יום ראשון, 29 באפריל 2012

הכרת המעשה הטיפולי - שיעור 5



שיעור 5 - 29.04.2012
C.B.T עוברים לבניין חדש

פרויד מפתח את המודלים שלו בהקשר של תורות אבולוציוניות. הוא מספק מספר הסברים אבולוציוניים ונתאר את השנוי במחלוקת בינהם. ב'טוטם וטאבו' פרויד מתאר אירוע מן ההיסטוריה של האנושות, כאשר יש תחושה מביכה שםרויד מנסה לטעון שהאירוע התרחש באופן ממשי (הוא היה ארכיאולוג חובב ודימה את הפסיכואנליזה לארכיאולוגיה). אנחנו נסתכל עליה כמטאפורית. בראשית האנושות, בתקופת הפרימאטים, האדם חי בקבוצות שנשלטות ע"י זכר אלפא ששולט על משאבי השבט. יש לו הרמון, והזכרים הצעירים מסתובבים בשוליים עד שהוא מזדקן, נחלש, וזכר צעיר מדיח אותו ויורש את מקומו. בשפב ציורית מאד פרויד מתאר שיום אחד קרה שינוי בדפוס הרגיל של חיי שבטים, והצעירים המנודים א.התאחדו ב.החליטו לא לחכות להזקנותו והיחלשותו של זכר האלפא, והם מבצעים הפיכה. הם מתנפלים יחד על הזכר השליט, הורגים אותו, חוגגים כל הלילה בהוללות שהופכת לאבל, געגוע ובעיקר אשם. זוהי הולדת התרבות לפי פרויד, שמגדיר את האשמה כמותר האדם מן הבהמה. אשמה, אליבא דפרויד, היא המנוע המרכזי, אם לא היחיד, לייצר חיי מוסר, ערכים של מותר ואסור. לולי האשמה אין צורך במוסר. האשמה מייצרת טאבוים: על גילוי עריות, על התעללות. הסופר אגו שהוא התוצר המובהק ביותר של התרבות מספר לנו את הסיפור של אותו הלילה. כל חיינו הנפשיים, הקוגניטיביים, היחסים, ההתנהגות שלנו מתנהלים לאור השאלה: האם אני בסדר או לא. לפי פרויד, הפריזמה העיקרית בה אנחנו מנהלים את חיינו היא בסדר/לא בסדר, מותר/אסור, אזכה לקבלה/אזכה לסירוב, הם הכל נגזרת של אותו דבר. כל זה, לפי פרויד, מגיע ממערכת יחסים מורכבת מאד עם האב הקדמון. כל ילד וילדה עוברים את השלב הזה באזור גיל חמש, בו הילד חווה את התסביך האדיפלי – להיפטר מההורה בין אותו המין, לרשת את מקומו ביחס לבן הזוג מהמין השני ולקיים איתו יחסי מין מלאים (זו הטענה של פרויד. מנסים לעדן אותה). אם הדבר נשאר כך יהיו צרות. זה מכונה ניצחון אדיפלי ומדובר במציאות טרגית. אם במציאות החיצונית האב נעלם והבן הבוגר מוזמן מבובן מסויים לקחת את מקומו לצד האם זהו מצב מאד בעייתי. אחרי הפנטזיה התוקפנית הזאת מגיעה חרדה – חרדת הסירוס (זה לא יעבוד לי, כי הוא חזק ממני והוא יוצרי [אסוציאציות דתיות – לדעת פרויד הדת כולה היא הרחבה של הסיפור האדיפל]). והפתרון – הפתרון של המובס – ניסיון להזדהות עם האב ולהתחבר אליו (if you can't beat him join him). (קארן הורני מציעה מודל שלם שמסביר את המקבילה לתסביך אדיפלי אצל נשים. הפסיכולוגיה של פרויד היא מאד גברית).

בקליפת אגוז, אומר פרויד – עם תום גיל ההתבגרות צריך לעזוב את הבית ולבצע שני משימות: 1.להסיט את הקתקסיס שהושקע בדמות האם (או האב, במקרה של הילדה) אל דמות זרה. 2.להתפייס עם דמות האב הנוקשה והמאיימת שבתוכינו – לבוא איתו בברית שלום, או לפחות להגיע להפסקת אש, כך שהיא אינה מאיימת ונוכחת רב הזמן בחוויה הבוגרת. לפי פרויד, רב האנשים ייכשלו לפחות באחת המשימות, ולכן רובם יזדקקו לטיפול, כי כולנו אדיפליים. איך ייתכן שתוך זמן קצר (כמה חודשים) נוצר חיבור חזק בין בני זוג, שלפני כן היו זרים מוחלטים? לפרויד יש הסבר – שניהם חיפשו בלהט תחליף, והעוצמה המושקעת בקשר מושאלת. זה נראה כאילו הם 20 שנה יחד, כי הם השקיעו בבניית האנרגיות האלה 20 שנה, ועכשיו הם רק מסיטים את זה לכיוון אחר.

