יסודות ביולוגיים -14/11 הרצאה, פסיכופרמקולוגיה

14/11 יסודות ביולוגיים

נוירוטרנסמיטורים ופסיכופרמקולוגיה

שק' 13:

2 סוגי נוירוטרנסמיטורים:

1. קלאסית – בעלי מולוקולה אחת קטנה: חומצה אמינית אחת או שינוי כימי קטן על חומצה אמינית (ח"א) אחת.
2. נוירו-פפטידים (גילו יותר מאוחר) – שרשרת של חומצות אמיניות (2-100. יותר מכך זה נקרא חלבון).

שק' 14:

איך נוירון "יודע" איזה נוירוטרנסמיטור לייצר?

נוירונים מגיבים בד"כ למגוון מוגבל של נוירוטרנסמיטורים. איך?

תשובה:

1. לא כל הגנים מבוטאים באותו תא. כל נוירון ישחרר את הנוירוטרנסמיטור שהוא מבטא. כלומר: הקביעה איזה נוירוטרנסמיטור ייצר התא היא גנטית.
2. תא יגיב לנוירוטרסמיטור ספציפי (או כמה, כאן בד"כ אין אקסקלוסיביות לתא, אלא רק לסינפסה) בהתאם לרצפטורים הספציפיים שהוא מבטא.

נוירוטרנסמיטורים קלאסיים:

שק' 15:

אוטו לוי, 1921 שאל את עצמו מה מווסת את פעילות הלב. הוא ידע שאם מגרים את עצב הוואגוס הוא פועם יותר לאט. (לב ממשיך לפעום בתמיסה פיזיולוגית במשך שעות, ואפילו כמה ימים). הוא שאל את עצמו למה.

כדי לבדוק הוא חיבר ללב לב נוסף שמנותק מהעצב, והרשה לנוזל מהלב הראשון, המגורה, לעבור אליו. התוצאה: בעקבות הגיורוי של לב 1 גם לב 2 פעם לאט יותר, ומכאן הבין שיש מעבר של חומר כימי שגורם לכך.

בודדו מהנוזל חומר, וכך גילו את הנוירוטרנסמיטור הראשון – אצטיל כולין.

שק' 16:

לאצטיל כולין תפקיד מאד חשוב כי הוא זה שאחראי על התכווצות השרירים.

...

אצטיל כולין קיים לא רק בגוף אלא גם במח.

(פירוט על התפקידים של אצטיל כולין יש בשקופית).

שק' 17:

מבנה המולקולה:

אצטיל COA וכולין מתחברים בתנאי שקיים בתא האנזים לכך.

הרבה רעלים משנים את הפעילות של אצטיל כולין, כי הוא חשוב לפעילות הגוף ושינוי בו הוא קריטי.

למשל:

רעל של אלמנה שחורה (משחרר בבת אחת המון אצטיל כולין)

בוטולינום – (מה שיש בקוסאות שימורים מנופחות, ומשמש בייצור בוטוקס) – מדכא את השחרור של אצטיל כולין. (וכך הורג. או מרפה את שרירי הפנים...)

כדי האצטיל כולין יפעל על תאי המטרה, צריך רצפטורים ספציפיים לא"כ (להלן: אצטיל כולין).

שק' 19-20:

לא"כ יש שתי סוגים של רצפטורים:

1. רצפטור ניקוטיני - שתי מולוקולת של אצטילכולין מתקשרים לתעלה, והיא נפתחת כך שנתרן יכול לעבור דרכה. גם חומרים חיצוניים יכולים להתחבר לרצפטור הזה ולפתוח את התעלה – למשל: ניקוטין. לכן קוראים לסוג הזה של רצפטור הרצפטור הניקוטיני. זהו התא הפוסט סינפטי. כשהתעלה תיפתח תהיה דפולריזציה של האזור של הסינפסה, ויכול להיווצר פוטנציאל פעולה. -->אקסיטציה של תא המטרה.
2. רצפטור מסקריני – (חומר שנמצא בפטריה בשם מסקרין מפעיל גם הוא את הרצפטור). רצפטור מטבוטרופי. יש הפעלה של חלבון g שקשור לרצפטור, שגורם לפתיחה של תעלת אשלגן – יש קיבוע של מתח הממברנה –-> אינהיביציה של תא המטרה.

שק' 21:

סמים – חומרים שמשפיעים על תהליכים סינפטיים בצורה ספציפית ובמינונים נמונים.

סמים רבים קשורים לרצפטורים של א"כ.

1. אגוניסט – מתקשר לרצפטור ומפעיל אותו (מחקה את הפעילות של הנוירוטרנמיטור) --> למשל: ניקוטין ומסקרין.
2. אנטגוניסט – התקשרות של החומר אל הרצפטור, שאיננה מובילה להפעלה של התהליכים שהרצפטור קשור אליהם, וכך חוסם את הפעלת הרצפטור.
   למשל: קורארה: חוסם רצפטורים ניקוטיניים. הוא מונע התקשרות של אצטיל כולין, וכך גורם לשיתוק (בתמונה: חיצים משוחים בקורארה).

שק' 22:

כאשר טרנסמיטור מתקשר לסינפסה יש חומרים שאחראים לסילוקו מהסינפסה – כדי שלפעילות תהיה השפעה בדידה ותחומה בזמן.

הסילוק של א"כ מתבצע ע"י אצטילכוליאסטרז, שמפרק אותו למרכיביו. הכולין נספג מחדש אל הטרמינל ויכול לשמש לסינטזה מחדש (האצטיל נפוץ מאד בתא ואין צורך למחזר אותו). זה אנזים חזק.

חומרים שמשפיעים על אצטילכוליאסטרז ישפיעו גם הם על פעילות א"כ.

חומרים כמו גז עצבים מעכבים את פעילות אצטילכוליאסטרז, וגורמים לעוויתות, שיתוק ומוות.

אטרופין הוא אנטגוניסט של גז עצבים, הוא חוסם את הרצפטורים של א"כ, וכך השפעת הריכוז הגבוה של א"כ משפיע פחות.

שק' 26:

מחקר על השפעת א"כ על זיכרון:

חיות מהונדסות עם עודף של אצטילכוליאסטרז, התקשו מאד במטלות זיכרון.

חסר של אצטילכולין עומד בבסיס בעיות זיכרון של חולי אלצהיימר, בעקבות תמותה של תאים שמייצרים א"כ במח.

לכן, עד כה, רובן המוחלט של התרופות לאלצהיימר מבבוסות על הגברת המציאות של אצטילכולין בסינפסות – ע"י הוספת אצטילכוליאסטרז, וכך מעט התאים שמייצרים אצטיל כולין מספיקים יותר.

טרנסמיטורים מונואמיניים

שק' 29:

משפחה של טרנסמיטורים בעלי תפקודים כימיים ותפקוד דומה, מורכבים מחומצת אמינו אחת.

בתוך המשפחה יש שתי קבוצות:

1. קטקול אמיניים – מספר טרנסמיטורים.
2. אינדול אמיניים – בעיקר סרוטונין.

מונו אמיניים – אלה טרנסמיורים גלובליים. מסונטזים ע"י צברי נוירונים קטנים יחסית, ומעטים, שנמצאים ברובם בגזע המוח. לעומת זאת, האקסונים שיוצאים ממספר מועט זה של נוירונים הם מסועפים מאד, ומגיעים לאזורים נרחבים של המוח. ההשפעות הן מאד גלובליות.

יותר מכך, הסינפסות שהתאים עושים על תאי המטרה, הן כלליות יחסית.

לאורך קצה האקסון יש התרחבויות שנקראות varicosities והווסיקולות משתחררות לאורך כל קצה האקסון, על שטח גדול יחסית של הדנדריט או כמה דנדריטים – סינפסות לא מכוונות.

לכן גם ההשפעות ההתנהגותיות והפסיכולוגיות הן יותר גלובליות – כלליות (למשל: מצב רוח, ש"צובע" לנו את כל החיים הפסיכולוגיים, או קשב, או ערנות).

קטכולאמיניים

מבוססים על חומצה אינית בשם טירוזין.

דופמין

שק' 33:

טירוזין + הידרוקסילאז ---> L-DOPA + דיקראבוקסיאז ---> דופאין.

נארז לווסיקולות בתוך הטרמינל.

שק' 34:

לדופמין יש חמישה סוגים של רצפטורים שנקראים (ע”ש הדופמין...) d1-d5:

רצפטורים שונים לדופמין נמצאים באזורים שונים של המוח, ולהם השפעות שונות.

מנגנון לסילוק דופמין מהסינפסה:

• שק' 35: בעיקר ספיגה מחדש אל תוך הטרמינל ממנו השתחרר, ע"י חלבונים – טרנספורטרים – שנמצאים במרווח הסינפטי – reuptake. אם נחסום את הספיגה מחדש של דופמין, יהיה יותר דופמין. זו פעולת קוקאין, וגם ריטלין.
• שק' 36: פירוק אנזימטי – מונואמין אוקסידז, משתי סוגים: MAO-A, MAO-B, מפרקים את הדופמין בתוך הטרמינל הסינפטי.

שק' 37:

איפה נמצא הדופמין ומה חשיבותו?

3 מערכות (גופי תאים שממוקמים באזור מסוים, שולחי אקסונים לאזור אחר של המוח ומפרישים שם דופמין):

1. ניגרואסטריאטלית – מהסבסטנסיה ניגרה לגרעינים הבזאליים – חשובה כדי לאפשר תנועה יעילה. אם המערכת לא עובדת אי אפשר לבצע פעולה בכלל.
   בפרקינסון (שק' 38) התאים של הסבסטנסיאה ניגרה מתים. המחלה מתחילה כשיש אובדן של 80% מהתאים, ומלווה ברעידות בידיים, קשיחות של השרירים, חוסר יכולת להתחיל ולעצור תנועה. בסופו של דבר מוביל לשיתוק.
   לפרקינסון יש חשיבות בפני עצמה, וגם בתור מודל למחלות אחרות, כי קל יחסית לחקור אותה – הבעה מאד ממוקדת לקבוצת תאים ספציפית.
   מספר טיפולים לפרקינסון:
   1. התרופה השכיחה לפרקינסון היא L-DOPA שגורם ליותר סינטזה של דופמין.
   2.השתלת רקמות מח עובריות מאזור של תאים דופרמינרגיים המוח. (פרוצדורה פולשנית מסוכנת, וגם לא כל כך עובדת).
   3. גריה חשמלית של הגרעינים הבזאליים.
   4. הזרקת הגנים שמייצרים את האנזימים שמייצרים דופאמין לתוך תאי המח. (ע"י וקטורים ויראליים שמדביקים תאים וכך מחדירים לגנום שלהם את הגן לייצור דופמין, וכך הם הופכים כביכול לתאים דופמינרגיים).

יסודות ביולוגיים - 14/11 - נוירואנטומיה, המשך

14/11

שק' 110:

אפידורל – מתחת לדורה.

חוט השדרה הוא התחנה הסופית לשליטה על תנועות השרירים. רק אם השריר יקבל פקודה מחוט השדרה הוא יתכווץ.

חוט השדרה מקבל אינפורמציה מהגוף, מפני העור, וזה מעלה בנו את תחושות הגוף – התחושות הסומטוסנסוריות, ומשם הם עוברות אל המוח.

חוט השדרה שולט גם על המערכת האוטונומית.

שק'111:

בין כל חוליה לשניה (יש 31 חוליות) יוצא זוג עצבים. עצבים אלה נקראים עצבים ספינאליים (spinal) בסה"כ העצבים מעצבבים את האזורים השונים של הגף – עור, שרירים. העצבוב גם מפעיל את השרירים, וגם מקבל מהם אינפורמציה.

שק' 113:

בחוט השדרה מבנה דמוי פרפר – (בשקופית צבעו דווקא את המיילין בצבע כהה, ואת גופי התאים בבהיר, ההפך ממה שעושים בד"כ), מה שרואים בבהיר אלה גופי התאים, ומסביבם האקסונים העושלים ויורדים מאותם נויונים אל המח ואל הגוף.

דורסלי- לכיוון הגב. הבליטה באזור הדורסלי נקראת הקרן הדורסלית,

וונטרלי – לכיוון הבטן – הקרן הוונטרלית.

במרכז חוט השדרה עובר הסנטרל קנאל – חלל שעובר לאורך כל חוט השדרה – שריד של התעלה הneural tube האמבריולוגי, והוא ממשיך את החדרים ומלא בcsf.

שק' 114:

בעור יש מבנים רבים – אלו סוגים שונים של חיישנים – למגע חזק, חלש, לוויברציה- כל החיישנים האלה מעבירים אינפורמציה של מגע, יש גם חיישנים לטמפרטורה, לכאב – כולם מעבירים אינפורמציה אל המח.

החיישנים בעור נמצאים בקצוות של שלוחות של נוירונים יוניפולריים – מהתא יוצאת שלוחה אחת בלבד שמתפצלת מייד ל2 – חצי אחד עולה לכיוון העור – לכיוון הפריפריה, והחצי השני עולה אל חוט השדרה.

איפה נמצא הנוירון היוניפולרי?

בצבר תאים (או: גנגליון) שמצוי סמוך לאותו פתח בין החוליות.

Dorsal root ganalion cells – אלומת האקסונים שנכנסת לתוך חוט השדרה ומובילה אינפורמציה סומטוסנסורית אל חוט השדרה. אקסונים אלה נכנסים אל החלק הדורסלי של חוט השדרה. (שק' 112).

כמו כן, באזור הוונטרלי של חוט השדרה יש אלומת אקסונים שיוצאת מאותו פתח בי החוליות ונשלחת את השרירים של הגוף. אלה הם האקסונים שמפעילים את השרירים. נוירונים אלה נקראים motor neuron, מוטו נוירונים.

שק' 115:

האינפורמציה הסנסורית מגיעה דרך השלוחה הפריפריאלית וממשיכה אל השלוחה המרכזית שסמוכה לחוט השדרה ומגיעה לקרן הדורסלית, שם התפצלות אחת עושה סינפסה על חוט השדרה עצמו, וההתפצלות השניה עולה ישירות אל המח.

שקופית 116 –

סרטון על אינפורמציה סומטוסנסורית שמגיעה אל חוט השדרה.

המערכת האוטונומית

אחת הפעולות החשובות של המוח היא לווסת את האיברים הפנימיים כדי לשלוט על הסביבה הפנימית של הגוף. המערכת האוטונומית היא זאת ששולטת על האיברים הפנימיים, בעיקר על ידי שליטה על שרירים חלקים – שליטים מיוחדים שמקיפים את רב האיברים הפנימיים ויכולים לשלוט ולווסת אותם (במערכות כמו: נשימה, הפרשה, כלי דם, עיכול). רב הפעילות של המערכת מבוקר בצורה בלתי מודעת – כמעט אוטומטית, אין לנו שליטה רצונית על זה.

המערכת האוטונומית מתחלקת ל2:

1. המערכת הסימפטטית – מצבי חירום. Fight / flight/.
2. המערכת הפרה – סימפטטית

שק' 118 – 119:

המערכת הסימפטטית -

• הזרמת אנרגיה זמינה למערכות שצריכות לפעול – כמו שרירים. הפעלת הלב וכלי הדם בצורה מוגברת.
• יכולה להפעיל שרירים חלקים שנמצאים בשורש השערות – מוביל לסימור של השיער. שריד משלבים באבולוציה בהם אבותינו ניסו להגדיל את שטח הפנים שלהם כדי להראות גדולים ומאיימים.
• האטת תהליכים שאינם נחוצים כרגע – גדילה, בניית עצמות, מערכת החיסון (לכן חולים כשנלחצים?)

הפעלת המערכת הסימפטטית תלויה בהפעלת נוירונים בחלק המדיאלי של חוט השדרה, שמקבלים אינפורמציה מאקסונים שמגיעים מהמח. הנוירונים בחוט השדרה שולחים אקסון שעושה סינפסה בצבר תאים – הגנגליונים הסימפטטים, שנמצאים בשרשרת ארוכה של צברי נוירונים, סמוך לחוט הדרה, לאורכו (אך לא בתוכו).הנוירונים בחוט השדרה ששלוחים את האקסון אל הגנגליון נקראים נוירונים פרה- גנגליונים.

אז בא גנגליון ושולח אקסון אל איבר המטרה בגוף. נורונים אלה הם נוירונים פוסט- גנגליונים, והם עושים סינפסה עם איבר המטרה – למשל: שרירים חלקים.

נויר אפינפרין – הטרנסמיטור שמשתחר המערכת הסימפטטית ומשפיע על תאי המטרה.

הנוירונים של המערכת הסימפטטית מעצבבים גם את בלוטת יותרת הכליה או האדרנל, וכאשר מגיעה המסר משתחרר מבלוטה זו אל הדם אדרנלין.

(להבדיל ממערכת הקורטיזול משיעור שעבר. שתיהם קשורים למצבי לחץ, המערכת הסימפטטית עובדת הרבה יותר מהר. הקורטיזול מגיעה בשלב יותר מאוחר, והשפעתו יותר גלובלית ויותר ארוכת טווח. שתי המערכות עובדות במקביל ומחזקות זו את זו).

המערכת הפרה סימפטטית

שק' 120:

פועלת בעיתות מנוחה rest and digest :) עובדת באופן מנוגד למערכת הסימפטטית.

אחראית לאגירת אנרגיה והפעלת המערכות הפנימיות בזמני מנוחה.

גם כאן יש פרה גנגליונים, שמעצבבים גנגליוניים בפריפריה, ותאים פוסט גנגליוניים שנשלחים לתאי המטרה.

בשונה מהמערכת הסימפטטית, התאים לא פרושים לאורך חוט השדרה, אלא בשתי אזורים:

1. גזע המח – עצבים קרניאליים (למשל: עצב הוואגוס)
2. בקצה התחתון ביותר של חוט השדרה (-שולטים על הפרשות, איברי רביה..)

הגנגליונים במערכת הפרה סימפטטית מאד קרובים אל תא המטרה, והאקסונים לעברי המטרה.

הנוירוטרנסמיטור המופרש באברים הפנימיים ומתווך את הפעולה של המערכת הפרה סימפטטית, הוא אצטיל כולין.

אישיות - שיעור 5 - התיאוריה הפסיכודינאמית

אישיות

11/11

שיעור 5 - התיאוריה הפסיכודינאמית
דיברנו על השפעות ביולוגיות, גנטיות וסביבתיות על האישיות.

התמקדנו הרבה בחמשת הגדולים, שהם מדדים מהימנים עם תוקף ניבוי גבוה, א ב ל יש להם גם מגבלות, כי הם מתייחסים רק לחלק מהאספקטים של אישיות.

אנחנו רוצים הבנה עמוקה יותר של אנשים – שאיפות, רגשות- מה שהופך אותנו למי שאנחנו.

בשקופית אנחנו רואים את החדר של פרויד.

היום נדבר על שתי דברים:

1. עקרונות הגישה הפסיכואנליטית (באופן אובייקטיבי, כמובן)
2. (כמה מפתיע!) עדות אמפירית לעקרונות האלו.

זיגמונד פרויד (1856-1939)

נולד לאב סוחר ולאשתו השניה, הבכור מבן שמונה ילדים. כנראה הבן האהוב על הוריו, ולמרות הדוחק השקיעו הוריו בחינוכו. היה תלמיד מבריק, והלך ללמוד רפואה. במסגרת לימודי הרפואה חקר את מערכת הרביה של צלופחים (!). לאחר מכן הלך ללמוד פסיכיאטריה, והתחיל לפתח את הגישה הפסיכואנליטית, שהתפרסמה כבר בימיו. עישן סיגרים החל משנות ה-20 שלו, מה שכנראה הוביל לסרטן הפה והלוע, שהוביל למוות בייסורים. חקר קוקאין והתמכר אליו קשות. לקראת סוף ימיו, עם עליית הנאציזם ובסיוע הפרסום שלו ברח מאוסטריה לבריטניה. באותה תקופה הסרטן שלו השתולל, הוא ביקש מחברו לגמול אותו מייסוריו בהמתת חסד, וכך אכן היה.

רקע היסטורי

• פסיכולוגיה עוד לא היתה קיימת כענף מחקר עצמאי. תחילת החמקר בנושא היתה של ווילהלם וונדט בנושא פסיכו-פיזיקה בסוף המאה ה-19, אבל זה לא נגע בנושאים כמו רגשות ומחשבות.
• התקופה הוויקטוריאנית – חברה שמרנית מאד. אדם הוא ייצור שכלתני בעל וויסות עצמי גבוה, מה שמבדיל אותו מחיות.
• לנשים היה תפקיד מוגדר והוא להיות רעיות ואימהות, ולעשות את מה שהגבר האחראי עליהן אמר להן לעשות.
• מלחמת העולם הראשונה – מלחמה אדירת מימדים, הצביעה בצורה משמעותית על האלימות הפוטנציאלית שלנו.
• דארווין – רעיונות שמקשרים לינארית בין אדם ובין חיות יצריות.
• חוק שימור האנרגיה – אנרגיה לא הולכת לאיבוד.

המודל הטופוגרפי

התהליכים שאנחנו מודעים להם אינם הכל. הם רק קצה הקרחון - ורב הקרחון נמצא מתחת לפני המים, בלתי נראה.

אם נמשיך את משל הקרחון – החלק מעט מתחת לפני המים זהו התת מודע.(אל התת מודע אפשר להגיע, למרות שלא חושבים עליו רב הזמן). מתחת לתת מודע יש את הלא - מודע – רב הקרחון, שאותו כלל לא ניתן לראות (אלא בעזרת פסיכואנליטיקאי).

חלק ניכר מהתהליכים המנטליים שלנו אינם מודעים.

אינפורמציה יכולה לזרום בין שכבות המודעות, חוץ מאינפורמציה מהלא מודע – שלא עולה מעלה אל שכבות מודעות גבוהות יותר. חילוץ המידע מהלא – מודע והעלאתו למודע זה תפקיד הפסיכואנליטיקאי.

מה יש בלא מודע?

אינסטינקטים, יצרים ודחפים.

את רב הקריירה שלו הקדיש פרויד לאינסטיקט החיים – רצוןן לעונג, הנאה שמתבטא בעיקר במין.

בסוף חייו דיבר פרויד על אינסטינקט נוסף – אינסטינקט המוות – שמתבטא באלימות. (רצון לאין, לשלווה - מוות – קטילת חיים – אלימות כלפי אחרים וכלפי העצמי).

מדדים – איך ניתן להגיע ללא מודע?

הטענה: שום דבר לא קורה במקרה – כל דבר אפשר לשייך למודע, לתת מודע או ללא מודע.

• אסוציאציות חופשיות – נותנים לאנשים לדבר, ולאט לאט משתחררים מאינהיביציות ועולים תכנים מהלא מודע.
• פליטות פרוידיאניות – מתכוונים לומר משהו ויוצא משהו אחר. פרויד: המקור של הטעות הוא בלא מודע. אלו דברים שניסינו להדחיק ומצאו את דרכם החוצה.
• חלומות – חלומות אינם מקריים אלא הם אמצעי של הלא מודע לתת לעצמו ביטוי. הם מכילים את הדחפים והפחדים שלנו.
  פרויד הבחין בין תכנים נראים ותכנים לטנטיים – שהם מה שהתכנים הנראים מסמלים. למשל – אדם חולם – שהוא מטפס על עץ, נופל, לוקח תרמיל ומקל ויוצא למסע. אלו תכנים נראים. תכנים לטנטיים: אני מנסה לממש את רצונותיי המיניים (עץ ומקל מסמלים איבר מין זכרי) ולכן אני מת (מסע מסמל מוות).
• מבחנים השלכתיים – למשל: מבחן רושארך – נבדקים רואים סדרה של כתמי דיו ועליהם לומר מה הם רואים. הטענה: מה שרואים מסמל תוכן סמוי. יש מערך של ציינון – שמראה קשר בין קבוצות של פרשנויות והפרעות נפשיות.
• חוש הומור – למשל: נטיה לבדיחות על סקס מבטאת חרדה שקשורה למין. בדיחות שחורות (של יהודים...) מבטאות חרדה ממות.

המודל המבני:

הנפש מורכבת משלושה שכבות:

1. האיד –  דחפים. מעניין אותו בעיקר הנאה מיידית, סיפוק מידיי. --> פועל בעיקר בלא מודע.
2. האגו – לפעול לפי המציאות – לתווך בין האגו ובין מה שקורה בעולם, או בין האיד והסופר אגו. (מתפתח אחרי האיד).--> פועל במודע ובתת מודע.
3. הסופר אגו – קול המוסר והמצפון. נורמות חברתיות, אסור ומותר, מוסריות. (מתפתח אחרון). --> פועל בכל הרמות.

האדם כמערכת אנרגיה:

האנרגיה מתפתחת באיד, ומשם מתועלת לאגו ולסופר אגו. כל אנרגיה תמצא את דרכה החוצה.

קונפליקט וחרדה:

זוהי מערכת מורכבת ומלאת סתירות. האיד והסופר אגו דוחפים רבות לכיוונים שונים, ותפקיד האגו לתווך בינהם, לגשר ולאזן. כאשר האגו לא מצליח – מתפתחת חרדה.

מציאות ---> אגו = חרדת מציאות (למשל: אדם לא מוכר מחזיק סכין על צווארינו)

איד -----> אגו = חרדה נוירוטית (במובן שונה משל הביג 5!)

סופר אגו ---> אגו = חרדה מוסרית

מה עושים עם החרדות?

מנגנוני הגנה:

יש כל מיני – יש בריאים יותר ופחות. פרויד דיבר בעיקר על מנגנון אחד-

• הדחקה repression – דחיקה (מוצלחת, לעומת דיכוי) של הגורם המאיים אל התת מודע.(לא לזכור את האירוע).

אנה פרויד בתו של פרויד וממשיכת דרכו. הצביעה על מנגנוני הנגה נוספים:

• supression דיכוי – דומה להדחקה, אבל החומרים לא באמת נעלמים, הם לא בלא מודע עדיין ואנחנו עוד מתאמצים להעלים אותם.
• Denial הכחשה – התעלמות ממה שקרה. (למחרת שיחת פרידה מחבר אהוב: להתקשר ולשאול מתי הוא בא לארוחת ערב)
• Projection השלכה – השלכת החרדות על אדם אחר ("אתה עוזב אותי כי קשה לך להתמודד עם כמה שאתה אוהב אותי!” או, לשותפה בדירה “את כל הזמן חושבת על החבר שלך! די כבר!”)
• rationalization שכלון – ניסיון לתת הסבר לוגי למה שקרה ("הוא עוזב אותי כי הוא צריך להתרכז בלימודים, ואין לו זמן”)
• regression נסיגה – חזרה אחורה בשלב ההתפתחותי. התמודדות ברמה מאד ילדותית.(“לא! לא! אני לא מוכנה!!”)
• intellectuelization אינטלקטואליזציה – לחשוב על הדברים באופן שכלתני וקר (“אוקיי, אנשים נפרדים כל הזמן! בואו נבדוק – אולי יש מחקרים על הנושא...”)
• reaction formation היפוך תגובה – הבעת רגש הפוכים לגמרי מהרגש האמיתי (“מי רוצה את החבר הזה בכלל? אני לא סובלת אותו!”)
• displacement התקה – העברת הרגשות הקשים מגורם אחד לגורם אחר. (למחרת העזיבה לדפוק על הדלת של השכן...)
• Sublimation עידון – אחד ממנגנוני ההגנה היותר בוגרים. התמודדות בצורה מקובלת חברתית. (הקמת קבוצת תמיכה לנשים שחברים שלהן עזבו אותן :)).
  

התפתחות – השלבים הפסיכוסקסואליים

תאוריה של התפתחות האישיות. כמה טענות מרכזיות:

• המניע הבסיסי להתפתחות, מגיל 0, היא צורך לספק צרכים מיניים.
• בכל שלב יש קונפליקט אותו יש לפתור היטב על מנת לעבור שלב, אחרת תהיה פיקסציה – היתקעות בקונפליקטים של אותו שלב.

שלבים בהתפתחות

• השלב האוראלי (0-1.5 שנים) – סיפוק דרך הפה. בשלב הזה הילד לומד דרך קשר תקין (בתנאי שהוא קיים) לסמוך על אנשים אחרים. פיקסציה בשלב זה תוביל לעישון וכסיסת ציפורניים.
• השלב האנאלי (1.5-3) - אתגר עיקרי – שליטה בצרכים. שתי סוגי הורים:
  • לא שמים גבולות לילד – הילדים יתפתחו לילדים חסרי גבולות.
  • נוקשים ומענישים – יפתחו אישיות מסודרת ומאורגנת, יהיו קמצנים anal retentive
• השלב הפאלי (3-5) – הילדים מגלים שיש להם איברי מין. מאופיין בשתי תסביכים:
  • בנים: תסביך אדיפוס – הילד מגלה 1. שיש לו איבר מין זכרי 2. שיש לאבא שלו איבר מין זכרי. מוביל למשיכה אל האם וחרדת סירוס (חרדה שאבא שלו ייקח לו את איבר המין). נפתר כשמתפתחת הזדהות עם האב, והמשיכה לאם מופחתת.
  • בנות: תסביך אדיפוס הפוך – תסביך אלקטרה – הבת מגלה שבניגוד לאביה, אין לה איבר מין זכרי. לכן מפתחת משיכה לאבא שלה כדי לקבל ממנו איבר מין זכרי על ידי שתשכב איתו. וכן מפתחת טינה כלפי האם שלקחה ממנה את איבר המין. פתרון: הזדהות עם האם ומשיכה פחותה לאב.
  • פיקסציה: גברים מצואיסטים או אימפוטנטיים, נשים זנותיות – מפתות אך לא מספקות.
• שלב לטנטי (6 והלאה) – לא קורה כלום.
• השלב הגניטלי – בשלות מינית, סיפוק מיני ע"י יחסי מין.

כעת נבחן את הרעיונות האלה לפי הגישה המ ד ע י ת.

עדות אמפירית

 

המודל הטופוגרפי

• חלק ניכר מתהליכי הנפש קורים מחוץ למודעות – תקף!
• הלא מודע, בשונה מהמודע, הוא משכן לאינסטינקטים – מין ואלימות, ולדחפים חייתיים – לא תקף! אותם תכנים שנמצאים בלא מודעות, נמצאים במודעות.
• התכנים מהלא מודע לא יכולים לעלות למודעות – לא תקף! יש מעבר דו כיווני בין מקורות האינפורמציה.
  • סטראק, מרטין וסטפר (1988) סיפרו לנבדקים שזה ניסוי על אנשים נכים, יכולות סנסו מוטוריות. בין היתר היו צריכים לדרג מצחיקות של קריקטורות כאשר הם מחזיקים עט ב(התאם לקבוצות) ב: שיניים (חיוך מאולץ) / שפתיים (פרצוף עצוב מאולץ) / ידיים (קבוצת ביקורת). ממצאים: אנשים שהחזיקו את העט בשיניים – חייכו ללא ידיעתם – דירגו את הקריקטורות כיותר מצחיקות. פידבק של התנהגות גופנית על מודעות. זוהי דוגמא להשפעת הלא מודע על ההתנהגות שלנו.
  • מקובל לחשוב ש: תהליך מודע---> התנהגות, אבל אולי מה שעומד בבסיס ההתנהגות הוא משתנה שלישי – הלא מודע?
    • נבדקים עוברים הדמייה מוחית.
    • מתבוננים בסדרה רצה של אותיות על המסך, מקבלים החלטה על מתי ללחוץ על כפתור ימני או שמאלי.
    • עונים על איזו אות היתה על המסך כאשר קיבל את ההחלטה.
    • את יישום ההחלטה ניבאה פעילות בקורטקס המוטורי, ואת קבלת ההחלטה- פעילות בקורטקס הפרונטלי.
    • פעילות בקורסקס הפרונטלי הקדימה את קבלת ההחלטה כמעט ב10 שניות, כלומר: האות לביצוע ההחלטה ניתן לפני ההחלטה לגביו!!

אינסטינקטים

• אינסטינקט החיים = סקס. לא בדיוק תקף! התנהגות אנושית מונעת מצורך באהבה וקשרים חברתיים, ייתכן שהם קשורים לאינסטינקט החיים. אין קשר ברור לסקס.
• אינסטינקט המוות = אלימות. לא בדיוק תקף! פחד מתמותה אכן משפיע מאד על ההתנהגות, ועשוי להיות מניע מרכזי (הדעות חלוקות בעניין). פחד זה אינו קשור לאלימות.
  • Terror management theory – המודעות שאנחנו בני תמותה גורמת לחרדה קיומית, ואנחנו מתמודדים איתה על ידי השתייכות לקבוצה חברתית שלטת והזדהות עם ערכיה, שמקנים לנו תחושת ביטחון. (תקפות התאוריה מוטלת בספק).
    • גרינברג ועמיתים (1989):
    • סטודנטים נוצרים לפסכיולוגיה בארה"ב.
    • מלאו שאלון על אישיות ועמדות פוליטיות.
    • מניפולציה על חצי מהנבדקים להגברת מודעות תמותה (חשוב על המוות שלך וכתוב מה קורה כשאתה מת).
    • נבדקים קיבלו שאלון של נבדק אחר, כביכול (אותו שאלון, לחלק שיוך יהודי ולחלק נוצרי). התכנים היו זהים מלבד השיוך הדתי.
    • הנבדקים התבקשו לדרג את רמת האינטלגנציה, ידע והסתגלות של ממלא השאלון, ועד כמה הם היו רוצים לעבוד איתם.
    • תוצאות: בקבוצה עם הגברת מודעות תמותה דורגו היהודים בצורה שלילית יותר. (מראה על הזדהות עם הקבוצה החברתית שלהם).

מדדים – נתמקד במבחן רורשאך:

תזכורת: קריטוריונים להערכת איכות מדד – מהימנות (חזרה - למעשה: עד כמה המדד משקף את הרמה האמיתית של התופעה הנמדדת) ותקפות (האם המדד בודק את מה שהוא אמור לבדוק).

גארב, ווד, ליליפלד, ונוורסקי (2005): מבחן רורשאך לא מהימן ולא תקף. מטא אנליסיס.

מאד שנוי במחלוקת – כי הרורשאך מאד פופולארי.

המודל המבני:

בלתי ניתן לאישוש ולהפרכה! אי אפשר לבחון את התאוריה הזאת באופן מדעי (“זה סיפור מאד מעניין!”).

קונפליקט וחרדה:

• האדם יכול לחוות כוחות או תהליכים שיובילו לקונפליקט. תקף!
• כל הקונפיקטים קשורים למין, אלימות ומוסר. לא תקף! חלק קשורים וחלק לא.

באוממיסטר, דייל, וסומר (1998):

• השלכה – אנשים פעמים רבות יוצאים מנקודת הנחה שאנשים דומים להם, ומרגשים כמוהם. אין שום עדות שזה מנגנון הגנה. למעשה, השלכה נפוצה יותר אצל אנשים מאושרים יותר. תהליכים אלה הם גם תלויי תרבות. (לא נראה שזה מנגנון התמודדות עם חרדה).
• הכחשה – בד"כ כשמעמתים אנשים עם המציאות הם משנים את עמדותיהם, אך בגרסה יותר מתונה, יש עדות לכך שאנשים מפרשים את המציאות בצורה לא אובייקטיבית, שמקלה על ההתומודדות עם המציאות.
  קארבר ושייר – אנשים מכחישים חשיבות של מבחן, ומצליחים פחות.
• התקה – תסכול יכול להוביל לאלימות. אלימות מופנית לפעמים כלפי גורם אחר. אך זה לא אומר שהתקה היא מנגנון הגנה!
  מילר (1948) - עכברוש עצבני יתקוף בובה כשהאויב לא נמצא. זה סותר התקה, כי הרעיון בהתקה הוא שבוחרים באופן אקטיבי לא להפנות את האלימות כלפי גורם החרדה (מה שמחייב עימות איתו, וזה מאיים) אלא כלפי גורם אחר.
• היפוך תגובה – אנשים שיש להם עמדה לא מקובלת (עמדה מעוררת חרדה) יביעו פעמים רבות עמדה הפוכה בציבור.
  דוגמא: טד הייגרט היה מראשי התנועה האוונגליסטית בארצות הברית (– תנועה נוצרית שמרנית מאד, קיצונית דתית). לפי התנועה הומוסקסואליות היא חטא שנעשה מרצון על ידי חוטאים וניתן לשנות ע"י אמונה ורצון. טד הייגרט הטיף נגד הומוסקסואליות, ואז הסתבר שהוא, בנוסף להיותו נשוי ואב לילדים, ניהל רומן עם גבר צעיר במשך 3 שנים.
  דטון ולייק (1973): כאשר אמרו לאנשים במעבדה שהם גזענים, והם פגשו ביציאה קבצן, היה סיכוי טוב יותר שייתנו לו כסף אם הוא שחור.
• הדחקה - פרויד דיבר רק על הדחקה – העברה ללא מודע. האם יש עדות להדחקה?

ויינברגר שוורץ ודייווידסון (1979):

בדיווח עצמי על חרדה אנשים מדווחים על רמה נמוכה.

מדדים פיזיולוגיים מצביעים על רמה גבוהה.

פוג'יווארה (2008) – נתן לאנשים לזכור מילים – חיוביות ושליליות, קשורות לעצמי ולא קשורות. מדחיקים הראו זיכרון פגום של מילים שליליות שקשורות לעצמי.
• זכרונות מודחקים – הטענה: אינפורמציה מאיימת מועברת ללא מודע. אחת המטלות של פסיכואנליטיקאי היא לעזור למטופל לשלוף זיכרונות מודחקים.
  נשים רבות הלכו לפסיכולוגים ושם נזכרו בהתעללות מינית, דבר שהוביל למשפטים. לופטוס: False event memories – בניסוי הצליחו לגרום לנבדק לדבר על דברים שמעולם לא קרו, ו"להיזכר" בפרטים. (נתנו לנבדק יומן שיצרו בשיתוף עם משפחתו, ובתוכו "השתילו" זכרונות לא אמיתיים, ונתנו לו לספר עליהם). הזיכרונות שלנו קונסטרוקטייביים, ומשתנים עם הזמן. אפשר לשתול זיכרונות, בין היתר באמצעות סוגסטיה ("הצעתיות” suggestions), סמים הזייתיים, והיפנוזה. חלק קטן מהזיכרונות לא היו ולא נבראו. אנשים שעברו חוויות טראומטיות מתקשים לשכוח אותן.
  האם זה שאפשר לשתול זכרונות טראומטיים אוצר שאי אפשר לדחוק אותם לתת מודע?
  קשה לומר. ייתכן שזה קורה. יש סוגים של אינפורמציה שנעלמת בזיכרון של ארועים טראומטיים – בעיקר פרטיים שוליים – פריפריאליים. מה שברור הוא שזיכרון הוא דבר מוטל מאד בספק מבחינת האמינות שלו, כי זיכרון משתחזר ונבנה מחדש כל הזמן.
  דוגמא נוספת: רוזן בר.

התפתחות – שלבים פסיכוסקסואליים

• התפתחות נעשית בשלבים – כן!
• חוויות מוקדמות עשויות להשפיע על אישיות בוגרת – כן!
• התפתחות מונעת על ידי צרכים מיניים – לא!
• עדות לתסביך אדיפוס וקנאת פין – לא! פטרסון (1980)

לסיכום:

לפרויד היתה תרומה אדירה לא רק להתפתחות הפסיכולוגיה כענף מחקר מדעי, אלא לאופן בו אנחנו מסתכלים על נפש האדם – על עצמנו ועל הסובבים אותנו.

א ב ל יש גם בעיות בתאוריה. נעריך אותה לפי הקריטוריונים מתחילת השנה להערכת תאוריה:

• א"א לבחון את כל התאוריות, מה שאומר שחלק מהן לא מדעיות.
• מבין אלה שאפשר לבחון – חלק תקפות וחלק לא.
• תאוריה מקיפה
• תאוריה לא ממש חסכנית (תלוי - הכל מונע מסקס - חסכנית, תסביך אדיפוס – לא)
• תאוריה שימושית מאד.