מחשבת החינוך - שיעור 1 - מבוא

שיעור 1

המטרה: לדבר על הפילוסופיה של חינוך, מתוך חיבור לשדה.

הביביליוגרפיה נמצאת בהיירלן. צריך לקרוא לכל שיעור את מה שמתאים לו (למשל – לשיעור הבא את מה שממוספר 2).

יש הידרדרות של תפקיד המורה למעמד של מוציא לפועל – המורים אינם הוגים בעצמם את תכניות הלימוד, אפילו של שיעורי חינוך (!). כך ההתקדמות במערכת היא פעמים רבות החוצה. הרעיון הוא שחשוב שלמורה בשטח תהיה היכולת לערוך רפלקסיה על מה שהוא עושה. פילוסופיה אמורה לשמש ככלי לרפלקסיה.

לפילוסופיה כדיציפלינה יש לה קונוטציות מנוגדות – מצד אחד מופשט ומצד שני קונקרטי (-אבן חכמים שתיתן לנו תשובה לכל דבר). המתח הזה מגלם איזו אמת ביחס לפילוסופיה. אטימולוגית, משמעות המילה היא אהבת החוכמה – זהו פרדוקס – בין שכל (חכמה) לרגש (אהבה). פילוסופיה, כמו חינוך, צריך לאהוב כדי לעשות.

שלושה תחומים שמקושרים למחשבת החינוך:

1. העיסוק במידה הטובה "הסגולה הטובה" ה-virtues. דיון בדמותו האידאית של המורה והתלמיד. מפקס דיון על ההוראה בפועל, לעומת האידיאל.
2. אפיסטמולוגיה ואונטולוגיה – כיצד אנו מכירים את העולם? האם באמצעות החושים, והמח הוא טבולה ראסה, או שיש אמיתות שטבועות באדם מעצם לידתו. ומכאן הגדרת תפקיד החינוך. תורות פסיכולוגיות של הלמידה מבוססות על הנחות אפיסטמולוגיות מסויימות. בונים על סמך ההנחות הנ"ל תכניות לימודים, מבלי שהמורים שמלמדים אותן מודעים לדיון שבבסיס ההנחות. (למלש – דיון בטבע האדם, באיך הוא תופס את העולם).
3. ממדים אקסיסטנציאלים (תורת הקיום) של ההוראה - (סארטר, ניטשה "כיצד אתה נעשה מה שהינך"). קשור לשאלות של זהות כגורם מתהווה. כדי לעבוד עם תלמידים בתקופות שונות צריך לתהות על שאלות כאלה.

תפקידים של פילוסופיה בחינוך:

רוצים להאמין שעיסוק במחשבת החינוך מעשיר את עולמו של העוסק בהוראה. (וינטגינשטיין – "גבולות העולם הם גבולות השפה" “על מה שלא ניתן לדבר יש לשתוק"). גבולות העשייה, גבולות יכולת הניתוח וההצגה המעמיקה שלנו היא נגזרת של היכולת השפתית שלנו. דוגמאות – עד שלא המשיגו הלם קרב לא היה ניתן לטפל בו, וכנ"ל לגבי דיסלקציה. מי שאין לו את המושגים ניתוחיו יהיו גסים.

המטרה של דיון פילוסופי הוא לחשוף היבטים נוספים של פעילות חינוכית. למשל, ייתכן שעונש קולקטיבי הוא פיתרון יעיל, אך יש לזה היבטים נוספים – מוסריים וכו'. כך יוצרים מחנך רגיש יותר.

תפקיד נוסף של הפילוסופיה בהקשר הזה הוא לערער על המובן מאליו. זהו ערעור שמנסה להכניס במורה מידה בריאה של ספקנות, העלולה להיעלם בלהט העשייה היומיומית. פילו' של החינוך תשאל לא רק כיצד לחנך, אלא גם – למה לחנך? למי מתאים חינוך? ההרהור והערעור פותח ספקטרום חדש שמעצים את העשייה החינוכית.

השאיפה של הפילוסופיה להפשטה ולהכללה – העיסוק של הפילוסופיה במופשט (לעומת הקונקרטי). פילו' מנסה לנתק סוגיות עקרוניות מההקשר הקונקורטי שלהן. יכולת ההפשטה יוצרת מצב בו עקרונות חשיבה מסויימים משמשים למורה כמצפן (לעומת ספר הוראות).

פילוסופיה מעודדת מודעות עצמית – אנשים לא תמיד מקשרים בין הפעולות שלהם בלין הנחות היסוד שעל פיהן הם פועלים, וכיוון שכך הם לא עקביים במעשים שלהם. עקיבות מחשבתית היא מאפיין של אישיות מחנכת מוערכת.

פילוסופיה היא אומנות השאלה (ולא אומנות התשובה) ולכן רבים מאיתנו לא מרגישים איתה בנח. זה מתחיל במשל המפורסם על סוקרטס: סוקרטס נחשב לאדם החכם באתונה. שאלו את האוראקל מדלפי ושאלו אותה מי האדם החכם בכל אתונה, והיא ענתה שסוקרטס... עד המסקנה, שהאדם החכם ביותר הוא זה שיודע שאינו יודע. הסיבה היא שיודע זה עצירה – זה מצב נח מבחינה פסיכולוגית. האדם החכם יודע שאינו יודע, ואוהב את הדעת ולכן נמצא בתנועה. ואכן, מחנכים אומרים שעבודה עם נוער משכבות נמוכות היא להביא אותם למצב בו הם יודעים שאינם יודעים – ערעור. הם חושבים שהם יודעים הכל.

פרנקנטיין – ביטוי מוחלט של עוני היא הצמדות אל הקונקרטי. מי שרוצה להתפתח חייב להיות במצב של תנועה.

נבדלותה של הפילוסופיה מדיסציפלינות אחרות:

פילוסופיה איננה מדע במובן שאיננה מסתמכת על ניסויים אמפיריים אלא על חשיבה. היא גם לא פסיכולוגיה, סוציולוגיה וסטטיסטיקה במובן שהיא משתדלת להימנע מהרדוקציה, מגידור התחום. הכוונה היא שלכל אחת מהדיסציפלינות הנ"ל יש פרספקטיבה דרבה היא רואה את האדם – דרך החברה, דרך הנפש, הפסיכה וכו'.

הסיכון שפילוסופיה לוקחת הוא חשיבת יתר וניתוק ממעש. מחשבת החינוך מבקשת לחשוב ולבחון את הדברים בלי להתנתק מהמעש.

אז למה כדאי ללמוד מחשבת החינוך?

1 זה כיף. חשוב שמורה יתפוס את תלמידיו כיצורים סקרנים ותאבי דעת (או לפחות כאלה שהיו פעם). פילוסופיה מעודדת את היצר הראשוני והחשוב של הרצון לדעת. חשוב מאד שהמורים יהיו כאלה.

2 פילוסופיה מחדדת את החשיבה ומעמיקה את הפרספקטיבה.

עולם המחשבה שהפילוסופיה עוסקת בו קשור לעולם המעקה – הסילבוס, המשכורת, הציונים, בעיות התנהגות והטיפול בהם – כולן סוגיות שמאחוריהן יש מחשבה.

הטקסטים המכוננים בספרות הצרפתית - שיעור 1 - מבוא

טקסטים מכוננים בספרות הצרפתית

מרטין רודן

טקסט קאנוני – כזה שקיבל קונצנזוס, ומהווה השראה. יש טקסטים כאלה בתנ"ך, למשל. יש טקסטים שלא נכנסו לקאנון, למשל בתנ"ך יש ספרים חיצוניים, למשל ספרי המכבים (לברית החדשה הם כן התקבלו, אך לברית הישנה, שבנויה על התנ"ך היהודי – לא). בתחום הדת, יש קאנונים אחרים – למשל, של קדושים שמותר לסגוד להם (יש קדושים אחרים שלא נכנסו לקאנון). יש בטקסט קאנוני משהו שצריך לשמש דוגמא, אידיאל, חוק. למשל – מאדאם בובארי של פלובר נחשב לדוגמא של רומאן ריאליסטי ולכן תמיד לומדים אותו כשלומדים על הרומן הריאליסטי במאה ה-19, כל מי שלומד ספרות צרפתי יש ציפיה שיקרא את זה. יש פרק זמן שצריך לעבור כדי שטקסט "יתבשל" ויהפוך לקנוני. בצרפתית יש מושג שנקרא "גיל קאנוני" וזה הגיל המינימלי שצריך להיות למשרתות כדי לשרת כמרים קתוליים (מדובר גיל 40). אבל המושג קאנון שייך בראש ובראשונה לתורת הספרות.

צרפת מיוחדת בכך שבנוסף למסורת הדתית יש לה גם מסורת חילונית, שדומה לה מבחינת הטרוקטורה. בצרפת היה מאבק של החילוניות להציג את עצמה כעמדה מקובלת מבחינה לא רק פילוסופית אלא גם ממלכתית. זה התחיל במהפכה הצרפתית (1789) שהיתה גם מהפכה אנטי דתית (נוצרית). זוהי מהפכה שמלאה בסמלים. כיבוש הבסטליה היה ב-14 ביולי, וביום זה כל שנה יש מצעד צבאי בשאנז אליזה בפאריס. במהפכה הצרפתית סגרו את הכנסיות למשך קצת פחות מ-10 שנים, והנצרות נאסרה על פי החוק, ובמקום זה ברוח תקופת ההשכלה המדינה דגלה בהפצת פולחן הנאורות, אלו היו כמעט טקים דתיים לסגידה לחילוניות. נוצרו המון סמלים שדומים לסמלים דתיים, למשל ההמנון הצרפתי, שהוא מעבר להמנון אצל העמים האחרים, למשל, דגל המהפכה שהוא דגלה של צרפת עד היום הוא סמל של צרפת הרפובלינקנית לעומת צרפת הקתולית. דוגמא נוספת היא סיסמת המהפכה הצרפתית "ליברטה (משהו)” = חירות שוויון ואחווה יש להם משמעות דומה לדתית, לתפילת קודש. בנוסף הפכו כל מיני אירועים לסמלים של הרפובליקה הצרפתית שהיא היחידה שמגדירה את עצמה עד היום כרפובליקה חילונית. החילוניות היא נושא רגיש אצל הצרפתים, הם רואים בה צורת חיים צרפתית. נפוליאון כשניהל מו"מ עם היהודים על הענקת שוויון זכויות הוא דרש מהם להיות יהודים בביתם אך צרפתים בחיים הציבוריים (חיילים צריכים לאכול אותו מזון כמו כולם, לסגור חנויות ביום ראשון). היום יש בעיות עם המוסלמים על רקע זה. (*משה מנדלסון התבטא באופן דומה לפני, כי זו רוח ההשכלה, שראתה בחילוניות אמצעי לשוויון בין בני האדם). בצרפת עבר חוק לפיו אסור לנשים מוסלמיות ללבוש בורקה מפני שבשטח ציבורי על כל אחד להיות חשוף כך שאפשר לזהות את פניו. יש כאן כפיה חילונית! זה לא קיים במקומות אחרים, זה משהו ייחודי שנובע מההיסטוריה הצרפתית שהתהוותה מהמהפכה הצרפתית. (*גם את פרשת דרייפוס אי אפשר להבין בלי הרקע הזה, בצרפת יש כפיה של ערכים ליברליים).

חזרה לספרות הצרפתית:

במאות ה-19 וה-20 היתה חשיבות גדולה יותר לספרות מאשר לכל מדינה אחרת, כי היתה שם הפרדה מוחלטת מוקדמת בין דת ומדינה, ובחלל שהותירה הדת בסילבוס הלימודים של הילד הצרפתי היה צריך למלא משהו, ושם הכניסו את הטקסטים המכוננים של הספרות הצרפתית. בשנים האחרונות, עם זה שמדעי הרוח נהיו חשובים פחות (למרות שבצרפת באופן יחסי מקדישים להם זמן רב, גם בתקשורת, ועד היום טקס חלוקת פרסים לספרות הוא ממש אירוע ממלכתי, לסופרים שמקבלים את הפרס יש מעמד מקביל לכוכבי קולונע) יש עוד מוסד שכוננו בצרפת וייחודי לשם – האקדמיה הצרפתית, לשם נבחרים אנשי רוח חשובים, אין לו תחום עיסוק ספציפי (כמו האקדמיה העברית, עוסקים בטיפוח שפה אם הם רוצים) ויש להם מעמד של בישופים, של רבנים ראשיים. הכינוי שלהם הוא "בני אלמוות" (טבעי בצרפת, קשה מאד לדמיין בארץ). החיים הציבוריים בצרפת מאד ריכוזיים וזה מתבטא למשל בכך שכולם לומדים לפי אותה תכנית לימודים גם ספרות וגם היסטוריה, ולכ בתקופה הקולוניאנית כשלצרפת היו המון מושבות אז גם הילדים במושבות שלמדו בבתי ספר צרפתיים "אבותינו הגאליים" וכך ברגע שהיו לאזרחים צרפתיים קיבלו את האתוס הלאומי הצרפתי. הצרפתים חיים בסתירה -הגישה החילונית שלהם כל כך מגובשת שהיא לא שונה בהרבה מגישות דתיות במובן שהיא מקובעת, והטקסטים האלה נלמדים בחלקם מהמאה ה-18, אבל בוודאי מהמאה ה-19 20 את אותם הטקסטים בדיוק.

אנחנו נלמד מחזה שילדים לומדים (פדר של ראסין) על אישה שתופסת אותה קנאה חולנית לבנה החורג, שמביאה לצרות. זה לא כל כך מתאים לילדים, אבל זה קאנוני, אז הם לומדים את זה. בכיוון ההפוך, נורא קשה לטקסט חדש לקבל את הקנוניזציה (דומה להלכה!). זה קרה למעט מאד טקסטים במאה ה-20.

בשיעור הזה ננתח כל שבוע טקסט מכונן אחר, בינהם ארבע ספרים שלמים (לא מאד ארוכים). כל שבוע ננהל דיון על הטקסט.

[חוברת 121 ביחידה לשרותי דפוס, תשעה שקלים].

כל שבוע נדבר על טקסט אחר בתוך החוברת. ננסה לראות מה מיוחד את הטקסטים, מה האכויות הספרותיות שהפכו אותם לטקסטים קאנוניים, ומה ההשלכות שלהם על התרבות. (ננתח פשט, דרש, רמז וסוד).

אנחנו מתבקשים לקרוא את שני הקטעים הראשונים לשבוע הבא של

RABELAIS, GARGANTUA.

כדאי לקרוא פעמיים (מה שמאפיין ספרות טובה הוא שככל שקוראים אותה יותר נהנים יותר, וספרות גרועה – להפך :) ).

ספרים שיש לקרוא בשלמות -

• משהו של מולייר MOLIERE: TARTUFFE עד 1.12
• רסין, פדר RACINE: PHEDERE עד 8.12
• וולטר, קנדיט VOLTAIRE: CANDIDE עד 15.12
• BALRAC: PERE GORIOOT עד 22.12

הבחינה בנויה בשני חלקים: אחד הוא כ-5 שאלות על הטקסט עצמו, והטקסט יהיה בבחינה.

השיעור האחרון יוקדש לדיבור על הבחינה.

החלק השני של הבחינה יהיה על אחת מתוך ארבע היצירות שהוא יבחר, וישאל שאלות יותר כלליות שקשורות בכל הטקסט. זאת לא שאלה שדיברנו עליה ספציפית בכיתה, היא מבוססת על הבנה של הטקסט כולו. השאלה לא תהיה על משהו ממש אזוטרי. זאת בחינה שצריך להכיר את הטקסטים, אבל גם לחשוב בה. “גם מי שלא מבין את באך יכול להנות מהמוסיקה שלו".

השיעור באופן כללי דורש השתתפות, ולכן יש חובת נוכחות.

השתתפות פעילה בשיעורים (פיזית, אך לא רק) מהווה שליש מהציון.

המסורת הספרותית(?) בספרות-

אמנות וספרות הן חלקים של מסורות, יצירות אינן נוצרות בחלל ריק, אלא בהקשר של מסורות. מסורת אמנותית, למשל במוסיקה – לאופרה או סימפוניה יש חוקים לגבי מה מגדיר את הז'אנר. גם מי שרוצה לשבור מסורת חייב להכיר אותה קודם (כמו מי שרוצה להתרחק מהדת). כך גם המהפכנים הגדולים – הדאדאיסטים והסוריאליסטים הכירו קודם את המסורת. לכל תרבות יש מסורת משלה. מבחינת היוונים ספרות (שהיא כולה שירה אצל היוונים) מתחלקת כולה לשלושה תחומים:

1. שירה אפית
2. שירה לירית (שירי לכת, שירי אבל...)
3. שירה דרמטית

אצל היוונים החלוקה היתה קשורה במסורת כך שכל סוגה נכתבה במקצב אחר, והסוגה נקבעה לפי המקצב יותר מאשר לפי התוכן, למשל – האודיסאה והאיליאדה כתובים במקצב בשם הקסמטר, וכל מי ששמע אותה יכול היה לדעת שמדובר בשירה אפית.

רק מאוחר יותר מטבע הדברים התחילו להבחין בין הז'אנרים גם מבחינת תכנים. כך, למשל, שירה אפית בדרך כלל ארוכה, עם תיאורים רבים ועלילה. שירה לירית יותר מאוחר הפכה לשירה שמבטאת את הרגשות של המשורר עצמו. שירה דרמטית השתמרה במושגיה עד היום – טרגדיה (=שירת העץ. מאפיין: מחזה עם סיום רע [בקורס אחר טרגדיה הוגדרה לפי חלון הזדמנויות שאפשר לפספס, ולפי סבל וחוסר אונים אנושי, אך נאמר שב-40% מהטרגדיות שמכוכרות היום הסוף טוב]), קומדיה (מצחיק, קומי) ומחזה סאטירי. 

נוירופסיכולוגיה - שיעור 1

יסודות הנוירופסיכולוגיה

מרצה: ענת פרי

• הרב כתוב במצגת, אני רושמת תוספות על המצגת -

נתחיל ב-2 דוגמאות:

1 אדם שמדבר ומתפקד באופן תקין ואינו מסוגל לזהות תמונות (בעיה מורכבת)

2 אדם שיכול לדבר אך מתקשה להבין שאלות ולענות תשובות

תסמונת / תסמין-

תסמונת = סינדרום, אוסף של סימפטומים (=תסמינים) שונים שבאים יחד.

הערה על הכללה – הרבה פעמים נכון יותר ללמוד מדוגמא של חולה על המצב הבריא, מאשר להשליך מבעיה של חולה אחד לחולה אחר. (למשל – מHM הבינו שיש דיסאסוציאציה בין זיכרון (לטווח קצר ולטווח ארוך) אימפליציטי ואקספליציטי, אבל קשה ללמוד ממנו על פגועי זיכרון שונים).

פרנולוגיה (פרנסיס גאל)-

חלק מהדברים שהוא אמר הסתברו כדי נכונים – יש באמת מרכזים שונים לתפקודים שונים (אמנם לא 35), וכשמישהו מומחה למשהו (רקדן, פסנתרן, נהג מונית בלונדון) הוא גדל.

לעומת זאת, חלק ממה שהוא אמר מופרך (הסיפור עם גודל הגולגולת – התפרסמו גם בכתבי עת מדעיים וגם פופולריים מפות של אזורי גולגולת והתפקודים עליהם הם אחראיים, ואנשים ניסו ליישם את זה, למשל כדי לאבחן את מטופליהם וחבריהם או כדי לזווג זיווגים). היום פרנולוגיה נחשבת סוג של בדיחה על התחום.

מול הגישה של גאל היתה גישה מנוגדת של פילארט, שטען שכל המח מתפקד כיחידה אחת ויש להתייחס אליו ככזה.

ג'קסון גילה את המיקום של אזורים שונים על קליפת המח וגם שגודל האזור בקליפה פרופורמיונלי למידת השימוש בו.

גישות ממקמות:

ברוקה גילה ממחקר על מטופל שיכולת הדיבור שלו נפגעה (הוא יכל לומר רק “טונו טונו”), אך מדי פעם פלט קללות, והיה מסוגל לספור. כשהמטופל נפח את נשמתו ברוקה לקח את גולגלתו ובדק איזה אזור נפגע – הוא מצא אזור מסויים מאד שנפגע מהשבץ, וכיוון שגם הפגיעה הקוגנטיבית היתה מאד ספציפית הוא סימן את האזור כאזור שאחראי על הפקת שפה – אזור ברוקה.

ורניקה גילה את אזור ורניקה. אנשים שיש להם אפזיית ורניקה מסוגלים לדבר אך לא להבין שפה והם מדברים הרה שטויות. אזור ברוקה קרוב לקורטקס המוטורי, ואזור ורניקה צמוד קורטקס המוטורי הראשוני.

לשלי גרם לזיות ספציפיות במקומות שונים במוחות של עכברים ורצה לבדוק איפה האזור שאחראי על זיכרון – כלומר שפגיעה בו תפגע ביכולת של עכבר לזכור מבוך. כך הוא ניסח שני חוקים. יש ביקורת על הניסוי – הפגיעות של לשלי היו די גסות, וכן: אפשר לעבור מבוך תוך שימוש בכל מיני סוגים של זיכרון, אבל זה נכון שיש דרכים שונות לעשות את אותה הפעולה בתפקודים חשובים – קריאה, דיבור וכו'. בנוסף, מסתבר שהמח פלסטיסי, ואחרי פגיעה – למשל שבץ – אזורים אחרים לוקחים על עצמם תפקודים חדשים.

היום יש מחקרי הדמיה – למשל MRI ואפשר לראות שאזורים מסויומים קשורים לתפקודים מסויימים – למשל FFA שקשור לזיהוי פנים. זו הגישה הממקמת (חזרה לפרנולוגיה!). מצד שני, רואים שאזור מסויים אחראי על תפקודים שונים, ויש גישה מנוגדת, שמסתכלת על תפקודי המח כרשת.

לנוירופסיכולוגיה יש כמה הנחות יסוד, שמצד אחד חייבים להניח ומצד שני חייבים לקחת בעירבון מוגבל.

(למשל – אצל החולה "טונו טונו" הפחתה- אפשר לפגוע באזור השפה ורק השפה תיפדע, ושקיפות – אם יש פגיעה בשפה אפשר להניח שרק אזור השפה נפגע ולא אזורים אחרים).

מודולריות – לפי המודל של פודור:

קלט תחושתי צריך לעבור למערכת המוחית, ושם הוא מתחלק למודולות – פונקציות בסיסיות: ראיה, שמיעה, ריח... וגם תת חלוקה: תפיסת פנים, תפיסת חפצים... מש המידע עובר הלאה לעיבוד מתקדם יותר.

פודור מודע לכך שמאפייני המודולות שהוא תיאר לא מדוייקים במאה אחוז.

אנלוגיה למודולות - ברקוד בסופר.

חוצמזה יש פונקציות מאוזנות – קשב, זיכרון, קבלת החלטות, חולשים על המודולות ומקבלים מידע מכולם, וההתהגות שלהן שונה משל המודולות (למשל – אפשר להחליט לא להפנות קשב, אבל אי אפשר להחליט להסתכל על אותיות בלי לקרוא אותן).

אפשר להקשות על כל ההנחות, למשל:

הכללה – אזורי שפה נמצאים בהמיספרה שמאל עבור כל הימניים וחלק מהשמאליים, אבל אצל חלק מהשמאליים זה בהמיספרה שמאל.

אפשר לערער על כל ההנחות, אבל חייבים להניח אותן כדי לעסוק בנוירופסיכולוגיה.

כיצד מגדירים את התפקוד המנטאלי אותו רוצים למקם?

• יש בעיה להגדיר, למשל, ההגדרה המדויקת ביותר לאינטלגנציה היא "מה שבודקים מבחני אינטלגנציה", או – מסתבר שיש כמה סוגים של אמפטיה – אנשים שונים מתכוונים לדברים שונים. יש תת חלוקות – אמפטיה רגשית, אמפטיה קוגנטיבית. תינוקות בוכים מגיל מאד צעיר כשהם שומעים תינוקות אחרים בוכים. האם אלו גילויים ראשונים של אמפטיה, או שזו תחרות על משאבים? (כמו שגוזלים מתחילים לצייץ ברגע שאחד מצייץ).
• מרכיבים משותפים לתפקודים שונים – למשל, אם יש אזור שפעיל גם בקריאה וגם בחשבון, ייתכן שזה אותו תפקוד, וייתכן שמדובר בתפקודים שונים, וזה אזור שקשרו לריכוז, למשל (יש עוד אזורים ספציפיים לכל תפקוד שלא גילינו).

דרכי הגדרה והבחנה בין תפקודים מנטאליים -

אנחנו מחפשים רמה שהיא מספיק מפורטית כדי להיות אינפורמטיבית ומספיק כללית כדי להיות מעניינת.

אסוציאציה (פגיעה באזור מסויים שפוגעת בכמה תפקודים יחד) עוזרת לנו להסיק שיש משהו משותף בתפקוד, אבל תמיד יש הסברים אלטרנטיביים, למשל – נפגע אזור תפקוד מסויים ונפגע הקשר לאזורים אחרים, או: קרבה פיזית בין האזורים של התפקודים השונים, או: קלט משותף (למשל – כולם קשורים למערכת הראיה), או: טוריות – תפקוד אחד מסתמך על השני (כדי להבדיל בין האצבעות הכרחי שתהיה אבחנה בין ימין ושמאל).

בדיסוציאציה פשוטה יש את בעיית הקושי היחסי, ובדיסוציאציה כפולה פותרים אותה, כי יש משימה באותה רמת קושי שמבצע מנגנון אחר.

CK לא יכלה לזהות חפצים אבל זיהתה פרצופים (אפילו אובר זיהתה – היא ראתה רק פרצופים גם במקומות בהם אנשים ראו גם פרצופים וגם ירקות, וגם במקרים בהם הם ראו אך ורק ירקות).

ענת מספרת על חולה עם פרוסופוגנוזיה שראה צלחת פירות בציורי קו של פנים בהם הפה הוחלף בבננה בהם אנשים ללא פרוסו' ראו פנים בלבד.

תעתועי התודעה - שיעור 1

תעתועי התודעה: אמנות, מדיה והחוויה האנושית

הקורס הוא חלק מבית הספר לאומנויות, וזה במסגרת רפורמה כללית של בית הספר למדעי הרוח. מטרת הקורס לתת מבוא לחשיבה כללית על אומנויות. עיסוק בנושאים עכשוויים- חשיבה לגבי גבולות האומנויות, מקומם הכללי, ולהביא סקירה כללית של נושאים מרכזיים. יהיה מרכיב קולנעוני אך גם אמנויות עכשוויות אחרות.

שיעור 1: אמנות והחוויה האנושית; תודעת הגוף, הזמן והמוות בראי האמנות והקולנוע

היום יש באמנות חצייה של גבולות, ערבוב ז'אנרים ופריצה של אומנות אל מקומות ותחומים בהם לא היתה בעבר.

העיסוק בתודעה יהיה במובן החוויה – תודעת האני, תודעת החיים והמוות, תודעת הגוף.

התמודדויות אנושיות, נושאים בהם בני אדם עוסקים:

• לידה ומוות
• הישרדות (רביה, מציאות מחסה, טכנולוגיה וייצור)
• יחסים בינאישיים

מכאן נובעים הנושאים בהם הקורס יעסוק (כל הנושאים קשורים לכל הנושאים – זוהי רשת):

1. אני / גוף (עידן שמעלה על היחס בין תודעה וגוף – עד כמה התודעה כלואה בגוף או יכולה להשתחרר ממנו)
2. מקום / מציאות (מקום קונקרטי space לעומת מקום ווירטואלי syber space)
3. זמן – איך תופסים זמן, מייצגים, משמרים ומייצרים חווית זמן אצל הצופה.

חטיבה 1 – ה"אני" והגוף האנושי: מסובייקט לסייבורג וחזרה

* סייבורג = syber + organism – מדובר בהיברידים: בין אדם למכונה, בין מציאות וירטואלית לממשית.

--> קולות של זמרים עוברים פרמוטציות, ויש הבניה של דמות עם קול שאינו הקול במציאות.

--> יש גם מניפולציות על הגוף האורגני – פרוטזות, ניתוחים פלסטיים

--> השתלות של מיקרוצ'יפים לגוף על מנת לווסת זרימה של חומרים כימיים בגוף

כל אלה מעלים את השאלה מתי נעבור את הגבול מהמין האנושי למין שהוא היברידי.

בתחום האומנות העכשווית נעשות עבודות שמשקפות את זה – אומנות טרנסגנית, אמנות שכוללת ניתוחים פלסטיים והוספת שתלים על גוף האומן – וכל זה כי האומנות משקפת את החרדות שלנו, האומנות מטפלת בנושאים שמטרידים את האנשים בתחומים של גוף, הישרדות, יחסים בינאיישים, העובדה שהחיים בני חלוף. אומנות היא רלוונטית.

• סובייקט – תפיסה פילוסופית מוקדמת יותר שתופסת את היצור האנושי כאוטונומיה, שיש לה יכולת להבין את העולם סביבה, ולהתנהל בתוכה באופן רציונלי. תפיסה זו הולכת ומתמוססת לאחרונה.

ישנן תיאוריות אבולוציוניות שמסבירות את תפקיד האומנות, והמכנה המשותף להן הוא שלאומנות היה תפקיד בהישרדות ובתהליך הברירה הטבעית, כל תיאוריה בדרכה: (במצגת יש פירוט)

(הצעות של אנשים מהכיתה)

• אומנים הם יצירתיים יותר ולכן גם שורדים יותר
• דרך לשמר ולהעביר ידע
• הפגנה של עדיפות ויכולת
• פורקן רגשי (למשל - להתגבר על חרדת המוות ע"י יצירת משהו שיחיה יותר זמן מהם, או סובלימציה של חרדות מחיות טורפות - אשליה של שליטה בטבע על ידי ציורי מערות)
• בני אדם למדו במשך הזמן לביית את ההיבט הסונולי (צלילי) של הטבע למען התועלת – בשתי היבטים: ורבלי ומוסיקלי. המטרה היא להשתמש בסאונד על מנת להתריע מפני סכנה. תיאוריה אחרת מדברת על מוסיקה כתחליף – אנשים רעבים במערה ישמעו צלילים של אוכל ובכל ישכיחו את רעבונם.

סטפן שנברוק - “שוקולד מחדרי מתים"

הוא עושה יציקות של שוקולד מאיברי גוף, צלקות וכו' מחדרי מתים אמיתיים.

יש דיסוננס, תחושת משיכה דחיה, בין שוקולד, לבין הצורות והטקסטורות הדוחות. שוקולד הוא מזון שעבר אסתטיזציה, מחבילות לשוקולדים בצורות. מוצר שקשור לתרבות בשיאה – מימד חברתי ותרבותי שקשור להנאה מאוכל, לעידון, ליחסים בינאישיים.

יש כאן ערך לפער בין הקונוטציות שקשורות לשוקולד ולמוות. התעסקות בחומר שקשור לחוויות נעימות, תרבות ואסטיקה והגנבה של מוות לעניין.

אנדריי סרנו – Andres Serrano, The Morgue, Rat Poison Suicide 1992

אנדריי סרנו, צלם אמריקאי ממוצא אפרו אמריקאי שמתעסק בגוף ובחומרי גוף. יצירות פרובוקטיביות.

אנו רואים תמונה מתוך סדרה של צילומי חלקי גוף מחדרי מתים. לכל הדמויות בסדרה אין פנים, אין זהות ואין שם, ושם היצירה הוא נסיבות המוות. במקרה שלנו – התאבדות ברעל עכברים. אין כאן סובייקט אלא מוות בהתגלמותו, ברמה של הגוף המת.

יש כאן מימד של איקונוגרפיה (=תורת הסמלים, תורה שנולדה מחקר האומנות ומדברת על שפה שמעוררת משמעויות ומעבירה מידע באמצעות סמלים מוסכמים). ישו הצלוב מופיע עם פצעים בידיים וברגליים שנקראים סטיגמטה, [וזה אולי הדימוי הכי חזק של מוות בתרבות המערבית] וזאת הקונוטציה שמתעוררת כשרואים את החתך ברגל בתמונה.

יש אסתטיצזיה של הצילום.

זאת יצירה שנוגעת במוות ובחרדת המוות.

הערה מעניינת בהקשר של הרתיעה של כמה מהמשתתפים מהיצירה - בתחילת המאה ה-19 היו מציגים לראווה גופות לא מזוהות והיו באים לזה כמו לתערוכה – יש כאן איזה צורך אנושי.

יצירות מופת - שיעור 1 - האודיסיאה, שיר 6

יצירות מופת בספרות עולם

שיעור 1 – האודיסאה (שיר 6)

הומרוס – 750-850 לפני הספירה. משורר אגדי למחצה שמסמל את הפעילות של משוררים המומחים בהעברת שירה שבעל פה. הומרוס היה עיוור, ואולי עובדה זו קשורה לעובדה שהשירה הועברה אך ורק בעל פה.

ראשי פרקים -

1. מיקום השיר השישי ביצירה (יסביר למה הוא בחר בשיר זה)
2. המימד האלוהי
3. האווירה המסתורית העוטפת את הפיאקים
4. המתח שבין התיאור הריאליסטי לכאורה של הנערות המכבסות את הבגדים, משחקות ומתרחצות לבין רובד סמוי שמהודהד ממיתוסים אחרים
5. האמביוולנטיות של הנרטיב
6. התפקיד של אתנה (מלעיל) בתור אלה המשגיחה באופן אישי על גורלו של אודיסס
7. היחס בין האפוס (-סוגה ספרותית של האודיסאה, והומרוס בכלל (?). פירוש – שירת גיבורים) להיסטוריה.

1 מיקום השיר השישי ביצירה

החלוקה של האודיסאה לשירים היא חלוקה מאוחרת, והיא באה מיוזמה של אנשי אלכסנדריה במטרה לשמר את המורשת הקלאסית. החלוקה היא באוםן כמעט אריתמטי, כדי להקל את הגישה, ל-24 חלקים כנגד 24 האותיות של האלפבית היווני (ביוונית, כמו בעברית, אותיות משמשות לספירה).

השיר מתרחש במשך יממה שלמה – יש זריחה ושקיעה.

4 שירים ראשונים מוקדשים לסיפור חיפושי תלמכוס אחרי אביו הנעדר.

אח"כ היצירה עוברת להתמקד באודיסס, שבתחילת השיר החמישי נמצא לכוד באי של הנימפה קליפסו, שם היא מחזיקה אותו במשך שבע שנים, והוא נענה לבקשתה להיות המאהב שלה. בסוף השיר החמישי רואים כיצד קליפסו נענית לבקשת האלים לשחרר את אודיסס מהאי אוגגיה, משם הוא מפליג על רפסודה לאי בשם זכיריה (מלעיל)– האי של העם הפיאקי. יש כאן מעבר מתוחכם מאי בודד בו אודיסס חייב לספק מינית את האלה, לאי בו יש עם משונה, שהוא מעבר מאי לאי.

שיר 7-13 – אודיסס באי זכיריה, האי של הפיאקים, עסוק בסיפור הרפתקאותיו – פלאשבק לכל מה שהתרחש לפני שנפל בשבי של האלה קליפסו (תכנון מתוחכם של זרימת הזמן בעלילה).

שיר 14 העלילה ממשיכה ואודיסס עובר לאיתקה בעזרת הפיאקים. זוהי מולדתו, ומשיר 14-24 (סוף העלילה) הוא עסוק בכיבוש מחדש של האי ובחיסול המחזרים של פנולופה שמתנהגים בממלכת אודיסס כאילו הוא כבר מת.

ההגעה לאי של הפיאקים חשוב, הוא זה שמאפשר לו לצאת מהאי הראשון ולהגיע ליעדו באי השלישי. מלחמת טרויה ארכה 10 שנים, וחזרת הגיבור לממלכתו ארכה 10 שנים נוספות. בשיר שלנו אנחנו נמצאים בשנה השמינית מתוך העשיריה השניה.

2 המימד האלוהי

קיים טשטוש יחסי בין אלוהות לאנושות ביצירה. אודיסס הוא אדם במאה אחוז. אנשים מתוארים ביצירה בלוואים פעמים רבות, על אקינואוס נאמר שהוא "דומה בחכמתו לאלוהים", על אביו נאמר שהוא דומה לאלוהים. ברור שאנשים יכולים להיות דומים מאד לאלוהים. נטיה זו לטשטוש גבולות באה לידי ביטוי פעמים רבות בעלילה כשדמויות משוות דמויות לאלים – למשל- אודיסס משווה את נביסיקה לאתנה, או שההשוואה המחמיאה של האדם לאל באה מפי המספר, למשל כשאתנה רוצה לדרבן את נבסיקיה לצאת מהעיר לכבס את הבדים, מה שיביא לפגישה עם אודיסס העירום, היא אומרת לה את זה בחלום, לא בתו האלה אתנה, אלא בתור חברתה של הנערה. כלומר – כשם שאנשים יכולים להידמות לאלים, כך גם אלים יכולים להיכנס לדמות של אדם. פעמיים במשך העלילה הודגש הנבסיקיה הנערה היוונה דומה לאלה אתיניס, ביתו של אפולו. פעם אחת זה נאמר על ידי המספר, ופעם אחרת המחמאה הזאת באה מפי אודיסס. גם נבסיקיה אומרת על אודיסס שהוא דומה לאל. כלומר, יש כאן משחק של דמיונות שמאפשר לגשר על הפער בין האלים לאנשים. גם מבחינת המרחב, המרחב של האי זכיריה דומה מאד לאולימפוס – משכן האלים, ולו רק בכך שאת האולימפוס עוטפת שלווה נצחית – זהו מקום נצחי שמוגן מהפסד ובליה, וכך גם סכיריה (זכיריה). הפיאקים הם עם חצי אלוהי, המלך שותה יין אלים ונאמר שבני תמותה אינם מגיעים לשם. זהו מרחב ביניים בין המרחב האלוהי למרחב האנושי.

אתנה אינה רגישה מפני רגשות אנושיים, היא פוחדת מהדוד שלה – פוסידון שהוא אל הים ואויבו של אודיסס, והעילה לכל צרותיו. פוסידון נשבע למנוע את חזרתו של אודיסס. אתנה מהססת ופוחדת לעורר את זעמו של פוסידון. למה שקורה כאן קוראים אנתרופופתיה (פאתוס = רגש) – דמיון של הרגש האלילי לרגש האנושי.

הדגשה – אודיסס הצטיין בהיותו מאה אחוז אנושי, בניגוד לאכילס, למשל, שהוא חצי אליל. (זה מקרה ייחודי בו אודיסס הוא גיבור למרות שאין לו דם אלוהי. דוגמא – הרקולס שהוא חצי אל ובסוף הופך לאל שלם).

3 האווירה המסתורית העוטפת את הפיאקים

פעם הפיאקים גרו במקום אחר – ליד הקיקלופים, אנשים מפלצתיים בעלי עין יחידה שמתוארים כקניבלים (הקיקלופים מופיעים בשיר התשיעי שם אודיסס נאבק בו), והם עזבו מפחד הקיקלופים. מיד אחרי הגעתו לאי סכריה נופלת על אודיסס תרדמת אלוהים שרק הצעקות של הנערות... יכולות להעיר אותו ממנה. הפיאקים, שהם יורדי ים, מסיעים אותו לאיתקה וזורקים אותו שם.

אודיסס נרדם פעמיים – פעם כשהוא מגיע לאי סכריה ופעם במעבר מסכריה לאיתקה. בעיני פרשן צרפתי זה מצביע על מוטיב בסיפורי עם כל פעם שעל גיבור נופלת תרדמה עמוקה מדובר במצב שדומה למוות. כלומר, כדי להגיע ולצאת ממלכת הפיאקים חייב אודיסס להירדם תרדמה עמוקה. התרדמה מודגשת על ידי התגובה של אודיסס כשהוא מתעורר – הוא מגיב בפסימיות "לאן הגעתי? לאנשים רעים?” וזה גם כשהוא מגיע לאי הבית שלו, איתקה, הוא קם, לא מזהה את המקום, ומגיב באופן הנ"ל. מה שחשוב שמעברו של הגיבור ממלכת החיים לממלכת המתים וחזרה הוא מעבר שנמצא בכל מיני אגדות עם – יפניות, בריטיות... יש כאן רמז לכך שהפיאקים אינם בין החיים. כנראה שזה כי הם נפלו קורבן לאכזריות הקיקלופים, ולכן הקיקלופים הוזכרו – זה לא כדי לציין מקום גאוגרפי! הם חיו, סבלו ואז נפגעו והגיעו למקום מוגן שדומה למקום של האלים. כדי לחזור לאיתקה אודיסס נאלץ לעבור בממלכת מתים טובה, שם הכל חלומי וטוב והרמוני. אפשר להרחיק לכת ולומר שאודיסס חוזר כמעט (באופן סמלי, בכל מקרה) כרוח רפאים (בשפות מסוימות מהילה לרוח רפאים היא חוזר). אולי כל זה נובע מכך שהוא עבר בממלכת המתים – סכריה, מקום יפה מדי כדי להיות אמיתי. גם האנשים הפיאקים טובים ונחמדים מכדי להיות אמיתיים.

באגדות עם באות לידי ביטוי כל מיני פנטזיות, בינהן זו של האיש שעובר ממלכת החיים לממלכת המתים וחזרה.

הניתוח נעשה לפי האסכולה הסרוקטורליסית, שמנסים לנתח מערכות בצורה של ניגודים בינאריים. זהו החידוש הגדול של שטראוס כאשר הוא חקר שבט אבוד ביערות האמזונס. ברנו (אולי לא?) יישם את אותם כלים בהם מנתחים מיתוסים על אגדות עם של השבט.

פעמיים מופיעה המילה נבסי בשמות של נבסיקיה ומשפחתה. המשמעות של המילה היא שורפת אוניות. יש סיפור בו מישהו שורף אוניות במלחמת טרויה. השם של הגיבורה שהיא אשת שלום קשור לאפיזודה אלימה מאד באפוס הראשון באיליאדה. מה שחשוב לעניינינו שנבסיקיה נושאת בשמה משמעות שקשורה לפעילות של הפיאקים כיורדי ים (באופן כללי, בשמותיהם של הפיאקים מוזכרות ספינות).

4 תיאור ריאליסטי שמאחוריו מסתתרים רמזים למיתוסים מאד מאיימים

יציאה לנהר לכביסה מלווה לפיקניק ורחצה בנהר (הים מסוכן מדי, זה מקום בו הנהר נשפך לים) ואחר כך משחק כדור, בו המטרה היא כנראה לפגוע בכדור במשתתפים (משהו כמו מחניים).

בד"כ מי שקורה את האודיסאה מתמוגג מתיאור ריאליסטי כביכול של מה שקרה לפני הרבה מאד זמן, שמאד דומה לאיך שאנחנו חיים, במובנים מסויימים. אבל זו קריאה רדודה.

קריאה מתוחכמת יותר מצביעה על סתירות ומתחים שמצביעה על מה שמסתתר מאחורי כל זה. אודיסס ששומע את הקולות של הנערות מפרש אותם כנימפות. הוא נע ונד בין העולם הטבעי לעל טבעי. הוא מיד קופץ לעל טבעי. (הנימפות הן בנות האלים, הן משוייכות לצאצאי זאוס). זה מיד מזכיר לנו מיתוס בו מישהו רואה את מה שאינו אמור לראות.סביר להניח שכל הרחצה והפיקניק והמשחק התרחש כאשר הנערות היו עירומות – כלומר זה לא מיועד לעיניו. התרבות היוונית היתה מאד פתוחה לעירום – אך רק בין בני אותו מין, אלא אם כן מדובר בבני זוג. זה מזכיר שני מיתוסים:

1 הסיפור של פנתיאוס, מלך תבי, מלך שניסה לאסור על פולחן דיוניסוס – אל היין, התיאטרון, האי רציונליות, משום שהוא שאף לסדר. באופן חשאי נשות תבי קיימו מחוץ לעיר בחשאי פולחן דיוניסוס. פנתיאוס עקב אחרי הנשים, תפס אותן על חם הפולחן לאל דיוניסוס, והעונש שהוא קיבל על כך שהציץ בנשים המקיימות טקס חשאי היה שהנשים ביצעו בו מעשה לינץ' אכזרי ביותר, וזה היה סופו המר. זה מזכיר את המצב של אודיסס שמציץ ורואה נשים המקיימות עיסוקים שהם רק של נשים, אבל למרבה הפלא מה שקרה לפנתיאוס לא קרה לאודיסס, והוא הצליח לשכנע את נבסיקיה ללוות אותו לשערי העיר והיא היתה לא גורם עויין אלא מסייע.

2 פעם אקטאון ניסה להציץ על אלת הציד – ארטמיס כאשר היא התרחצה עירומה בנהר (זו אלה בתולה – בדיוק כמו נבסיקיה). העונש של אקטאון היה להפוך באופן על טבעי לצבי, וכשהכלבים שלו לשעבר ראו את זה, הם נפגעו. [איכשהוא קשור - אתנס שמשמת בסיס להשוואה של נבסיקיה לאלה].

זה הופך את העניין שאודיסס הציץ ולא נפגע. השומע היווני מכיר את הסיפורים האלה (מיתוסים אינם אלא אגדות עם, סיפורי סבתא) וצופה לאודיסס המציצן גורל דומה. אבל לא – הכל מסתדר בתורה נפלאה והרמונית, ואודיסס מגיע לארמון של אביה של נבסיקיה כדי לבקש ממנו עזרה לחזור הביתה.

למה זה כתוב כך?

א הטקסט נמצא התפר בין ספרות בעל פה ובכתב. בתחילה החומרים האלה היו בגדר אגדות עם שלימים עובדו לאפוסים ובסוף נכתבו ובכך קובעו. זה מגביר את התמיהה- מדוע סכנות נמצאות באוויר ומופלות? אולי זה כי המספר בוחר בגירסה שהוא רוצה, לפי הציבור שלו. (גם בטלנובלות זה כך – לא תמיד יודעים איך תתפתח העלילה, ומחליטים איך זה יהיה לפי תגובות הקהל). אחרי שהחומר הנרטיבי שבעל פה קובע והפך לחומר כתוב, נעלמה הגמישות שהיתה למספר האתוס, אך נשאר לאפשרות האלטרנטיבית זכר ברובד הסמוי.

ב יכול להיות שזה טריק כדי למשוך את תשומת ליבו של השומע, להכניס קצת מתח לסיפור העלילה. (גם בהוליווד בתחילת העלילה נתקלים בכל מיני מכשולים).

(לא הגענו ל- 5 האביוולנטיות של הנרטיב. רק מה שלמדנו למבחן).

פסיכולוגיה ופוליטיקה - שיעור 1

פסיכולוגיה ופוליטיקה בהקשרים קהילתיים ועכשויים:

מקצוע הפסיכולוגיה כמוקד להתבוננות, דיון וביקורת. לא נתייחחס לפסיכולוגיה כמדע אלא רק כמקצוע. 1954 – התכנסה וועידת הפסיכולוגים האמריקאים בקולורדו ושם הטביעו מונח שכולל שילוב בין הפסיכולוג המדען והפסיכולוג שעובד בשדה – the scientist practioner model.

מבנה הקורס:

חלק ראשון 5-6 מפגשים – מבוא קונספטואלי. מושגים שישמשו אותנו כדי להתוות רשת מושגית, לאו דווקא סדורה. מונחים אקלקטיים (כמו לקט שכחה ופאה! אני חשבתי שזה כמו collection) מעולם הסוציולוגיה. את זה הוא יתבל בדוגמאות ממקומות שונים ותקופות שונות – הרבה מהתקשורת, שהיא אמצעי ליצירת דימויים.

חלק שני – ניתוח סיטואציות בעלות משמעות פוליטית. יוצגו אירועים בעיקר ממציאות החיים הישראלית אך גם ממקומות אחרים. מדובר באירועים דינאמיים, שנמשכים, ומשולבים בהם פסיכולוגים בצורה כזאת או אחרת. (יש ענף ששמו פסיכולוגיה פוליטית והעוסקים בו משתדלים לשמור על נייטרליות ולא לחשוף את צפונות ליבם- value free=מנוער מכל זיקה ערכית, לעומת ההפך – value laden).

המונח בריאות נפשית mental health הוא מונח שנעסוק בו הרבה, והוא מונח ששגור מאד, על אף המשמעות המעורפלת שלו.

מקצועות העזרה – helping proffessions, מונח משובב לב לפסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאליים קליניים, קרימינולוגים קליניים, פסיכיאטרים. נעסוק בפרוץ האינתיפאדה הראשונה, רצח רבין, ההתנתקות, שלאנשי מקצוע היתה מעורבות מאד אינטנסיבית בהם. בהמשך נתעלם מהאבחנות בין המקצועות השונים, אם כי ברור שמי שקרוב לליבנו הם הפסיכולוגים הקליניים.

חלק שלישי – בריאות נפשית קהילתית. תחום לא כל כך מוכר. זה יהווה משל לתיזה המרכזית של הקורס – שפסיכולוגיה ופוליטיקה מוצאות את עצמן באותה מיטה – bed fellows . הרבה מהדברים יוצגו דרך הפריזמה האישית של המרצה, שלאו דווקא מקובלת על עמיתים. כאן ניגע בזרמים בפסיכולוגיה שפיכו בשנות השישים. מבחינת המרצה שנים אלו הם פרשת מים מבחינת תולדות בריאות הנפש. מכה של הפסיכולוגיה היא ארצות הברית, ושם התעוררו כיוונים מעניינים כמו פסיכולוגיה רדיקלית, פסיכולוגיה הומוניסטית ואנטי פסיכיאטריה.

דרישות הקורס

• חובת נוכחות.
• עבודת סיכום – 2 אופציות:

1. עבודה עצמית על אחד מהנושאים שיעלו בקורס
2. בחינת בית – כמה שאלות שנתבקש לענות על חלקן בבית ולהגיש בסוך הסמסטר. (זה מה שבד"כ עושים). הכתיבה תוכל להישען על כמה מקורות:

• מקראה – אפשר לקחת מחברים משנה שעברה, או להתפלל שינפיקו עותקים חדשים ביחידה לשירותי משרד.
• החומר שנאמר בקורס "דברי אלוהים חיים שיישמעו מפי...” ורצוי שיהוו בסיס להתייחסות בכתיבה.
• לימודינו בחוגים אחרים – פילוסופיה, ספרות אנגלית...
• ספרים שאנו קוראים
• עיתונות יומית
• כלי התקשורת למיניהם

נציג ציר שישמש אותנו בהרצאות, והוא עימות בין שתי פרספקטיבות: (הוא משוחד לאחת מהן, הראשונה):

1. פרספקטיבה קונטקסטואלית
2. פרספקטיבה שקרויה על שם המודל הרפואי medical model – לדעתו זה מודל שאמור להסביר אך ורק התנהגות אנושית, התנהגות שניתן לצפות בה (ם מחשבות כשהן באות לידי ביטוי הן התנהגות). הוא מדגיש את זה כי זה מתעמעם לפעמים.

ייחוס דיצפוזיציוני (אישיותי, מזגי) / ייחוס מצבי.

אלמנטים במודל הרפואי הקלאסי, שנבנה על הבילוגיה, (המרכיב המנטלי הוסף מאוחר יותר):

• דיאגנוזה – האדם נשוא המחלה סובל מסימפטומים, תסמינים.
• פתולוגיה – המחלה שמחוללת את הסימפטומים.
• האטיולוגיה – קבוצת הגורמים המחוללים את הפתולוגיה.
• מהלך המחלה – the course – המחלה "מתנהגת" באופנים מסויימים. פורצת, מתפתחת, מגיעה לשיאה או לסיומה.
• תרפיה – לאחר האבחון הרופא מכתיב את התרופה שאמורה להתגבר על המחלה.
• פרוגנוזה – מתוך ידיעת הגורמים הנ"ל צריך המומחה להיות מסוגל לנבא את אשר יקרה לאחר ההתערבות הרפואית.

בצד המודל הרפואי יש מושג סוציולוגי ושמו תפקיד החולה – the sick role או the patient role. תפקיד זה הוא תפקיד נרכש, וזוהי התנהגות חריגה (בעיני הסוציולוגים, לא הפסיכיאטרים). למשל- החולה לא יכול למלא את תפקידו (מקבל גימלים וכו') והוא נכנס לתוך תפקיד חדש והוא תפקיד החולה. אדם אינו חולה כל עוד לא הכריזו עליו ככזה, ואז הוא חייב לקיים מצוות שונות. החברה מקצה לחולה מסגרת מסוימת, יש לה ציפיות מסויימות מחולה. אם אתה לא מוכרז כחולה על ידי הגורם המוסמך אזי למרות שאתה יכול להציג סימפטומים של מחלה אינך חולה. החולה פטור מבדים מסויימים אך יש לו גם חובות – הוא חייב לנהוג עפ"י תכתיבי הרופא וחייב לרצות להירפא.

דבר מעניין לגבי מודל המחלה the disease model (המודל הרפואי) ותפקיד החולה היא תפיסה שמבוססת לשתיהן החל מתחילת המאה העשרים. בשנה בה ביקר פרויד בארה"ב יוסדה התנועה להיגיינה מנטלית the mental hygyne movement. יש קשר בין היגיינה והלכי רוח שנשבו באירופה וארה"ב בתקופה זו. (הייגן היא אלת הבריאות היונית). הסיסמא שתנועה זו טבעה היא מחלת נפש היא מחלה ככל מחלה אחרת וכל אחד יכול לחלות בה. הוא מתכוון להתווכח עם הסיסמא הזאת בהמשך לא מעט.

אנקדוטה שמטרתה להמחיש את הגישה המצבית:

המחלקה לפסיכולוגיה נוסדה ב-1956, והוא בן המחזור השלישי. בימים אלה המחלקה שכנה בגבעת רם והיתה חלק ממדעי הרוח. (צחוק הגורל, אולי היא תחזור לשם עכשיו כחלק ממדעי הטבע). היה איש, מר מזרחי, שהיה אחראי על כל מיני עניינים מנהליים לפני עידן המחשב, והוא היה מתעמר בסטודנטים בנימוס כביכול. למשל הוא היה יכול לומר לסטודנט רועד "אדוני, אתה משוגע ויש לי עדים". כעבור שנים הגיע המרצה לכפר שאול במסגרת הכשרתו כפסיכולוג כדי לגוש חוסים (או פציינטים, או חולי נפש...). הוא המתין לפציינט עליו הוא היה אמור 'לבצע את המעשה הטיפולי' ובעודו המתין הוא פגש את אותו מר מזרחי, והוקל לו. עד מהרה הועמד על טעותו – זו היתה טעות בזיהוי, בתיוג labeling של אותו אדם – הוא היה שם כי בא לאסוף את אשתו שעבדה כאחות שם :).

אבל הקונטקסט צבע את השקפתו בצבע מסויים. העניין הוא שלקונטקסט יש תפקיד בקיבוע זהותו של האדם כאדם לוקה בנפשו. פעם המילה היתה insane – סנוס, כמו סניטציה, ופירוש המילה בריאות. מילה אחרת היא lunatic, ומקורה הירח – הקדמונים האמינו שלירח יש השפעה על בני האדם.

בעבר היתה וועדה שתוך 4-5 דקות של ראיון קבעה אם אדם חולה נפש או לא (מצאו שלקראת שעת הפסקת הצהריים הזמן הלך והתקצר). הרעיון הוא שהצבתו של אדם בתפקיד החולה יכולות לנבוע מגורמים נסיבתיים (למשל – הפסקת הצהריים). יש לזה משמעות משפטית - המסוכנות של אדם היא מושא להתעניינות ולפסיקה של אנשי מקצוע – על מנת להחליט על כליאתו / אשפוזו של אדם במתקן פסיכיאטרי.

אחד המונחים החדשים הוא פגוע נפש, והוא מקהה במעט את הנימה הסטיגמטית (סטיגמה – מקור יווני, הטבעה של סימן על מצחו של עבד באמצעות ברזל מלובן).

הוא עובר לקרוא הצהרות כוונות של מגמות של פסיכולוגיה קלינית בוניברסיטאות השונות, ומדגים שהם די יהירים. גם רואים שנעדר המימד הקונטקסטואלי. זה משקף אוריינטציה מסויימת, קלינית מובהקת שהיא מאד personality centerd. <נראה כאילו כולם עושים את הטיית הייחוס הבסיסית!>

בניגוד לפסיכולוגיה, פוליטיקה אינה מקצוע שיש לו מסלול הסמכה רשמי, אך הוא יחבר בין השדות ויעמוד על מהושף והמפריד בינהם. הוא גם ינופף במושג יסודי לדעתו שהוא מושג המדיקליזציה – מושג מפתח שמגשר בין הפוליטיקה והפסיכולוגיה.

נקנח בשתי מובאות -

האחת, של עגנון מתמול שלשום. יש את יצחק, הגיבור שלו דין ודברים עם הקהילה החרדית וכנקמה / מהתלה הוא כתב על הכלב בדיו שלו ניתנת למחיקה את הביטוי 'הכלב משוגע' ושילח אותו בחוצות מאה שערים, ואנשים במאה שערים נבהלו, ברחו ובהמשך ניסו לרדוף אחריו. “וכי כל מה שכתוב מחוייבים אנו להאמין בו?"

ניתוח – משוגע הוא הלייבל שמישהו מטביע על זולתו. האנשים הקוראים את התווית הרשומה עליו אינם יודעים את האמת וחושבים שיש לגרשו מהשכונה. זה המשחק בין נושא הסטיגמה והסביבה.

השניה, מתוך ספר של פורקנר "בשכבי גוועת" (המקור באנגלית). "לפעמים אני לא בטוח למי יש יותר זכות לקבוע מי משוגע ומי לא... זה כאילו לא כל כך קובע מה האיש עושה אלא האופן בו אנשים חושבים עליו כשהוא עושה זאת".

נסיים בסיפור – לפני שנים רבות ישעיהו ליבוביץ נכח בהרצאה שלו, והוא חשש מתגובותיו שנטו להיות מאד חריפות. הוא עסק בפנומן הפסיכופיזי. ליבוביץ סיפר לו סיפור: היו לו כמה דוקטורטים, הוא נזכר במעשיה מימי לימודי הרפואה שלו, אז היו נהוגות הצגות קליניות של חולים, בנוכחות החולה. היה חולה סכיזופרן שישב בעת שהמרצה הציג אותו, ובסוף ההצגה פנה אליו המרצה ושאל אם הוא רוצה לומר משהו, והאדם אמר "האדם הנורמלי היחיד בחדר הזה הוא אני". ענה לו הרופא "ייתכן מאד, אבל אנחנו הרב". זה מלמד אותנו הרבה על תהליכי הגדרה ותיוג, בהם לרב יש משקל אדיר בקביעת דיאגנוזה רפואית. [למשל, ההומוסקסואליות היתה נחשבת למחלה בDSM עד 1973, אז בהשפעת קבוצת פסיכיאטרית הומוסקסואליים הוחלט שההומוסקסואליות איננה מחלה אלא הפרעה קשה].