(... חסר קצת)

אצצל סטראצי, הגורם הקוראטיבי (מלשון cure) הופך להיות הפירוש. למשל, אם אני בועט באוטו, כי נמאס לי ממנו, והחבר שלי אומר - אתה בועט בו כי לפני שעה קיבלת ארבעים במבחן, ואני אומר לו 'וואלה, היתה פה התקה!' זה לא ירפא אותי, כי זה לא פירוש מוטטיבי! (מהו בדיוק פירוש מוטטיבי – יש תנאים רבים כדי שיוכל להתקיים).

הטיפול הפסיכולוגי הוא חיפוש אחרי אמת. בהתחלה, היתה תפיסה שבנויה על המודל הרפואי – היחס בין מטופל למטפל הוא אובייקט – אובייקט (יש שיטה, ולכן לא משנה מיהו המטפל ומיהו המטופל). האמת נמצאת אצל המטפל, כאיש מקצוע (תפיסה סמכותנית). לפי פרויד, הפסיכולוג צריך להיות איש חינוך ומנהיג. בCBT יש יסוד כזה, כשמדברים על wrong belief (חבר שלך עזב אותך, זה לא אומר שהעולם נגמר, אם אמא ואבא רבים, זה לא אומר שהם יתגרשו). Refraiming זה משהו שכולנו עושים כל הזמן, גם במסגרת חברית/משפחתית, ולא רק טיפולית. פסיאודולוגיה פנטסטיקה (ויניקוט) - פתולוגיה בה ילדים או מבוגרים ממציאים סיפורים שקריים (למשל – ילד עני שמספר שהיה בחופש אצל הדוד המיליונר שלו באילת, מתבגרים שממציאים סיפורי 'מיוחדות'). כששואלים, במקרה כזה, אם זה קרה באמת, 90% מהאנשים לא יעלבו ויודו מיד שזה סיפור מומצא.
במהלך הדרך נגלה שבעקבות כל מיני תהליכים בפסיכולוגיה ובעולם (פוסט מודרניזם וכו') מגדירים מחדש את האמת, מקומה, והנגישות שלה למטפל ולמטופל. אבל החיפוש אחרי האמת נשאר.

אין לי מושג למה, אבל הוא מתווכח עם מישהי על זה שפסיכולוגיה חיובית זה שקר. הוא אומר שכולנו משקרים כל היום כי קשה להתמודד עם האמת. הלא דיכאוניים שביננו מאמצים עמדות אופטימיות בצורה לא מציאותית כדי להישאר כאלה. אדם יוצא למסע אחרי האמת, מטפס רץ שוחה זוחל מגיע אליה (היא יושבת על ענף של עץ סגול ומתכתי שגדל על כוכב ליד מאדים) ומגדלה שהיא זקנה, מקומטת ומכוערת.
הוא: “את האמת?”
היא: “אכן כן".
הוא: “לא כך דמיינתי אותך"
היא: “אמת מכוערת"
הוא: “פאדיחה, בשביל זה כל המסע? מה אני אספר עכשיו לחברה?”
היא: “תשקר, למען האמת".
:)

כשמטפל מגיב שלא לפי התסריט הטרנספרנסיאלי המטופל חווה את הפער בין מציאות לבין חיי רגש לא מודעים. הפער הזה, ה'ואללה' הוא תחילת הפירוש. איך מזהים טרנספרנס? כי העוצמה לא פרופורצינלית! כשיש פער בין הסיטואציה לבין התגובה הרגשית מניחית טרנספרנס. כשהמציאות לא ממשיכה את המחזה הטרנספרנסיאלי המטופל חווה את הפער, יש הבנה. כשהמטפל, בעקבות הקשר והשיח, תורם לא רק להבנה אלא הופך לסופר אגו חלופי גמיש יותר שהמטופל יכול להפנים, אז יש שינוי מוטטיבי

תגובה 1: