יום שלישי, 20 בנובמבר 2012

ויסות עצמי - שיעור 5


שיעור 5 – 20.05.2012
דחיית סיפוקים אצל ילדים

אחד הקשיים במחקר בילדים הוא השוני הגדול בין מבוגרים וילדים.
(היא מחלקת לנו קינדר :) ).
מישל, שודה ורודריגז 1989 - ניסוי המרשמלו(או שוקולד, לפי העדפת הילד). יושבים מול מרשמלו אחד, ואם מצליחים להתאפק עד סוף פרק הזמן מקבלים עוד אחד. אם לא מצליחים להתאפק מצלצלים בפעמון ואוכלים רק את המרשמלו האחד.

הרצאת טד (של פוזאדה), בה מדברים על התמודדות שונה של ילדים עם המטלה. התוצאות הן שבגיל 4 המטלה קשה מאד – 2/3 מהילדים נכשלים, ואפילו לא מצליחים לצלצל בפעמון לפני שהם אוכלים. הטענה היא שהצלחה במטלה הזאת היא המנבא הטוב ביותר להצלחה אקדמית, חברתית, והצלחה בכלל מאוחר יותר בחיים. בתוך הקבוצה שלא דחתה סיפוקים היו כל הילדים עם הקשיים – לימודיים, חברתיים וכו'. נכון יותר להסיק שמי שדוחה סיפוקים הוא בעל יכולת מיוחדת שאין לרב הילדים (ולא הפוך – שמי שלא מצליח יהיו לו בעיות בהמשך). השאלה היא מה היא בדיוק היכולת הזאת. [ההבדל בממוצעי הSAT בין שתי הקבוצות יש הפרש של 210 נקודות, הבדל משמעותי.]

אחרי זה היו מחקרים רבים שבדקו את יכולת הניבוי של המטלה הזאת בכל מיני תחומים – צריכת סמים, משקל יתר, פיתוח הפרעות אישיות בפועל (לילדים עם סיכון גנטי).

השאלה היא - מה יש בדחיית סיפוקים שיכול לנבא כל כך הרבה דברים?
היום ננסה להבין מהם האסטרטגיות שילדים נוקטים כדי לדחות סיפוקים ובכך לבטא את כח הרצון שלהם.
בפסיכולוגיה נהוג להתייחס לIQ כמנבא הצלחה בחיים, והמחקר הזה אומר – יופי, אבל זה לא מספיק.

באילו אסטרטגיות השתמשו הילדים?
בגדול – הפניית הקשב מהגירוי ה'חם' לגרויים אחרים: עצימת עיניים, שירה, התעסקות במשהו אחר, הפניית מבט...
שליטה על קשב היא חלק חשוב מויסות עצמי.
הילדים שהבינו את האסטרטגיות הם שהצליחו יותר. האחרים לפעמים עשו בדיוק הפוך ממה שרצוי – למשל, הריחו את המרשמלו, וזאת התמקדות באספקטים החמים של הגירוי.

--מטלת "אל תחשוב על דב לבן"--
נורא נורא קשה!

מחקר מצא שילדים בגיל שנה וחצי שהתמודדו טוב יותר עם ניתוק מהאם הצליחו יותר בדחיית סיפוקים בגיל 4. למה? כי הם הפנו קשב למשהו אחר!
מעבר לכך, בגלל שהמחקר כל כך מוקדם הוא מציע שיש מרכיב אישיותי – גנטי, פרהדיספוזיציה ליכולת הזאת.

נמצא שילדים מרקע סוציואקונומי נמוך הצליחו פחות בדחיית סיפוקים מאשר ילדי החוקרים בסטנפורד. מדוע?
  • ייתכן שזה קשור במרכיב גנטי ביכולת הזאת – ההורים שלהם היו נמוכים יותר ביכולת הזאת ולכן פחות מוצלחים, וגם הילדים קיבלו פחות מהיכולת הזאת בתורשה.
  • מרכיב של לימוד – לילדים בסטנפורד יש סביבה שמעודדת וגם נותנת הזדמונויות רבות ללמידת דחיית סיפוקים.

מחקרים מראים שדחיית סיפוקים היא יכולת שניתן לרכוש ולהשתפר בה.


פרזנטציה של נימרוד ודניאל


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה