי).

אם אומרים שלא יכול להיות שום דבר אחד מכפי שהוא, איך אפשר לדבר על חופש?

יש לזה הרבה מאד השלכות. למשל, מושג הבריאה, מושג הנס, מושג ההתגלות, הנבואה, ששפינוזה מבקר בצורה פחות רדיקלית במאמר התיאולוגי פוליטי הם שורה של מושגים שעומדים ביסוד תפיסת עולם דתית, שמדברות על זה שהעולם הוא קונטינגני, כלומר – שאלוהים היה יכול לברוא עולם אחר מכפי שהוא ברא. אצל שפינוזה אין לרעיון הזה שחר – שהעולם תלוי בגורם טרנצסנדנטי, ומפני שהוא תלוי בו הוא קונטינגנטי. אפשר להציע מושג פילוסופי של הנס, (כפי שעשה הרמבם ואחרים) שמבוסס על רעיון הקונטינגנטיותשל העולם- אצל שפינוזה אי אפשר לומר דבר כזה. ההגדרה של העולם כעולם שקיים באופן הכרחי הוא בסיס עליו הוא שולל את התוקף האובייקטיבי של ההבחנה בין טוב ורע. מנקודת המבט של האלוהים אין שחר להבחנה בין טוב ורע. אנחנו קוראים למה שטוב לנו – טוב, ומה שלא – רע, ועושים לזה אקסטרפוטלציה ועל בסיס זה מייחסים משמעות מוחלטת לאבחנה בין טוב ורע. לפי שפינוזה אין דבר כזה, אבחנה מוחלטת בין טוב ורע, שכר ועונש, עולם בו יש סגירת חשבונות – כל אלה אשליות, כי את טיבו של העולם גוזרים מהגדרת העולם של עצם אינסופי, וכשלוקחים אינסופיות ברצינות הכל מתמוטט.

אצל שפינוזה הפולמוס מרכזי -

הוא הופך את הפולמוס של דקרט על ראשו.

עיקר הפולמוס הוא אנטי דתי – כל המערך של המושגים, התיאוריות וההשקפות שממלאות את החלל התרבותי וההיסטורי (הדתי) ששפינוזה צומח בתוכו. את כל אלו שפינוזה קוטע בבסיס. המושג המרכזי עליו כל זה בנוי היא התיאוריה (הפרדוקסלית) של האינסוף (ששפינוזה לוקח מתוך המסורת הדתית, בין היתר הקבלית ששפינוזה מכיר).

Sub species aeteurnitatis – הדבר היחיד שאפשר לשוב עליו שהוא אמיתי הוא מה שמתקיים. למשל, היה משחק כדורגל – התקבלה תוצאה מסויימת. אנחנו יכולים לחשוב על אפשרויות אחרות. אלוהים לא. קשור לנצח – הזמן הוא עזר לדמיון, אבל אלוהים לא יכול לחשוב על נצח, אין לו אבחנות זמניות.

לפי שפינוזה אין רצון חופשי, המושג הוא אשליה. כשאנחנו מדמיינים שאנחנו חופשיים לעשות מה שאנחנו רוצים אנחנו משולים לאבן – שפינוזה אומר שאם אבן שנופלת לפי חוקי כח המשיכה היתה יכולה לחשוב, היא היתה חושבת שהיא עושה את זה מרצונה החופשי.

בתוך הדטרמיניזם הזה העניין המרכזי הוא אתיקה, ובתוך אתיקה ההישג העיקרי הוא החופש, או החירות. השאלה היא האם ניתן ליישב בין הסתירות האלה. זו השאלה המרכזית שחלה על הפרוגרמה הפילוספית החשובה הזאת.

התפתחותיים - שיעור 7: התפתחות סוציו-אקונומית

שיעור 7 30.04.2012

התפתחות סוציו-אמוציונלית

(אנחנו עדין בילדות מוקדמת – 2-7)

התפתחות אישית ורגשית, מודעות עצמית -

ככל שילדים גדלים יש יותר -

• שימוש בשפה רגשית. נחוצה תמיכה של ההורים, שצריכים ללמד את הילד שפה רגשית. למשל, הילד מאדים וצועק – הם צריכים לומר לו שהוא חש כעס, ולא לצעוק עליו חזרה. אחרת הוא יגדל למבוגר עם בעיה בהתמודדות עם רגשות. (צועקים ומרביצים / המכחישים - מטאטאים מתחת לשטיח / זוג סטודנטים לפסיכולוגיה שמדברים על זה).
• יכולת לחשוב על רגשות – למשל, אם מישהו חותך אותי בכביש אני יכולה להתעצבן מאד, אבל גם להגיב בצורה אמפטית, לחשוב שאולי יש לו סיבה טובה לעשות את זה (אולי הוא רופא בדרך לניתוח דחוף?). CBT מאד עובד על זה – שינוי הקוגניציות שמשנה את הרגשות. גם היכולת הזאת מגיענה מהילדות המוקדמת – אומרים לילד: למה אתה חושב שהוא עשה את זה? ילד: כי הוא רצה להרביץ לי!!! אני שונא אותו!!!! מבוגר אחראי: אולי זה היה בטעות? הוא התנגש בך מהצד... ילד: נכון, אולי זה לא היה בכוונה.

מגדר -

מימדים חברתיים ופסיכולוגיים של היותך זכר או נקבה.

מין / מגדר – קטגוריות שונות. מין (sex) מתייחס למין הביולוגי, ומגדר- למאפיינים חברתיים/ התנהגותיים וכו'.

האם גברים ונשים שונים?

מביא כל מיני דוגמאות לשוני. השורה התחתונה – בפועל יש הבדלים.

• בSAT יש יתרון לגברים בחשיבה כמותית ולנשים בחשיבה מילולית, עקבית לאורך 70 שנה (אך הם הולכים ומצטמצמים).
• תוקפנות – גברים תוקפנים יותר פיזית (רוצחים – ברב הרציחות בארה”ב גבר רוצח גבר), נשים יותר תוקפניות בתחומים חברתיים (ביצ'יות). נשים פוגעות יותר, לדעתו.
• דתיות – לאורך מחקרים שונים וגילאים שונים, נשים דתיות יותר.
• גודל הרשת החברתית – לנשים יש רשת חברתית גדולה יותר. (ממוצע 7-8 לנשים לעומת 2-3 לגברים). [יש מחקרים שמקשרים את סוג התמונות שמעלים לפייסבוק להפרעות אישיות].
• סוג השיחות שמנהלים – גברים מעבירים יותר אינפורמציה, נשים דנות בקשרים.
• התנהגות פרו חברתית – נשים מחייכות יותר. נשים יותר יעירו לאנשים שיש להם ירוקים בין השיניים או שנדבק להם נייר טואלט לנעל.

אוקיי, יש הבדלים. למה? 3 גישות:

1. תיאוריה ביולוגית –
   1. לגברים יש יותר טסטוסטרון, שקשור לתוקפנות (נשים עם יותר טסטוסטרון הן תוקפניות יותר).
   2. אצל גברים האזור של ההיפותלאמוס, שקשור לחיזוק, גדול יותר, ולכן ייתכן שהם רגישים יותר לתגמול.
   3. אמיגדלה – האמיגדלה של הנשים היא בעלת קישוריות רבה יותר לאזורים אחרים במח. כשנשים מדברות האמיגדלה שלהן פעילה יותר.
   4. הקורפוס קלוסום אצל נשים גדול יותר.
2. תיאוריה חברתית – קוגניטיבית -
3. תיאוריה אבולוציונית – אדפטציות מתאימות למין עקב אתגרים אבולוציוניים ספציפייפ לנשים. (תוקפנות, יכולת חזותית-מרחבית, רגשות, מיניות).

הרשת החברתית -

The Social Convoy Theory

מבקשים ממטופל/ נבדק לצייר מעגלים, זה בתוך זה, במרכז לכתוב את שמם וסביבו לכתוב אנשים חשובים, אוהבים ואהובים, בסדר חשיבות יורד.

הוא ניתח 700 עיגולים כאלה של ילדים, וגילה כל מיני דברים מעניינים:

• ילדים רבים לא רשמו את הוריהם
• ילדים רבים כתבו במעגל הראשון או השני אנשים שאינם בחיים
• ילדים רבים כתבו את חיית המחמד שלהם בעיגול הראשון או השני.
• סיפור על ילד שכתב את ישו בעיגול הראשון. הוא שאל אותו, לפי הפרוטוקול who's jeuses? הילד הסתכל עליו בשנאה וענה לו my savior, you damn jew!

• לנשים יש בממוצע יותר חברים ברשת החברתית שלהן
• לילדים יש יותר משפחה בעיגולים הפנימיים וחברים בחוץ. אצל מתבגרים יש מהפך, ובגילאי האוניברסיטה יש מהפך נוסף, בו משפחה חוזרת למרכז וחברים למעגלים חיצוניים יותר.

הוא אומר שזה כלי אבחוני ראשון במעלה.

סגנונות הורות -

40 שנה של מחקרים, החלל מ1970.

בלחילה דובר בשלושה סגנונות, אך בהמשך אחד מהם פוצל לשניים, כך שהתקבלו ארבעה סגנונות.

	נענה (שם כשצריכים אותם)	לא נענה
דורש	הורות סמכותית	הורות סמכותנית
לא דורש	הורות ותרנית	הורות מזניחה

חלק מהשונות בסגנון ההורות מיוחסת לגורמים תרבותיים (יש תרבויות בהן סגנון סמכותי מקובל ונפוץ יותר) ולגורמים סוציו-אקונומיים (אם האמא היא חד הורית ועובדת בשלוש עבודות, יהיה לה קשה להיות סמכותית).

הורות סמכותית היא הכי נפוצה, ולאחריה הורות מזניחה.

מבחינה התפתחותית (רגשית, אינטלגנציה...), הסגנון הסמכותי הוא העדיף ביתר. כמעט כל המחקרים בתחום הם בארצות המערב, והנתונים מתייחסים לארצות אלה בלבד.

ילדים שחונכו בבית ותרני לעומת מזניח מראים מאפיינים דומים רבים. אפשר לחשוב שלנענות שמבדילה בינהם יש חשיבות רבה, אבל מסתבר שלמרות זאת יש לילדים הרבה במשותף.

בד"כ לכל הורה יש סגנון הורות אחר. קשה לדעת מי ישפיע יותר על הילד, ברב המחקרים שעשו האם היא שענתה על השאלונים.

הכרת המעשה הטיפולי - שיעור 5

שיעור 5 - 29.04.2012

C.B.T עוברים לבניין חדש

פרויד מפתח את המודלים שלו בהקשר של תורות אבולוציוניות. הוא מספק מספר הסברים אבולוציוניים ונתאר את השנוי במחלוקת בינהם. ב'טוטם וטאבו' פרויד מתאר אירוע מן ההיסטוריה של האנושות, כאשר יש תחושה מביכה שםרויד מנסה לטעון שהאירוע התרחש באופן ממשי (הוא היה ארכיאולוג חובב ודימה את הפסיכואנליזה לארכיאולוגיה). אנחנו נסתכל עליה כמטאפורית. בראשית האנושות, בתקופת הפרימאטים, האדם חי בקבוצות שנשלטות ע"י זכר אלפא ששולט על משאבי השבט. יש לו הרמון, והזכרים הצעירים מסתובבים בשוליים עד שהוא מזדקן, נחלש, וזכר צעיר מדיח אותו ויורש את מקומו. בשפב ציורית מאד פרויד מתאר שיום אחד קרה שינוי בדפוס הרגיל של חיי שבטים, והצעירים המנודים א.התאחדו ב.החליטו לא לחכות להזקנותו והיחלשותו של זכר האלפא, והם מבצעים הפיכה. הם מתנפלים יחד על הזכר השליט, הורגים אותו, חוגגים כל הלילה בהוללות שהופכת לאבל, געגוע ובעיקר אשם. זוהי הולדת התרבות לפי פרויד, שמגדיר את האשמה כמותר האדם מן הבהמה. אשמה, אליבא דפרויד, היא המנוע המרכזי, אם לא היחיד, לייצר חיי מוסר, ערכים של מותר ואסור. לולי האשמה אין צורך במוסר. האשמה מייצרת טאבוים: על גילוי עריות, על התעללות. הסופר אגו שהוא התוצר המובהק ביותר של התרבות מספר לנו את הסיפור של אותו הלילה. כל חיינו הנפשיים, הקוגניטיביים, היחסים, ההתנהגות שלנו מתנהלים לאור השאלה: האם אני בסדר או לא. לפי פרויד, הפריזמה העיקרית בה אנחנו מנהלים את חיינו היא בסדר/לא בסדר, מותר/אסור, אזכה לקבלה/אזכה לסירוב, הם הכל נגזרת של אותו דבר. כל זה, לפי פרויד, מגיע ממערכת יחסים מורכבת מאד עם האב הקדמון. כל ילד וילדה עוברים את השלב הזה באזור גיל חמש, בו הילד חווה את התסביך האדיפלי – להיפטר מההורה בין אותו המין, לרשת את מקומו ביחס לבן הזוג מהמין השני ולקיים איתו יחסי מין מלאים (זו הטענה של פרויד. מנסים לעדן אותה). אם הדבר נשאר כך יהיו צרות. זה מכונה ניצחון אדיפלי ומדובר במציאות טרגית. אם במציאות החיצונית האב נעלם והבן הבוגר מוזמן מבובן מסויים לקחת את מקומו לצד האם זהו מצב מאד בעייתי. אחרי הפנטזיה התוקפנית הזאת מגיעה חרדה – חרדת הסירוס (זה לא יעבוד לי, כי הוא חזק ממני והוא יוצרי [אסוציאציות דתיות – לדעת פרויד הדת כולה היא הרחבה של הסיפור האדיפל]). והפתרון – הפתרון של המובס – ניסיון להזדהות עם האב ולהתחבר אליו (if you can't beat him join him). (קארן הורני מציעה מודל שלם שמסביר את המקבילה לתסביך אדיפלי אצל נשים. הפסיכולוגיה של פרויד היא מאד גברית).

בקליפת אגוז, אומר פרויד – עם תום גיל ההתבגרות צריך לעזוב את הבית ולבצע שני משימות: 1.להסיט את הקתקסיס שהושקע בדמות האם (או האב, במקרה של הילדה) אל דמות זרה. 2.להתפייס עם דמות האב הנוקשה והמאיימת שבתוכינו – לבוא איתו בברית שלום, או לפחות להגיע להפסקת אש, כך שהיא אינה מאיימת ונוכחת רב הזמן בחוויה הבוגרת. לפי פרויד, רב האנשים ייכשלו לפחות באחת המשימות, ולכן רובם יזדקקו לטיפול, כי כולנו אדיפליים. איך ייתכן שתוך זמן קצר (כמה חודשים) נוצר חיבור חזק בין בני זוג, שלפני כן היו זרים מוחלטים? לפרויד יש הסבר – שניהם חיפשו בלהט תחליף, והעוצמה המושקעת בקשר מושאלת. זה נראה כאילו הם 20 שנה יחד, כי הם השקיעו בבניית האנרגיות האלה 20 שנה, ועכשיו הם רק מסיטים את זה לכיוון אחר.

(... חסר קצת)

אצצל סטראצי, הגורם הקוראטיבי (מלשון cure) הופך להיות הפירוש. למשל, אם אני בועט באוטו, כי נמאס לי ממנו, והחבר שלי אומר - אתה בועט בו כי לפני שעה קיבלת ארבעים במבחן, ואני אומר לו 'וואלה, היתה פה התקה!' זה לא ירפא אותי, כי זה לא פירוש מוטטיבי! (מהו בדיוק פירוש מוטטיבי – יש תנאים רבים כדי שיוכל להתקיים).

הטיפול הפסיכולוגי הוא חיפוש אחרי אמת. בהתחלה, היתה תפיסה שבנויה על המודל הרפואי – היחס בין מטופל למטפל הוא אובייקט – אובייקט (יש שיטה, ולכן לא משנה מיהו המטפל ומיהו המטופל). האמת נמצאת אצל המטפל, כאיש מקצוע (תפיסה סמכותנית). לפי פרויד, הפסיכולוג צריך להיות איש חינוך ומנהיג. בCBT יש יסוד כזה, כשמדברים על wrong belief (חבר שלך עזב אותך, זה לא אומר שהעולם נגמר, אם אמא ואבא רבים, זה לא אומר שהם יתגרשו). Refraiming זה משהו שכולנו עושים כל הזמן, גם במסגרת חברית/משפחתית, ולא רק טיפולית. פסיאודולוגיה פנטסטיקה (ויניקוט) - פתולוגיה בה ילדים או מבוגרים ממציאים סיפורים שקריים (למשל – ילד עני שמספר שהיה בחופש אצל הדוד המיליונר שלו באילת, מתבגרים שממציאים סיפורי 'מיוחדות'). כששואלים, במקרה כזה, אם זה קרה באמת, 90% מהאנשים לא יעלבו ויודו מיד שזה סיפור מומצא.

במהלך הדרך נגלה שבעקבות כל מיני תהליכים בפסיכולוגיה ובעולם (פוסט מודרניזם וכו') מגדירים מחדש את האמת, מקומה, והנגישות שלה למטפל ולמטופל. אבל החיפוש אחרי האמת נשאר.

אין לי מושג למה, אבל הוא מתווכח עם מישהי על זה שפסיכולוגיה חיובית זה שקר. הוא אומר שכולנו משקרים כל היום כי קשה להתמודד עם האמת. הלא דיכאוניים שביננו מאמצים עמדות אופטימיות בצורה לא מציאותית כדי להישאר כאלה. אדם יוצא למסע אחרי האמת, מטפס רץ שוחה זוחל מגיע אליה (היא יושבת על ענף של עץ סגול ומתכתי שגדל על כוכב ליד מאדים) ומגדלה שהיא זקנה, מקומטת ומכוערת.

הוא: “את האמת?”

היא: “אכן כן".

הוא: “לא כך דמיינתי אותך"

היא: “אמת מכוערת"

הוא: “פאדיחה, בשביל זה כל המסע? מה אני אספר עכשיו לחברה?”

היא: “תשקר, למען האמת".

:)

כשמטפל מגיב שלא לפי התסריט הטרנספרנסיאלי המטופל חווה את הפער בין מציאות לבין חיי רגש לא מודעים. הפער הזה, ה'ואללה' הוא תחילת הפירוש. איך מזהים טרנספרנס? כי העוצמה לא פרופורצינלית! כשיש פער בין הסיטואציה לבין התגובה הרגשית מניחית טרנספרנס. כשהמציאות לא ממשיכה את המחזה הטרנספרנסיאלי המטופל חווה את הפער, יש הבנה. כשהמטפל, בעקבות הקשר והשיח, תורם לא רק להבנה אלא הופך לסופר אגו חלופי גמיש יותר שהמטופל יכול להפנים, אז יש שינוי מוטטיבי. 

אבנורמלית - שיעור 7

שיעור 7 – 29.04.2012

הפסדתי את החצי הראשון של השיעור. להשלים!

חצי שני של השיעור -

בPTSD (להלן: פטס"ד) האטיולוגיה היא מובנית בהגדרת ההפרעה.

פקטורים שקשורים להפרעה זו מתחלקים לשני קבוצות – כאלה שקשורים למאפייני הטראומה וכאלה שקשורים למאפייני האדם.

...ריחפתי.

המינוח 'הכחדה' בהקשר של למידה קלאסית אינו נכון. התגובה המותנית אינה מוכחדת כמו שהזינוזאורים הוכחדו, אלא היא מוכחדת באופן חלקי – התגובה יכולה להופיע בהקשר אחר, למידה מחדש מהירה הרבה יותר. גם בCBT – מישהו יכול להתגבר על פוביה ממעליות, ליסוע בהם אך הפוביה יכולה להופיע מחדש ברגע, למשל, שהמעלית מתנדנדת קצת. ההכחדה אינה מחיקה, אלא סוג אחר של למידה קורטיקלית.

למשל, אדם שעלה לאוטובוס והיה נוכח בפיגוע, יש סיכוי גבוה לתסמינים של PTSD אך יתכן שתהיה הכחדה בהדרגה באופן טבעי. אך היכולת להכחדה עצמית משתנה מאדם לאדם, ואצל אדם אחר יכולים להופיע דפוסים של הימנעות ואז יהיה PTSD. ללא חשיפה אין למידת הכחדה!

טיפול:

• תרופתי (כמו בכל הפרעות החרדה – SSRI ונוגדי חרדה)
• קוגניטיבי – התנהגותי
• debreifing sessions - crisis intervention – יש דרכים טובות יותר להתמודד עם טראומה, והרעיון הוא לשבת עם האדם ולעודד אותו להתמודד בצורה יעילה (לדבר על הדברים, לא להימנע וכו'). זוהי התנהגות מאד מוקדמת, מאד ממוקדת בעלת מאפיינים קוגניטיביים – התנהגותיים. מאד שנוי במחלוקת – יש מחקרים שמראים שזה במקרה הטוב לא מזיק, יש מחקרים שמראים שזה עוזר, יש מחקרים שמראים שאין מספיק מחקרים בנושא (?).

OCD – Obsessive Compulsive Disorder:

הפרעה שנחשבת מאד סקסית במחקר. מאד פופולרית בכנסים וכו' – הרבה יותר מדיכאון וכאלה (פופולריות שלא מייצגת את התפוצה של ההפרעה).

אובססיה – מחשבות, אימפולסים וimages רפטטיביים, שנחווים כחודרניים, שגורמים לחרדה וdistress ברמות מא גבוהות. (יש המון מקרים שבהם זה בא ביחד עם דיכאון).

קומפולסיה – התנהגויות [למשל: שטיפת ידיים, פתיחת ונעילת דלת מספר מסויים של פעמים] או התנהגויות מנטליות [למשל, מלמול מילה] רפטטיביות, שהאדם (שאינו פסיכוטי! לא איבד קשר עם המציאות!) מרגיש דחף לעשות כתוצאה מאובססיה, על פי חוקים שיש ליישם בקפדנות. מטרת הטקסים היא, פעמים רבות, לבטל אובססיה [למשל, מחשבה שאני עלול לרצוח מישהו או שיקרה משהו נורא – למשל, אדם שבזמן שהוא נוהג חושב שפגע במישהו, וחוזר שוב ושוב כדי לבדוק].

מסתבר שזאת הפרעה נפוצה יותר ממה שחשבו. קל להחביא אותה – אנשים מגיעים לטיפול בממוצע אחרי עשר שנים.

במקרים רבים העשייה היא על רצף של נורמליות, למשל – אדם שחושד שאולי הוא הומוסקסואל, ונכנס לאתרים באופן אובססיבי כדי לוודא שגברים לא מושכים אותו ונשים כן, מה שמעורר מחשבות חדשות לגבי מה שהוא אולי נמשך אליו (אולי הוא נמשך לילדים?), וכשזה נרגע מתעוררת מחשבה חדשה שהמשטרה אחריו.

לפעמים הקפיצה מדבר לדבר (בהקשר של דאגנות מוגזמת) היא ללא רצף הגיוני. למשל, מישהו שמפחד שבגלל שישב ליד מישהי הוא הכניס אותה להריון, למרות שהוא יודע שזה לא הגיוני.

יש קשר בין דאגות בהקשר לניקיון לבין הocd הקלאסי של ניקיון קומפולסיבי (שטיפת ידיים עד לנזק להן, למשל) במקרה הזה לא ברור שהמחשבות הן אובססיות, אלא דאגות.

Magical thinking – למשל, מישהו שרוחץ ידיים בצורה מאד מסויימת – טקס שכזה (ועושה עוד דברים בצורה מסויימת), כי הוא מפחד ממספרים מסויימים, אז הוא מקפיד לעשות לפי מספרים אחרים, כי אחרת הוא מפחד שיקרה משהו רע לאמא שלו. או אדם שהולך בקטע מסויים של הרחוב הלוך וחזור מספר מסויים של פעמים כדי שלא יקרו דברים רעים.

מאד לא נדיר שאנשים עם OCD עושים דברים ללא כל הסבר, אפילו לא הסבר של 'חשיבת קסם', פשוט כי אם הם לא עושים את זה הם מקבלים תחושה לא נעימה, שמשהו לא בסדר.  

הפסיכואנליזה לאחר פרויד -שיעור 6 - ויניקוט, שיעור שלישי

שיעור 6 -24.04.2012

ויניקוט – שיעור 3

עצמי אמיתי, עצמי כוזב – עמ' 209:

רבות אנו שואלים את עצמנו כמה מההתנהגות שלנו היא אמיתית וכמה היא רק ריצוי של החברה.

מאפיין של סוף המאה ה20 הוא תחושת הריקנות, שלדעת ויניקוט שייכת לפסיכולוגיה, ולא לפילוסופיה.

נייר לקמוס של טיפול ויניקוטיאני -

בטיפול פרוידיאני - מחפשים התאמה של המטופל אל המציאות,

קלייניאני- איזון של דחף החיים והמוות, ויתור על הפנטזיות,

ויניקוטיאני – הופעה של תחושת ממשות, ערך.

מה אפשר לומר על העצמי האמיתי? כמעט כלום, כי ברגע שהגדרתי הפכתי את זה לקונסטרוקט מוגדר ומחקה את עצמו. “אין טעם רב בניסוח רעיון על העצמי האמיתי...” לפי ויניקוט העצמי האמיתי הוא הקיום הסומט, התחושה של הגוף. אמירה מתעתעת – תחושות גופניות רבות הן לא מודעות (קצב נשימות, קצב לב).

פסיכולוגיית האגו שאפה לנרמל את האדם לצורך התפקוד. לפי ויניקוט, אי התפקוד הוא רק סימפטום. הנורמטיביות היא מחלה. האנשים סובלים מחוסר יכולת ליצור קשר. פסיכולוגיית האגו שלטה בארה"ב בשנות ה50, וכשויניקוט הגיע לשם להרצות הוא קיבל תגובות קשות, וכיצור סומטי חווה את התקף הלב הראשון שלו.

אצל פרויד, אי קבלת פירוש היתה הבעת כעס.

אצל ויניקוט – אי קבלת פירוש על ידי המטופל פירושה שהפירוש לא נכון.

השתיקה -

אצל פרויד -

אצל ויניקוט – היא המרחב בו העצמי הכוזבה שומר על עצמו מהעצמי האמיתי (ועוד משהו)

מרחב של מעבר ואובייקטים של מעבר -

כל תינוק כמעט משתמש באצבע או יד או אגרוף כדי להרגיע את עצמו. השימוש הוא בשעת מתח, אי שקט, חוסר שביעות רצון.

סיפוק אוראלי – כאשר השימוש הוא בשעת רגיעה (?).

ויניקוט שאב את התיאוריה מהתצפית, והוא המשיך להיות, נוסף להיותו פסיכואנליטיאי, רופא ילדים עד יומו האחרון. הוא תצפת על עשרות אלפי יחידות אם-תינוק. (הוא עבר אנליזה פרוידיאנית ואנליזה אצל גדול תלמידיה של קליין).

ויניקוט שם לב שתינוקות משתמשים באצבע גם בשעת רגיעה.

הוא שם לב שלכל תינוק יש חפץ – בובה, סמרטוט וכו' שהוא נצמד אליו. זוהי תופעה אוניברסלית שויניקוט שם לב אליה כתצפית לראשונה.

ויניקוט חשב שיש קשר בין האצבע והדובי (=חפץ מעבר). הדובי הוא לא האמא, אבל גם לא ה___, זה משהו באמצע, שנתון חלקית לאומניפוטנציה של התינוק וחלקית ל___ וניקוט אומר שהתינוק ממציא את האובייקט. הוא לוקח את הדובי והופך אותו לאובייקט בעל משמעות בשבילו. לפי התיאוריה הפרוידיאנית, הקיום הוא בשני מרחבים - הפנימי והחיצוני. טענה קנטיאנית – אני לא יכול לדעת את מהות הדבר, יש בתוכי תמונה של הדבר. הפסיכואנליזה לקחה את זה עד הסוף – לעולם פנימי וחיצוני. ויניקוט אומר שיש אזור שלישי, בו הדובי הוא גם דובי (אובייקט חומרי) וגם סמלי – הוא מסמל בשלב ראשוני את השד של האמא. במילים אחרות – האובייקט בא מבחוץ אך נחווה על ידי התינוק כאילו נוצר על ידו. מצד שני, לא נחווה כהלוצינציה – הוא במקום ביניים. המרחב המשחקי הזה הוא התחלת התרבות, שבנויה תמיד על המקום האשלייתי בו הפנים והחוץ אינם ברורים.

צריך להיות במוד לא אנליטי כדי להנות מתרבות – לנתח סרט אריסטוטלית הורס אותו, היופי בסולנים הוא לא בטכניקה אלא ביכולת שלהם להביע משהו אישי.

פציינטית שתמיד היתה צריכה להיות מה שרצו, וזלזלו ברצונות שלה, סובלת מדיכאון כרוני, ניסיון התנגדות. היא רוצה שהאניליטיקאי יחתוך החוצה חלקים מהמח שלה, ולא יעשה פסיכואנליזה.

הפרוידיאני יפרש את זה כהתנגדות, הקלינייאני כרגרסיה, והויניקטיאני – כהזמנה למשחק (הוא ישאל: לאן להיכנס? לאן ללכת? מה לעשות שם?) הטכניקה הויניקוטיאנית יכולה להביא להתקדמות טיפולית (במקרה זה הפציינטית חשפה תחושות חשובות ביחס לאמה). חשוב ללכת עם הילד שלך ולבנות איתו בלגו את מה שהוא רוצה לבנות – לא את הרכבת החשמלית שאבא כל הזמן חולם עליה, את את המגדל – כי הוא רוצה שהילד יהיה ארכיטקט. כך גם באנליזה – יש לאפשר למשחקיות לקרות. גם הומור בטיפול הוא משחקי – כי הוא מצוי במרחב הביניים. ההומור מאפשר לגשת למקום המשחקי.

החוויה התרבותית – עמ' 114:

פרויד, יש עידון - הרוצח נהיה מנתח, המציצן – פסיכואנליטיקאי. לדעת פרויד התרבות היא שורה של עידונים. כל הניסיון ליצור עולם יפה יותר וטוב יותר הוא תוצאה של הצורך שלי לשלוט על האימפולסים שלי.

ויניקוט – מה מקומה של החוויה התרבותית בנפש? במהלך הגדילה יש מעבר מהקונקרטי לסימבולי, וזה קורה באמצעות המשחק. (תינוק לא יכול להבין את המשמעות הסימבולית שבספר. בשבילו זה גוש כבד של דפים, אולי מאוחר יותר – שאפשר לדפדף בהם, או שאמא צועקת "אל תלכלך את זה!”).

• איזה קשר למכניקת הקוואנטים, לפיה יש ההשפעה הדדית בין המתצפת והתצפית.

כשהאם נעדרת יותר מדי זמן נוצר עצמי כוזב (“אני יותר טוב מאמא! אני לא צריך את אמא!”) שנוצר כדי למלא את החור שעלול להיווצר על ידי היעדרות נוספת, דומה, של האם. מצד שני, תסכול במידה סבירה מעודד התפתחות "אין לימוד בלי כאב" – כי כדי ללמוד צריך לוותר על משהו שיש בפנים (העובדה שהאמא צמודה אלינו כל הזמן, במקרה של התינוק, או ידע קודם – במקרה שלנו). בתסכול כזה נוצרת יצירתיות, דמיון, משחקיות... שם נוצר התחלה של עצמי כוזב שמשמר את העצמי האמיתי בזמן שאמא לא שם.

מערכות גדולות – למשל צבא – מפתחות עצמי כוזב. זה יעיל ברמת המקרו. (“שלא נעמוד סביב הקבר ונגיד: איזה איש חושב!).

ויניקוט הוא כמעט חוצפן – הוא אומר שהרפואה והפסיכואטריה נוצרים מהצורך לעזור לאנשים שסוטים מהנורמה (דלקת, סכיזופרניה), אבל – הוא טוען – הפסיכואנליזה נעצרה במשהו, כי בעוד הרפואה מתארת את הנורמלי, הפסיכואנליזה לא. ויניקוט רוצה לגשת מלאכה הזאת ולתאר את הנורמלי במונחים של חיים. האם תמצית החיים היא סיפוק היצר, ירידת המתח? ויניקוט אומר שאם נשאיר את החיים רק ליצר נהפוך ליצורים מפותיפ ומפתים, שמונעים על ידי פיתוי ולא על ידי קשר. וויניקוט לא חושב כך – הוא, כמו פרברן, חושב שהמניע העיקרי אינו דחפים אלא יחסים. המחלוקת העיקרית עם פרויד -

ויניקוט – עצמי --> יצר "על הרוכב לרכב על הסוס, לא להניח לסוס לדהור כאוות נפשו" (אני – נפש, סוס – גוף. פאראפרזה על דקרט).

פרויד (אבא ואנה) --> יצר, דחף --> ... ---> עצמי.

צריך להבין את הרקע של ויניקוט – למשל, את מערכת החינוך הבריטית בזמנו של ויניקוט.

העריצות "הממלכה היא אני" נשענת על קריסה של המרחב הפוטנציאלי, ואומניפוטנציה של מי שעומד בראש ההירארכיה.

היחס לתרבות בין ויניקוט לפרויד -

אצל פרויד התרבות היא הגנה.

אצל פרויד התרבות היא אובייקט אוניברסלי – פרויד בתאוריה ראשונית שלו קורא את היסוד של הקיום האנושי במלך אדיפוס. הוא קורא את היצירה התרבותית כאילו קרא משוואה פיסיקלית – הומרוס לא כתב יצירה, הוא כתב משוואה.

ויניקוט קורא את הסיפור כסיפור פרטני, לא כמדע אוניברסלי. אבא של אדיפוס, לפי זה, היה תריך להתנגד לאורקל. אמא של אדיפוס כשלה כאמא, והיתה צריכה להגן עליו.

פילוסופיה חדשה א - תרגול 5 (לוק)

תרגול 5 – 24.04.2012

לוק

אין אמיתיות טבועות מלידה.

אם אתה לא יודע שאתה יודע את זה, אתה לא יודע את זה.

אם מספיק שזה שם בפוטנציאל, ומגלים במהלך הזמן, אז אין הבדל בין אמת חושית ואמת לוגית.

השאלה היא על הספציפיות של אמיתות נצחיות.

לייבניץ כותב על הדו משמעות שטמונה בטיעון הזה של לוק.

לוק, ספר א':

עמ' 43 סעיף 6:

אם נאמר שהכוונה באמת טבועה מלידה היא שברגע שמשמיעים את זה למישהו הוא חייב להודות שזה נכון, אז נאלץ לאמר שכל מה שהושג בדרך שכלית, מתמטית הוא טבוע מלידה (מערכות גאוס, תורת היחסות...). אז יוצא שיש לנו אינסוף אמיתות טבועות מלידה.

סעיף 12 -

סדר הדברים – התינוק יודע קודם כל אמיתות חושיות, ואז אמיתות אחרות. (?).

סעיף 15 -

איך בכלל אנחנו משיגים מושג של אמת ולמה זה שונה מדקארט?

השכל – חדר ריק. אין שם אמיתות. האדם נולד טבולה ראסה. מזה רוצה לוק לבנות את כל המושגים שלנו.

לוק צריך להסביר מאיפה מגיעים מושגים מופשטים (לגבי מושגים קונקרטיים קל להבין איך הם מגיעים מהחושים).

החדר מתמלא במה שנקלט מהחושים, ואז הוא מעבד את האינפורמציה, שמונחים של זהות ושוני ונוצרות הפשטות (?).

כל האידיאות באות מבחוץ, ומגיעות לתודעה. ברגע שיש כמה דברים אפשר לעשות עליהם מניפולציות (פגאסוס). כל חומרי הגלם של התודעה (האידיאות) מגיעים מבחוץ.

כאן לוק נבדל מדקארט. אמפיריציסט אומר שיש תפיסה חושנית ראשונית, מעבר לכל פרשנות. “תינוקות לא מתפלספים". המקור של הכל בחוץ. (אמת נצחית מקורה בחוץ [?]). במאה ה20 (ויטגינשטיין) יאמרו שאין נתון טהור של התודעה – אנחנו רואים מה שאנחנו יודעים. אצל לוק יש.

אנחנו לא יכולים לתפוס משהו אם לא ראינו אותו או את מרכיביו היסודיים (לעיוור אי אפשר להסביר מהו צבע).

לוק, ספר ב':

תחושה / החזרה:

אידיאה מניחה מבחינה לוגית משהו שגרם לה.

תחושה – תחושה היא הדרך בה מקבלים אידיאות. איך אני יודע שיש שולחן? נתקלתי בו.

החזרה – רפלקסיה. ברור הרי שלא ניתקל בתפיסה או ברצון – יש מושגים שאין להם מקור חיצוני. אז איך נוצרות אידיאות שלהם. ברפלקסיה מסתכלים על פעולת הרוח כלפי האידיאות הנתפסות מבחוץ הסתכלות מבחוץ. (אני רואה הרבה דברים אדומים ואני תופס שנורא בא לי אותם. ואז אני קורא לתחושת הבא לי שאני תופסת רצון.

כלומר, יש שתי חושים – חוש חצוני, שמופעל ע" אובייקטים בעולם החיצוני, וחוש פנימי, שפוועל על האידיאות. החוש הפנימי תלוי לוגית וכרונולוגית בחוש הפנימי.

סעיף 8 -

תחושה יש לכולם, אך החזרה לא. החזרה גם מתפתחת יותר מאוחר. למה? כי תחושה זה ראשוני, החזרה לא.

סעיף 10 -

ניזכר שלפי דקרט אני הוא דבר חושב. סעיף זה מכוון לדקרט.

לוק שואל למה להניח שהאני הוא דבר חושב.

הוא אומר לדקרט: “אוקיי, אתה רוצה להגדיר אני כמשהו שחושב תמיד? אוקיי, אני אגדיר את האני כמשהו ששותה פטל".

“בני האדם שהתאהבו בסברותיהם" = דקארט.

יש אנשים שמנמנמים – כלומר, אנשים לא חושבים תמיד.

ספר ב' -

עמוד 122 (פרק ב):

איכות ראשונית / משנית -

איכות – נמצאת באובייקטים.

איכות ראשונית – הדברים ששייכים לאובייקט באשר הם אובייקט (לעצם שנמצא שם בחוץ). האידיאות שלהן מייצגות את מה שבאמת קורה בחוץ.

איכות משנית – למשל, צבע. למה? כי אם נסתכל דרך מיקרוסקופ הצבע יעלם. האידיאות הולמות רק את האופן שבו אנו תופסים את האובייקט.

אבחנה שעושים בקומן סנס ביומיום.

מושג פשוט / מורכב -

מושג פשוט – מושג ראשוני, שאפשר להרכיב אותו (אדום)

מושג מורכב – מושג שמורכב ממושגים ראשוניים (פגאסוס, תפוח – כי הוא מורכב מעגילות, אודם וכו' bundles of perceptions)

זהות אישית – מה הופך אותי לאני?

תוך 30 שנה חלק גדול מהתאים בגוף יתחלפו. כך שזהות לא יכולה להיות מוגדרת באמצעות הגוף. אב מה כן?

לוק אומר שמה שהופך את הכנסיה לכנסיה הוא היחס של בני האדם אליה, ההסכמה החברתית. אנחנו לא רוצים להגיד את זה על זהות.

השאלה שלוק שואל היא משפטית: נניח שרצחתי מישהו לפני שלושים שנה, ויש הוכחות. אני אומר – זה לא אני! כל התאים בגוף שלי התחלפו מאז! אז מה הופך אותו לאחראי?

לוק נותן עוד דוגמא – של גלגול נשמות. נניח שיש מדע של גלגול נשמות ומגלים שאני גלגול של נשמתו של המן הרשע. אני טוען להגנתי שזה לא אני! כלומר, הזהות לא בדיוק מוגדרת באמצעות נשמה!

קיבלנו שמצד אחד זו לא זהות של גוף, ומצד שני לא של נשמה.

אז מתי יש אחריות?

עונה לוק – כאשר אתה זוכר את מה שעשית ומייחס את זה לעצמך.

(כלומר, אם נמחק לך הזיכרון מאז הפשע אתה לא תחשב אחראי).