תעתועי התודעה - שיעור 2

שיעור 2 – תמורות בהגדרת הסובייקט

השאלות בבסיב הקורס הזה העסיקו את האנושות משחר ימיה – מיהו האדם וכו', כאשר החל משנות ה-80, התחילה התקופה הפוסט מודרנית שמערערת על האפשרות להגדיר "אני", או "אדם" באופן שמתאים לכלל האנשים.

דיברנו על שוקולד מחדרי המתים, ועל תחושת החוסר נוחות שהיצירה מעוררת בנו – מי קניבליזם: מצד אחד, השוקולד מעורר תיאבון, וצמד שני לאחר שאנחנו מבינים למה נמשכנו אנחנו נרתעים מהתיאבון שזה עורר.

מישהו אומר שאם היו עושים לאמנות פסיכואנליזה היינו מגלים שיסודה בפרקטיקות של חניטה – הנצחת הגוף אחרי המוות (רעיון שמהדהד גם מסיפור על אישה שציירה את הקונטור של אהובה על הקיר, והוא יצא למלחמה ונהרג).

ביל ויולה, Ocean without a shore:

נראה עבודת ווידאו של אומן מחלוצי אומנות הווידאו – ביל ויולה. אומנות הווידאו נולדה בשנות ה-60 עם טכנולוגיית הווידאו, ויש לה אוריינטציה פוליטית. ויולה אינו פוליטי – הוא עוסק בחוויה האנושית – חיים ומוות, מים ואש, בין היתר הוא מתעד את גסיסת אימו, לידת אחד מילדיו. נראה עבודה מאוחרת משנות האלפיים שעוסקת בגבול בין חיים ומוות. הוא מייצר קיר שקוף של מים זורמים בצורה שהמים שקופים לחלוטין והדמות עוברת את הקיר.

ניתוח:

שינוי בצבעוניות – התחיל שחור לבן, מטושטש, מעורפל (השתמש בווידאו אנלוגי), ואחרי המעבר של המים רואים את הצבע האדם של השמלה (צולם בטכנולוגיה הכי מתקדמת). יש טשטוש מגדרי (נעסוק מאוחר יותר ביצירות שעוסקות בכך). הקצב מאד איטי slow motion – טכניקה בה עובד ויולה בשנים האחרונות, ומפרקת את ההתרחשות לסגמנטים הקטנים ובלתי נראים, כך שאנחנו ערים לכל פרט.

היצירה מוצגת על מסכי פלסמה בכנסיה – מקום שעוסק בחיים ומוות גם בטקסים וגם בכך שהיא משמשת מקום קבורה.

זרם המים מעלה קונוטציות של הטבילה בנצרות, ומשם הסמליות הולכת אחורה ללידה. למים יש בהקשר הזה משמעות כפולה – סמל ללידה וסמל למוות. בהקשר זה יש גם את שם היצירה – אוקיינוס ללא חוף. (אם אין חוף לא ברור איך נכנסים אליו, ואי אפשר לצאת ממנו).

תחיית המתים כאן מתקשרת לפנטזיה של הרצון ליצור קשר עם מי שמת.

ויולה נורא מתעקש על השקיפות של המים וזה לוקח אותנו למשחק בין המוחשי והדמיוני.

אנחנו רואים את הדמות גם מהפנים וגם מהגב.

דימוי חזק של הגבול הבלתי עביר בין החיים והמוות ושל הפנטזיה האנושית שניתן ללכת ולחזור – כמו מאגדות בהן עוברים דרך המראה ומגיעים לעולם אחר.

יש תרשים של איך ניגשים לניתוח יצירות אומנות, וכך נידרש גם במבחן.

ניתוח לפי התרשים:

שם היצירה:

קונוטציות – נצח ואינסופיות, תעיה, הליכה לאיבוד, המוות כמימד נצחי בניגוד לחיים שהם אינסופיים, דיכוטומיה – חיים מוות.

חומרים:

קונוטציות - לידה, מים, טבילה, טוהר, טקסי טהרה, מוות.

מדיום וטכניקה:

מיצג ווידאו (כי הסרט הוצב במבנה שיש לו אפיון), שילוב של ווידאו אנלוגי עם ווידאו דיגיטלי.

מאפשר ליצור מימד של זמן על העבודה, ומאפשר משחק עם רצף הזמן גם במימד המטאפורי. במישור של המשמעות מדובר על החזרה מהמוות. המעבר בין הממדים מאפשר לרמז על הגבולות בין המציאות ועל החציה של הגבולות.(רוחות רפאים). האוקיינוס הוא מטאפורה אוניברסלית ללא מודע. המעבר של קיר המים כמעבר בין רמות שונות של תודעה – אולי המוות הוא סוג שונה של תודעה.

הבחירה במדיה משרתת את הרעיון של החד כיווניות – חוסר אפשרות לתקשורת עם העולם האחר (לעומת הצגה, למשל, בה יש אפשרות לתקשורת דו כיוונית).

אתר:

הכנסיוה כמייגת את המוות, ממדים טרנסצנדנטליים של הקיום, מסתורין של הקיום. הבחירה באתר מטעינה על העבודה את כל המשמעויות שנלוות לכנסיה.

סאונד:

גם הסאונד הוא חלק מהמיצג. בכנסיה יש לו אפקט חזק, כי הוא מגיע מכמה כיוונים – לרב במיצגים כאלה יש חוויה צלילית עוטפת – מערכת ראונדף רמקולים מאד משוכללים.

יש הבדל בין סאונד ומוסיקה, אלו שני כלים שונים. יש בסוגה הזאת שימוש רב בסאונד. הכלי שאנו שומעים שתמזג במקום - זהו עוגב. הסאונד מושמע בלופ. זה מוציא את הסונד ממוסיקה רגילה, שבה אנחנו מתפים להתפתחות. יש מעט מאד צלילים – אוצר המילים הסונולי מוגבל. הצלילים הם מאד טבעיים ובסיסיים בחשיבה המוסיקלית המערביתצ, וכל זה יוצר תחושה של קדושה שמשלים במהלך יפה את החלק הוויזואלי.

יצירות מופת - שיעור 2 - אדיפוס המלך

תודה למעין אמיר על הסיכום :)

יצירות מופת בספרות עולם- שיעור 2: אדיפוס

1.     מבנה- טרגדיה יוונית דומה לאופרה של העידן החדש (מסוף המאה ה-18). ישנה שזירת קטעים מוזיקליים וקטעים מדוקלמים  (לא מושרים). הקטעים המושרים מבוצעים ע"י מקהלה שמורכבת מזקני תביי, בעוד שהקטעים המדוקלמים מתנהלים בין הדמויות הפועלות שבמקרה של אדיפוס המלך מוגבלות לשלוש: אדיפוס, טירסיאס ויוקסטה. קריאון אינו דמות מספיק חשובה בעלילה. טירסיאס, הנביא העיוור, חשוב ממנו בהרבה. קריאון הוא דמות משנית, יריב פוטנציאלי של אדיפוס. שני יריבים: הרועה והשליח מקורי נטוס. חשוב להיות מודעים לחילופים בשזירה בין הקטעים המושרים לבין הקטעים המדוקלמים.

·       פרולוגוס- המחזה נפתח בפרולוגוס- מבוא מדוקלם, משורה 1 ועד שורה 150 (בחלק מהדקלומים התרגום מסתמך על מהדורות אחרות, אך אין חריגה של למעלה מ-3 שורות).

·       פרודוס- לאחר מכן מגיעה המקהלה, שבא בפרודוס (ביוונית זו מילה הקשורה לשיר). המקהלה אינה מוסיפה דבר לעלילה, אלא באה לפרש אותה. היא בעלת מעמד מתווך בין הצופים לדמויות הפועלות.

·       אפיזודות- לאחר השיר הראשון של המקהלה יש אפיזודה (פרק) בין טרסיאס הנביא לאדיפוס. טרסיאס מגלה לו את הכל מרוב זעם על אדיפוס, ומכיוון שאדיפוס מושפע מהזעם שלו הוא לא מבין את הנבואה ולא מאמין לה. זה מצב פרדוקסלי בו אדיפוס אמור לדעת כבר הכל אך לא מפנים את האמת הנוראה הזו שמבוטאת הנבואה.

·       מקהלה

·       אפיזודיום שני: בין אדיפוס לקריאון- גיסו של אדיפוס רוצה לעזור לו והמלך חושש מקשירת קשר (שורות 513-633)

·       אפיזודיון שלישי: הדיאלוג הגורלי עם...

·       רביעי: הגעתו של השליח מקורי נטוס שמגלה פרטים חשובים לאדפוס ואח"כ אינטרנצו.

·       חמישי

·       שישי- דיווח על כל התוצאות הטראגיות של האמת: התאבדותה של יוקסטה והעונש שאדיפוס מטיל על עצמו כאשר הוא גורם לעצמו להתעוור באמצעות נעיצת סיכותיה של יוקוסטה בעיניו כדי לא לראות את האנושות ממנה הוא כה מתבייש. לאחר מכן אדיפוס מגלה את עצמו למדבר. חשוב לציין שכל הדמויות כולל הנשיות גולמו ע"י גברים.

השזירה בין הקטעים המושרים למדוקלמים:

באופן מסורתי כל האריות הללו שדומות לאריות של האופרה הושרו בדיאלקט הדורי (דורי- עדה מסוימת ביוון העתיקה).  הלהג הזה לא היה ברור ליוונים של המאה ה-5 לפנס. זו לא הייתה השפה השגרתית לאתונה של התקופה.

לעומת זאת, הקטעים המדוקלמים היו בלהג אקטי- הלהג של אתונה- הדמויות דיברו כבני אדם. הפער הזה בין הקטעים המדוקלמים למושרים, עונה לפער אחר. הציבור באתונה הקלאסית לא האמין בדמויות המיתולוגיה היוונית. הדברים הללו היו פרימיטיביים לעומת המאה ה-5 לפנ"ס. זאת בעוד שהמקהלה שמורכבת מהחכמים, זקני תבי, שמבטאים את השכל הישר, הם אלה שמדברים ושרים בשפה לא ברורה, כך שהשכל הישר מעוות ולא מובן. לעומת זאת, הדו שיח האלים והאגרסיבי שצץ מן העבר הרחוק של המיתולוגיה דווקא דוברות בשפת אנוש. לסיכום, השזירה הזו היא שנותנת את כל הקסם. שני המרכיבים העיקריים של השזירה עומדים זה מול זה בקונטרסט מאוד מודגש.

נדגיש שפרט לשלושת הדמויות העיקריות, ישנן דמויות ללא שם.

2.     חטא- מדוע אדיפוס רצח את אביו ושכב עם אמו? הוא אינו אשם. הדבר נובע מקללה שהוטלה על סביו של אדיפוס, לפרקוס, שביצע חטא. המחזות הללו הוצגו במהלך טקס דתי (מאה 5 לפנה"ס). טקסים אלה היו קרואים "תחרויות של מחזות" ונועדו לכבד את אל התיאטרון דיוניסוס. כל אחד מהמתחרים היה מציע 3 מחזות הקשורים לאותו מחזור מיתולוגי. פרט לאדיפוס, היה מחזה שקרוי ליוס (אביו של אדיפוס), אחריו המחזה אדיפוס. אחריו- שבעה נגד תבי. לפרקוס פיתה את הבן של המארח שלו ומשום ששבר את האמון מול המארח הוטלה קללה על ליוס, אדיפוס, ובניו של אדיפוס.  החטאים משתלשלים עד שכל חטא חמור מקודמו, עד שהטרגדיה מסתיימת בסיפור העצוב של אנטיגונה שלא מוזכר בטרילוגיה הזו. בגלל הקללה הראשונית שנובעת מחטא קדמון, כל דור מבצע חטא שגורר חטא מיד לאחר מכן כך שבעצם לא יוצאים ממעגל החטאים, מעגל שרק האלים יכולים לשבור.

3.     גורליות- החטא מחולל תגובה מן הגורל. הגורליות הזו היא שדנה למוות את הגיבור הטראגי. כמה פעמים ביצירה אנו רואים שהגיבור הזה נידון לפורענות מאז שהוא נולד, כך שהמסקנה הברורה היא שעדיף היה שלא יוולד לעולם. זה נאמר בפירוש בשורה 1354, כאשר אדיפוס עצמו אומר שאילו גווע היה נמנע הסבל מיקירו ומעצמו. הוא מתחרט על כך שלא הומת ע"י הרועה שבידיו הוא הופקד כדי למות. למעשה, אדיפוס נולד בטעות. סופוקלוס בניגוד לאיסקילוס (המשורר הטראגי הראשון) שמציג דמויות פסיביות לחלוטין שאינן יכולות להשתחרר מהגורליות, הופך את מעמד הגיבור הטראגי מול הגורליות לגמיש יותר. אולם, דווקא משום שהדמות אצל סופוקלס חופשית יותר היא מנצלת לרעה את החופש הזה, ודווקא ההתעקשות של אדיפוס היא שמחמירה את גורלו האכזר. ככל שהוא מנסה לברוח מגורלו, כך הוא יותר חשוף להשתוללות הגורל נגדו. ככל שהוא מנסה להיטיב את מצבו כך הוא נופל יותר לפח הגורליות. נשאלת השאלה האם הדחפים האלה שמביאים אותו לאסון הגדול מביאים לתוצאה הטראגית. סופוקלס בכתיבתו מבטא תפיסה מתקדמת ביוון של המאה ה-5 לפנה"ס- הוא מציג דמויות מורכבות השותפות לאסון ויש להן אחריות מסוימת על גורלן. זה החידוש של סופוקלס. הדיון על חופש האדם, הברירה החופשית- ניתנת לאדם האפשרות להיוושע מהגורליות ובטרגדיה אנו רואים כיצד החופש נוצל לרעה ע"י הגיבור שהוא גם הקרבן (אף שניתנו לו שלל הזדמנויות לשנות את גורלו לטובה). עצם העובדה שהגורליות דוחפת את האדם לנצל את החופש שלו היא דרך להגיד שהגורליות חזקה יותר מהחופש. חידוש נוסף הוא הכנסת דמות שלישית חשובה.

ההליכה של אדיפוס עד הסוף, והימנעותו מלהקשיב לטרסיאס ויוקסטה היא שמביאה אותו למפגש עם הגורליות. אדיפוס, כל זמן שהוא רואה את אור השמש הוא למעשה עיוור- עיוור לפני שהתעוור. כשהוא מגיע להתפכחות הוא מתעוור.

4.     תהפוכות הגורל

הטרגדיה כ"מהפך" גורליות- ירידה מן השיא לשפל. בדת היוונית העתיקה היה מונח למושג של "גורם מטמא"- מיאסמה- טומאה (MIASMA). אדיפוס הוא הטומאה. עצם נוכחותו היא שגורמת לקללה- נשים לא יכולות ללדת, גברים חולים. הוא רודן אגריסיבי. הוא הציל בעבר את העיר מפני הספינקס שאיימה על התושבים ע"י כך שניחש את חידתה, וכיום לאחר שזכה לגדולה הוא שמביא עליה חורבן. המקהלה מעריצה את אדיפוס ומביעה את רגשי התודה כלפיו. הירידה הזו מהשיא מוצדקת כאחד הדברים שהמקהלה מביעה- כמו הקינה על כך שהאושר לא קיים- אין דבר איתן בעולם הזה. האושר אינו אלא מראית עין. הדבר מובא בפירוש ב-1186-1282.

המהפך מגדולת המלך למעמד המקולל של טומאה- המלך הוא טומאה בעצמו. ברגע שאתה רואה את האסון מוצג בפניך בצורה סמלית, החרדה מול האפשרות לתהפוכות כאלה יכולה להיטהר ע"י הרגש העז הנוצר מן המחזה, ותהליך זה קרוי קתרזיס. הרחמים והפחד הם שני המרכיבים של ההיטהרות הזאת. זה הפוך מהסיפור ההרודיאני. המלך העצום והכל יכול הופך להיות "אינפקציה" מבחינת העיר שלו. הקתרזיס משחרר את הקולקטיב.

הפערים בין האצולה לפשוטי העם מתבטאים בטרגדיה היוונית- רק מי שהיה במקום גבוה יכול ליפול.

5.     אורקלים (נבואות אמביוולנטית של האל אפולו, אל הנבואה ביוון העתיקה)- תמיד בדרכים עקיפות ולכן האדם לא מבין את הנבואות שהאל מעביר לו.

הנבואות של אפולו ניתנות בעיר הקדושה דלפי, שנמצאת לא רחוק מתבי. דלפי מוצגת שלוש פעמים ביצירה- כאשר קריאון חוזר מדלפי עם הבשורה מפי האל לפיה צריך לטהר את העיר מטומאתה (עדיין לא יודעים שהטומאה היא אדיפוס). העלילה נפתחת בחזרתו של קריאון מעיר שבה מקבלים את האמת (בדרכים עקלקלות). אח"כ, כשיוקסטה מספרת את הסיפור המשפחתי של יולס, שהתעקש להביא ילדים למרות הנבואה שניתנה בדלפי, לפיה הילד יגרום לאסונות (שורה 711). בסוף העלילה מוצג אדיפוס כמי שהלך לשאול על גורלו את האל אפולו לאחר שעלה לרגל לדלפי, לאחר שנרמז לו ע"י האיש השיכור שהוא בן מזויף לאביו.

בשורה 787.

לסיכום, 3 פעמים ביצירה ישנו אזכור למקום הקדוש שבו האל נותן את הנבואה שלו. הפעם הראשונה ברורה אך שתי הפעמים האחרות פחות ברורות. האל הזה כונה "לוקסיאס"- אלכסוני- האל מדבר באופן עקלקל ומטעה. נבואותיו של אפולו מטעות את הבריות כך שהן אומרות באופן לא מכוון דברים הפוכים מהמציאות.

6.     מותחן- הרוצח עלול לרצוח שנית. זה דומה יותר לרומן בלשי בנוסח אגתה קריסטי. אנו רואים שכמה גרסאות חלופיות מועלות: בהתחלה נאמר שלאיוס נרצח ע"י שודדים. בשורות 771-813 זה דומה להודאה של הנאשם מול החוקרים בכך שהוא ביצע את המעשה. בשורה 800 יש וידוי של אדיפוס בפני  יוקסטה. "שמעי אישה את האמת".

בשורה 1882 מדברים על ראייה: נאמר בפירוש שניתן למצוא עדות לכך שאדיפוס לא הומת כתינוק ורגליו נוקבו ולכן עד היום רגליו מנופחות.  (אדיופוס= נפוח רגליים).

כאן מסתיים הדימיון בין המותחן לטרגדיה. הצופים יודעים שאדיפוס הרג את אביו ושכב עם אימו ולכן כל המצב של אי-הוודאות הוא מבחינת אדיפוס עצמו. כמובן שהמקהלה גם לא יודעת, אך מהר מאוד יוקסטה מגלה את האמת (טרסיאס יודע מראש) וחיש מהר כולם מבינים את גורלו של אדיפוס חוץ ממנו.

7.     ההכרה-  מונח אריסטוטלי שמציין את הרגע בו הדמויות הפועלות מגלות היבט חשוב הקשור בד"כ לזהות הדמות. ע"ש אריסטו (מאה 4 לפנ"ס).

ניתן לחלק את ההכרה ל-4 שלבים:

1.     הוא מודע לכך שהוא אינו ילד של הוריו אלא ילד אסופי. כאן האיש החשוב מבין שהוא ילד אסופי (בניגוד לבד"כ כאשר מישהו מוכר כבן של מישהו חשוב ומעמדו "משודרג"). כאן יש לנו הכרה שלילית המדרדרת את הגורל של האדם. מעניין שאדיפוס מייחס את התגובה של יוקסטה שלא רוצה לגלות לו ומבקשת שיעצור את החקירה לכך שהיא מתביישת במוצאו הלא-מכובד.

2.     השלב השני- הבנה שהבן האסופי הוא בן של מלך אחר. הבעיה היא שהמלך נרצח ע"י בנו.

3.     השלב השלישי של ההכרה- ילד של מלך שהוא הרג במו ידיו.

4.     שלב רביעי של ההכרה- אדיפוס נאלץ/ מכריח את עצמו לגלות את הפן הטראגי שהוא שכב עם אימו והוליד עימה ילדים שהם אחיו.

זוהי לא הכרה משדרגת אלא הכרה מדרדרת. עדיף היה לו לא לדעת. התעקשותו לדעת הופכת באופן פרדוקסלי את אדיפוס לגיבור הטרגדיה. דעת הקהל והתפיסה הנורמטיבית הייתה שהידע עדיף על הבורות (במאה ה=5 לפנה"ס כשהמחזה מוצג). אדיפוס יכול להיחשב ע"י הקהל כגיבור הידע. יש דברים שלא כדאי לדעת, אך יהיה זה מורך לב לוותר על גילויים.

ברגע שהוא נעץ את הסיכות בעיניו הוא מתקרב למעמדו של טרסיאס העיוור היודע-כל. לכן אפשר להחשיב אותו כקרבן של רצונו הרב לגלות את האמת. בפני ציבור נאור של אתונה בסוף המאה ה-5 השאיפה הזו לגילוי האמת היא דבר חיובי ולא משנה אם האמת הזו מלכלכת את הגיבור- כי הוא לוקח אחריות ומגלה עצמו מהעיר.  

8.     פוליטיקה וסוגיית הטירן- אדיפוס הוא יותר טירן מאשר מלך- על גבול הרשעות. 

פסיכולוגיה ופוליטיקה -שיעור 2 - המשך הגדרת מושגים

סיכום השיעור שעבר-

נדון על הציר שבין המודל הרפואי הסיטואציוני לבין ייחוס קונטקסטואלי.

התנהגות חולה ומחלה אינם תלויים זה בזה בהכרח – יש שמתחזים לחולים (התנהגות מחלה ללא מחלה) ויש חולים שאינם מתנהגים כחולים.

סיימנו בניסיון להנגיד שני תחומים שנחשבים זרים זה לזה – פוליטקה ופסיכולוגיה:

עיסוק / מקצוע, רשות רבים / רשות יחיד (אנחנו נדבר על פסיכולוגיה שיוצאת לרשות הרבים), value laden -עמוס ערכים /value free- משוחררת מזיקה ערכית, נייטרלית, מקרו/ מיקרו.

מושג המדיקליזציה – אבן הראשה של שמבנה התיאורטי. אותו מנגנון חברתי שמגדיר התנהגות חברתית במושגים קליניים, רפואיים, פתולוגיים. (?) [moral passage –] ההתנהגות ונשוא ההתנהגות הפועל, עובר טרנספורמציה from person to patient מבחינת זהותו, מעמדו, ותפיסתו את עצמו.

דוגמאות למדיקליזציה:

1. “why bother with political trials when we have psychiatric clinics?' (מתוך: a question of madness). בבריה"מ הקומוניסטית היו אבחנות פסיכיאטריות למטרות פוליטיות – למשל – דלוזיות של תיקון עולם, סכיזופרניה זוחלת (שרק הפסיכיאטר יכול לזהות).

גם ציד המכשפות מדגים את התופעה.

--> דפוליטיזציה – תהליך בו מוציאים את הרוח ממפרשי ההתנהגות הפוליטית ומגדירים אותה בהתנהגות פתולוגית.

סוציולוגים בין זמננו ראו גם במעמד שבו אדם מובא בפני פסיכיאטר או צוות פסיכיאטרים "טקס השפלה”.

2. דוגמא נוספת לתהליך של המרה (מתחנה לבריאות נפש בירושלים- המרצה, בעבודת הדוקטורט שלו, התעניין בתהליכים שאנשים עברו לפני הגיעם לתחנה. התברר לו שאנשים עברו לפני בואם לתחנה תהליכי תיוג, והתחנה נותנת לתיוג התא מקצועי גושפנקא רשמית). מדובר בבחור "האברך" שהגיע לפרקו והתחתן. הזמן – לאחר מלחמת ששת הימים. זמן מה לאחר נישואיו אנשים שמו לב שהוא מתנהג בצורה לא מקובלת בעדתו – למשל: מאריך בתיקון חצות ולעיתים פורץ בבכי, אך לא ייחסו לשינוי (בשלבים הראשונים) שום משמעות מיוחדת, אלא ייחסו לאדיקות דתית, אך התופעה החריפה ובשלב מסויים העניין הדליק נורה אדומה אצל פרנסי הקהילה. בתחילה הגיעו למסקנה שהבחור מתחיל להידמות לדפוסי ההתנהגות המקובלים בעדה אחרת שאיתם היה לעדה הזת סכסוך. התחילו לחשוד שהוא פוזל א המתחרים, והתעורר חשש שהוא עומד לערוק אל מחנה האויב, והלכידות תיפגע. הוחלט שיש לנקוט בסנקציות כלפיו. היו שתי מחנות – מחנה אחד תמך בסנקציות מקובלות – חרם וכו', והמחנה השני, שגבר, תמך בהפנייתו לתחנה לבריאות נפש. זוהי מדיקליזציה.

3. ארה"ב, במאה ה-20, תופעת השתיינות עברה מהפך וזכתה לשם הרפואי – אלכוהוליזם, וזה נחשב למחלה. מאז ועד היום הזה מחפשים את הגן שאחראי לנטיה של האדם אל הטיפה המרה. לפני כן השתיה נחשבה חטא, והתנועה שלחמה בתופעה הזאת וחוקי היובש שנחקקו ולאחר מכן בוטלו (...), אבל הכף נטתה לכיוון רפואי.

כל המושגים הסוציולוגיים שאנו מדברים עליהם שאובים מענף בסוציולוגיה ששמו תיאורית ההבנייה החברתית social construction theory – הכוונה היא שתהליכים חברתיים נסיבתיים מטביעים את חותמם על הגדזות של תפקידים ואינטראקציות בין בני אדם.

אינטראקציה סימבולית – תקשורת באמצעות סמלים מקובלים בתרבות.

למשל, התווית שהודבקה על האברך נולדה בתוך הקשר חברתי.

תיאוריית התגובה החברתיות the social reaction theory– אחד מאבותיה הוא בייקר, והוא טבע את הנוסחה שקיבלה אישוש אמפירי שהגורם המשמעותי הראשון בקביעת מעמדו של אדם שהתתנהגותו חורגת מהמוסכמות החברתיות היא התגובה החברתית להתנהגות שלו.

פסיכולוגים קלינייים לא מסכימים עם זה – הם סוברים שפתולוגיה היא תוצאה של יישות פנימית שמצמיחה את הסימפטום.

הפונקציות החברתיות שתהליכי המדיקליזציה ממלאים:

1. דיסקרדיטציה או דלגיטימציה – ערעור אמינותו של אדם. כך מנטרלים אדם מאחריות מוסרית למעשיו ולמחדליו. יכול לשרת אנשים כדי להזדכות מאחריות פלילית ומעונש. המרצה קורה לזה פשוט הכפשה. תהליך כזה קרוי לפעמים רצח אופי.
   חצי שנה לפני רצח רבין פסיכולוגית קלינית בשם נטע הכהן דורשיו פרסמה בכתב עת בשם נתיב מאמר על רבין וכותרתו היתה "מנהיג עם ליקוי גורלי" והמאמר נראה כתיאור מקרה קליני בו היא מנתחת את רבין ומגיעה למסקנה שהוא מטורף ומסכן את חיינו. המדיקליזציה משמשת להצדקת מעשים ולהקמתן של אימפריות כוחניות.
2. המוסד הרפואי הוא מוסד רב עוצמה, ומשתמש בכפיה – למשל, אצל החולה המתפרע שעלול לסכן את עצמו או סביבתו, או אשפוז בכפיה. יש גם מצבים פחות קיצוניים – doctor's orders , בידוד בכפיה של מי שנחשב נושא מחלה מידבקת. יש ביטוי שאומר שהמוסד הרפואי עוסק ב"שיטור רך”.
   הסיפור של גרישה פייגין – 1970, סמוך ללטביה. פייגין היה רב סרן בצבא האדום וזכה באותות הצטיינות מטעם ברית המועצות. בראשית שנות ה-70 הוא הגיש בקשה לעלות לארץ וסורב. פייגין לא השלים עם כך ויום אחד הוא החזיר את המדליות בהן זכה למיניסטריון המלחמה. כעבור זמן עצר ליד ביתו אמבולנס וממנו יצאו שני סניטרים וביקשו ממנו להתלוות אליהם לבית החולים הפסיכיאטרי מספר 15 שבאיריגה. בדרך הוא שאל אותם למה הוא נלקח לשם, ותשובתם היתה "אדם שמחזיר את המדליות לממשלה חייב להיות מטורף". מבחינתם מי שסוטה מהדרך הנורמטיבית חייב להיות מטורף.
   הכח הרב מאפשר פיקוח חברתי – social control.
3. התחמקות מעימות מוסרי – ערכי וסילוקה של עמימות מהסיטואציה. דוגמא: אלי גבע היה מח"ט בגולני הימים ימי מלחמת לבנון הראשונה. היתה הוראה להיכנס לביירות ואלי גבע לא היה מוכן למלא את הפקודה. הוא לא רצה שישחררו אותו מלחימה, אך לא היה מוכן לעמוד בראש הכח שמבצע את המשימה. כעבור זמן קצר הופצה שמועה שאלי גבע סובל מבעיות נפשיות ונקלע לקשיים משפחתיים. את ההתנהגות שלו תירצו בבעיות אישיות – הקב”ן הגדיר אותו כבעל אופי חלש. חוסר הנכונות להגיע לעימות מוסרי – פוליטי דחף מישהו להפיץ את השמועה עליו. זוהי דיסקרדיטציה – יש לו בעיות נפשיות ולכן אין לקחת אותו ברצינות יתירה, וכך, באמצעות השתקה, ניתן לפתור כמה בעיות שהצבא עמד מולם – ההתנגדות למלחמה (אמנם היתה גישה של "שקט, יורים!”, אבל היתה גם התנגדות למלחמה) – התארים הדיאגנוסטיים שלהם הוא זכה טישטשו את האלמנט הפוליטי בהתנהגותו. הדבר פורסם בעיתונות וזו עובדה משמעותית בפני עצמה – זהו אמצעי הרתעה והשתקה.

בהקשר של המושג פיקוח חברתי:

פנאופטיקון – בנת'ם, הוגה דעות מהמאה ה-18 תכנן כלא שהיה בנוי רבדים רבדים ובמרכזו היה מגדל תצפית שהיושב בראשו פיקח על כל הנמצאים תחתיו, ומי שישב בראש המגדל היה הפתאופטיקון (רואה הכל). זוהי מטאפורה מאד קיצונית. 

מחשבת החינוך - שיעור 1 - מבוא

שיעור 1

המטרה: לדבר על הפילוסופיה של חינוך, מתוך חיבור לשדה.

הביביליוגרפיה נמצאת בהיירלן. צריך לקרוא לכל שיעור את מה שמתאים לו (למשל – לשיעור הבא את מה שממוספר 2).

יש הידרדרות של תפקיד המורה למעמד של מוציא לפועל – המורים אינם הוגים בעצמם את תכניות הלימוד, אפילו של שיעורי חינוך (!). כך ההתקדמות במערכת היא פעמים רבות החוצה. הרעיון הוא שחשוב שלמורה בשטח תהיה היכולת לערוך רפלקסיה על מה שהוא עושה. פילוסופיה אמורה לשמש ככלי לרפלקסיה.

לפילוסופיה כדיציפלינה יש לה קונוטציות מנוגדות – מצד אחד מופשט ומצד שני קונקרטי (-אבן חכמים שתיתן לנו תשובה לכל דבר). המתח הזה מגלם איזו אמת ביחס לפילוסופיה. אטימולוגית, משמעות המילה היא אהבת החוכמה – זהו פרדוקס – בין שכל (חכמה) לרגש (אהבה). פילוסופיה, כמו חינוך, צריך לאהוב כדי לעשות.

שלושה תחומים שמקושרים למחשבת החינוך:

1. העיסוק במידה הטובה "הסגולה הטובה" ה-virtues. דיון בדמותו האידאית של המורה והתלמיד. מפקס דיון על ההוראה בפועל, לעומת האידיאל.
2. אפיסטמולוגיה ואונטולוגיה – כיצד אנו מכירים את העולם? האם באמצעות החושים, והמח הוא טבולה ראסה, או שיש אמיתות שטבועות באדם מעצם לידתו. ומכאן הגדרת תפקיד החינוך. תורות פסיכולוגיות של הלמידה מבוססות על הנחות אפיסטמולוגיות מסויימות. בונים על סמך ההנחות הנ"ל תכניות לימודים, מבלי שהמורים שמלמדים אותן מודעים לדיון שבבסיס ההנחות. (למלש – דיון בטבע האדם, באיך הוא תופס את העולם).
3. ממדים אקסיסטנציאלים (תורת הקיום) של ההוראה - (סארטר, ניטשה "כיצד אתה נעשה מה שהינך"). קשור לשאלות של זהות כגורם מתהווה. כדי לעבוד עם תלמידים בתקופות שונות צריך לתהות על שאלות כאלה.

תפקידים של פילוסופיה בחינוך:

רוצים להאמין שעיסוק במחשבת החינוך מעשיר את עולמו של העוסק בהוראה. (וינטגינשטיין – "גבולות העולם הם גבולות השפה" “על מה שלא ניתן לדבר יש לשתוק"). גבולות העשייה, גבולות יכולת הניתוח וההצגה המעמיקה שלנו היא נגזרת של היכולת השפתית שלנו. דוגמאות – עד שלא המשיגו הלם קרב לא היה ניתן לטפל בו, וכנ"ל לגבי דיסלקציה. מי שאין לו את המושגים ניתוחיו יהיו גסים.

המטרה של דיון פילוסופי הוא לחשוף היבטים נוספים של פעילות חינוכית. למשל, ייתכן שעונש קולקטיבי הוא פיתרון יעיל, אך יש לזה היבטים נוספים – מוסריים וכו'. כך יוצרים מחנך רגיש יותר.

תפקיד נוסף של הפילוסופיה בהקשר הזה הוא לערער על המובן מאליו. זהו ערעור שמנסה להכניס במורה מידה בריאה של ספקנות, העלולה להיעלם בלהט העשייה היומיומית. פילו' של החינוך תשאל לא רק כיצד לחנך, אלא גם – למה לחנך? למי מתאים חינוך? ההרהור והערעור פותח ספקטרום חדש שמעצים את העשייה החינוכית.

השאיפה של הפילוסופיה להפשטה ולהכללה – העיסוק של הפילוסופיה במופשט (לעומת הקונקרטי). פילו' מנסה לנתק סוגיות עקרוניות מההקשר הקונקורטי שלהן. יכולת ההפשטה יוצרת מצב בו עקרונות חשיבה מסויימים משמשים למורה כמצפן (לעומת ספר הוראות).

פילוסופיה מעודדת מודעות עצמית – אנשים לא תמיד מקשרים בין הפעולות שלהם בלין הנחות היסוד שעל פיהן הם פועלים, וכיוון שכך הם לא עקביים במעשים שלהם. עקיבות מחשבתית היא מאפיין של אישיות מחנכת מוערכת.

פילוסופיה היא אומנות השאלה (ולא אומנות התשובה) ולכן רבים מאיתנו לא מרגישים איתה בנח. זה מתחיל במשל המפורסם על סוקרטס: סוקרטס נחשב לאדם החכם באתונה. שאלו את האוראקל מדלפי ושאלו אותה מי האדם החכם בכל אתונה, והיא ענתה שסוקרטס... עד המסקנה, שהאדם החכם ביותר הוא זה שיודע שאינו יודע. הסיבה היא שיודע זה עצירה – זה מצב נח מבחינה פסיכולוגית. האדם החכם יודע שאינו יודע, ואוהב את הדעת ולכן נמצא בתנועה. ואכן, מחנכים אומרים שעבודה עם נוער משכבות נמוכות היא להביא אותם למצב בו הם יודעים שאינם יודעים – ערעור. הם חושבים שהם יודעים הכל.

פרנקנטיין – ביטוי מוחלט של עוני היא הצמדות אל הקונקרטי. מי שרוצה להתפתח חייב להיות במצב של תנועה.

נבדלותה של הפילוסופיה מדיסציפלינות אחרות:

פילוסופיה איננה מדע במובן שאיננה מסתמכת על ניסויים אמפיריים אלא על חשיבה. היא גם לא פסיכולוגיה, סוציולוגיה וסטטיסטיקה במובן שהיא משתדלת להימנע מהרדוקציה, מגידור התחום. הכוונה היא שלכל אחת מהדיסציפלינות הנ"ל יש פרספקטיבה דרבה היא רואה את האדם – דרך החברה, דרך הנפש, הפסיכה וכו'.

הסיכון שפילוסופיה לוקחת הוא חשיבת יתר וניתוק ממעש. מחשבת החינוך מבקשת לחשוב ולבחון את הדברים בלי להתנתק מהמעש.

אז למה כדאי ללמוד מחשבת החינוך?

1 זה כיף. חשוב שמורה יתפוס את תלמידיו כיצורים סקרנים ותאבי דעת (או לפחות כאלה שהיו פעם). פילוסופיה מעודדת את היצר הראשוני והחשוב של הרצון לדעת. חשוב מאד שהמורים יהיו כאלה.

2 פילוסופיה מחדדת את החשיבה ומעמיקה את הפרספקטיבה.

עולם המחשבה שהפילוסופיה עוסקת בו קשור לעולם המעקה – הסילבוס, המשכורת, הציונים, בעיות התנהגות והטיפול בהם – כולן סוגיות שמאחוריהן יש מחשבה.

הטקסטים המכוננים בספרות הצרפתית - שיעור 1 - מבוא

טקסטים מכוננים בספרות הצרפתית

מרטין רודן

טקסט קאנוני – כזה שקיבל קונצנזוס, ומהווה השראה. יש טקסטים כאלה בתנ"ך, למשל. יש טקסטים שלא נכנסו לקאנון, למשל בתנ"ך יש ספרים חיצוניים, למשל ספרי המכבים (לברית החדשה הם כן התקבלו, אך לברית הישנה, שבנויה על התנ"ך היהודי – לא). בתחום הדת, יש קאנונים אחרים – למשל, של קדושים שמותר לסגוד להם (יש קדושים אחרים שלא נכנסו לקאנון). יש בטקסט קאנוני משהו שצריך לשמש דוגמא, אידיאל, חוק. למשל – מאדאם בובארי של פלובר נחשב לדוגמא של רומאן ריאליסטי ולכן תמיד לומדים אותו כשלומדים על הרומן הריאליסטי במאה ה-19, כל מי שלומד ספרות צרפתי יש ציפיה שיקרא את זה. יש פרק זמן שצריך לעבור כדי שטקסט "יתבשל" ויהפוך לקנוני. בצרפתית יש מושג שנקרא "גיל קאנוני" וזה הגיל המינימלי שצריך להיות למשרתות כדי לשרת כמרים קתוליים (מדובר גיל 40). אבל המושג קאנון שייך בראש ובראשונה לתורת הספרות.

צרפת מיוחדת בכך שבנוסף למסורת הדתית יש לה גם מסורת חילונית, שדומה לה מבחינת הטרוקטורה. בצרפת היה מאבק של החילוניות להציג את עצמה כעמדה מקובלת מבחינה לא רק פילוסופית אלא גם ממלכתית. זה התחיל במהפכה הצרפתית (1789) שהיתה גם מהפכה אנטי דתית (נוצרית). זוהי מהפכה שמלאה בסמלים. כיבוש הבסטליה היה ב-14 ביולי, וביום זה כל שנה יש מצעד צבאי בשאנז אליזה בפאריס. במהפכה הצרפתית סגרו את הכנסיות למשך קצת פחות מ-10 שנים, והנצרות נאסרה על פי החוק, ובמקום זה ברוח תקופת ההשכלה המדינה דגלה בהפצת פולחן הנאורות, אלו היו כמעט טקים דתיים לסגידה לחילוניות. נוצרו המון סמלים שדומים לסמלים דתיים, למשל ההמנון הצרפתי, שהוא מעבר להמנון אצל העמים האחרים, למשל, דגל המהפכה שהוא דגלה של צרפת עד היום הוא סמל של צרפת הרפובלינקנית לעומת צרפת הקתולית. דוגמא נוספת היא סיסמת המהפכה הצרפתית "ליברטה (משהו)” = חירות שוויון ואחווה יש להם משמעות דומה לדתית, לתפילת קודש. בנוסף הפכו כל מיני אירועים לסמלים של הרפובליקה הצרפתית שהיא היחידה שמגדירה את עצמה עד היום כרפובליקה חילונית. החילוניות היא נושא רגיש אצל הצרפתים, הם רואים בה צורת חיים צרפתית. נפוליאון כשניהל מו"מ עם היהודים על הענקת שוויון זכויות הוא דרש מהם להיות יהודים בביתם אך צרפתים בחיים הציבוריים (חיילים צריכים לאכול אותו מזון כמו כולם, לסגור חנויות ביום ראשון). היום יש בעיות עם המוסלמים על רקע זה. (*משה מנדלסון התבטא באופן דומה לפני, כי זו רוח ההשכלה, שראתה בחילוניות אמצעי לשוויון בין בני האדם). בצרפת עבר חוק לפיו אסור לנשים מוסלמיות ללבוש בורקה מפני שבשטח ציבורי על כל אחד להיות חשוף כך שאפשר לזהות את פניו. יש כאן כפיה חילונית! זה לא קיים במקומות אחרים, זה משהו ייחודי שנובע מההיסטוריה הצרפתית שהתהוותה מהמהפכה הצרפתית. (*גם את פרשת דרייפוס אי אפשר להבין בלי הרקע הזה, בצרפת יש כפיה של ערכים ליברליים).

חזרה לספרות הצרפתית:

במאות ה-19 וה-20 היתה חשיבות גדולה יותר לספרות מאשר לכל מדינה אחרת, כי היתה שם הפרדה מוחלטת מוקדמת בין דת ומדינה, ובחלל שהותירה הדת בסילבוס הלימודים של הילד הצרפתי היה צריך למלא משהו, ושם הכניסו את הטקסטים המכוננים של הספרות הצרפתית. בשנים האחרונות, עם זה שמדעי הרוח נהיו חשובים פחות (למרות שבצרפת באופן יחסי מקדישים להם זמן רב, גם בתקשורת, ועד היום טקס חלוקת פרסים לספרות הוא ממש אירוע ממלכתי, לסופרים שמקבלים את הפרס יש מעמד מקביל לכוכבי קולונע) יש עוד מוסד שכוננו בצרפת וייחודי לשם – האקדמיה הצרפתית, לשם נבחרים אנשי רוח חשובים, אין לו תחום עיסוק ספציפי (כמו האקדמיה העברית, עוסקים בטיפוח שפה אם הם רוצים) ויש להם מעמד של בישופים, של רבנים ראשיים. הכינוי שלהם הוא "בני אלמוות" (טבעי בצרפת, קשה מאד לדמיין בארץ). החיים הציבוריים בצרפת מאד ריכוזיים וזה מתבטא למשל בכך שכולם לומדים לפי אותה תכנית לימודים גם ספרות וגם היסטוריה, ולכ בתקופה הקולוניאנית כשלצרפת היו המון מושבות אז גם הילדים במושבות שלמדו בבתי ספר צרפתיים "אבותינו הגאליים" וכך ברגע שהיו לאזרחים צרפתיים קיבלו את האתוס הלאומי הצרפתי. הצרפתים חיים בסתירה -הגישה החילונית שלהם כל כך מגובשת שהיא לא שונה בהרבה מגישות דתיות במובן שהיא מקובעת, והטקסטים האלה נלמדים בחלקם מהמאה ה-18, אבל בוודאי מהמאה ה-19 20 את אותם הטקסטים בדיוק.

אנחנו נלמד מחזה שילדים לומדים (פדר של ראסין) על אישה שתופסת אותה קנאה חולנית לבנה החורג, שמביאה לצרות. זה לא כל כך מתאים לילדים, אבל זה קאנוני, אז הם לומדים את זה. בכיוון ההפוך, נורא קשה לטקסט חדש לקבל את הקנוניזציה (דומה להלכה!). זה קרה למעט מאד טקסטים במאה ה-20.

בשיעור הזה ננתח כל שבוע טקסט מכונן אחר, בינהם ארבע ספרים שלמים (לא מאד ארוכים). כל שבוע ננהל דיון על הטקסט.

[חוברת 121 ביחידה לשרותי דפוס, תשעה שקלים].

כל שבוע נדבר על טקסט אחר בתוך החוברת. ננסה לראות מה מיוחד את הטקסטים, מה האכויות הספרותיות שהפכו אותם לטקסטים קאנוניים, ומה ההשלכות שלהם על התרבות. (ננתח פשט, דרש, רמז וסוד).

אנחנו מתבקשים לקרוא את שני הקטעים הראשונים לשבוע הבא של

RABELAIS, GARGANTUA.

כדאי לקרוא פעמיים (מה שמאפיין ספרות טובה הוא שככל שקוראים אותה יותר נהנים יותר, וספרות גרועה – להפך :) ).

ספרים שיש לקרוא בשלמות -

• משהו של מולייר MOLIERE: TARTUFFE עד 1.12
• רסין, פדר RACINE: PHEDERE עד 8.12
• וולטר, קנדיט VOLTAIRE: CANDIDE עד 15.12
• BALRAC: PERE GORIOOT עד 22.12

הבחינה בנויה בשני חלקים: אחד הוא כ-5 שאלות על הטקסט עצמו, והטקסט יהיה בבחינה.

השיעור האחרון יוקדש לדיבור על הבחינה.

החלק השני של הבחינה יהיה על אחת מתוך ארבע היצירות שהוא יבחר, וישאל שאלות יותר כלליות שקשורות בכל הטקסט. זאת לא שאלה שדיברנו עליה ספציפית בכיתה, היא מבוססת על הבנה של הטקסט כולו. השאלה לא תהיה על משהו ממש אזוטרי. זאת בחינה שצריך להכיר את הטקסטים, אבל גם לחשוב בה. “גם מי שלא מבין את באך יכול להנות מהמוסיקה שלו".

השיעור באופן כללי דורש השתתפות, ולכן יש חובת נוכחות.

השתתפות פעילה בשיעורים (פיזית, אך לא רק) מהווה שליש מהציון.

המסורת הספרותית(?) בספרות-

אמנות וספרות הן חלקים של מסורות, יצירות אינן נוצרות בחלל ריק, אלא בהקשר של מסורות. מסורת אמנותית, למשל במוסיקה – לאופרה או סימפוניה יש חוקים לגבי מה מגדיר את הז'אנר. גם מי שרוצה לשבור מסורת חייב להכיר אותה קודם (כמו מי שרוצה להתרחק מהדת). כך גם המהפכנים הגדולים – הדאדאיסטים והסוריאליסטים הכירו קודם את המסורת. לכל תרבות יש מסורת משלה. מבחינת היוונים ספרות (שהיא כולה שירה אצל היוונים) מתחלקת כולה לשלושה תחומים:

1. שירה אפית
2. שירה לירית (שירי לכת, שירי אבל...)
3. שירה דרמטית

אצל היוונים החלוקה היתה קשורה במסורת כך שכל סוגה נכתבה במקצב אחר, והסוגה נקבעה לפי המקצב יותר מאשר לפי התוכן, למשל – האודיסאה והאיליאדה כתובים במקצב בשם הקסמטר, וכל מי ששמע אותה יכול היה לדעת שמדובר בשירה אפית.

רק מאוחר יותר מטבע הדברים התחילו להבחין בין הז'אנרים גם מבחינת תכנים. כך, למשל, שירה אפית בדרך כלל ארוכה, עם תיאורים רבים ועלילה. שירה לירית יותר מאוחר הפכה לשירה שמבטאת את הרגשות של המשורר עצמו. שירה דרמטית השתמרה במושגיה עד היום – טרגדיה (=שירת העץ. מאפיין: מחזה עם סיום רע [בקורס אחר טרגדיה הוגדרה לפי חלון הזדמנויות שאפשר לפספס, ולפי סבל וחוסר אונים אנושי, אך נאמר שב-40% מהטרגדיות שמכוכרות היום הסוף טוב]), קומדיה (מצחיק, קומי) ומחזה סאטירי.