פסיכולוגיה ופוליטיקה -שיעור 2 - המשך הגדרת מושגים

סיכום השיעור שעבר-

נדון על הציר שבין המודל הרפואי הסיטואציוני לבין ייחוס קונטקסטואלי.

התנהגות חולה ומחלה אינם תלויים זה בזה בהכרח – יש שמתחזים לחולים (התנהגות מחלה ללא מחלה) ויש חולים שאינם מתנהגים כחולים.

סיימנו בניסיון להנגיד שני תחומים שנחשבים זרים זה לזה – פוליטקה ופסיכולוגיה:

עיסוק / מקצוע, רשות רבים / רשות יחיד (אנחנו נדבר על פסיכולוגיה שיוצאת לרשות הרבים), value laden -עמוס ערכים /value free- משוחררת מזיקה ערכית, נייטרלית, מקרו/ מיקרו.

מושג המדיקליזציה – אבן הראשה של שמבנה התיאורטי. אותו מנגנון חברתי שמגדיר התנהגות חברתית במושגים קליניים, רפואיים, פתולוגיים. (?) [moral passage –] ההתנהגות ונשוא ההתנהגות הפועל, עובר טרנספורמציה from person to patient מבחינת זהותו, מעמדו, ותפיסתו את עצמו.

דוגמאות למדיקליזציה:

1. “why bother with political trials when we have psychiatric clinics?' (מתוך: a question of madness). בבריה"מ הקומוניסטית היו אבחנות פסיכיאטריות למטרות פוליטיות – למשל – דלוזיות של תיקון עולם, סכיזופרניה זוחלת (שרק הפסיכיאטר יכול לזהות).

גם ציד המכשפות מדגים את התופעה.

--> דפוליטיזציה – תהליך בו מוציאים את הרוח ממפרשי ההתנהגות הפוליטית ומגדירים אותה בהתנהגות פתולוגית.

סוציולוגים בין זמננו ראו גם במעמד שבו אדם מובא בפני פסיכיאטר או צוות פסיכיאטרים "טקס השפלה”.

2. דוגמא נוספת לתהליך של המרה (מתחנה לבריאות נפש בירושלים- המרצה, בעבודת הדוקטורט שלו, התעניין בתהליכים שאנשים עברו לפני הגיעם לתחנה. התברר לו שאנשים עברו לפני בואם לתחנה תהליכי תיוג, והתחנה נותנת לתיוג התא מקצועי גושפנקא רשמית). מדובר בבחור "האברך" שהגיע לפרקו והתחתן. הזמן – לאחר מלחמת ששת הימים. זמן מה לאחר נישואיו אנשים שמו לב שהוא מתנהג בצורה לא מקובלת בעדתו – למשל: מאריך בתיקון חצות ולעיתים פורץ בבכי, אך לא ייחסו לשינוי (בשלבים הראשונים) שום משמעות מיוחדת, אלא ייחסו לאדיקות דתית, אך התופעה החריפה ובשלב מסויים העניין הדליק נורה אדומה אצל פרנסי הקהילה. בתחילה הגיעו למסקנה שהבחור מתחיל להידמות לדפוסי ההתנהגות המקובלים בעדה אחרת שאיתם היה לעדה הזת סכסוך. התחילו לחשוד שהוא פוזל א המתחרים, והתעורר חשש שהוא עומד לערוק אל מחנה האויב, והלכידות תיפגע. הוחלט שיש לנקוט בסנקציות כלפיו. היו שתי מחנות – מחנה אחד תמך בסנקציות מקובלות – חרם וכו', והמחנה השני, שגבר, תמך בהפנייתו לתחנה לבריאות נפש. זוהי מדיקליזציה.

3. ארה"ב, במאה ה-20, תופעת השתיינות עברה מהפך וזכתה לשם הרפואי – אלכוהוליזם, וזה נחשב למחלה. מאז ועד היום הזה מחפשים את הגן שאחראי לנטיה של האדם אל הטיפה המרה. לפני כן השתיה נחשבה חטא, והתנועה שלחמה בתופעה הזאת וחוקי היובש שנחקקו ולאחר מכן בוטלו (...), אבל הכף נטתה לכיוון רפואי.

כל המושגים הסוציולוגיים שאנו מדברים עליהם שאובים מענף בסוציולוגיה ששמו תיאורית ההבנייה החברתית social construction theory – הכוונה היא שתהליכים חברתיים נסיבתיים מטביעים את חותמם על הגדזות של תפקידים ואינטראקציות בין בני אדם.

אינטראקציה סימבולית – תקשורת באמצעות סמלים מקובלים בתרבות.

למשל, התווית שהודבקה על האברך נולדה בתוך הקשר חברתי.

תיאוריית התגובה החברתיות the social reaction theory– אחד מאבותיה הוא בייקר, והוא טבע את הנוסחה שקיבלה אישוש אמפירי שהגורם המשמעותי הראשון בקביעת מעמדו של אדם שהתתנהגותו חורגת מהמוסכמות החברתיות היא התגובה החברתית להתנהגות שלו.

פסיכולוגים קלינייים לא מסכימים עם זה – הם סוברים שפתולוגיה היא תוצאה של יישות פנימית שמצמיחה את הסימפטום.

הפונקציות החברתיות שתהליכי המדיקליזציה ממלאים:

1. דיסקרדיטציה או דלגיטימציה – ערעור אמינותו של אדם. כך מנטרלים אדם מאחריות מוסרית למעשיו ולמחדליו. יכול לשרת אנשים כדי להזדכות מאחריות פלילית ומעונש. המרצה קורה לזה פשוט הכפשה. תהליך כזה קרוי לפעמים רצח אופי.
   חצי שנה לפני רצח רבין פסיכולוגית קלינית בשם נטע הכהן דורשיו פרסמה בכתב עת בשם נתיב מאמר על רבין וכותרתו היתה "מנהיג עם ליקוי גורלי" והמאמר נראה כתיאור מקרה קליני בו היא מנתחת את רבין ומגיעה למסקנה שהוא מטורף ומסכן את חיינו. המדיקליזציה משמשת להצדקת מעשים ולהקמתן של אימפריות כוחניות.
2. המוסד הרפואי הוא מוסד רב עוצמה, ומשתמש בכפיה – למשל, אצל החולה המתפרע שעלול לסכן את עצמו או סביבתו, או אשפוז בכפיה. יש גם מצבים פחות קיצוניים – doctor's orders , בידוד בכפיה של מי שנחשב נושא מחלה מידבקת. יש ביטוי שאומר שהמוסד הרפואי עוסק ב"שיטור רך”.
   הסיפור של גרישה פייגין – 1970, סמוך ללטביה. פייגין היה רב סרן בצבא האדום וזכה באותות הצטיינות מטעם ברית המועצות. בראשית שנות ה-70 הוא הגיש בקשה לעלות לארץ וסורב. פייגין לא השלים עם כך ויום אחד הוא החזיר את המדליות בהן זכה למיניסטריון המלחמה. כעבור זמן עצר ליד ביתו אמבולנס וממנו יצאו שני סניטרים וביקשו ממנו להתלוות אליהם לבית החולים הפסיכיאטרי מספר 15 שבאיריגה. בדרך הוא שאל אותם למה הוא נלקח לשם, ותשובתם היתה "אדם שמחזיר את המדליות לממשלה חייב להיות מטורף". מבחינתם מי שסוטה מהדרך הנורמטיבית חייב להיות מטורף.
   הכח הרב מאפשר פיקוח חברתי – social control.
3. התחמקות מעימות מוסרי – ערכי וסילוקה של עמימות מהסיטואציה. דוגמא: אלי גבע היה מח"ט בגולני הימים ימי מלחמת לבנון הראשונה. היתה הוראה להיכנס לביירות ואלי גבע לא היה מוכן למלא את הפקודה. הוא לא רצה שישחררו אותו מלחימה, אך לא היה מוכן לעמוד בראש הכח שמבצע את המשימה. כעבור זמן קצר הופצה שמועה שאלי גבע סובל מבעיות נפשיות ונקלע לקשיים משפחתיים. את ההתנהגות שלו תירצו בבעיות אישיות – הקב”ן הגדיר אותו כבעל אופי חלש. חוסר הנכונות להגיע לעימות מוסרי – פוליטי דחף מישהו להפיץ את השמועה עליו. זוהי דיסקרדיטציה – יש לו בעיות נפשיות ולכן אין לקחת אותו ברצינות יתירה, וכך, באמצעות השתקה, ניתן לפתור כמה בעיות שהצבא עמד מולם – ההתנגדות למלחמה (אמנם היתה גישה של "שקט, יורים!”, אבל היתה גם התנגדות למלחמה) – התארים הדיאגנוסטיים שלהם הוא זכה טישטשו את האלמנט הפוליטי בהתנהגותו. הדבר פורסם בעיתונות וזו עובדה משמעותית בפני עצמה – זהו אמצעי הרתעה והשתקה.

בהקשר של המושג פיקוח חברתי:

פנאופטיקון – בנת'ם, הוגה דעות מהמאה ה-18 תכנן כלא שהיה בנוי רבדים רבדים ובמרכזו היה מגדל תצפית שהיושב בראשו פיקח על כל הנמצאים תחתיו, ומי שישב בראש המגדל היה הפתאופטיקון (רואה הכל). זוהי מטאפורה מאד קיצונית. 

מחשבת החינוך - שיעור 1 - מבוא

שיעור 1

המטרה: לדבר על הפילוסופיה של חינוך, מתוך חיבור לשדה.

הביביליוגרפיה נמצאת בהיירלן. צריך לקרוא לכל שיעור את מה שמתאים לו (למשל – לשיעור הבא את מה שממוספר 2).

יש הידרדרות של תפקיד המורה למעמד של מוציא לפועל – המורים אינם הוגים בעצמם את תכניות הלימוד, אפילו של שיעורי חינוך (!). כך ההתקדמות במערכת היא פעמים רבות החוצה. הרעיון הוא שחשוב שלמורה בשטח תהיה היכולת לערוך רפלקסיה על מה שהוא עושה. פילוסופיה אמורה לשמש ככלי לרפלקסיה.

לפילוסופיה כדיציפלינה יש לה קונוטציות מנוגדות – מצד אחד מופשט ומצד שני קונקרטי (-אבן חכמים שתיתן לנו תשובה לכל דבר). המתח הזה מגלם איזו אמת ביחס לפילוסופיה. אטימולוגית, משמעות המילה היא אהבת החוכמה – זהו פרדוקס – בין שכל (חכמה) לרגש (אהבה). פילוסופיה, כמו חינוך, צריך לאהוב כדי לעשות.

שלושה תחומים שמקושרים למחשבת החינוך:

1. העיסוק במידה הטובה "הסגולה הטובה" ה-virtues. דיון בדמותו האידאית של המורה והתלמיד. מפקס דיון על ההוראה בפועל, לעומת האידיאל.
2. אפיסטמולוגיה ואונטולוגיה – כיצד אנו מכירים את העולם? האם באמצעות החושים, והמח הוא טבולה ראסה, או שיש אמיתות שטבועות באדם מעצם לידתו. ומכאן הגדרת תפקיד החינוך. תורות פסיכולוגיות של הלמידה מבוססות על הנחות אפיסטמולוגיות מסויימות. בונים על סמך ההנחות הנ"ל תכניות לימודים, מבלי שהמורים שמלמדים אותן מודעים לדיון שבבסיס ההנחות. (למלש – דיון בטבע האדם, באיך הוא תופס את העולם).
3. ממדים אקסיסטנציאלים (תורת הקיום) של ההוראה - (סארטר, ניטשה "כיצד אתה נעשה מה שהינך"). קשור לשאלות של זהות כגורם מתהווה. כדי לעבוד עם תלמידים בתקופות שונות צריך לתהות על שאלות כאלה.

תפקידים של פילוסופיה בחינוך:

רוצים להאמין שעיסוק במחשבת החינוך מעשיר את עולמו של העוסק בהוראה. (וינטגינשטיין – "גבולות העולם הם גבולות השפה" “על מה שלא ניתן לדבר יש לשתוק"). גבולות העשייה, גבולות יכולת הניתוח וההצגה המעמיקה שלנו היא נגזרת של היכולת השפתית שלנו. דוגמאות – עד שלא המשיגו הלם קרב לא היה ניתן לטפל בו, וכנ"ל לגבי דיסלקציה. מי שאין לו את המושגים ניתוחיו יהיו גסים.

המטרה של דיון פילוסופי הוא לחשוף היבטים נוספים של פעילות חינוכית. למשל, ייתכן שעונש קולקטיבי הוא פיתרון יעיל, אך יש לזה היבטים נוספים – מוסריים וכו'. כך יוצרים מחנך רגיש יותר.

תפקיד נוסף של הפילוסופיה בהקשר הזה הוא לערער על המובן מאליו. זהו ערעור שמנסה להכניס במורה מידה בריאה של ספקנות, העלולה להיעלם בלהט העשייה היומיומית. פילו' של החינוך תשאל לא רק כיצד לחנך, אלא גם – למה לחנך? למי מתאים חינוך? ההרהור והערעור פותח ספקטרום חדש שמעצים את העשייה החינוכית.

השאיפה של הפילוסופיה להפשטה ולהכללה – העיסוק של הפילוסופיה במופשט (לעומת הקונקרטי). פילו' מנסה לנתק סוגיות עקרוניות מההקשר הקונקורטי שלהן. יכולת ההפשטה יוצרת מצב בו עקרונות חשיבה מסויימים משמשים למורה כמצפן (לעומת ספר הוראות).

פילוסופיה מעודדת מודעות עצמית – אנשים לא תמיד מקשרים בין הפעולות שלהם בלין הנחות היסוד שעל פיהן הם פועלים, וכיוון שכך הם לא עקביים במעשים שלהם. עקיבות מחשבתית היא מאפיין של אישיות מחנכת מוערכת.

פילוסופיה היא אומנות השאלה (ולא אומנות התשובה) ולכן רבים מאיתנו לא מרגישים איתה בנח. זה מתחיל במשל המפורסם על סוקרטס: סוקרטס נחשב לאדם החכם באתונה. שאלו את האוראקל מדלפי ושאלו אותה מי האדם החכם בכל אתונה, והיא ענתה שסוקרטס... עד המסקנה, שהאדם החכם ביותר הוא זה שיודע שאינו יודע. הסיבה היא שיודע זה עצירה – זה מצב נח מבחינה פסיכולוגית. האדם החכם יודע שאינו יודע, ואוהב את הדעת ולכן נמצא בתנועה. ואכן, מחנכים אומרים שעבודה עם נוער משכבות נמוכות היא להביא אותם למצב בו הם יודעים שאינם יודעים – ערעור. הם חושבים שהם יודעים הכל.

פרנקנטיין – ביטוי מוחלט של עוני היא הצמדות אל הקונקרטי. מי שרוצה להתפתח חייב להיות במצב של תנועה.

נבדלותה של הפילוסופיה מדיסציפלינות אחרות:

פילוסופיה איננה מדע במובן שאיננה מסתמכת על ניסויים אמפיריים אלא על חשיבה. היא גם לא פסיכולוגיה, סוציולוגיה וסטטיסטיקה במובן שהיא משתדלת להימנע מהרדוקציה, מגידור התחום. הכוונה היא שלכל אחת מהדיסציפלינות הנ"ל יש פרספקטיבה דרבה היא רואה את האדם – דרך החברה, דרך הנפש, הפסיכה וכו'.

הסיכון שפילוסופיה לוקחת הוא חשיבת יתר וניתוק ממעש. מחשבת החינוך מבקשת לחשוב ולבחון את הדברים בלי להתנתק מהמעש.

אז למה כדאי ללמוד מחשבת החינוך?

1 זה כיף. חשוב שמורה יתפוס את תלמידיו כיצורים סקרנים ותאבי דעת (או לפחות כאלה שהיו פעם). פילוסופיה מעודדת את היצר הראשוני והחשוב של הרצון לדעת. חשוב מאד שהמורים יהיו כאלה.

2 פילוסופיה מחדדת את החשיבה ומעמיקה את הפרספקטיבה.

עולם המחשבה שהפילוסופיה עוסקת בו קשור לעולם המעקה – הסילבוס, המשכורת, הציונים, בעיות התנהגות והטיפול בהם – כולן סוגיות שמאחוריהן יש מחשבה.

הטקסטים המכוננים בספרות הצרפתית - שיעור 1 - מבוא

טקסטים מכוננים בספרות הצרפתית

מרטין רודן

טקסט קאנוני – כזה שקיבל קונצנזוס, ומהווה השראה. יש טקסטים כאלה בתנ"ך, למשל. יש טקסטים שלא נכנסו לקאנון, למשל בתנ"ך יש ספרים חיצוניים, למשל ספרי המכבים (לברית החדשה הם כן התקבלו, אך לברית הישנה, שבנויה על התנ"ך היהודי – לא). בתחום הדת, יש קאנונים אחרים – למשל, של קדושים שמותר לסגוד להם (יש קדושים אחרים שלא נכנסו לקאנון). יש בטקסט קאנוני משהו שצריך לשמש דוגמא, אידיאל, חוק. למשל – מאדאם בובארי של פלובר נחשב לדוגמא של רומאן ריאליסטי ולכן תמיד לומדים אותו כשלומדים על הרומן הריאליסטי במאה ה-19, כל מי שלומד ספרות צרפתי יש ציפיה שיקרא את זה. יש פרק זמן שצריך לעבור כדי שטקסט "יתבשל" ויהפוך לקנוני. בצרפתית יש מושג שנקרא "גיל קאנוני" וזה הגיל המינימלי שצריך להיות למשרתות כדי לשרת כמרים קתוליים (מדובר גיל 40). אבל המושג קאנון שייך בראש ובראשונה לתורת הספרות.

צרפת מיוחדת בכך שבנוסף למסורת הדתית יש לה גם מסורת חילונית, שדומה לה מבחינת הטרוקטורה. בצרפת היה מאבק של החילוניות להציג את עצמה כעמדה מקובלת מבחינה לא רק פילוסופית אלא גם ממלכתית. זה התחיל במהפכה הצרפתית (1789) שהיתה גם מהפכה אנטי דתית (נוצרית). זוהי מהפכה שמלאה בסמלים. כיבוש הבסטליה היה ב-14 ביולי, וביום זה כל שנה יש מצעד צבאי בשאנז אליזה בפאריס. במהפכה הצרפתית סגרו את הכנסיות למשך קצת פחות מ-10 שנים, והנצרות נאסרה על פי החוק, ובמקום זה ברוח תקופת ההשכלה המדינה דגלה בהפצת פולחן הנאורות, אלו היו כמעט טקים דתיים לסגידה לחילוניות. נוצרו המון סמלים שדומים לסמלים דתיים, למשל ההמנון הצרפתי, שהוא מעבר להמנון אצל העמים האחרים, למשל, דגל המהפכה שהוא דגלה של צרפת עד היום הוא סמל של צרפת הרפובלינקנית לעומת צרפת הקתולית. דוגמא נוספת היא סיסמת המהפכה הצרפתית "ליברטה (משהו)” = חירות שוויון ואחווה יש להם משמעות דומה לדתית, לתפילת קודש. בנוסף הפכו כל מיני אירועים לסמלים של הרפובליקה הצרפתית שהיא היחידה שמגדירה את עצמה עד היום כרפובליקה חילונית. החילוניות היא נושא רגיש אצל הצרפתים, הם רואים בה צורת חיים צרפתית. נפוליאון כשניהל מו"מ עם היהודים על הענקת שוויון זכויות הוא דרש מהם להיות יהודים בביתם אך צרפתים בחיים הציבוריים (חיילים צריכים לאכול אותו מזון כמו כולם, לסגור חנויות ביום ראשון). היום יש בעיות עם המוסלמים על רקע זה. (*משה מנדלסון התבטא באופן דומה לפני, כי זו רוח ההשכלה, שראתה בחילוניות אמצעי לשוויון בין בני האדם). בצרפת עבר חוק לפיו אסור לנשים מוסלמיות ללבוש בורקה מפני שבשטח ציבורי על כל אחד להיות חשוף כך שאפשר לזהות את פניו. יש כאן כפיה חילונית! זה לא קיים במקומות אחרים, זה משהו ייחודי שנובע מההיסטוריה הצרפתית שהתהוותה מהמהפכה הצרפתית. (*גם את פרשת דרייפוס אי אפשר להבין בלי הרקע הזה, בצרפת יש כפיה של ערכים ליברליים).

חזרה לספרות הצרפתית:

במאות ה-19 וה-20 היתה חשיבות גדולה יותר לספרות מאשר לכל מדינה אחרת, כי היתה שם הפרדה מוחלטת מוקדמת בין דת ומדינה, ובחלל שהותירה הדת בסילבוס הלימודים של הילד הצרפתי היה צריך למלא משהו, ושם הכניסו את הטקסטים המכוננים של הספרות הצרפתית. בשנים האחרונות, עם זה שמדעי הרוח נהיו חשובים פחות (למרות שבצרפת באופן יחסי מקדישים להם זמן רב, גם בתקשורת, ועד היום טקס חלוקת פרסים לספרות הוא ממש אירוע ממלכתי, לסופרים שמקבלים את הפרס יש מעמד מקביל לכוכבי קולונע) יש עוד מוסד שכוננו בצרפת וייחודי לשם – האקדמיה הצרפתית, לשם נבחרים אנשי רוח חשובים, אין לו תחום עיסוק ספציפי (כמו האקדמיה העברית, עוסקים בטיפוח שפה אם הם רוצים) ויש להם מעמד של בישופים, של רבנים ראשיים. הכינוי שלהם הוא "בני אלמוות" (טבעי בצרפת, קשה מאד לדמיין בארץ). החיים הציבוריים בצרפת מאד ריכוזיים וזה מתבטא למשל בכך שכולם לומדים לפי אותה תכנית לימודים גם ספרות וגם היסטוריה, ולכ בתקופה הקולוניאנית כשלצרפת היו המון מושבות אז גם הילדים במושבות שלמדו בבתי ספר צרפתיים "אבותינו הגאליים" וכך ברגע שהיו לאזרחים צרפתיים קיבלו את האתוס הלאומי הצרפתי. הצרפתים חיים בסתירה -הגישה החילונית שלהם כל כך מגובשת שהיא לא שונה בהרבה מגישות דתיות במובן שהיא מקובעת, והטקסטים האלה נלמדים בחלקם מהמאה ה-18, אבל בוודאי מהמאה ה-19 20 את אותם הטקסטים בדיוק.

אנחנו נלמד מחזה שילדים לומדים (פדר של ראסין) על אישה שתופסת אותה קנאה חולנית לבנה החורג, שמביאה לצרות. זה לא כל כך מתאים לילדים, אבל זה קאנוני, אז הם לומדים את זה. בכיוון ההפוך, נורא קשה לטקסט חדש לקבל את הקנוניזציה (דומה להלכה!). זה קרה למעט מאד טקסטים במאה ה-20.

בשיעור הזה ננתח כל שבוע טקסט מכונן אחר, בינהם ארבע ספרים שלמים (לא מאד ארוכים). כל שבוע ננהל דיון על הטקסט.

[חוברת 121 ביחידה לשרותי דפוס, תשעה שקלים].

כל שבוע נדבר על טקסט אחר בתוך החוברת. ננסה לראות מה מיוחד את הטקסטים, מה האכויות הספרותיות שהפכו אותם לטקסטים קאנוניים, ומה ההשלכות שלהם על התרבות. (ננתח פשט, דרש, רמז וסוד).

אנחנו מתבקשים לקרוא את שני הקטעים הראשונים לשבוע הבא של

RABELAIS, GARGANTUA.

כדאי לקרוא פעמיים (מה שמאפיין ספרות טובה הוא שככל שקוראים אותה יותר נהנים יותר, וספרות גרועה – להפך :) ).

ספרים שיש לקרוא בשלמות -

• משהו של מולייר MOLIERE: TARTUFFE עד 1.12
• רסין, פדר RACINE: PHEDERE עד 8.12
• וולטר, קנדיט VOLTAIRE: CANDIDE עד 15.12
• BALRAC: PERE GORIOOT עד 22.12

הבחינה בנויה בשני חלקים: אחד הוא כ-5 שאלות על הטקסט עצמו, והטקסט יהיה בבחינה.

השיעור האחרון יוקדש לדיבור על הבחינה.

החלק השני של הבחינה יהיה על אחת מתוך ארבע היצירות שהוא יבחר, וישאל שאלות יותר כלליות שקשורות בכל הטקסט. זאת לא שאלה שדיברנו עליה ספציפית בכיתה, היא מבוססת על הבנה של הטקסט כולו. השאלה לא תהיה על משהו ממש אזוטרי. זאת בחינה שצריך להכיר את הטקסטים, אבל גם לחשוב בה. “גם מי שלא מבין את באך יכול להנות מהמוסיקה שלו".

השיעור באופן כללי דורש השתתפות, ולכן יש חובת נוכחות.

השתתפות פעילה בשיעורים (פיזית, אך לא רק) מהווה שליש מהציון.

המסורת הספרותית(?) בספרות-

אמנות וספרות הן חלקים של מסורות, יצירות אינן נוצרות בחלל ריק, אלא בהקשר של מסורות. מסורת אמנותית, למשל במוסיקה – לאופרה או סימפוניה יש חוקים לגבי מה מגדיר את הז'אנר. גם מי שרוצה לשבור מסורת חייב להכיר אותה קודם (כמו מי שרוצה להתרחק מהדת). כך גם המהפכנים הגדולים – הדאדאיסטים והסוריאליסטים הכירו קודם את המסורת. לכל תרבות יש מסורת משלה. מבחינת היוונים ספרות (שהיא כולה שירה אצל היוונים) מתחלקת כולה לשלושה תחומים:

1. שירה אפית
2. שירה לירית (שירי לכת, שירי אבל...)
3. שירה דרמטית

אצל היוונים החלוקה היתה קשורה במסורת כך שכל סוגה נכתבה במקצב אחר, והסוגה נקבעה לפי המקצב יותר מאשר לפי התוכן, למשל – האודיסאה והאיליאדה כתובים במקצב בשם הקסמטר, וכל מי ששמע אותה יכול היה לדעת שמדובר בשירה אפית.

רק מאוחר יותר מטבע הדברים התחילו להבחין בין הז'אנרים גם מבחינת תכנים. כך, למשל, שירה אפית בדרך כלל ארוכה, עם תיאורים רבים ועלילה. שירה לירית יותר מאוחר הפכה לשירה שמבטאת את הרגשות של המשורר עצמו. שירה דרמטית השתמרה במושגיה עד היום – טרגדיה (=שירת העץ. מאפיין: מחזה עם סיום רע [בקורס אחר טרגדיה הוגדרה לפי חלון הזדמנויות שאפשר לפספס, ולפי סבל וחוסר אונים אנושי, אך נאמר שב-40% מהטרגדיות שמכוכרות היום הסוף טוב]), קומדיה (מצחיק, קומי) ומחזה סאטירי. 

נוירופסיכולוגיה - שיעור 1

יסודות הנוירופסיכולוגיה

מרצה: ענת פרי

• הרב כתוב במצגת, אני רושמת תוספות על המצגת -

נתחיל ב-2 דוגמאות:

1 אדם שמדבר ומתפקד באופן תקין ואינו מסוגל לזהות תמונות (בעיה מורכבת)

2 אדם שיכול לדבר אך מתקשה להבין שאלות ולענות תשובות

תסמונת / תסמין-

תסמונת = סינדרום, אוסף של סימפטומים (=תסמינים) שונים שבאים יחד.

הערה על הכללה – הרבה פעמים נכון יותר ללמוד מדוגמא של חולה על המצב הבריא, מאשר להשליך מבעיה של חולה אחד לחולה אחר. (למשל – מHM הבינו שיש דיסאסוציאציה בין זיכרון (לטווח קצר ולטווח ארוך) אימפליציטי ואקספליציטי, אבל קשה ללמוד ממנו על פגועי זיכרון שונים).

פרנולוגיה (פרנסיס גאל)-

חלק מהדברים שהוא אמר הסתברו כדי נכונים – יש באמת מרכזים שונים לתפקודים שונים (אמנם לא 35), וכשמישהו מומחה למשהו (רקדן, פסנתרן, נהג מונית בלונדון) הוא גדל.

לעומת זאת, חלק ממה שהוא אמר מופרך (הסיפור עם גודל הגולגולת – התפרסמו גם בכתבי עת מדעיים וגם פופולריים מפות של אזורי גולגולת והתפקודים עליהם הם אחראיים, ואנשים ניסו ליישם את זה, למשל כדי לאבחן את מטופליהם וחבריהם או כדי לזווג זיווגים). היום פרנולוגיה נחשבת סוג של בדיחה על התחום.

מול הגישה של גאל היתה גישה מנוגדת של פילארט, שטען שכל המח מתפקד כיחידה אחת ויש להתייחס אליו ככזה.

ג'קסון גילה את המיקום של אזורים שונים על קליפת המח וגם שגודל האזור בקליפה פרופורמיונלי למידת השימוש בו.

גישות ממקמות:

ברוקה גילה ממחקר על מטופל שיכולת הדיבור שלו נפגעה (הוא יכל לומר רק “טונו טונו”), אך מדי פעם פלט קללות, והיה מסוגל לספור. כשהמטופל נפח את נשמתו ברוקה לקח את גולגלתו ובדק איזה אזור נפגע – הוא מצא אזור מסויים מאד שנפגע מהשבץ, וכיוון שגם הפגיעה הקוגנטיבית היתה מאד ספציפית הוא סימן את האזור כאזור שאחראי על הפקת שפה – אזור ברוקה.

ורניקה גילה את אזור ורניקה. אנשים שיש להם אפזיית ורניקה מסוגלים לדבר אך לא להבין שפה והם מדברים הרה שטויות. אזור ברוקה קרוב לקורטקס המוטורי, ואזור ורניקה צמוד קורטקס המוטורי הראשוני.

לשלי גרם לזיות ספציפיות במקומות שונים במוחות של עכברים ורצה לבדוק איפה האזור שאחראי על זיכרון – כלומר שפגיעה בו תפגע ביכולת של עכבר לזכור מבוך. כך הוא ניסח שני חוקים. יש ביקורת על הניסוי – הפגיעות של לשלי היו די גסות, וכן: אפשר לעבור מבוך תוך שימוש בכל מיני סוגים של זיכרון, אבל זה נכון שיש דרכים שונות לעשות את אותה הפעולה בתפקודים חשובים – קריאה, דיבור וכו'. בנוסף, מסתבר שהמח פלסטיסי, ואחרי פגיעה – למשל שבץ – אזורים אחרים לוקחים על עצמם תפקודים חדשים.

היום יש מחקרי הדמיה – למשל MRI ואפשר לראות שאזורים מסויומים קשורים לתפקודים מסויימים – למשל FFA שקשור לזיהוי פנים. זו הגישה הממקמת (חזרה לפרנולוגיה!). מצד שני, רואים שאזור מסויים אחראי על תפקודים שונים, ויש גישה מנוגדת, שמסתכלת על תפקודי המח כרשת.

לנוירופסיכולוגיה יש כמה הנחות יסוד, שמצד אחד חייבים להניח ומצד שני חייבים לקחת בעירבון מוגבל.

(למשל – אצל החולה "טונו טונו" הפחתה- אפשר לפגוע באזור השפה ורק השפה תיפדע, ושקיפות – אם יש פגיעה בשפה אפשר להניח שרק אזור השפה נפגע ולא אזורים אחרים).

מודולריות – לפי המודל של פודור:

קלט תחושתי צריך לעבור למערכת המוחית, ושם הוא מתחלק למודולות – פונקציות בסיסיות: ראיה, שמיעה, ריח... וגם תת חלוקה: תפיסת פנים, תפיסת חפצים... מש המידע עובר הלאה לעיבוד מתקדם יותר.

פודור מודע לכך שמאפייני המודולות שהוא תיאר לא מדוייקים במאה אחוז.

אנלוגיה למודולות - ברקוד בסופר.

חוצמזה יש פונקציות מאוזנות – קשב, זיכרון, קבלת החלטות, חולשים על המודולות ומקבלים מידע מכולם, וההתהגות שלהן שונה משל המודולות (למשל – אפשר להחליט לא להפנות קשב, אבל אי אפשר להחליט להסתכל על אותיות בלי לקרוא אותן).

אפשר להקשות על כל ההנחות, למשל:

הכללה – אזורי שפה נמצאים בהמיספרה שמאל עבור כל הימניים וחלק מהשמאליים, אבל אצל חלק מהשמאליים זה בהמיספרה שמאל.

אפשר לערער על כל ההנחות, אבל חייבים להניח אותן כדי לעסוק בנוירופסיכולוגיה.

כיצד מגדירים את התפקוד המנטאלי אותו רוצים למקם?

• יש בעיה להגדיר, למשל, ההגדרה המדויקת ביותר לאינטלגנציה היא "מה שבודקים מבחני אינטלגנציה", או – מסתבר שיש כמה סוגים של אמפטיה – אנשים שונים מתכוונים לדברים שונים. יש תת חלוקות – אמפטיה רגשית, אמפטיה קוגנטיבית. תינוקות בוכים מגיל מאד צעיר כשהם שומעים תינוקות אחרים בוכים. האם אלו גילויים ראשונים של אמפטיה, או שזו תחרות על משאבים? (כמו שגוזלים מתחילים לצייץ ברגע שאחד מצייץ).
• מרכיבים משותפים לתפקודים שונים – למשל, אם יש אזור שפעיל גם בקריאה וגם בחשבון, ייתכן שזה אותו תפקוד, וייתכן שמדובר בתפקודים שונים, וזה אזור שקשרו לריכוז, למשל (יש עוד אזורים ספציפיים לכל תפקוד שלא גילינו).

דרכי הגדרה והבחנה בין תפקודים מנטאליים -

אנחנו מחפשים רמה שהיא מספיק מפורטית כדי להיות אינפורמטיבית ומספיק כללית כדי להיות מעניינת.

אסוציאציה (פגיעה באזור מסויים שפוגעת בכמה תפקודים יחד) עוזרת לנו להסיק שיש משהו משותף בתפקוד, אבל תמיד יש הסברים אלטרנטיביים, למשל – נפגע אזור תפקוד מסויים ונפגע הקשר לאזורים אחרים, או: קרבה פיזית בין האזורים של התפקודים השונים, או: קלט משותף (למשל – כולם קשורים למערכת הראיה), או: טוריות – תפקוד אחד מסתמך על השני (כדי להבדיל בין האצבעות הכרחי שתהיה אבחנה בין ימין ושמאל).

בדיסוציאציה פשוטה יש את בעיית הקושי היחסי, ובדיסוציאציה כפולה פותרים אותה, כי יש משימה באותה רמת קושי שמבצע מנגנון אחר.

CK לא יכלה לזהות חפצים אבל זיהתה פרצופים (אפילו אובר זיהתה – היא ראתה רק פרצופים גם במקומות בהם אנשים ראו גם פרצופים וגם ירקות, וגם במקרים בהם הם ראו אך ורק ירקות).

ענת מספרת על חולה עם פרוסופוגנוזיה שראה צלחת פירות בציורי קו של פנים בהם הפה הוחלף בבננה בהם אנשים ללא פרוסו' ראו פנים בלבד.

תעתועי התודעה - שיעור 1

תעתועי התודעה: אמנות, מדיה והחוויה האנושית

הקורס הוא חלק מבית הספר לאומנויות, וזה במסגרת רפורמה כללית של בית הספר למדעי הרוח. מטרת הקורס לתת מבוא לחשיבה כללית על אומנויות. עיסוק בנושאים עכשוויים- חשיבה לגבי גבולות האומנויות, מקומם הכללי, ולהביא סקירה כללית של נושאים מרכזיים. יהיה מרכיב קולנעוני אך גם אמנויות עכשוויות אחרות.

שיעור 1: אמנות והחוויה האנושית; תודעת הגוף, הזמן והמוות בראי האמנות והקולנוע

היום יש באמנות חצייה של גבולות, ערבוב ז'אנרים ופריצה של אומנות אל מקומות ותחומים בהם לא היתה בעבר.

העיסוק בתודעה יהיה במובן החוויה – תודעת האני, תודעת החיים והמוות, תודעת הגוף.

התמודדויות אנושיות, נושאים בהם בני אדם עוסקים:

• לידה ומוות
• הישרדות (רביה, מציאות מחסה, טכנולוגיה וייצור)
• יחסים בינאישיים

מכאן נובעים הנושאים בהם הקורס יעסוק (כל הנושאים קשורים לכל הנושאים – זוהי רשת):

1. אני / גוף (עידן שמעלה על היחס בין תודעה וגוף – עד כמה התודעה כלואה בגוף או יכולה להשתחרר ממנו)
2. מקום / מציאות (מקום קונקרטי space לעומת מקום ווירטואלי syber space)
3. זמן – איך תופסים זמן, מייצגים, משמרים ומייצרים חווית זמן אצל הצופה.

חטיבה 1 – ה"אני" והגוף האנושי: מסובייקט לסייבורג וחזרה

* סייבורג = syber + organism – מדובר בהיברידים: בין אדם למכונה, בין מציאות וירטואלית לממשית.

--> קולות של זמרים עוברים פרמוטציות, ויש הבניה של דמות עם קול שאינו הקול במציאות.

--> יש גם מניפולציות על הגוף האורגני – פרוטזות, ניתוחים פלסטיים

--> השתלות של מיקרוצ'יפים לגוף על מנת לווסת זרימה של חומרים כימיים בגוף

כל אלה מעלים את השאלה מתי נעבור את הגבול מהמין האנושי למין שהוא היברידי.

בתחום האומנות העכשווית נעשות עבודות שמשקפות את זה – אומנות טרנסגנית, אמנות שכוללת ניתוחים פלסטיים והוספת שתלים על גוף האומן – וכל זה כי האומנות משקפת את החרדות שלנו, האומנות מטפלת בנושאים שמטרידים את האנשים בתחומים של גוף, הישרדות, יחסים בינאיישים, העובדה שהחיים בני חלוף. אומנות היא רלוונטית.

• סובייקט – תפיסה פילוסופית מוקדמת יותר שתופסת את היצור האנושי כאוטונומיה, שיש לה יכולת להבין את העולם סביבה, ולהתנהל בתוכה באופן רציונלי. תפיסה זו הולכת ומתמוססת לאחרונה.

ישנן תיאוריות אבולוציוניות שמסבירות את תפקיד האומנות, והמכנה המשותף להן הוא שלאומנות היה תפקיד בהישרדות ובתהליך הברירה הטבעית, כל תיאוריה בדרכה: (במצגת יש פירוט)

(הצעות של אנשים מהכיתה)

• אומנים הם יצירתיים יותר ולכן גם שורדים יותר
• דרך לשמר ולהעביר ידע
• הפגנה של עדיפות ויכולת
• פורקן רגשי (למשל - להתגבר על חרדת המוות ע"י יצירת משהו שיחיה יותר זמן מהם, או סובלימציה של חרדות מחיות טורפות - אשליה של שליטה בטבע על ידי ציורי מערות)
• בני אדם למדו במשך הזמן לביית את ההיבט הסונולי (צלילי) של הטבע למען התועלת – בשתי היבטים: ורבלי ומוסיקלי. המטרה היא להשתמש בסאונד על מנת להתריע מפני סכנה. תיאוריה אחרת מדברת על מוסיקה כתחליף – אנשים רעבים במערה ישמעו צלילים של אוכל ובכל ישכיחו את רעבונם.

סטפן שנברוק - “שוקולד מחדרי מתים"

הוא עושה יציקות של שוקולד מאיברי גוף, צלקות וכו' מחדרי מתים אמיתיים.

יש דיסוננס, תחושת משיכה דחיה, בין שוקולד, לבין הצורות והטקסטורות הדוחות. שוקולד הוא מזון שעבר אסתטיזציה, מחבילות לשוקולדים בצורות. מוצר שקשור לתרבות בשיאה – מימד חברתי ותרבותי שקשור להנאה מאוכל, לעידון, ליחסים בינאישיים.

יש כאן ערך לפער בין הקונוטציות שקשורות לשוקולד ולמוות. התעסקות בחומר שקשור לחוויות נעימות, תרבות ואסטיקה והגנבה של מוות לעניין.

אנדריי סרנו – Andres Serrano, The Morgue, Rat Poison Suicide 1992

אנדריי סרנו, צלם אמריקאי ממוצא אפרו אמריקאי שמתעסק בגוף ובחומרי גוף. יצירות פרובוקטיביות.

אנו רואים תמונה מתוך סדרה של צילומי חלקי גוף מחדרי מתים. לכל הדמויות בסדרה אין פנים, אין זהות ואין שם, ושם היצירה הוא נסיבות המוות. במקרה שלנו – התאבדות ברעל עכברים. אין כאן סובייקט אלא מוות בהתגלמותו, ברמה של הגוף המת.

יש כאן מימד של איקונוגרפיה (=תורת הסמלים, תורה שנולדה מחקר האומנות ומדברת על שפה שמעוררת משמעויות ומעבירה מידע באמצעות סמלים מוסכמים). ישו הצלוב מופיע עם פצעים בידיים וברגליים שנקראים סטיגמטה, [וזה אולי הדימוי הכי חזק של מוות בתרבות המערבית] וזאת הקונוטציה שמתעוררת כשרואים את החתך ברגל בתמונה.

יש אסתטיצזיה של הצילום.

זאת יצירה שנוגעת במוות ובחרדת המוות.

הערה מעניינת בהקשר של הרתיעה של כמה מהמשתתפים מהיצירה - בתחילת המאה ה-19 היו מציגים לראווה גופות לא מזוהות והיו באים לזה כמו לתערוכה – יש כאן איזה צורך אנושי.