יום רביעי, 9 בנובמבר 2011

תעתועי התודעה - שיעור 2



שיעור 2 – תמורות בהגדרת הסובייקט

השאלות בבסיב הקורס הזה העסיקו את האנושות משחר ימיה – מיהו האדם וכו', כאשר החל משנות ה-80, התחילה התקופה הפוסט מודרנית שמערערת על האפשרות להגדיר "אני", או "אדם" באופן שמתאים לכלל האנשים.

דיברנו על שוקולד מחדרי המתים, ועל תחושת החוסר נוחות שהיצירה מעוררת בנו – מי קניבליזם: מצד אחד, השוקולד מעורר תיאבון, וצמד שני לאחר שאנחנו מבינים למה נמשכנו אנחנו נרתעים מהתיאבון שזה עורר.

מישהו אומר שאם היו עושים לאמנות פסיכואנליזה היינו מגלים שיסודה בפרקטיקות של חניטה – הנצחת הגוף אחרי המוות (רעיון שמהדהד גם מסיפור על אישה שציירה את הקונטור של אהובה על הקיר, והוא יצא למלחמה ונהרג).

ביל ויולה, Ocean without a shore:
נראה עבודת ווידאו של אומן מחלוצי אומנות הווידאו – ביל ויולה. אומנות הווידאו נולדה בשנות ה-60 עם טכנולוגיית הווידאו, ויש לה אוריינטציה פוליטית. ויולה אינו פוליטי – הוא עוסק בחוויה האנושית – חיים ומוות, מים ואש, בין היתר הוא מתעד את גסיסת אימו, לידת אחד מילדיו. נראה עבודה מאוחרת משנות האלפיים שעוסקת בגבול בין חיים ומוות. הוא מייצר קיר שקוף של מים זורמים בצורה שהמים שקופים לחלוטין והדמות עוברת את הקיר.

ניתוח:
שינוי בצבעוניות – התחיל שחור לבן, מטושטש, מעורפל (השתמש בווידאו אנלוגי), ואחרי המעבר של המים רואים את הצבע האדם של השמלה (צולם בטכנולוגיה הכי מתקדמת). יש טשטוש מגדרי (נעסוק מאוחר יותר ביצירות שעוסקות בכך). הקצב מאד איטי slow motion – טכניקה בה עובד ויולה בשנים האחרונות, ומפרקת את ההתרחשות לסגמנטים הקטנים ובלתי נראים, כך שאנחנו ערים לכל פרט.
היצירה מוצגת על מסכי פלסמה בכנסיה – מקום שעוסק בחיים ומוות גם בטקסים וגם בכך שהיא משמשת מקום קבורה.
זרם המים מעלה קונוטציות של הטבילה בנצרות, ומשם הסמליות הולכת אחורה ללידה. למים יש בהקשר הזה משמעות כפולה – סמל ללידה וסמל למוות. בהקשר זה יש גם את שם היצירה – אוקיינוס ללא חוף. (אם אין חוף לא ברור איך נכנסים אליו, ואי אפשר לצאת ממנו).
תחיית המתים כאן מתקשרת לפנטזיה של הרצון ליצור קשר עם מי שמת.
ויולה נורא מתעקש על השקיפות של המים וזה לוקח אותנו למשחק בין המוחשי והדמיוני.
אנחנו רואים את הדמות גם מהפנים וגם מהגב.
דימוי חזק של הגבול הבלתי עביר בין החיים והמוות ושל הפנטזיה האנושית שניתן ללכת ולחזור – כמו מאגדות בהן עוברים דרך המראה ומגיעים לעולם אחר.

יש תרשים של איך ניגשים לניתוח יצירות אומנות, וכך נידרש גם במבחן.

ניתוח לפי התרשים:

שם היצירה:
קונוטציות – נצח ואינסופיות, תעיה, הליכה לאיבוד, המוות כמימד נצחי בניגוד לחיים שהם אינסופיים, דיכוטומיה – חיים מוות.

חומרים:
קונוטציות - לידה, מים, טבילה, טוהר, טקסי טהרה, מוות.

מדיום וטכניקה:
מיצג ווידאו (כי הסרט הוצב במבנה שיש לו אפיון), שילוב של ווידאו אנלוגי עם ווידאו דיגיטלי.
מאפשר ליצור מימד של זמן על העבודה, ומאפשר משחק עם רצף הזמן גם במימד המטאפורי. במישור של המשמעות מדובר על החזרה מהמוות. המעבר בין הממדים מאפשר לרמז על הגבולות בין המציאות ועל החציה של הגבולות.(רוחות רפאים). האוקיינוס הוא מטאפורה אוניברסלית ללא מודע. המעבר של קיר המים כמעבר בין רמות שונות של תודעה – אולי המוות הוא סוג שונה של תודעה.
הבחירה במדיה משרתת את הרעיון של החד כיווניות – חוסר אפשרות לתקשורת עם העולם האחר (לעומת הצגה, למשל, בה יש אפשרות לתקשורת דו כיוונית).

אתר:
הכנסיוה כמייגת את המוות, ממדים טרנסצנדנטליים של הקיום, מסתורין של הקיום. הבחירה באתר מטעינה על העבודה את כל המשמעויות שנלוות לכנסיה.

סאונד:
גם הסאונד הוא חלק מהמיצג. בכנסיה יש לו אפקט חזק, כי הוא מגיע מכמה כיוונים – לרב במיצגים כאלה יש חוויה צלילית עוטפת – מערכת ראונדף רמקולים מאד משוכללים.
יש הבדל בין סאונד ומוסיקה, אלו שני כלים שונים. יש בסוגה הזאת שימוש רב בסאונד. הכלי שאנו שומעים שתמזג במקום - זהו עוגב. הסאונד מושמע בלופ. זה מוציא את הסונד ממוסיקה רגילה, שבה אנחנו מתפים להתפתחות. יש מעט מאד צלילים – אוצר המילים הסונולי מוגבל. הצלילים הם מאד טבעיים ובסיסיים בחשיבה המוסיקלית המערביתצ, וכל זה יוצר תחושה של קדושה שמשלים במהלך יפה את החלק הוויזואלי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה