פסיכותרפיה - תהליכים ותוצאות, שיעור 5

שיעור 5 – 20.11.2012

פרזנטציה של איציק, קשור למחקר תהליכי על טיפול קוגניטיבי מול התנהגותי בOCD.

פספסתי הערות חשובות של המרצה על המאמר שהוצג.

אנחנו באופן רגיל מקווים שככל שהטיפול טוב יותר (יותר ברית טיפולית, יותר חשיפות וכו') כך יהיה שיפור רב יותר בסימפטומים. יש מי שמצא שהקשר אינו כזה אלא יש לו צורה של u הפוך. יש עוד עניין – יש מטופלים לא מעט שלא משנה מה עושים איתם הם ישתפרו, ולהפך – כאלה שלא ישתפרו לא משנה מה. יש כמה סגנונות של תגובה לטיפול.

דרוביס טוען שאם לוקחים את כל האפשרויות להתאמות בין טיב הטיפול והשיפור אפשר להתאים את אחוז המטופלים לכל סגנון תגובה לטיפול, ואז... (משהו זה מקטין את השונות / את המתאם??).

את הקבוצה של המטופלים שישתפרו בכל מקרה אפשר להוריד באמצעות השוואה לקבוצת ביקורת של תגובה לפלסבו, ואז להוריד את המטופלים שמגיבים לפלסבו, בהנחה שהם אותם מטופלים שישתפרו ספונטנית.

איזה דוגמא שלא הבנתי על איך שחברות התרופות מנפחות את האפקט שלהם באמצעות קבוצה של פלסבו (טענת חברות התרופות: לא, אנחנו מבינים את המנגנון של התרופות ??).

קיסלר (בתגובה לאייזנק):

הבעיה במחקר בטיפול בפסיכותרפיה היא בשלושה מיתוסים:

1. אחידות -
   1. אחידות של מטופלים – זה לא נכון, בתוך קבוצה של מטופלים יש המון שונות, המון תת סוגים.
   2. אחדות של מטפלים – זה לא נכון, הטיפול שמטפלים שונים נותנים הם שונים מאד. כל מפתח של התערבות (למשל – יאלום, רוג'רס, פרויד, אדלר, יונג) נפגש עם אוכלוסיה טיפולית ספציפית, והם עושים הכללות כאילו הטכניקות מיועדות לכל האוכלוסיה. *
2. עוד משהו
3. הרבה אי התאמה בין הפרדיגמות הקיימות וגורמים שיכולים להשפיע מאד שעוד לא זוהו. הרבה מהתיאוריה מספיקה להמשך מחקר אך לא לטיפול. יש הרבה גורמים שלא מתייחסים אליהם. ומל המציאות, התיאוריה מאד צרה. כשבודקים רק את הגורמים התיאורטיים שרלוונטיים לתיאוריה מסויימת מפספסים המון גורמים (למשל – הברית הטיפולית, ציפיות, גורמים ביולוגיים).

* מיל meehl -

הרבה שעות של מטפלים אובדות בניסיון לטפל במטופלים שאי אפשר לעזור להם, או שהיו משתפרים בכל מקרה.

סמית וגלאס 1977

הראשונים שעשו מטא-אנליזה. בדקו 375 מחקרים וכמעט 25,000 מטופלים (כולל קבוצות ביקורת) מצאו שמצב המטופלים טוב בד"כ ב75% אחוז ממצב קבוצת הפלסבו.

בנוסף, מצאו שטיפול יכול להזיק, ואכן זה מה שקורה ב12% מהמקרים.

מצאו תלות בסוג ההפרעה – גודל אפקט טוב בחרדה וביטחון עצמי, הרבה פחות גודל אפקט בשיפור הטיפול.

מצאו גם יתרון לסוגי טיפול מסויימים – התנהגותיים, אך מצאו שזה תלוי בסוג המדד - תגובתי לעומת התנהגותי (?).

בנוסף, מצאו שלא היו הבדלים בין טיפולים פרטניים וקבוצתיים, טיפולים קצרי מועד מול ארוכי טווח, מטפלים חדשים לעומת מטפלים מנוסים, מטופלים עם דיאגנוזות שונות, בהתאם לגיל המטופל, בהתאם לסוג המטפל (השכלה, פסיכולוג / עובד סוציאלי...).

שפירא ושפירא

עוד מטא-אנליזה, קצת יותר רצינית משל סמית וגלאס – השתמשו רק במחקרים שעשו השוואה בין קבוצת ביקורת לטיפול. מצאו גודל אפקט לטיפולים.

מצאו יתרון לטיפולים קוגניטיביים – התנהגותיים לעומת טיפולים דינאמיים (שהיו דומים לטיפול תמיכתי = מינימלי = לא מונחה תיאוריה).

לאורך השנים היו המון מטא-אנליזות שונות –

• למשל, של דוז (מבקר גדול של פסיכולוגיה קלינית, כתב ספר בשם "בית של קלפים", ולהפתעתו מצא את מה שסמית וגלאס מצאו – שכל הטיפולים עובדים)
• ליפסי ווילסון עשו מטא-אנליזה של המטא-אנליזות, מצאו אותו דבר – טיפולים עוזרים במידה שווה, טיפול קוגניטיבי התנהגותי עוזר יותר בהפרעות מסויימות (חרדה ודיכאון בעיקר).

סיכום

• טיפול עובד יותר מכלום
• אנחנו לא יודעים הרבה (על מכניזמים...)
• לא משנה מי עושה את הטיפול, טיפול עובד. (יאללה לתואר שני בעבודה סוציאלית :) ).

שיעור הבא – לקרוא את המאמר בסילבוס לשבוע הבא.

• מחקר שבדק אצל פסיכולוגים כמה מהם רוצים ללמוד על טיפול חדש לבולימיה שהם לא ידעו עליו. עשו את זה דרך תיאור מקרה או מחקר רנדומלי על הצלחה בטיפול, תיאור של מחקר או השילוב בינהם. מצאו שאלה שקיבלו את התיאור מקרה רצו ללמוד עוד, אלה שקיבלו את המחקר – לא, ואלה שקיבלו את שתיהם – אפקט דומה לתיאור מקרה לבד.
• מה לומדים מכך? שאף אחד לא שם על מחקרים. שכדי למכור מחקרים צריך לכתוב תיאורי מקרה ולשים עליו דגש. וגם (בהתאם למאמר שקראנו להיום על המגבלות של תיאורי מקרה) שחשוב שנלמד לקרוא מחקרים.

פילוסופה חדשה ב' - תרגול 5 (קאנט)

תרגיל 5 – 20.11.2012

אבחנה של קאנט:

• תופעה / דבר כשלעצמו

מה שמכונה תופעה היא תופעה רק בשבילנו. מה שמכונה דבר כשלעצמו הוא דבר שאנחנו לא יכולים לדעת אם הוא קיים. אנחנו כפותים בהסתכלות של חלל וזמן. לא משנה מה יש בחוץ – כשזה נכנס להכרה זה נכנס לצורה של חומר וצורה. על הצורה אפשר לדבר אפיריורית ושם כל היכולת הספונטנית שלנו, אבל החומר בא מבחוץ (קאנט לא אידיאליסט במובן הזה). המשמעות היא שאת הקיום של דבר כשלעצמו אי אפשר לגזור. אפשר לגזור אותו מהסתכלות, אבל אז מדובר בקיום של תופעה, לא של דבר כשלעצמו.

העניין של הדבר לכשעצמו הוא אחת הבעיות המרכזיות של קאנט, כי שואלים מה זה? ואי אפשר לענות כלום. קאנט מניח שיש דבר לכשעצמו, האידיאליזם הגרמני יערער על ההנחה הזאת.

אנחנו יוצרים את העולם במובן של חלל וזמן, באופן חלקי, וזה כי אחנו לא יכולים לקבל שום דבר שלא מאופיין בחלל וזמן. אבל מאיפה מתחילים את היצירה הזאת? חייבים לקבל משהו מבחוץ וזה החומר, שמניחים שהוא באופן מסויים כפוף לדבר כשלעצמו (אחרת כל אחד היה יוצר לו עולם אחר).

...

הסיבתיות היא קטגוריית ביניים (בין משפטים אנליטיים למשפטים ניסיוניים): מצד אחד לא מוסק מניסיון, ומצד שני זה לא משפט אנליטי, לא ניתוח לוגי (למשל: “לכל דבר יש סיבה").

...

דיאלקטיקה – כשמשתמשים בלוגיקה (כללית) ככלי להכרת האמת. הלוגיקה (הכללית) לא נותנת לנו אמת, היא תנאי שלילי להכרה. זאת הטעות של אריסטו (שמדבר על לוגיקה כאורגנון). מצד שני, יש לוגיקה טרנסצנדנטלית שהיא מוכוונת מושאים (באשר הם).

הדיאלקטיקה של לוגיקה טרנסצנדנטלית היא להחיל אותה שלא על מושאים.

כלומר, לכל לוגיקה יכולה להיות דיאלקטיקה אם מחילים אותה על מה שהיא לא אמורה לחול עליו.

עמוד 71 – קאנט אומר שלחשוב זה לשפוט. (עוד הערות שם).

התנאי של קאנט לאמת –

בד"כ מדברים על התאמה בין דימוי ומציאות. קאנט אומר שיש התאמה כזאת כי אנחנו יוצרים את הדימוי. אנחנו לא מכירים משהו שבחוץ, כי זה לא באמת בחוץ.

עמוד 72

אלו לא הקטגוריות! הקטגוריות נמצאות בעמוד 77.

אצל אריסטו הקטגוריות הן תיאור של היש, מובן אונטולוגי מובהק – הסוגים העליונים של היש.

אצל קאנט זה משהו אחר – תנאי אפיסטמולוגי לדיבור על תופעות, פונקציות הגיוניות בעזרתן מסדרים דברים.

קאנט: איך אריסטו מגיע לקטגוריות שלו? הוא מחלץ מניסיון.

איך קאנט מגיע לקטגוריות שלו? לא דרך חילוץ והכללה מהניסיון, (אריסטו רשלן!) אלא דרך דדוקציה מטאפיסית (??) (?). לוקחים את הפונקציות ההגיונית של איך השכל יוצר משפטים. לחשוב בכלל, בלי קשר לטרנסצנדנטליות, אפשר להעמיד על (4?) עקרונות.

---חשוב שנבין את ההבדל בין דדוקציה מטאפיסית ודדוקציה טרנסצנדנטלית---

-לא צריך לזכור את כל הסוגים.

מה זה אופניות? לוגיקה מודאלית - (זה קצת בעייתי- זה לומר משהו על מה שקיים ולא סידור).

• בעייתי – אולי יש חיים על המאדים
• מגיד – יש חיים על המאדים
• הכרחי – מוכרחים להיות חיים על המאדים

אלו פונקציות הגיוניות של סידור החשיבה.

מכאן קאנט גוזר את הקטגוריות שלו. זה הגיוני, כי אלו הפונקציות של סידור הגיוני. מכאן לחלץ את הקטגוריות זה נקרא גזירה מטאפיסית.

להראות שזה הכרחי – זאת הגזירה הטרנסצנדנטית, הדדוקציה הטרנסצנדנטית.

ויסות עצמי - שיעור 5

שיעור 5 – 20.05.2012

דחיית סיפוקים אצל ילדים

אחד הקשיים במחקר בילדים הוא השוני הגדול בין מבוגרים וילדים.

(היא מחלקת לנו קינדר :) ).

מישל, שודה ורודריגז 1989 - ניסוי המרשמלו – (או שוקולד, לפי העדפת הילד). יושבים מול מרשמלו אחד, ואם מצליחים להתאפק עד סוף פרק הזמן מקבלים עוד אחד. אם לא מצליחים להתאפק מצלצלים בפעמון ואוכלים רק את המרשמלו האחד.

הרצאת טד (של פוזאדה), בה מדברים על התמודדות שונה של ילדים עם המטלה. התוצאות הן שבגיל 4 המטלה קשה מאד – 2/3 מהילדים נכשלים, ואפילו לא מצליחים לצלצל בפעמון לפני שהם אוכלים. הטענה היא שהצלחה במטלה הזאת היא המנבא הטוב ביותר להצלחה אקדמית, חברתית, והצלחה בכלל מאוחר יותר בחיים. בתוך הקבוצה שלא דחתה סיפוקים היו כל הילדים עם הקשיים – לימודיים, חברתיים וכו'. נכון יותר להסיק שמי שדוחה סיפוקים הוא בעל יכולת מיוחדת שאין לרב הילדים (ולא הפוך – שמי שלא מצליח יהיו לו בעיות בהמשך). השאלה היא מה היא בדיוק היכולת הזאת. [ההבדל בממוצעי הSAT בין שתי הקבוצות יש הפרש של 210 נקודות, הבדל משמעותי.]

אחרי זה היו מחקרים רבים שבדקו את יכולת הניבוי של המטלה הזאת בכל מיני תחומים – צריכת סמים, משקל יתר, פיתוח הפרעות אישיות בפועל (לילדים עם סיכון גנטי).

השאלה היא - מה יש בדחיית סיפוקים שיכול לנבא כל כך הרבה דברים?

היום ננסה להבין מהם האסטרטגיות שילדים נוקטים כדי לדחות סיפוקים ובכך לבטא את כח הרצון שלהם.

בפסיכולוגיה נהוג להתייחס לIQ כמנבא הצלחה בחיים, והמחקר הזה אומר – יופי, אבל זה לא מספיק.

באילו אסטרטגיות השתמשו הילדים?

בגדול – הפניית הקשב מהגירוי ה'חם' לגרויים אחרים: עצימת עיניים, שירה, התעסקות במשהו אחר, הפניית מבט...

שליטה על קשב היא חלק חשוב מויסות עצמי.

הילדים שהבינו את האסטרטגיות הם שהצליחו יותר. האחרים לפעמים עשו בדיוק הפוך ממה שרצוי – למשל, הריחו את המרשמלו, וזאת התמקדות באספקטים החמים של הגירוי.

--מטלת "אל תחשוב על דב לבן"--

נורא נורא קשה!

מחקר מצא שילדים בגיל שנה וחצי שהתמודדו טוב יותר עם ניתוק מהאם הצליחו יותר בדחיית סיפוקים בגיל 4. למה? כי הם הפנו קשב למשהו אחר!

מעבר לכך, בגלל שהמחקר כל כך מוקדם הוא מציע שיש מרכיב אישיותי – גנטי, פרהדיספוזיציה ליכולת הזאת.

נמצא שילדים מרקע סוציואקונומי נמוך הצליחו פחות בדחיית סיפוקים מאשר ילדי החוקרים בסטנפורד. מדוע?

• ייתכן שזה קשור במרכיב גנטי ביכולת הזאת – ההורים שלהם היו נמוכים יותר ביכולת הזאת ולכן פחות מוצלחים, וגם הילדים קיבלו פחות מהיכולת הזאת בתורשה.
• מרכיב של לימוד – לילדים בסטנפורד יש סביבה שמעודדת וגם נותנת הזדמונויות רבות ללמידת דחיית סיפוקים.

מחקרים מראים שדחיית סיפוקים היא יכולת שניתן לרכוש ולהשתפר בה.

פרזנטציה של נימרוד ודניאל

למידה באינטראקציה - שיעור 5 - קונסטרוקטיביזם

שיעור 5 – 20.11.2012

נתחיל בהקדמה שתספק הקשר למאמרים.

גישה קוגניטיבית קלאסית ללמידה -

מודל של שידור transmission. הלומד קולט, רושם וסופג שדר, ידע. “אני רוכש ידע". עולם מושגים שלקוח ממדעי המחשב (הגישה הקוגניטיבית התפתחה יחד עם מדעי המחשב). מתייחסים לסביבה כמקור קלט. מעבר לזה, אין עניין אינהרנטי בסביבה – לא החברתית ולא הפיזית. מדברים על קשב, פתרון בעיות, זיכרון, פיתוח מומחיות. למידה בחיי היומיום היא לא נושא למחקר בפני עצמו, זה איכשהוא מובלע בתוך מחקרים אחרים – על זיכרון, פתרון בעיות, מושגים... לא מתעניינים בכלל באינטראקציה – המחקרים מנסים לבודד את האדם מכל גירוי חיצוני, סביבה מעבדתית מאד סטרילית. מביאים אדם למעבדה ומנסים ללמד אותו מושג חדש (מושג תפל) לגמרי שהוא לעולם לא נתקל בו. כמובן, שבעולם האמיתי זה לא כך – אנחנו לומדים על דברים אחרי שכבר נתקלנו בהם בהקשרים שונים.

בשנות ה70 מתחילים מחקרים על זיכרון – איך מאחסנים ושולפים מידע. בשלב זה חוקרים מתחילים להיתקל במאמרים (מתורגמים לאנגלית, לראשונה) של פיאז'ה וויגוצקי.

גישה קונסטרוקטוביסטית ללמידה = גישת ההבניה (זו סוג של גישה קוגניטיבית חדשה) -

גישה של פיאז'ה.

מתמודדת עם למידה של דברים מורכבים יותר (עד אז המושגים שנבחנו במעבדות היו מוגדרים-היטב).

• הנחת היסוד היא שהאדם מונע על ידי סקרנות, הרצון להבין, להסביר ולנבא. הוא חקר ילדים קטנטנים בתהליכי למידה. בתצפיות אפשר לראות שהם מתנהגים כחוקרים קטנים – חוזרים על כל דבר מספר פעמים כדי להבין מהי החוקיות וכו'.
• הנחה נוספת היא שהאדם בונה תיאוריות ומשמעויות על מנת להסביר את העולם.
• כאשר אדם נפגש במידע חדש הוא מפרש אותו על פי ההבניות והסכמות הקיימות שלו.
• פיאז'ה תורם כי קיימים שני גורמים שהחיבור בינהם בונה את המשמעות של אירוע – נתונים מבחוץ ודרכי ארגון של הנפש.

מודל שיווי המשקל:

1. הטמעה – פירוש מידע חדש על פי מה שכבר ידוע לנו, הכנסה לסכמה קיימת
2. התאמה – במקרים בהם אין סכמה שמסבירה את התופעה שאני נתקלת בה, ובמקרה כזה מתאימים את הסכמות. כאן קורית הלמידה המשמעותית.

הגישה שלו מאד מושפעת מהכשרתו כפיזיולוג, בין היתר מושג ההומואוסטאזיס (שיווי משקל) – מושג שמסביר תופעות גופניות רבות. כך הוא הסתכל על למידה: כאשר פוגשים גירוי שסותר את הסכימה שיווי המשקל, האיזון מופר, ואז יש צורך להתאים את הסכמה כדי לחזור לאותו שיווי משקל נפשי-קוגניטיבי. (למשל, יש סכמות לפריט חי ודומם, ואז פוגשים עץ! יש להתאים את הסכמות כך שתהיה קטגוריית 'צומח' שתתאים למשהו שלא זז אבל חי).

השלכות עבור תיאוריות למידה -

ילדים מגיעים עם תפיסות שגויות שמשפיעות על הלמידה שלהם. חשוב שמורים יכירו את הסכמות הקיימות של הילדים, כדי ללמד באופן שלוקח בחשבון את התפיסות הקיימות. זוהי למידה דיאלוגית.

• דגש על הפרט כלומד עצמאי
• דגש על המפגש בין הפרט והסביבה הפיזית (ופחות על המפגש בינו לבין גורם ההוראה)
• תפיסת "הילד כחוקר" - הילד לומד הכי טוב אם הוא מונע מסקרנות.
• יש הפנמה מהעשיה המוטורית-הפיסית לתהליכים פנימיים (נקודת מחלוקת עם ויגודסקי) – יש השלכות לחינוך בגנים, למשל כדי להטרים למידת גיאומטריה הולכים באלכסון / במרובע.
• הילד במרכז

למידה והבנת מושגים מדעיים

פיאז'ה הוביל למחקר רב על התפיסות השגויות שילדים מגיעים איתם לבית הספר. ילדים מגיעים עם תפיסות אינטואטיביות (לא מתווכות ע"י הורים וכו'). אחד הנושאים שקל להדגים את התופעה עליהם הוא תופעות אסטרונומיות ואקלימיות. למשל מחקר לגבי תפיסות של ילדים לגבי כדור הארץ – התפתחות ההבנה לפי גילאים. זה מעניין, כי זה מקביל במידה מסויימת להתפתחות המדע באופן היסטורי.

מגדר וחברה - שיעור 5

שיעור 5 – 19.11.2012

היא מביאה את מכתב הקצינות (“הארץ", שם, שם). דוגמא נהדרת לפמיניזם ליברלי ובכלל לכל מה שקורה במדינה הזאת. זהו פמיניזם שדורש השתתפות שווה לנשים במישור הציבורי. זה הגל השני של פמיניזם ליברלי.

על פמיניזם ליברלי (וולסטונקראפט, פרידן)-

• תבונה – ההנחה של יכולת תבונית שטמונה בכל אדם ומבדילה בין נשים וחיות. כל אדם נולד עם יכולת לחשיבה רציונלית ולכן יש לו זכות לאוטונומיה, לחופש, להגשמה עצמית. וולסטונקראפט – הזכות להשכלה. העניין של הליברליזם בידע, נגישות של נשים לידע (פוקו – ידע זה כח) הוא קריטי באותה תקופה ועד היום.
• הזכות למימוש עצמי – להגשים את האוטונומיה ולהתמרד נגד מנגנונים שמגבילים את החופש של היחיד.
• אוטונומיה – היחיד הוא העומד במרכז החשיבה של הליברליזם.
• הפרדוקס של הליברליזם – מימוש זכות של מישהו אחד תפגע בזכות של מישהו אחר. לעולם אין מספיק משאבים בחברה, ולכן האתגר של המדינה הוא לעצב סדר חברתי שימקסם את החופש של היחיד באופן שלא יפגע ברווחת הקהילה. איך מגבילים את הכח של המדינה? על ידי ההפרדה בין הציבורי והפרטי. המדינה רשאית להתערב בתחום הציבורי (צבא, משטרה...) אך לא בתחום הפרטי (משפחה). ההפרדה הזאת היא הפרדה מגדרית שמאותגרת על ידי החשיבה הפמיניסטית. בראש הדאגות של המדינה יש הדאגה לא להתערב בחיי האזרחים. בין התחומים הפרטי והציבורי יש הירארכיה ויחסי כח (גבר שוביניסט לאישה בשחור: “לכי לעשות שבת!” אישה בשחור (תמר): “אבל אני לא יודעת לבשל!” גבר כנ"ל: “אז תלכי לטפל בילדים שלך!” אישה כנ"ל: “אבל אין לי!” גבר מתוסכל: “זונה").

הביקורת על הפמיניזם הליברלי:

(הערה מתודית: נעים קדימה ואחורה על רצף הזמן כדי להכיר את הבסיס עליו חולקים ואליו מתייחסים).

• ההגדרה של האדם כיצור תבוני היא תפיסה גברית (לא של גברים ביולוגיים, אלא תפיסה שמוסברת מתוך המיקום החברתי שלהם, מתוך הלגיטימציה שלהם להיות ולעסוק באותם תחומים שבחשיבה המודרנית דורשים חשיבה רציונלית, יכולת לקבל החלטות וכו'). עניין התבוניות / החשיבה הרציונלית כנחלה של גברים קשורה מאד למיקום של הגברים בזירה החברתית. כל זה קשור לזירה הציבורית ולציפיה מנשים שמבוטאת במשפט: “לכי לעשות שבת". התפיסה של האדם כאינדיווידואליסט עומדת מול תפיסות קולקטוויסטיות יותר.
• כשאתן מדברות על תבונה ושוויון אתן שוכחות שני דברים מרכזיים: אתניות ומין. הביקורת הזאת שמה במרכז את ההקשר שמקנה לנו את הזהות שמגדיר את היכולות והמגבלות שלנו, שנעדר בחשיבה הזאת (וולסטונקראפט היא דוגמא מצויינת, פרידן מזכירה את זה במקצת – המשפחות מהפרברים שם האינדיוידואליות מגיעה למיצוי). אנחנו נולדים עם צבע עור שמגדיר את המיקום שלנו בחברה. הנראותכשלעצמה בשדה החברתי הוא מעבר לשאלות של תבונה וכו'. [יש קישור בין צבע עור למיניות וליצריות – כמו באמירה שלשחורים יש איבר מין גדול, והם לא יכולים לחשוב, ייצריים יותר]. אנחנו לא נולדים שווים מהרבה בחינות – גזעית, לאומית, ולא רק מינית. אלו מאפיינים שקשורים בנגישות לידע. העניין שאנחנו לא נולדים שווים הוא מרכזי בביקורת. “השמים הם הגבול" וכל האתוס האמריקאי הזה זה שקר מוחלט. יש את עניין החקיקה – שווים בפני החוק, הפמיניזם תרם לזה הרבה אבל זה עדיין לא לגמרי עובד. יש נרטיב מאד חזק כזה במדינות המערביות. הטענה היא שגם בית המשפט מושפע מנורמות מערביות-גבריות, וזה בולט במיוחד במשפטים בנושאים כמו רצח על כבוד משפחה, אינוס נשים. שוק העבודה בנוי על היגיון גברי. הנורמה הגברית היא נורמה אוניברסלית, נטולה קטגוריות. בשיעור הראשון דיברנו על זה שהפמיניזם כבר לא מדבר על קטגוריה אחת בלי ההצטלבויות שלה (אישה-זקנה-יהודיה-משכילה...). בשביל להבין את החיים החברתיים ואת המיקומים של קבוצות שונות צריך לקחת בחשבון מכלול של קטגוירות. זוהי ההצטלבות שחסרה בחשיבה הליברלית, שטוען לאוניברסליות, וכתוצאה מהפמיניזם הזה נוצרה החשיבה על ההצטלבויות. יש לכך השלכות מחקריות.
• התיאוריה הליברלית שנשים צריכות להתאים את עצמן לנורמות הגבריות על מנת לקבל שוויון. (פרידן). מכאן נכנסים לשאלות כמו על העדפה מתקנת. בכיוון בכל הביקורת הוא שהפמיניזם הליברלי בנוי לפי מודל גברי (טייסות צבאיות).

וולסטונקראפט – דגש גדול על השכלה. סוף המאה ה18 – אישה צוברת השכלה כדי להשתמש בה בבית.

בטי פרידן – שנות ה50-60. עסקה בחיי הנשים בפרברים, במשמעות של רכישת השכלה שאין בה שימוש מבחינת הפסיכולוגיה של האישה. היא מדברת על דפרסיה קולקטיבית של נשים שרכשו השכלה מאד גבוהה ואז עברו לגור בפרברים עם מלא ילדים ואוטו יפה. סיבנו לנשים את הראש שהייעוד שלהן הוא לשבת בבית ולתפור, לקשט את הבית וזה. החשיבות הענקית שלה היא בכך שהיא עלתה על מלנכוליה קולקטיבית של נשים שיש להן משאבים שהן לא משתמשות בהם.

סאבא מחמוד:

היא יוצאת כנגד הפמיניזם הליברלי בכך שהיא מעמידה במרכז את ההקשר. הפמיניזם הליברלי האוניברסלי מניח הנחות כלל חברתיות לגבי האדם והחברה. היא אומרת שהפמיניזם הליברלי צמח בחברות מערביות, ואחת הטעויות התיאורטיות שלו היא בכך שהוא מניח הנחות כלליות על אדם, חברה ותרבות בלי להבין את ההקשר הכלכלי, תרבותי ופוליטי של חברות אחרות. היא מערערת על האוניברסליות.

על האג'נסי – היא אומרת שהאג'נסי שרגילים לחשוב עליו היא פעולה על הסדר החברתי – בד"כ התנגדות, חתרנות, שינוי. האמירה היא שכיצורים אנושיים אנחנו פועלים על הסדר החברתי. אבל, היא אומרת, המושג של אג'נסי מניח סוג של הזדמנות לפעולה אנושית שאיננו רלוונטי להרבה חברות בעולם. היא אומרת שאפשר להיות אג'ננטים גם בדרך אחר – של התמודדות. אג'נסי יכולה להיות גם פעולה בתוך יחסי כפיפות, עם דגש על פעולה על העצמי, שהופכת את הסבל לנסבל יותר. זה האג'נסי שמתאפשר בתנאים של משטר פטריארכלי. אין כאן יציאה בסגנון מערבי כנגד הסדר החברתי הפטריארכלי (כי זה לא אפשרי!) אלא לפעול במסגרתו. במקרה של קבוצות הנשים במצרים – דרך לימוד, דרך חוויה חדשה של קיום, שכבר איננה חוויה של כפיפות אלא חוויה של היותי אחרת בסדר החברתי.

מה שמעניין אותה הוא האופן בו התשוקה והרצון הופכים לפעולה (במקרה זה הלימוד) בתוך הקשר היסטורי חברתי. היא עוסקת בפרפורמנס של המידות הטובות. אין פה שאלה של הצדקה (נשים ימשיכו להיות מרוצות בתוך הסגד הפטריארכלי) אלא של התבוננות חדשה על מה שקורה.

היא מדברת על איך תודעה כפופה ומשוחררת יכולים לדון יחד.  

פילוסופיה חדשה ב' - שיעור 5 - קאנט (4)

שיעור 5 – קאנט (4) – 19.11.2012

התכנית להיום -

נסיים עם החושניות ונדבר על חלל וזמן,

ואש נעבור לתחום השכל, ואז נגיע ללב ליבו של הספר – האנליטיקה הטרנסצנדנדלית.

כמה אבחנות ומושגים -

1. לוגיקה פורמלית / לוגיקה טרנסצנדנטלית
2. שיפוט
3. דדוקציה מטאפיסית (גילוי קטגוריות)

לוגיקה פורמלית / לוגיקה טרנסצנדנטלית:

לוגיקה פורמלית - לחשוב בכלל – זה לוגיקה פורמלית. זהו המערך הבסיסי של חוקי המחשבה (למשל – חוק הסתירה, חוק השלישי המוצא וכו'. קאנט אומר שאת זה כולם מכירים. מה שהוא מחפש זה את התנאים ההכרחיים להתנסות באובייקט, לחשוב תוכן מסויים, אובייקט מסויים. זוהי לוגיקה טרנסצנדנטלית. לוגיקה פורמלית עומדת באופן בלתי תלוי בחושניות ובתכנים, בעולם. לוגיקה פורמלית היא התנאים לחשיבה בכלל.

קאנט לא סתם מחבר בין שתי סוגי הלוגיקות. הוא עושה משהו שאפשר להיראות כטריק. הוא מחפש להוציא מהלוגיקה הפורמלית משהו שהוא לוגיקה טרנסצנדנטלית ואז הוא יאמר שזה חל על כל מחשבה של אובייקט.

בלשונו של קאנט (עמוד 65): “מתוך ציפיה כי ייתכן שיהיו קיימים...” הוא מחפש משהו שיקשור בין מחשבה ועולם. שכל דבר שנתון בניסיון ייחיב את הדברים האלה. לוגיקה פורמלית לא מאפשרת לומר שזה שאני חושב אומר שיש משהו בעולם. השאלה היא מהם התנאים שדרושים כדי לחשוב משהו, שאם אני חושב משהו סימן שהם מתקיימים. בשביל זה צריך להניח (לגלות) מערכת חוקים מסויימת שמאפשרת חשיבה על אובייקטים בעולם. לוגיקה פורמלית היא תנאים לחשיבה בכלל, לוגיקה טרנסצנדנטלית היא תנאים לחשיבה על אובייקט (= על מושא).

כדי שנהיה יצורים חושניים רצפטיביים התנאים הם רק חלל וזמן – שנהיה יצורים חלל-זמניים. על זה דובר בשיעור שעבר. אבל הניסיון לא מורכב רק מחושניות, הוא מחייב גם שכל – יכולת המשגה. עתה אנחנו עוברים לתנאים של שכל, ובכך אנחנו עוסקים.

אבחנה חשובה נוספת היא בין אנליטיקה ודיאלקטיקה. דיאלקטיקה היא לוגיקה של תדמית. ללוגיקה יש שני היבטים:

1. איזה חוקים מאפשרים לי לדעת אובייקטים (זה אנליטיקה?)
2. למה אני מתייחס לעולם כאילו יש בו אובייקטים, המקומות שאנחנו עושים את הטעות ובטוחים שלדבר מסויים יש תכונות של אובייקט, אבל זאת הרחבת החשיבה על האובייקט באופן לא לגיטימי (למשל – לדון על האם לעולם יש או אין גבולות). זו הדיאלקטיקה, בה קאנט עוסק בחצי השני של הספר (לא נדבר על זה). זהו תחום שהוא כשל ושמו דיאלקטיקה או לוגיקה של תדמית. קאנט מכנה את זה לוגיקה כי הוא מצא היגיון גם באופן שבו אנחנו טועים. הוא מראה שזאת טעות שיטתית.

שיפוט:

איך אנחנו יודעים שאנחנו חושבים? (שאלה לכיתה. השאלה של קאנט היא מה זה לחשוב? איך אפשר לדעת שאנחנו יצורים חושבים?)

(...) האופן שבו אנחנו יצורים חושבים מקבל החצנה לאופן שבו אנחנו מושאים שחורצים משפט (-שיפוט). (זאת עוד לא המפיכה הלשונית!). לפי קאנט, הכושר לשכל הוא הכושר ליצור משפט. יש שאלה של פומביות – קאנט לא אומר שחייבים לדבר את המשפט. אפשר לטעון שבתוך הראש אנחנו לא הופכים מחשבות למשפטים, אלא רק לצורך קומוניקציה. אבל זה לא מה שקאנט אומר.

רוסו: אי אפשר לחשוב אם אין לנו שפה. קאנט לוקח את זה משם.

קאנט אומר שלחשוב זה תמיד דיסקורסיבי ותמיד עקיף – נעשה דרך משפט, טענת טענה.

קאנט לא אומר שצריך שפה כדי לחשוב, הוא אומר שאם אני טוען טענה סימן שאני חושב.

{הלוגיקה הפורמלית נותנת לנו את כל הצורות האפשריות לארגן אקט של שיפוט. האמירה היא שאם יש לי את כל צורות השיפוט (בלוגיקה) ושכל זה לשפוט אז (...). נחזור לזה.}

בעמוד 69 קאנט נותן רשימה של 4 תנאים לשכל – מושגים שצריך להניח כדי לחשוב מושא = לוגיקה טרנסצנדנטלית:

• מושגים טהורים ולא חושניים
• עוד תנאי שפספסתי (לא תלויים בהסתכלות?)
• מושגי יסוד – קבוצה של מושגים יסודיים מהם אפשר לבנות עוד מושגים
• שלוח המושגים יהיה שלם וימצה עד תום את מלוא המושגים של השכל – הרעיון הוא שתהיה רשימה סופית, סגורה שאי אפשר לשנות (זאת קבוצת הקטגוריות?).

הדדוקציה המטאפיסית:

מה זה לחשוב? לשפוט

מה זה לשפוט? לוגיקה פורמלית: יש קבוצה של משפטים שמאפשרת לארגן אקט של שיפוט, יש לנו את כל צורות השיפוט (נתונות בלוגיקה הפורמלית)

אם אפשר ליצור הקבלה

בין

קבוצת צורות השיפוט של הלוגיקה הפרומלית

לבין

קבוצת המושגים של הלוגיקה הטרנסצנדנדלית

אז (וזה מהלך הדדוקציה המטאפיסית, כי אין כאן ממש גזירה אלא אנלוגיה – זה המהלך הכי חלש של קאנט בספר [המרצה מכנה את המהלך 'המעידה הקטנה של קאנט'], קאנט מנסה להקביל כדי שהוא לא יצטרך לתת רשימה אינסופית של מושגי השכל. הוא רוצה שהרשימה לא תהיה אינסופית ולא שרירותית. כדי לעשות את זה הוא מוצא הקבלה בין רשימת צורות השיפוט, שהיא כבר סגורה ומוגבלת, לבין מושגי השכל. מה הקשר? שיפוט מחבר את שניהם. הרעיון הוא לומר שצורת השיפוט של לוגיקה פורמלית היא אותה צורה של לוגיקה טרנסצנדנטלית.)

נקבל שאנחנו יודעים את כל הצורות בהן אפשר לחשוב, כלומר שהתנאים לחשוב אובייקט, הלוגיקה הטרנסצנדנדלית, היא קבוצה סגורה ומוגבלת.

הרווח כאן הוא שהוא קיבל מערכת סגורה של תנאים שמאפשרים לחשוב אובייקט.

קאנט אומר שכשאנחנו עושים אקט של הכרת אובייקט אנחנו עושים דבר מה דומה לחריצת משפט, כי אנחנו לוקחים קבוצה מסויימת של נתוני חושים ומארגנים אותם סביב דבר שנקרא אובייקט (?).

הקטגוריות: (12): אחדות... מציאות, הכרחיות. כל אחת מאלה עומדת מול צורת שיפוט.

צורות שיפוט: א' הוא ב', אם א' אז ב', וכו'.

האם אנחנו חושבים משהו באופן מיידי?

אנחנו יצורים מסנטזים ולא יצורים שתופסים דברים באופן אינטואטיבי.

הכרה אצלנו כיצורים לא נעשית לעולם באופן מיידי (אלוהים יכול).

שכל אינטואטיבי לפי קאנט – הכרה בו זמנית של הפרט ושל הכלל המתאים לו (בניגוד לשכל דיסקורסיבי). לפי קאנט, כל ידע שלנו כרוך בפעילות שאנחנו עושים (למשל – שיפוט או סינתזה. עשיית פעולה כדי לארגן דברים באופן שניתן לחשיבה). החשיבה תמיד מורכבת, אנחנו יצורים מושגיים.

אנשים לקחו את הרעיון הזה קשה! אין ניו אייג' אם אנחנו כאלה יצורים סינטטיים, כי אין שום יכולת לתפיסה אינטואטיבית.

החשיבה שלנו על העולם לעולם לא ישירה, היא תמיד מתווכת על ידי מושגים.

דוגמא: כדור הארץ הוא עגול. איך אנחנו חושבים את זה? אנחנו זקוקים להכללה של המושג עגול על המושג כדור, ואז אנחנו מבינים, מבחינים את זה מדברים אחרים. אנחנו לא תופסים את הדבר הזה באופן בלתי אמצעי.

יש שיתעקשו שזה לא המודל היחידי לחשיבה, (הכוונה למודל הדיסקורסיבי, החלה של כללים).

מושג ההרכבה:

קאנט אומר שכל הכרה או מחשבה שלנו תלויה בפעולה של הרכבה, כלומר לוקחים אוסף של דברים שמגיעים מהתנסות ואז הופכים אותם ממשהו כאוטי למשהו בעל סדר על ידי פעולה של הרכבה. עכשיו אנחנו יודעים מהי מערכת החוקים שמאפשרת לעשות את ההרכבה הזאת.

באמצעות מה אנחנו מחוקקים? במצעות הקטגוריות או צורות השיפוט. מסתבר שהשכר מארגן, או כופה את המבנה שלו, באמצעות הקטגוריות האלה. זה באמצעות הרכבה / סינטזה.

איך נגע שאנחנו חייבים אותם?

כי נבין שזה תנאי לאני, לתודעה עצמית.

פסיכותרפיה - תהליכים ותוצאות - שיעור 4

שיעור 4 – 13.11.2012

---פרזנטציה של בן---

התייחסות לפרזנטציה ולמאמר -

הם לקחו חלק ממה שקזדין אומר, אבל חסרים כמה דברים:

• לא בדקו מתאם בין שינוי במכניזם ובסימפטומים (בדיקה – האם המכניזם הוא מתווך?). מחשיד... אפשר לבדוק time lagged משהו, דבר שמודד האם השינוי במכניזם בפגישה טיפולית מנבא את השינוי בסימפטומים בפגישה הבאה.
• (לא מדדו במהלך הטיפול).
• האם אנחנו באמת רוצים הרכב קבוצה טהור? מתח בין תוקף פנימי ותוקף חיצוני. אם לא כוללים אנשים עם קומורבידיות, למשל, אז מוציאים 20% מהלוקים בGAD. זה נתח רציני. כנ"ל לגבי טיפול תרופתי.
• יש בעיה יסודית בכך שהמראיינים הם דוקטורנטים במעבדה, וזה משום שכנראה יש להם הדרכה קבוצתית, והם יודעים בדיוק מה קרה בכל טיפול (מצד שני, יש מדדים נוספים).
• גודל המדגם – קטן מאד. 30 זה מינימלי לקבוצה, להם היו 15 בקבוצה.
• אפשר לקחת בחשבון כשמדברים על נתונים חסרים שיתכן שיש דברים שהוסרו בעריכה – יש הרבה לחץ לחסוך מקום.

(באופן כללי - הסיכום קצת חסר, להשלים)

איך להשתמש בדאטא?

• אם אוספים מספר מדדים בכל סשן, אם משתמשים בנתונים?
  • היום דורשים מעבר לאנובה HLM – רגרסיה מורכבת שבה אפשר להכניס מרכיב של זמן. עושים גם מתאמים בתוך נבדק כדי לבדוק אם המתאם שנמצא הוא מובהק או לא.
• האם צריך קבוצת ביקורת כדי להבין מנגנונים? שאלה מורכבת. אם הטענה היא שהמכניזם משותף לכל סוג טיפול, לא נראה הבדל (אפשר לטעון שגם בתרופות מדובר באותו מכניזם).
• אנליזה של הדאטא – איך מתארים תוצאות?
  • תיאורי
  • מתאמי
  • אנובה, מבוסס על רנדומיזציה של קבוצות (??)
  • --> אפשר לתמוך בדרכים שונות לעשות את זה. חשוב לקבל החלטה מראש, כדי למנוע מצב של משחק עם הנתונים כדי לקבל תוצאה מובהקת.

המחקר של קזדין -

הוא מדבר על מחקר של טאנג ודרוביס (צריך להיזהר מלסמוך על ציטוטים משהו, קזדין, למרות היותו חוקר מוכר ומוערך, מצטט כאן לא נכון. נראה שהוא בכלל לא קרא את המאמר...).

המחקר של טאנג ודרוביס – הם רוצים לגלות את המנגנון ולשם כך הם מאתרים, אמפירית, 'קפיצה' בטיפול (שינוי דרמטי בין פגישות שנשמר לאורך זמן) ואז הם בודקים מה היה פגישה – שתיים לפני הקפיצה, ומה היה בפגישה אחרי. הגורמים שהם בדקו הם: הברית הטיפולית, שינוי קוגניטיבי ותסמינים (BDI -מודד דיכאון). הם מצאו שבין הפגישות היה שינוי בקוגניציות לגבי עצמם של המטופלים, אחר כך היה שינוי בתסמינים, ורק אחר כך (אחרי הקפיצה) שינוי בברית הטיפולית.

קזדין מצטט שלפי טאנג ודרוביס אין הוכחה ששינוי בברית הטיפולית גורר שינוי בתסמינים.

גם ברפליקציות נמצא דבר דומה – שינוי קוגניטיבי גורר שינוי בתסמינים. קזדין יצא לא משהו :(

סטראנק וברבר בדקו את המחקרים שבדקו את השינוי בתסמינים לפני הברית הטיפולית (בד"כ זה הפוך מתוך טענה שדרושות כמה פגישות כדי לייצב את הקשר). הם מצאו ששינוי בתסמינים הוא שגורר את השינוי בברית הטיפולית.

שאלה: אם בודקים בפגישה 4 האם הברית הטיפולית מנבאת את תוצאת הטיפול, האם זה מתווך (כלומר, קשור למכניזם)? לא, זה ממתן. השאלה היא האם רמת הברית בפגישה 4 מנבאת את תוצאות הטיפול דומה יותר לשאלה האם מגדר מנבא תוצאות טיפול. אם רוצים לדבר על הברית הטיפולית כמתווך, כמנגנון אז צריך למדוד פעמים רבות במהלך הטיפול. תיווך אמור להיות טמפורלי, מתאם (או רגרסיה) אינם מספיקים כדי לבסס גורם מתווך.

אייזנק -

אייזנק ומיל קיבלו פרסים כהפסיכולוגים הקליניים המשפיעים ביותר. הוא חקר גם אישיות – במיוחד מוחצנות מול מופנמות, בנה את האייזנק EPI. מתח ביקורת די קשה על טיפולים אחרים (?). נפטר לפני כ-5 שנים. ב2004 כתב מאמר בו הוא אומר שהוא עדיין עומד על מה שאמר ב1952, ומציג טיעונים ללמה האמירות שלו עדין תקפות, שאין הבדל בין טיפולים מסויימים וקבוצות ביקורת.

וומפל הוא הקיצוני ביותר בהקשר הזה- הוא אומר שכל טיפול עובד באותה רמה, אין שום הבדל בין טיפולים the dodo bird effect. הוא אומר שהתיאוריה לא משנה, פגישות טיפוליות עוזרות, התיאוריה לא משנה.

אייזנק חולק על וומפל בנקודה אחת – הוא אומר שיש יוצא מן הכלל – טיפול התנהגותי עוזר יותר.

מה הוא מנסה לומר? שאין ביסוס לאמירה שפסיכותרפיה יעילה.

זה המאמר האמפירי הראשון שאנחנו קוראים.

מה הבעיות במה שהוא עשה?

עולה גם שאלה האם אנחנו מבקרים את המתודולוגיה שלו בגלל שלא נח לנו עם ההשלכות של התוצאות.

• קבוצת ביקורת – לא כל כך סביר לצפות שהם לא קיבלו טיפול. ייתכן מאד שכולם טופלו!
• מטופלים באשפוז הם במצב יותר חמור, יש יותר רגרסיה לממוצע – ומצד שני, בד"כ נהוג לומר שחומרת סימפטומים מנבאת פחות תגובה לטיפול.
• הוא מודד כמה מטופלים שוחררו. שחרור לא בהכרח מעיד על שיפור – זה יכול להעיד על חוסר תגובה לטיפול.
• אנחנו לא יודעים כמה מהאנשים ששוחררו הלכו לטיפול אחר כך. ייתכן שחלק גדול מהנבדקים שהסכימו להשתתף בחקר הלכו לטיפול. זה מאד סביר ללכת לטיפול המשך אחרי שחרור מטיפול.
• בגלל כל אלה אי אפשר להשוות בין המדדים.
• מדדים לא שווים להצלחה.

קשה לקבל החלטות על סמך המחקר הזה, אבל אייזנק הצליח לעורר פרובוקציה – היו המון תגובות למאמר שלו, במשך שנים אחר כך.

ברגין (במצגת)

לאורך השנים חוזר גודל אפקט די עקבי של ההבדלים בחרדה בין טיפולים התנהגותיים ולא התנהגותיים.

הוא הגיב הרבה יותר טוב מקודמיו. הוא אומר שיש הרבה מחקרים יותר מעודכנים ומראה שיש שיפור של 2/3 בטיפול ושיפור ספונטני (בבדיקה נאותה) הוא יותר בכיוון של 1/3, שזה פי שתיים. א-ב-ל זה לעומת רשימת המתנה. Attention - פלסבו (טיפול לא מגובה תיאוריה) מראה שיפור של כ50%. זה מאתגר- אם 50% מהאנשים מגיבים לפלסבו זה בגלל משהו שהמטפל עשה או שזה בגלל משהו שקשור למטופל או למשהו חיצוני.