טקסטים
מכוננים בספרות הצרפתית
מרטין רודן
טקסט קאנוני – כזה
שקיבל קונצנזוס, ומהווה
השראה. יש
טקסטים כאלה בתנ"ך,
למשל.
יש טקסטים שלא
נכנסו לקאנון, למשל
בתנ"ך
יש ספרים חיצוניים, למשל
ספרי המכבים (לברית
החדשה הם כן התקבלו, אך
לברית הישנה, שבנויה
על התנ"ך
היהודי – לא). בתחום
הדת, יש
קאנונים אחרים – למשל, של
קדושים שמותר לסגוד להם (יש
קדושים אחרים שלא נכנסו לקאנון).
יש בטקסט קאנוני
משהו שצריך לשמש דוגמא,
אידיאל,
חוק.
למשל – מאדאם
בובארי של פלובר נחשב לדוגמא של רומאן
ריאליסטי ולכן תמיד לומדים אותו כשלומדים
על הרומן הריאליסטי במאה ה-19,
כל מי שלומד ספרות
צרפתי יש ציפיה שיקרא את זה.
יש פרק זמן שצריך
לעבור כדי שטקסט "יתבשל"
ויהפוך לקנוני.
בצרפתית יש מושג
שנקרא "גיל
קאנוני" וזה
הגיל המינימלי שצריך להיות למשרתות כדי
לשרת כמרים קתוליים (מדובר
גיל 40). אבל
המושג קאנון שייך בראש ובראשונה לתורת
הספרות.
צרפת מיוחדת בכך שבנוסף
למסורת הדתית יש לה גם מסורת חילונית,
שדומה לה מבחינת
הטרוקטורה. בצרפת
היה מאבק של החילוניות להציג את עצמה
כעמדה מקובלת מבחינה לא רק פילוסופית אלא
גם ממלכתית. זה
התחיל במהפכה הצרפתית (1789)
שהיתה גם מהפכה
אנטי דתית (נוצרית).
זוהי מהפכה שמלאה
בסמלים. כיבוש
הבסטליה היה ב-14 ביולי,
וביום זה כל שנה
יש מצעד צבאי בשאנז אליזה בפאריס.
במהפכה הצרפתית
סגרו את הכנסיות למשך קצת פחות מ-10
שנים,
והנצרות נאסרה על
פי החוק, ובמקום
זה ברוח תקופת ההשכלה המדינה דגלה בהפצת
פולחן הנאורות, אלו
היו כמעט טקים דתיים לסגידה לחילוניות.
נוצרו המון סמלים
שדומים לסמלים דתיים, למשל
ההמנון הצרפתי, שהוא
מעבר להמנון אצל העמים האחרים,
למשל,
דגל המהפכה שהוא
דגלה של צרפת עד היום הוא סמל של צרפת
הרפובלינקנית לעומת צרפת הקתולית.
דוגמא נוספת היא
סיסמת המהפכה הצרפתית "ליברטה
(משהו)”
= חירות שוויון
ואחווה יש להם משמעות דומה לדתית,
לתפילת קודש.
בנוסף הפכו כל מיני
אירועים לסמלים של הרפובליקה הצרפתית
שהיא היחידה שמגדירה את עצמה עד היום
כרפובליקה חילונית.
החילוניות היא
נושא רגיש אצל הצרפתים,
הם רואים בה צורת
חיים צרפתית. נפוליאון
כשניהל מו"מ
עם היהודים על הענקת שוויון זכויות הוא
דרש מהם להיות יהודים בביתם אך צרפתים
בחיים הציבוריים (חיילים
צריכים לאכול אותו מזון כמו כולם,
לסגור חנויות ביום
ראשון). היום
יש בעיות עם המוסלמים על רקע זה.
(*משה מנדלסון התבטא
באופן דומה לפני, כי
זו רוח ההשכלה, שראתה
בחילוניות אמצעי לשוויון בין בני האדם).
בצרפת עבר חוק לפיו
אסור לנשים מוסלמיות ללבוש בורקה מפני
שבשטח ציבורי על כל אחד להיות חשוף כך
שאפשר לזהות את פניו. יש
כאן כפיה חילונית! זה
לא קיים במקומות אחרים,
זה משהו ייחודי
שנובע מההיסטוריה הצרפתית שהתהוותה
מהמהפכה הצרפתית. (*גם
את פרשת דרייפוס אי אפשר להבין בלי הרקע
הזה, בצרפת
יש כפיה של ערכים ליברליים).
חזרה לספרות הצרפתית:
במאות ה-19
וה-20
היתה חשיבות גדולה
יותר לספרות מאשר לכל מדינה אחרת,
כי היתה שם הפרדה
מוחלטת מוקדמת בין דת ומדינה,
ובחלל שהותירה הדת
בסילבוס הלימודים של הילד הצרפתי היה
צריך למלא משהו, ושם
הכניסו את הטקסטים המכוננים של הספרות
הצרפתית. בשנים
האחרונות, עם
זה שמדעי הרוח נהיו חשובים פחות (למרות
שבצרפת באופן יחסי מקדישים להם זמן רב,
גם בתקשורת,
ועד היום טקס חלוקת
פרסים לספרות הוא ממש אירוע ממלכתי,
לסופרים שמקבלים
את הפרס יש מעמד מקביל לכוכבי קולונע)
יש עוד מוסד שכוננו
בצרפת וייחודי לשם – האקדמיה הצרפתית,
לשם נבחרים אנשי
רוח חשובים, אין
לו תחום עיסוק ספציפי (כמו
האקדמיה העברית, עוסקים
בטיפוח שפה אם הם רוצים)
ויש להם מעמד של
בישופים, של
רבנים ראשיים. הכינוי
שלהם הוא "בני
אלמוות" (טבעי
בצרפת, קשה
מאד לדמיין בארץ). החיים
הציבוריים בצרפת מאד ריכוזיים וזה מתבטא
למשל בכך שכולם לומדים לפי אותה תכנית
לימודים גם ספרות וגם היסטוריה,
ולכ בתקופה
הקולוניאנית כשלצרפת היו המון מושבות אז
גם הילדים במושבות שלמדו בבתי ספר צרפתיים
"אבותינו
הגאליים" וכך
ברגע שהיו לאזרחים צרפתיים קיבלו את האתוס
הלאומי הצרפתי. הצרפתים
חיים בסתירה -הגישה
החילונית שלהם כל כך מגובשת שהיא לא שונה
בהרבה מגישות דתיות במובן שהיא מקובעת,
והטקסטים האלה
נלמדים בחלקם מהמאה ה-18,
אבל בוודאי מהמאה
ה-19 20 את
אותם הטקסטים בדיוק.
אנחנו נלמד מחזה שילדים
לומדים (פדר
של ראסין) על
אישה שתופסת אותה קנאה חולנית לבנה החורג,
שמביאה לצרות.
זה לא כל כך מתאים
לילדים, אבל
זה קאנוני, אז
הם לומדים את זה. בכיוון
ההפוך, נורא
קשה לטקסט חדש לקבל את הקנוניזציה (דומה
להלכה!). זה
קרה למעט מאד טקסטים במאה ה-20.
בשיעור הזה ננתח כל
שבוע טקסט מכונן אחר, בינהם
ארבע ספרים שלמים (לא
מאד ארוכים). כל
שבוע ננהל דיון על הטקסט.
[חוברת 121
ביחידה לשרותי
דפוס, תשעה
שקלים].
כל שבוע נדבר על טקסט
אחר בתוך החוברת. ננסה
לראות מה מיוחד את הטקסטים,
מה האכויות הספרותיות
שהפכו אותם לטקסטים קאנוניים,
ומה ההשלכות שלהם
על התרבות. (ננתח
פשט, דרש,
רמז וסוד).
אנחנו מתבקשים לקרוא
את שני הקטעים הראשונים לשבוע הבא של
RABELAIS, GARGANTUA.
כדאי לקרוא פעמיים (מה
שמאפיין ספרות טובה הוא שככל שקוראים
אותה יותר נהנים יותר,
וספרות גרועה –
להפך :) ).
ספרים שיש לקרוא בשלמות
-
- משהו של מולייר MOLIERE: TARTUFFE עד 1.12
- רסין, פדר RACINE: PHEDERE עד 8.12
- וולטר, קנדיט VOLTAIRE: CANDIDE עד 15.12
- BALRAC: PERE GORIOOT עד 22.12
הבחינה בנויה בשני
חלקים: אחד
הוא כ-5 שאלות
על הטקסט עצמו, והטקסט
יהיה בבחינה.
השיעור האחרון יוקדש
לדיבור על הבחינה.
החלק השני של הבחינה
יהיה על אחת מתוך ארבע היצירות שהוא יבחר,
וישאל שאלות יותר
כלליות שקשורות בכל הטקסט.
זאת לא שאלה שדיברנו
עליה ספציפית בכיתה, היא
מבוססת על הבנה של הטקסט כולו.
השאלה לא תהיה על
משהו ממש אזוטרי. זאת
בחינה שצריך להכיר את הטקסטים,
אבל גם לחשוב בה.
“גם מי שלא מבין
את באך יכול להנות מהמוסיקה שלו".
השיעור באופן כללי
דורש השתתפות, ולכן
יש חובת נוכחות.
השתתפות פעילה בשיעורים
(פיזית,
אך לא רק)
מהווה שליש מהציון.
המסורת הספרותית(?)
בספרות-
אמנות וספרות הן חלקים
של מסורות, יצירות
אינן נוצרות בחלל ריק, אלא
בהקשר של מסורות. מסורת
אמנותית, למשל
במוסיקה – לאופרה או סימפוניה יש חוקים
לגבי מה מגדיר את הז'אנר.
גם מי שרוצה לשבור
מסורת חייב להכיר אותה קודם (כמו
מי שרוצה להתרחק מהדת). כך
גם המהפכנים הגדולים – הדאדאיסטים
והסוריאליסטים הכירו קודם את המסורת.
לכל תרבות יש מסורת
משלה. מבחינת
היוונים ספרות (שהיא
כולה שירה אצל היוונים)
מתחלקת כולה לשלושה
תחומים:
- שירה אפית
- שירה לירית (שירי לכת, שירי אבל...)
- שירה דרמטית
אצל היוונים החלוקה
היתה קשורה במסורת כך שכל סוגה נכתבה
במקצב אחר, והסוגה
נקבעה לפי המקצב יותר מאשר לפי התוכן,
למשל – האודיסאה
והאיליאדה כתובים במקצב בשם הקסמטר,
וכל מי ששמע אותה
יכול היה לדעת שמדובר בשירה אפית.
רק מאוחר יותר מטבע
הדברים התחילו להבחין בין הז'אנרים
גם מבחינת תכנים. כך,
למשל,
שירה אפית בדרך
כלל ארוכה, עם
תיאורים רבים ועלילה. שירה
לירית יותר מאוחר הפכה לשירה שמבטאת את
הרגשות של המשורר עצמו.
שירה דרמטית השתמרה
במושגיה עד היום – טרגדיה (=שירת
העץ. מאפיין:
מחזה עם סיום רע
[בקורס
אחר טרגדיה הוגדרה לפי חלון הזדמנויות
שאפשר לפספס, ולפי
סבל וחוסר אונים אנושי,
אך נאמר שב-40%
מהטרגדיות שמכוכרות
היום הסוף טוב]), קומדיה
(מצחיק,
קומי)
ומחזה סאטירי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה