פילוסופיה של המדע - שיעור 11 - פרק 14:התכנית החזקה בסוציולוגיה של הידע המדעי

פילוסופיה של המדע

שיעור 11

07.06.2012

עניינים טכניים  -

- במהלך שבוע הבא יתפרסמו במודל 10 שאלות, מתוכם 2 יהוו את המבחן (ללא בחירה). 

אחת הסיבות  היא כדי לגרום לנו לכתוב במבחן בקיצור לעניין. זה לא טריוויאלי! היא לא רוצה שנשפוך ליתר ביטחון כל מה שקשור למושגים שקשורים בשאלה. היא לא תיתן נקודות על דברים כאלה! היא תיתן נקודות רק על תשובות לשאלה. 

ההנחיה הכללית היא הסבירו, נמקו. הנימוק הוא העיקר בפילוסופיה, חשוב יותר מהתשובה. 

- מבקשת לכתוב חוות דעת מילוליות בסקר הערכת הוראה.

פרק 14 - התכנית החזקה בסוציולוגיה של הידע המדעי

הקדמה-

אי אפשר לעשות הפרדה חדה בין דיון נורמטיבי ודסקרפטיבי. בתוך דיונים נורמטביים יש גם טיעונים תיאוריים - למשל, פופר לא רק אומר מהי הדרך לרכוש ידע, אלא גם מתאר. באותן גישות, למרות העיקריות של המרכיב הנורמטיבי (מה אפשר לפרש כידיעה / כהתקדמות) יש גם מרכיב דיסקריפטיבי.

הרעיונות שהדגשנו היו בעיקר מפרספקטיבה נורמטיבית. מה שמציע לנו קון (ועוד) הוא מעבר מפרספקטיבה נורמטיבית לתיאורית, מתוך נימוק שהתיאור הנורמטיבי לא רלוונטי, אינו מתאים למה שקורה בפועל. לכן קון מציע לנו סכמה תיאורית של המדע, מתוכה אפשר  - אולי, לא בטוח - להתחיל לשאול שאלות נורמטיביות (אמת, רלטיביזם, ידיעה, התקדמות וכו'). 

נימוקים למעבר לרמה תיאורית - 

1   כדי לדעת מה באמת קורה במדע

2    כי יש תת היקבעות מאד גדולה של התיאוריות על ידי הראיות וגם בתוך הראיות עצמן. למרות כל תת ההיקבעויות, אומר קון, יש הסכמה במדע לגבי תצפיות אמינות, שיטות עליהן יש להסתמך וכו'. את הקונצנזוס הזה קון רוצה להסביר באמצעות דיבור תיאורי.

אל תוך הדיבור התיאורי של קון מתגנבים תיאורים נורמטיביים. 

כלומר - יש מעבר מדגש נורמטיבי אל דגש תיאורי. זהו מעבר רציף.

אנשי התכנית החזקה בסוציולוגיה של הידע המדעי מגדירים את קון (בגרסה הקיצונית, כמו שהצגנו שיעור שעבר - לא כמו שקון תופס את עצמו ומתבטא באחרית דבר!) כאביהם הרוחני. 

התכנית החזקה… זו קבוצה של אנשים שמודעים לעצמם כקבוצה, ולוקחים את קון צעד אחד קדימה. מגיעים מאותה סביבה אינטלקטואלית. הציבו פרוגרמה שונה מקודמיהם. התחילו בסוף שנות ה70, תחילת שנות ה80. המרכז שלהם היה באדינבורו, סקוטלנד (ובמידה מסוימת עד היום). אסכולה ממוקדת למדי מבחינת אנשיה וברורה למדי מבחינת עמדותיה. בניגוד לפוזולוגיים  - שהיום לא נמצא אנשים שעובדים בפילוסופיה שיכריזו על עצמם כפוזולוגים 'טהורים' כי היו שם בעיות שלא אפשרו להמשיך לדבוק בגישה כמו שהיא. אבל התכנית החזקה עודנה חיה וקיימת.

ננגיד את התכנית החזקה עם התכנית החלשה (אם כי אין כזאת) כדי להבין את העניין. 

בקטע שנקרא מבלור הוא נוקט ברטוריקה לא שכיחה בטקסטים פילוסופיים. הוא קורא ליריביו בשמות ומפרסם בספר - נדיר למצוא נימה אגרסיבית כזאת בכתב. פסיכולוגיה בגרוש - אגרסיביות מעידה ע חרדה. ואכן, כשהוא התחיל הוא היה מיעוט רדיקלי ונרדף, שלא התקבל בקלות. היה רדיקלי בכך שטען שכל האפיסטמולוגיה היא פרוייקט מוטעה מיסודו, ושיש לסגור מחלקות לאפיסטמולוגיה ומקום להפנות משאביפ למחלקות לפסיכולוגיה. העמדה השניה היא רלטיביזם קיצוני ובלתי מתאפשר. שתי העמדות האלה הקימו לו יריבים אינטלקטואליים ויצרו אווירת אנטגוניזם. אך בהדרגה, ודי מהר, הוא הקים תלמידים שקיבלו את עמדותיו ופעלו לפי הפרוגרמה שלו, והפך להיות אסכולה (תקציבים, כנסים, פרסומים) - הוא חדל להיות מיעוט נרדף, אך הרטוריקה היא שריד לתקופה זאת. עם זאת, עד היום יש דיונים מאד סוערים בין אנשיו לביו אנשי מאפיסטמולוגיה, במיוחד אנליטית. מאד מעורר רגשות. יש שאלה למה, וייתכן שהסיבה היא הרלטיביזם - עמדה שמעוררת תגובות חזקות בכל מקום - אתיקה, אפיסטמולוגיה - זאת עמדה פרובוקטיבית. אפשר לומר, כמו שאמרו פעם שכל אדם צריך להיות מרקסיסט בנעוריו, עד שהוא מתבגר ומתפכח, שהיום כל סטודנט מתחיל בפילוסופיה עובר פאזה של רלטיביזם. יש עמדה פטרנליסטית מבטלת בקשר לזה. בלור לא נכנע לזה - הוא ואנשיו נושאים איתם את דגל הרלטיביזם ומוכנים לבלוע את כל הצפרדעים הכרוכים בכך. 

קשור לעמדה הפוסט מודרנית, שיש בה מרכיבים רלטיביסטיים.

הדגמת הדומיננטיות של הרלטיביזם - לפני כמה שנים יצא כרך של כתב עת מוביל בסוציולוגיה, שהוקדש לתגובות לנאום שנשא האפיפיור קצת לפני שנהיה אפיפיור (הוא נחשב אינטלקטואל). באחד הנאומים המרכזיים שלו הוא דיבר על השתלטות הרלטיביזם והסיבה שצריך להילחם בו. יש הכרה בכך שהעמדה הרלטיביסטית תופסת מקום דומיננטי.

אותנו, שגדלים באווירה רלטיביסטית, קשה לזעזע עם העמדה הזאת. לכן ההתגוננות נגד בלור היא פחות רצינית היום. היום בלור נחשב יחסית שמרן - יש עמדות קיצוניות יותר משלו. התכנית החזקה היא כבר לא כזאת מתוחכמת, כלומר - יש ביקורות על הממדה של בלור משני כיוונים (אנחנו נדבר על הראשון) - הכיוון הנורמטיבי וכיוון רלטיביסטי חזק יותר (שאומר שהסוציולוגיה של הידע המדעי היא מדע, ועל כן בלור רואה את עצמו כמדען - מי שחוקר את המדע באופן מדעי. מייצר בעיות. אלו שהלכו אחרי בלור, חלקם, חוזרים לחקירה לא מדעית של המדע). 

התכנית החלשה בסוציולוגיה של הידע המדע - 

רעיון שדיברנו עליו בתחילת הקורס: הסוציולוגיה של מרטון. בסוציולגיה הקלאסית של המדע (שמרטון הוא הדמות המרכזית בה) יש חקירה סוציולוגית מוגבלת, ואת ההגבלה של החקירה הזאת אפשר לראות מכמה פרספקטיבות, וכשנבין באיזה מובן היא היתה מוגבלת נבין באיזה מובן התכנית החדשה היא חזקה. 

הסוציולוגיה הקלאסית נשענה על האפיסטמולוגיה. כלומר, מרטון זיהה את מטרות המדע כמטרות אפיסטמולוגיות - מטרות של חיזוי, הסבר וכו'. מרטום היה פונקציונליסט - למוסדות (המדעיים בפרט) נוסדו כדי להשיג מטרה, והמוסד המדעי פועל להשגת המטרות האפיסטמיות עליהן דיברנו. את הזיהוי של המטרות והקריטריונים להשגן מרטון שואה מהאפיסטמולוגיה ואינו מבקר. (הוא מקבל מונחים כמו אמת, תיאור, הסבר, ואת כך שמטרת המדע להשיג אותן). גישה נורמטיבית למושגים.

מה הוא בודק?

איך הקהילה המדעית מפתחת כלים סוציולוגיים שיסייעו לה לקדם את המטרות האפיסטמיות. האמצעי שמרטו הציע שידוע מאז כאתוס המדעי זו שורה של ערכים לאורם מתחנכים אנשי מדע במהלך לימודיהם ואימוניהם בשיטות מחקר וגם בסוציאליזציה לתוך הקהילה המדעית. הוא דיבר על:

·         אונבירסליזם

·         קומנליות (שיתוף בידע)

·         חוסר פניות (התייחסות לגופו של ענין ולא לגופו של אדם)

·         ספקנות

מרטון זיהה בקהיליה המדעית כללי התנהגות שאפשר לכנות בשמות האלו. זוהי רשימה לא ממצה, בהמשך מרטון הוסיך לה כמה, סוציולוגים אחרים זיהו ערכים אחרים - היה ויכוח בשאלה מהם הערכים שמרכיבים את האתוס המדעי. השאלה היתה מה שפועל עושה הקהילה המדעית כדי להשיג את המטרות האפיסטמיות. לא היה מרכיז נורמטיבי בדיון (-מה כדאי לקהילה המדעית לעשות כדי להשיג את המטרות?).

הקריטריון הוא רציונליות אינסטרומנטלית. מרטון מפרש את המדע במונחים פונקציונליים. יש לקהילה המדעית מטרה - להרחיב את הידע המוסמך, והאמצעים הם אמצעים סוציולוגיים. 

בגישה הזאת מרטון ושות' לקחו על עצמם שתי מגבלות - 

·         אין הטלת ספק במטרות המדע

·         לפי התפיסה שהנחתה את הסוציולוגיה הקלאסית, כל עוד המדע פועל לפי האתוס, הוא מתקד לעבר השגתן של המטרות, ואם המדען פועל לפי הפרצדורה לאימוץ האמנה רציונלית ומאמץ האמנה כזאת, הושגה המטרה (ונגמר תפקידו של הסוציולוג). לעומת זאת, אם מדען הגיע להאמנה אי רציונלית, (כי הוא פעל באופן אי רציונלי או סתם טעה) שם הסוציולוג נכנס לפעולה וחוקר את הפרטים, ושואל למה המדען אימץ האמנות מהסוג המוזר הזה. הסברה היתה שכשאשר המדע לא מצליח, יש תפקיד לגורמים חיצוניים. היתה נהוגה הפרדה בין גורמים פנימיים (העלאת השערות ובדיקתן באמצעות ראיות) וחיצוניים (הפרעות: אינטרסים אישיים, צרכים כלכליים, פוליטיים…) הסוציולוגים הקלאסיים (ועוד תחומים של מדעי החברה והאדם) חקרו את הגורמים החיצוניים האלה. הסוציולוגיה לא עסקה בגורמים הפנימיים, שנדונו כפי שדנו עד עכשיו. 

את האנשים האלו בלור מכנה בכינויי גנאי - הוא טוען שהם מלחכי פנכה של הפילוסופים. הרעיון שלו הוא שאפיסטמולוגיה היא פרוייקט שגוי מיסודו - כשאנחנו עוסקים בנורמות האלה אנחנו בכיוון הלא נכון. זה פרוייקט שמבטא חוסר הבנה בסיסי, חסר סיכוי, ולכן יש לבטל אותו לבמקום זה לטפח מחלקות לסוציולוגיה. זה השוני בין בלור וסוציולוגים לפניו.

נראה באיזה מובן סוציולוגיה אמורה להיות תחליף לאפיסטמולוגיה לפי בלור, ואת תגובות הפילוסופים.

נלך עד הסוף (כמו עם קון) כדי להבין.

נשתמש במושג credible (להלן: קרדיבל) שאין לה תרגום טוב בעברית. הכוונה היא להאמנה שנוטה לשכנע אותנו-  לאו דווקא כי היא נכונה, אלא בגלל מכלול גורמים (כולל רטוריקה, לא במובן הרע). 

המושג של הידיעה כאן יהיה שונה ממה שאנחנו רגילים בדיונים בפילוסופיה. בד"כ, הכוונה היא להאמנה מוצדקת בדבר אמת. (1האמנה   2אמיתית    3הצדקה להחזיק בהאמנה).  ההגדרה היא בסיס לדיונים אבל יש עליה כל מיני ביקורות (בעקבות דוגמא של gettier כנגד המושג המסורתי של ידיעה כJTB - justified true belief . זוהי דוגמא שבה למרות שמתקיימים כל שלושת התנאים קשה לומר שמתקיימת ידיעה). 

בלור דוחה את המושג הזה. הוא אומר שידיעה היא עובדה על אודות בני אדם. אנחנו אומרים על אנשים שהם יודעים משהו כשכולם מסכימים שזה ככה. זאת עובדה מנטלית על כל אחד מהאנשים ועל החברה כמכלול. בלור אומר שידיעה היא מושג סוציולוגי, ובכלל לא קשורה להצדקה (היום אנחנו יודעים אינטואטיבית שאין הצדקה שהיא לגמרי יציבה). המושג של ידיעה הופך להיות תיאורי. אי אפשר ללכת הרבה מעבר להאמנה. הוא מציע לנסות לתאר מהם הנסיבות הפסיכולוגיות והחברתיות בהם נגיד שהאמנה היא גם ידיעה. התנאים האלה, הוא אומר, לא יהיו נורמטיביים. במובן הזה הוא עושה צעד חד מנורמה לתיאור. הוא נמנע ככל האפשר משימוש במילים שיש להם ניחוח שיפוטי (ואם יש, הוא ממהר לציין שלא לזה הוא מתכוון). ידיעה היא סוג של האמנה. 

שוב - ידיעה היא לא נורמה אלא תיאור, ואנשים מאמצים האמנה בגלל נסיבות מסויימות, פסיכולוגיות, סוציולוגיות אנתרופולוגיות (ובשום אופן לא נורמטיביות! [-שיפוטיות] אי אפשר לומר שהאמנה שמישהו אימץ לא מוצדקת) שהן הקרדיביליות. 

במאמר של קולינס ופיץ על המדידה של ובר, ובשייפין ושפר על בויל ראינו סיפורים על אימוץ האמנה מדעית בקהיליה המדעית, והסיבה היא לא מדעית, נורמטיבית אלא במונחים של ההקשר של הסיטואציה. הסיבה היא לא שההאמנה רציונלית או מוצלחת, אלא שיש נסיבות אחרות. אלו אנשים מאותו זרם של בלור. אלו טקסטים שלא שייכים לדיונים הנורמטיביים בהם עסקנו עד עכשיו. 

ארבעת העקרונות של התכנית החזקה - 

***לאור הנימוקים ננסה לגבש דעה האם אפשר לסגור את המחלקה לאפיסטמולוגיה. האם השכנענו?

חשוב לזכור - בלור רואה את עצמו כמדען, בניגוד לתפיסה שלו שהוא יוצא נגד המדע.

1   עקרון הסיבתיות

תעסוק בתנאים שמייצרים האמנות או מצבי ידיעה. יחס סיבתי הוא עובדה שגורמת להאמנות, למצבים מנטליים של האמנות. (המצב המנטלי של האמנה הוא עובדה של המח שלנו, או של אינטראקציה בינו לבין החברה בה אנו חיים, וכמו כל עובדה אפשר לתאר אותו באופן סיבתי). אנחנו כמובן שואלים את עצמנו מה זה יחס הסיבתיות - האם זה שם מקוצר לסמיכות זמנים ומקומות של מאורעות? קורולציה? יחס בין מאורעות שיש בו מרכיב של הכרחיות? בלור לא עוסק בזה. הוא מתכוון למה שאנחנו מתכוונים אליו במדע כשאומרים סיבתיות (זה לא כל כך ברור. ראסל למש הראה שאין סיבתיות במשוואות של פיזיקה. ההנחיה היא לא להיות יותר צדיקים מהאפיפיור).

אבחנה חשובה - בין סיבה לבין תכלית (שוב - יש שאלה עד כמה היא חדה). הרעיון הכללי - סיבה היא הדבר שדוחף אותנו מאחור. כשאנחנו נופלים יש לזה סיבה, אבל כשאנחנו נשכבים יש לזה תכלית. אם כך, בטבע יש סיבות אך אין תכליות (שדורשות אינטנציונליות - התכוונותיות, ולכן זה יכול להיות לבני אדם ולבע"ח מסויימים. {האם לאמבות יש תכליות? שאלה טובה.}). 

עקרון מרכזי שמניע את בלור בכל דבר - מוניזם נטורליסטי. בעולם יש רק סוג אחד של דברים והדברים האלה הם הדברים הנטורליסטים כפי שנתאר אותם במדעי הטבע. נטורליזם - אותם עקרונות שמסבירים את האבן והאמבה צריכים להסביר אותנו. אין לנו משהו מיוחד. בפרט אין יכולת שמחברת אותנו באופן ישיר אל האמת שבעולם. הוא אומר שגישות כמו אמפיריציזם שקובע שחושינו הם דרכינו לחוות באופן ישיר את האמת בעולם הן לא נכונות, זה 'לשחק באלוהים'. אם אנחנו רוצים ל הבין את היווצרות ההאמנות שלנו נצטרך לתאר את התהליך שאותו אופן שאנחנו מתארים את מעופו של ציפור או גדילתו של עץ. - הוא אומר שכשמתארים אמבה אנחנו מתארים אותה בעזרת מושגים. אבל לא נולדנו עם מושגים, הם נוצרו בעזרת אינטראקציות חברתיות, ולכן כדאי להתחיל עם הסוציולוגיה ולראות איך נוצרים מושגים בחברה.    כשמבינים את העקרון הזה כמעט כל הגישה של בלור נובעת ממנו. זה מעלה שורה של בעיות. בעיית הרדוקציה. אחת התוצאות של מוניזם אם לוקחים אותו כגורר רדוקציה של כל הדברים לפיזיקה היא שמדענים אינם אלא אוסף של אטומים, ובמובן הזה הם אינם אלא אוטומטים. בלור לא יבהל אם נאמר לו שבכל מדובר. כאמור, תפיסתו של המדע היא כשיטת עבודה - לאו דווקא אטומים, התוכן משתנה עם הדורות. בלור לא נבהל מכל תוצאה של הרעיונות שנרמה לייחס לו. 

אבל יש אנשים אחרים מהזרם של בלור שלא מוכנים לקבל כל תוצאה, כמו שייפין וקולינס. הם עושים סוציולוגיה של המדע אך אינם מוניסטים נטורליסטים כמו בלור. הם לא ילכו עם עקרון הסיבתיות או רדוקציה עד הסוף. אפשר לעשות סוציולוגיה של המדע שמשאירה למדענים מקום של שיקול דעת - לא רדוקציוניסטית עד הסוף. זה משאיר את השאלה עד כמה לבני אדם יש שיקול דעת ועד כמה החוקיות קובעת את ההתנהגות. שאלה שעולה בכלל במדעי החברה, שמוצאים ומיישמים חוקיות בהתנהגותם של בני אדם. 

באיזה מובן התכנית החזקה היא חזקה - מרגע שסוציולוגים ניגשים לחקור את המדע הם לא חייבים לקבל על עצמם את הדיכוטומיות שעושים האפיסטמולוגים. למשל, היו שהציעו אבחנה בין הקשר הגילוי והקשר הצידוק. מאחר שיצירתן של היפותזות היא תהליך שלא ניתן לתיאור פורמלי היו שהחליטו לא לעסוק בהקשר הגילוי. נניח שסוציולוג חוקר את הקשר הגילוי, הוא לא מחוייב להפסיק את החקירה כאשר הוא מגיע להקשר הצידוק. זה שהפילוסופים עוצרים בנקודה מוסיימת לא מחייב את הסוציולוגים. והדיון הסוציולוגי בצידוק התיאוריות שונה מאד מהדיון הפילוסופי.  אם כך, התכנית החזקה היא חזקה במובן שהיא חוקרת את כל האספקטים של המדע בכלים סוציולוגיים, ועל כל חלק במדע יש לה טענות סוציולוגיות. בלור דורש לחקור כל אספקט של המדע. המגבלות שלקחו על עצמם הסוציולוגים הקלאסיים לא קיימות יותר. 

2   עקרון אי משוא פנים 

(באופן כללי בסוציולוגיה של ידע?) אין דרישה להסבר של האמנות רציונליות (אמיתיות / מוצלחות). 'למה הוא אימץ את ההאמנה?' –'כי היא רציונלית!' עצם הרציונליות היא ההסבר. לעומת זאת, כשההאמנה אינה רציונלית, זה שהיא לא רציונלית זה לא הסבר, וצריך הסבר מתחום אחר. כלומר, יש משוא פנים לטובת רציונליות. 

אצל בלור אין משוא פנים זה. לפי בלור - חוקר שמתנהג בצורה רציונליות יש להסביר בדיוק כמו חוקר שמתנהג בצורה רציונלית בדיוק כמו שמסבירים אמבה. זה בגלל המוניזם הנטורליסטי. (…)

לקולינס יש נימוק אחר - הוא יוצא מחקר מחלוקות במדע. כדי להסביר איך הוכרעה מחלוקת אי אפשר להשתמש ברציונליות של הצדדים, כי מראש לא ידעו מי יותר רציונליים. שני הצדדים תוך כדי המחלוקת הם רציונליים באותה מידה. עבור קולינס דרישת אי משוא הפנים היא דרישה מתודולוגית. הוא לא רלטיביסט - מסכים שאחד הצדדים צודק והשני טועה. אבל באופן מתודולוגי אי אפשר להסביר מדוע מדען דבק בעמדתו בכך שהוא צודק, כי ברגע המחלוקת הוא לא יודע את זה. 

לעומת זאת, בלור רלטיביסט. הוא חושב שאין יתרון לאף אחד מהצדדים על השני. 

טיעון של מצדדים באפיסטמולוגיה בנושא:

למה ברגע שההאמנה רציונלית לא צריך הסבר נוסף?

משפחה של נימוקים, הרעיון הוא שהקביעה יוצרת רגרסיה. אם אומר שאימצתי האמנה ואני נותנת הסבר להאמנה, ההסבר הוא סוג של האמנה ואתה צריך להסביר, וכן הלאה… אקלע לשרשרת הסברים שלא תיגמר. לעומת זאת, אם אומר שהאאמנה רציונלית סוף סיפור אז עוצרים את הרגרסיה. 

הפרוגרמה של בלור היא להסביר את שני המקרים במונחים של סיבתיות.

3   עקרון הסימטריה

סוג ההסבר הסיבתי שצריך להיות בשני המקרים  (האמנות רציונליות והאמנות אי רציונליות) הוא אותו סוג. הפרטים יהיו שונים, אבל ההסבר הוא מאותו סוג, לא יהיו שנתי משפחות של סיבות. פעם היו מדברים על גורמים פנימיים / חיצוניים, ואלו היו סוגי סיבות שונים. בלור אומר שזה לא צריך להיות כך. למשל - הסבר לאמפירציזם הוא שיש מנגנון סיבתי בו מידע מגיע מחושים למוח ואז בתהליך סיבתי (… חסר). בלור מביא מטאפורה - הוא אומר שאנחנו בונים מכונה שמיועדת לייצר ברגים באורך שני סנטימטרים. אנחנו מתכננים את המכונה על פי עקרונות הפיזיקה והחשמל שידועים לנו. כלומר התיאוריות מסבירות לגמרי את פעולתה של המכונה. נניח שהפעלנו את המכונה ומשהו לא תקין - היא מייצרת ברגים באורך שלושה סנטימטרים. אילו תיאוריות יסבירו את זה? פיזיקה וחשמל! אותן תיאוריות שהסבירו למה המכונה היתה אמורה לייצר ברגים באורך 2 סנטימטר. ההבדל נורמטיבי - במקרה אחד אנחנו אוהבים את המוצר, בשני לא. אומר בלור - במקרה של האמנות רציונליות ואי רציונליות זה אותו דבר. אנחנו מכונה, ולכן ההסברים צריכים להיות מאותו סוג. בין אם אנחנו אוהבים את המוצר או לא (והוא נייטרלי בקשר לשאלה הזאת) ההסבר הוא מאותו סוג. 

עקרון הסיבתיות דוחה את היומרה האמפריציסטית - שיש לנו מנגנון סיבתי שמזהה את האמת. האמירה היא - אין לנו שני מנגונונים. זהו המנגנון שלנו - ואין לו העדפה לאמת על שקר. הוא מייצר את שניהם. 

קולינס, שוב, בעמדה טיפה מוחלשת, אומר שיש אמיתות ושקרים על העולם, אבל כאשר אני סוציולוג שחוקר את המדענים אינני יכול להשתמש בשיפוטים האפיסטמיים כדי להסביר את מה שמדענים עושים, כי תוך כדי מחלוקת אינני יודע מה אמיתי. יש אמת, אבל אני לא יכול להשתמש בה כדי להסביר מה קרה במחלוקת. יש אוסף של מונחים שאסור להשתמש בהם בהסבר הסוציולוגי. זה לא שהם חסרי משמעות אלא…

אם כך, שלושת העקרונות הראשונים קובעים את השיטה שלו. אנחנו לא שופטים האמנה שיפוט אפיסטמי כאשר אנו באים לחקור אותה. כל הדברים האלה אינם רלוונטיים להסבר. כל ההאמנות חייבות להיות מוסברות באותו אופן, אותו מכניזם, והמכניזם הזה חייב להיות סיבתי.

כך הוא מדריך סוציולוגים לצאת לחקור את המדע. הוא היה יכול לעצר כאן, אבל הוא לא - הוא מוסיף את עקרון הרפלקסיביות.

4   עקרון הרפלקסיביות

בעיני בלור, עקרון  הרפלקסיביות היא הכרחי כי בלעדיו התיאוריה סתירתיתצ וחותרת תחת עצמה. לעומתו, יש סבורים שבגלל עיקרון הרפלקסיביות התיאוריה חותרת תחת עצמה. ננסה להבין את שני הכיוונים. 

עקרון הרפלקסיביות מבטא את התפיסה העצמית של בלור כמדע. סוציולוגיה היא מדע ויש לחקור אותה כמו כל מדע אחר - סוציולוגית. החקירה חוזרת אל עצמה. 

אחד הדברים שפרסמו רפלקסיביות הוא פרדוקס השקרן. 

יש פסוק פ', הפסוק הוא "פ' שקרי". אם הוא אמיתי הוא שקרי, ואם הוא שקרי הוא אמיתי.

זהו פרדוקס שהחקירה שלו והניסיון להיפטר ממנו הביאו להתפתחויות חשובות ומעניינות בפילוסופיה. מטריד, כי הוא נראה תקין ומצביע על כך שהשפה שלנו יכולה לייצר פרדוקסים, מה שמייצר צרות בהבנה וניתוח של השפה. 

אבל לא כל רפלקסיביות היא הרסנית כמו פרדוקס השקרן. למשל - "פ' הוא אמיתי" לא בעייתי. העובדה שיש רפלקסיביות אינה הרסנית בפני עצמה. 

למה בלור סבור שהרפלקסיביות הכרחית?

כי יש דילמה - או שהסוצולוגיה איננה מדע ואז אין כאן חקירה מדעית של המדע, כל הטענות שלו קורסות, או שסוציולוגיה היא מדע, ואז עליה להיות כפופכ לחקירה של עצמה (ואם היא לא - אז מה מיוחד בה? למה למדעים אחרים אין פטור כזה?).

אם כך, החקירה הסוציולוגית של הסוציולוגיה משלימה באופן רפלקסיבי את מה שראינו עד כאן. העיקרון הזה נמצא שם, גם אם בלור לא היה אומר אותו במפורש, ברגע שאומרים שסוציולוגיה היא מדע. אבל בלור מוכן ללכת עד הסוף, וחלק מזה זה שהוא מודע לבעיות ולא מתחבא אלא להפך - שם את זה על השולחן. 

יש תאוריה סוציולוגית - ס', שחוקרת תיאוריה מדעית אחרת - ת'. 

ס' - משפטים סוציולוגיים אודות התיאוריה ת'.

אבל התיאוריה ת' יכולה להיות תיארויה ס', בגלל הרפלקטיביות. 

אז אומרים משפטים של תיאוריה ס' על ס'. אלו משפטים שמצייתים לעקרונות שציינו - כלומר "הסיבה להאמנה בס' היא סוציולוגית".

יוצאים דברים מוזרים - למשל:

"הסיבה להאמנה בכך שהסיבה להאמנה בס' היא סוציולוגית, היא סוציולוגית".

יש כמה ביקורות על העניין הזה, נציין 2 ואת סוג התשובה שבלור נותן:

התנגדות 1: או שהחקחרה של סוציולוגיה באמצעות עצמה היא מיותרת, או שהיא בלתי אפשרית.

למה?

אנחנו רוצים להסביר את ס' באמצעות ס', או שאנחנו מבינים את ס', או שאנחנו לא מבינים את ס'. אם אנחנו מבינים, מה יש להסביר? ואם אנחנו לא מבינים, איך אפשר להשתמש בה כדי להבין אותה? (??)

תשובת בלור - בלור אומר שכדי להפעיל תיאוריה לא צריך להבין את הסיבות להיווצרה. הוא אומר שיש לס' שני מופעים שונים - את זה שמשתמשים בו, שמפעילים אותו, ואת הסיבות להיווצרה. באמצעות הפעלתה נלמד על הסיבות להיווצרה. הוא אומר שאפשר להפעיל תיאוריות בלי להבין אותן. 

התנגדות 2: אולי צריד לישה הסוציולוגית הישנה. כך: כאשר ס' מסבירה ת', למשל את תורת היחסות הפרטית. אנחנו לא נתייחס לוכנה של התיאוריה אלא לסיפור הסיבתי-חברתי-וכו' להיווצרותה של התיאוריה. במובן הזה התיאוריה לא תתייחס באופן ישיר לתוכנה של התיאויה כפי שעושים בגישות נורמטיביות אלא תדבר על הקשר ההיווצרות. לא תהיה התייחסות לקביעות של התיאוריה. היא תשאל רק על האופן שהגו את התיאוריה והסיבות שהביאו לאימוצה של התיאוריה. כאשר חוקרים סוציולוגיה באמצעות סוציולוגיה, לא נסביר נורמטיבית את תוכן התיאוריה אלא את הנסיבות של מי שפיתח את התיאוריה. במובן הזה הסוציולוגיה תתייחס לאופן יצירתה ולא תסביר לנו את המושא שהיא חוקרת.

א-ב-ל המתנגדים אומרים שאנחנו מבקשים מהתיאוריות על המדע להסביר לנו זה משהו על מושאי המחקר. לכן הגישה הסוציולוגית לא עונה על השאלה. 

תשובת בלור: אם נוקטים במוניזם הנטורליסטי והולכים בגללו עם כל העקרונות שהוא מתווה, זה כל מה שאפשר לעשות. אין לנו משהו אחר. אולי היינו רוצים הסבר על אמת, רציונליות העולם - כל השאיפות הפנטסטיות של הפילוסופים, אבל אין לנו קשר ישיר אל  העולם מעבר למה שאפשר לתאר סיבתית, אין לנו נקודת ארכימדס - הסתכלות חיצונית על התיאוריה מעבר לנסיבות היווצרותה, ולכן אי אפשר לדבר על התיאוריה עצמה ולא על היווצרותה. כל דבר אחר יהיה "לשחק את אלוהים". 

תעתועי התודעה ב'- שיעור 11 - inception

תעתועי התודעה  שיעור 11 (10?)

06.06.2012

inception 

נעסוק בתפיסת מציאות

- הטקסט האחרון ברשימה של אנה מונסטר יורד, ובמקום זה צריך לקרוא עוד מpractices of looking. 

הסרט מערב קלישאות פרוידיאניות של החלום יחד עם משהו עתידני, של תקופה בעתיד בה הטכנולוגיה מאפשרת חדירה את תוך החלום. מדע בדיוני. פנטזיה על טכנולוגיה (לא מפרטים על הטכנולוגיה).  יש לא רק חדירה לתוך חלום אלא סוג של שיתוף חלומות. נעקוב אחרי כמה סצנות מרכזיות וחשובות בסרט. 

נדבר על זרם הסוריאליזם ונראה שבמידה רבה הסרט אינספשיון מהדהד את הדימוי הקולנועי של הלא מודע שנוצר על המסך לראשונה על ידי הקולנועים הסוריאליסטים. 

סצנה ראשונה- 

עיצוב הסצנה -  האם יש רמזים על האם מדובר במציאות או לא?

יש ילדים ויש ים.

משמעות הים בהקשר התודעה - הים הוא סמל אוניברסלי ללא מודע - אינסופי, מעמקים, מצד אחד אפשר לטבוע בו, מסוכן, ומצד שני טומן בתוכו אוצרות. 

עולם מושגים שונה משל אקסיסטנס - נוגע בפסיכואנליזה המסורתית ועולפ הסמלים המסורתי שמייצג את הלא מודע האנושי. 

עוד על דימוי הים - קשור לידע קדמון על התודעה האנושית, תקופה שבה הכל היה מכוסה מים, והנסיגה של המים אפשרה את התודעה (יש גם קונטקסט דתי - המבול והנסיגה של המים בעקבותיו - הזדמנות שניה לציוויליזציה).

ועוד על דימוי הים - החוויה האנושית הבסיסית היא היות בתוך מים - עובריות, להיות בתוך רחם.

(יש עבודה שלמדנו בתחילת שנה, של ויולה, שעוסקת בזה).

- כל הקונוטציות האלה מקופלות בבחירה של הבמאי בסצנת הפתיחה. 

התפיסה המרחבית שמאפשרת ייצוג של שכבות התודעה בסרט:

(מהן הקומות ומה מקשר בינהן?)

כשנכנסים לתוך חלומות של קוב יורדים במעלית, ובקומה התחתונה מגיעים לים. אין בניין שבו מטיילים, זה ייצוג של התודעה. זהו מבנה וירטואלי לחלוטין שמשתקף במבנה במרחב (מעלית, קומות…). זה מייצר קונספט בתוכו ממוסגרת המציאות ה(משונה?) הזאת. 

שאלה במבחן יכולה להיות על השוואה בין המבנה המרחבי  באקסיסטנז ואינספשיון.

קלישאות פרוידיאניות - האב, התמודדות אדיפלית. פרדיגמה מרחבית - הלא מודע בנוי מקומות, כל קומה עמוקה מחברתה, ותהליכים שונים קורים ברמות שונות. השינויים הם לא רק במרחב אלא גם בזמן. 

חוויית הזמן - ככל שהרובד עמוק יותר כך יחידת זמן במציאות החיצונית תחווה על ידי החולם כארוכה יותר. באופן כללי, תפיסת הזמן בחלום, ואולי אף במציאות מחוץ לחלום, היא מעוותת (שיעור של 1.5 שעות יכול להרגיש כמו 5 שעות או כמו 20 דקות…)

הסרט הזה מאד מודע לעצמו (מה שלא מאפיין את הקטעים מהסרטים הסוריאליסטיי שנראה). הפניה היא לסובייקט פוסט מודרני שבע גירויים ודימויים שמכיר את הקריצות לפרויד וכו'. 

סצנה כלשהיא - 

רואים את קוב בשני תפקידים - יושב על הכיסא, ישן, וגם מנסה לקרוא מסמך חסוי שהולך ונמחק לנגד עיניו באולם, ובאיזשהוא שלב מטביעים אותו והאולם מתמלא מים. יש כאן מציאות דו שכבתית - אחרת לא ייתכן שקוב נמצא גם פה וגם שם. מה שקורה במישור האחד משפיע / מייצר את החלום - זה בא לידי ביטוי במוזיקה, שעוצרת כשהוא נמצא בתוך המים, ובכך שאותם מים נמצאים בשתי השכבות. 

טכניקה נוספת - הילוך איטי, שנצרך כי חצי שעה פה זה ארבע דקות שם, ויש צורך בהילוך איטי כדי ליצור חוויה של הלימה אצל הצופה - רגע מתוח במישור אחד הוא רגע רגיל במישור שני, וזה נותן לצופה את התחושה האינטואטיבית שהפעולה במישור הראשון לוקחת הרב יותר זמן מאשר במציאות. 

יש עריכה מקבילה cross cutting בין  השכבות, בצורה שיוצרת בלבול - לא תמיד ברור איפה אנחנו, למרות ההבדלים בין הצבעוניות וכו'.

חוקים שפועלים בעולם הוירטואלי -

חוק הגרוויטציה - לא!

מוצק יכול להיות נוזל ולהפך.

באופן כללי - חוקים פיזיקליים לא תקפים. 

חוקים פיזיקליים לא תופסים, וזה בהתאם לתפיסת החלום - בחלום הכל אפשרי.

- הרובד הראשון גם הוא רק חלום - שוכחים מהרובד של המטוס, בו הם ישנים. 

סאונד - 

המוסיקה לא מגיעה לשום נקודה של רזולוציה. פה אין, עד הסוף, שום התיישבות של הסאונד. הוא כל הזמן מתפתח. 

המוסיקה היא הדבר היחיד שמקשר בין הרמות (אבל זה לא מגיע לשום מקום).

עוד דימוי הוא הדימוי של המבוך - אריאדנה היא אדריכלית שבונה מבוכים. זה קשור למבנה במרחב. 

השיעור הראשון בחלום של אריאדנה - 

ברגע שהיא מבינה שזה רק חלום העולם מתפרק.כי זה היה קיים רק בתודעה שלה.

מי זאת אריאדנה? דמות מיתולוגית… (פספסתי את הסיפור) מישהו צריך להיכנס למבוך, להרוג את המפלצת ולצאת בשלום. אריאדנה לא ידעה את התוכניות של המבוך, והיא נתנה למישהו חוט שהוא הפיתרון למבוך. 

אריאדנה היא המפתח להתמודדות עם המפלצת שנמצאת בתוך המבוך, הלא מודע. זאת הדחקה, באופן סימבולי. 

המיניטאור שאיתו קוב צריך להתמודד הוא הסיפור של אשתו והאשמה שלו במותה.

- המבוך הוא דימוי מקובל ללא מודע. נמצא בשימוש באומנות הסוריאליסטית. 

מבנה מרחבי, אולי מבוך שדמות כמו ארכיטקט מתמודדת עם ההבניה שלו. 

עוד דימוי - מרתף, כספת, מבצר - מקומות שמורים שמאפסנים תכנים שמפריעים לתפקוד (תכנים מודחקים). 

הסצנה עם המראה - 

אנחנו פוגשים מראה כמוטיב בכל פעם שהאומנות בוחנת את השאלה של ייצוג המציאות.

אריאדנה מציבה מראה מול מראה, זה יותר השתקפות אל סופית ודלת דרכה אפשר להיכנס לעולם אחר - כשעומדים מול המראה רואים את עצמנו - וכשיוצאים דרכה יוצאים אל תוך עצמנו "יציאה פנימה".

סצנה מסרט סוריאליסטי - "דמו של משורר" - 

הדמות המרכזית היא אומן (צייר), שיוצר בתוך חדר שבשלב מסויים כל הפתחים בו נעלמים והפתח יהחיד שנשאר הוא המראה. זהו פתח פרדוקסלי -  יוצר אשליה של עולם מעבר לו אבל בעצם מחסום קשיח. זה לא באמת פתח. הוא עובר דרך המראה והיא גם מוצקת וגם נוזלית בו זמנית.

בסרט נוסף של אותו יוצר המראה היא ממשק בין החיים והמוות.

מטריקס - 

סצנה בה המראה מנסה ללכוד את ניאו בהיציאתו אל הממשי. כאן קורה הדבר ההפוך - הוא לא נכנס למראה אלא המראה נכנסת לתוכו.

הירידה אל הים - 

ההגעה בשלב הסופי אל הים כדימוי האולטימטיבי של הלא מודע.

גם לזה יש שורשים בקולנוע הסוריאליסטי (איזה סרט ממש מפורסם).

נראה רצף של ארכיטקטורה פרדוקסלית - אותה דלת נפתחת אל חדר המדרגות 3 פעמים ואז לים. 

מאד חשוב שנבים את ההקשר של מערכת הדימויים והמושגים שבאמצעותם כריס נולן מבנה עבורינו את הדימוי של העולם הוירטואלי של התת מודע,  (בניגוד לאקסיסיטנז).

פילוסופיה של המדע - תרגול 8 - קון

תרגיל 8 – 05.06.2012

קון

מבחן – 10 שאלות. 4-5 סעיפים בכל שאלה. במבחן יהיה 2-3 מתוכם. עמוד וחצי לכל שאלה.לא לחפור. מפרסמים את השאלות לפני המבחן, אבל צריך לענות ממש טוב.

שאלות לא טריקיות – אלא בסגנון התרגילים.

הרבה שאלות של לקשר דברים.

קון – שנה שעברה היו שלושה תרגילים עם קון. שני נושאים מרכזיים:

1. פרדיגמות - נראה 2 מובנים לפרדיגמה וננסה להבין מה זה
2. העדר אמת מידה משותפת – נבין את הקשר בין זה ובין תת היקבעות

אנחנו נעבור על ההיילייטס. זה כי לפעמים מרב עצים לא רואים את הים.

מדע לפי קון: מה שמוגדר בזמן נתון כפרדיגמה מגדיר לאותו זמן את גבולות המדע. זה המעבר מקריטריון-על למדעיות להנצחת תת ההיקבעות (שקודם נחשבה בעיה). קון הופך את השאלה – הוא אומר שתת ההיקבעות היא מוקד העניין – מה שמנחה את המדע הוא פרדיגמות, ובין פרדיגמות יש תת היקבעות. הוא אומר: ניסינו לקבוע קריטריון, זה לא הלך – תמיד נשאר תת היקבעות, וזה לא כי הקריטריונים לא מספיק טובים, אלא כי ככה זה – יש תת היקבעות מהותית, אין גורם לוגי שיכול להכריע בין שתי פרדיגמות. מה שיכריע הוא שיקולים לא לוגיים – חברתיים וכו' – זה פותח

פתח לתיאוריות של הבניה חברתית וכו'.

התוצאה של זה הוא מהפכה.

שם הספר- יש שאלה מה הקשר בין המהפכה המדעית שקון מדבר עליה לזו שהוא מחולל.

את זה לקחו לכיוון רלטיביסטי, ואז הוא נבהל וחזר בו "אני לא קוניאני" וכתב את אחרית הדבר.

הפוזלוגים חושבים שהתצפיות בלתי תלויות בתיאוריה, וגם שאפשר לגזור תיאוריה מהתצפיות. קון אומר שיש תת היקבעות בשתי הדברים האלו.

אמפריציסטים – אפשר להתווכח על תיאוריה, אבל לא על תצפית. הניסיון שלנו הוא לא משהו שניתן לערעור.

קון הוא לא הכותב הכי עקבי ומובנה בעולם. אבל הוא מוצלח. ואמיץ. ומהפכן.

אם נורא רוצים, אפשר לראות אותו כתבוסתן – הוא התייאש מלמצוא קריטריון. אפשר מנגד לומר שהוא אמיץ – שהוא זה שצעק: המלך ערום! ופתח את הפתח למי שבא אחריו.

מרטון – פונקציונליסט. לכל מוסד יש מטרה. הוא שאל מה המדע מתוך הנחות יסוד אמפריציסטיות: מטרות המדע לפי אז – הסבר, חיזוי וכו'.

אבל ההיסטוריונים וסוציולוגים של המדע אחרי קון הם זן שונה – הם ביקורתיים.

קון אומר שהוא לא אנטי רציונליסט, אבל הפרשנות האנטי רציונלית של ספרו היא די משתמעת. הטענה היא שההיסטוריה של המדע מוכיחה את החוסר רציונליות של המדע. הפרשנות החדשה אומרת שקון תפס אותם לא מוכנים, ושאפשר לחקור את ההיסטוריה של המדע ולהסיק את הרציונליות שלה דוקא, ולא את החוסר רציונליות, ממנה.

המלצה לכתבה מהארץ על שכטמן, שקיבל השראה למחקריו (החורגים מהפרדיגמה המקובלת) מקון.

כל פרדיגמה היא גם דוגמא וגם דוגמה (ואולי יש אפילו קשר אטימולוגי).

אבל זאת לא דוגמא שלא מאפשרת התפתחות! לא מיטת סדום. אפשר לשכלל את הפרדיגמה. הרעיון של קון הוא שהדוגמא של הפרדיגמה עמומה. אפשר להוסיף ולהפחית, זה לא אוסף מוגדר של כללים. יש מושג מעורפל (מדגים על "כסא" – אין הגדרה מדוייקת, יש מן fuzzy set ובעיקר יש הסכמה בקרב הקהילה בדבר מהו המושג).

קון: אנחנו מודעים למהו כסא, גם אם אנחנו לא מנסחים במוצהר. כך גם מדענים – הם יודעים מהי הפרדיגמה לפיה הם עובדים (פחות או יותר) למרות שלא מצהירים על זה. כל זה נכון בזמן של מדע תקני. מתי מתחילים לשאול שאלות? בתקופה של משבר.

אם הפרדיגמה עמומה, אפשר לתאר את ההשתנות של המדע במהלך ההיסטוריה כעמומה.

מצד שני, קון מתאר את המעבר כמהפכה – מעבר לא רציף.

יש כאן משהו לא קונסיסטנטי – קון מנסה לאכול את המקל משני קצותיו, ולהשאיר אותו שלם. אך אבוי! זה לא עובד לא. ומבקרים אותו על זה (והוא נשאר מאד רעב).

ההנחה של הפוזולוגים ושל פוקר היא שיש מקום לתצפית, יש שפת תצפית – תחום בלתי תלוי שמנחה את החקירה וקובע את התיאוריה.

קון: יש תת היקבעות, אין אמת מידה משותפת בין תצפיות. אי אפשר להכריע בין פרדיגמות על סמך תצפית שחיצונית להם.

קון: אין שפת תצפית ולכן אי אפשר להשוות בין תיאוריות. הוא נותן את הדוגמא של הגשטלט (מה רואים? 2 פרצופים / גביע). אפשר לומר שאותה תצפית מאששת שתי תיאוריות שונות. במובן הזה זה מאד דומה לטיעונים של דוהם – אני לא יודע איזו מהתיאוריות איששתי בעזרת התצפית). זה משהו אפיסטמי. אבל קון אומר משהו חזק יותר – שאני יכול לראות את שניהם. איך? יש לי את הנתון הבלתי תלוי – הקלף, שבו אפשר לראות את שניהם. זה למרות התת היקבעות האפיסטמית. לעומת זאת, בהשוואה בין שתי פרדיגמות אין נתון! הפרדיגמה מייצרת את מה שרואים בכל מקרה, אין מישור בו שם יכולים להיפגש.

הפסיכואנליזה לאחר פרויד - שיעור 12 - התייחסותיים (3)

שיעור 12 05.06.2012

הגישה ההתייחסותית (3)

מה מרפא בטיפול?

כיתה: תובנה, קשר, אבריאקציה (שחרור), הפנמה של סופר אגו נוקשה פחות.

נהוג להעמיד את אלו על ציר שבקצהו אחד תובנה, ובאחר – יחסים.

תובנה – האדם מגיע לתובנה את עצמו - העלאה על פני השטח של קונפליקט שהיה לו מודע הכרה באיך שהקונפליקט משתחזר היום, ובמודל קלאסי - שחרור של האנרגיה הנפשית שהיתה כלואה שם. שחרור הנפש הוא הבנת האדם את עצמו. התובנה מגיעה דרך פירוש. פירוש טוב מזהה את הקונפליקט ומחבר אותו לשורשים ההתפתחותיים שלו. המודל של פרויד בנוי מאד על פירושים. הוא מאד חשש שהפסיכואנליזה תהפוך להיות טיפול סוגיסטיבי, והוא רצה להעמיד אותה על מדע. לכן הוא הקפיד להבנות את המטפל כמישהו שאינו סובייקט "הזהב הטוב של הטיפול האנליטי הוא הפירוש".

בהתבסס על תיאוריות שונות בדבר הנפש יהיו פירושים שונים. זה עיקרון שבמובנים רבים לא נעלם עד היופ מהחשיבה האנליטית. התפיסה של פירוש כמאפשר תובנה וכמחולל שינוי נשאר עיקרון של הטיפול האנליטי, א-ב-ל:

1. ההבנה של הפירוש השתנתה
2. מרכזיות הפירוש ובלעדיותו השתנתה

כבר אצל סטראצ'י ב1934 יש הכרה בכך שלאישיותו של המטפל יש נוכחות בחדר טיפול. מה עושים עם זה? שתי תשובות:

1. מדכאים אותה (איך? טכניקה טיפולית סטנדרטית. כל מה שלמדנו שיעור שעבר). המטרה – להגיע להעברה נקיה, האנליטיקאי כצופה אובייקטיבי.
2. סטראצ'י – פירוש אינו רק תוכן, יש גם אישיות שמעבירה אותו, ויש לזה משקל – כי חלק מהתהליך הטיפולי היא הפנמה של דמות המטפל כדמות מבינה ומפרשת, וזה באופן שמחליף את הסופר אגו הנוקשה שמוביל לנוירוזה.

מתחיל תהליך בו יש דיאלוג מורכב בין הפירוש והיחסים הטיפוליים (לא להתבלבל בין זה ויחסי אובייקט, שהיא תיאוריה שמתמקדת מאד דוקא בפירושים אינטרא-פסיכיים כמחוללי שינוי). השאלה היא על מה הדגש. מתחילה תנועה ששמה יותר דגש על היחסים, כשהתיאוריה היא לא של קונפליקט אלא של חסך. למשל, ברגרסיה אצל ויניקוט יש התייחסות לצרכים מוקדמים לא מסופקים. סיפוק הצורך מאפשר לעצמי האמיתי להתפתח. זה לא אומר שאין מקום לפירוש ותובנה בתוך המקום הזה, יש. יש ויכוח מר בין המטפל כמספק תובנות ומטפל כמספק צרכים התפתחותיים.

מודל קוהוטיאני: הכח המרפא הוא אמפטיה, העובדה שהאדם נמצא בסביבה אמפטתית. זו סביבה שלא בהכרח מספקת תובנות. פירושים יכולים להיות מאד אמפטיים! אבל הפירוש הוא משני לאמפטיה, שהיא המרכזית.

ההתייחסותי יסתכל על הציר של הפירוש מול יחסים ויאמר שבשניהם מה שנוכח הוא המטפל כסובייקט. (יש הכרה בכל סוגי הטיפול בכך שכל טיפול בנוי משתי הקצוות). הסובייקטיביות של המטפל מעצבת את שני הקצוות.

אחת הטענות של ההתייחסותיים היא שאין לנו את הפריווילגיה לראות את המטופל באופן שנקי מאישיות המטפל. הם יאמרו שהמון אבחנות של מטפלים נועדו לתקף את התגובה הרגשית שלהם.

אין כמעט מאמרים התייחסותיים שמתייחסים לאבחנות (אם מטפלת התייחסותית תאמר "היא בורדרליין" היא מיד תחשוב "מה בי גורם לי לרצות לומר את זה?”). יש קריסה של המון דברים שעליהם התבסס טיפול.

זה שאין לנו ידיעה אובייקטיבית על העולם, זו תפיסה פסוט מודרנית, שטוענת שהמבנים הם ניסיון שלנו לסדר את העולם. אבל אף פעם לא באמת ידענו. זה לא אומר ששוברים את הכלים! כמעט כל המרכיבים של הסטינג נשארו זהים, והשאלה היא איך התובנה ההתייחסותית נכנסת לטיפול. איך?

• המטפל רואה משהו אדיפלי – מטופל מתקשה לכתוב דוקטורט כי יש כאן רצח סמלי של האב. במה התובנה ההתייחסותית משנה את הטיפול כאן? הטענה היא ש 1 משתנה העמדה בה המטפל תופס את עצמו – למי יש סמכות, מי מחליט מה האמת. (פרנזי היה הראשון שהבין את זה, והוא ניסה לפרק את מבנה הכח באמצעות אנליזה הדדית. זה לא עבד). הטענה היא שיש הדדיות אך לא סימטריה. זה מזמין את המטפל להיות כל הזמן קשוב ברובד נוסף – התהליך בו הטיפול מושפע מהסובייקטיביות שלו, כשלמטופל יש תפקיד ברגעים מסויימים לעזור למטפל להבין את זה. כשהמטפל ההתייחסותי מפרש הוא מבין שמשהו בפירוש כל הזמן צבוע בסובייקטיביות שלו, וזה משנה את האופן בו ניתן הפירוש, ואת הדיאלוג בעקבות הפירוש. משפיע על הבנת ההתנגדות.

(שני) מושגים חשובים בהבנה של טיפול התייסותי:

• התייסותיים - לתהליך של הטיפול, של המפגש בין שני סובייקטים יש ערך תרפויטי.

1. הכרה והכרה הדדית – היכולת של האדם לפגוש את האחר ואת אחרותו של האחר מבנה את הנפש, מייצרת שינוי מבני. מהי הכרה? פרדוקס ההכרה – אני צריך אחר בשביל להיות אני. אני זקוק להכרתו של האחר בי כדי שאהיה מי שאני. המשמעות היא שכל תחושת האינדיווידואל שלי תלויה באחר שיראה אותי ככזה. האדם מתקיים כסובייקט דרך אחר שמכיר בו ככזה. ג'סיקה בנג'מין: תיאוריה פסיכולוגית עד ההתייחסותיים (יחסי אובייקט) בנתה מודל התפתחותי בו הסובייקטיביות של אדם אינה מותנה בזה שאנשים סביבו הם סובייקטים. (מאהלר – תיאוריה של אינדיווידואציה: יש מצב בו אני אחשוב שאני סובייקט אבל אחרים סביבי הם סובייקטים). ויניקוט – איך נוצרת אצל הילד חוויה שהוא סובייקט? הוא יוצא מחוויה אומניפוטנטית בה הוא שרוי – שהוא ברא את השד ממנו הוא יונק וכו'. כדי לצאת מזה הוא צריך לעבור להכרה בנפרדות האובייקט – מה שקורה כשהאובייקט שורד את התוקפנות. סובייקטיביות (לפי מי?) – הרגע בו אני מכיר בעצמי כייחודי בתנאי שאני מכיר בייחודיותו של כל אחד אחר. זו לא עמדה יציבה אלא זה כמו בפוזיציות של קליין. יש תנועה ליחסי סובייקט. בטיפול התייחסותי מנסים לייצר רגעים בו ברגעים מסויימים מתרחשת הכרה הדדית. אם המטפל הוא לוח חלק כמובן שזה לא קורה.
2. Enactment - מושג שאומר שבתוך הטיפול מתרחזות הבניות שיש בהן שחזורים של מערכות יחסים. מדובר במשהו שהוא גם חדש וגם מהעבר. יש דגש גם על התוכן וגם על האופן בו אנחנו מדברים אחד עם השני. מבט רחב יותר על מה שקורה בתוך הדיאדה הטיפולית. הטענה היא שהטיפול הוא סדרה אינסופית של התרחשויות כאלה. בתהליך טיפולי ישנם רגעים - בד"כ כשהטיפול נתקע – בהם יש עבודה סביב הבנת הenactment. יש הזמנה למטופל להיות שותף לתהליך ההסתכלות, בהנחה שיש דברים שהמטופל רואה והמטפל לא. אלו רגעים בהם המטפל לפעמים משתמש בחשיפה עצמית.
3. חשיפה עצמית – בפולקלור של הפסיכואנליזה מקבל מקום גדול יותר ממה שיש לזה במציאות. הדוגמא הכי רדיקלית בספרות – דיוויס מתארת שהיתה אצל מטופל גבר שהיא הרגישה שהוא מאד מעניין ואטרקטיבי. הוא כל הזמן דיבר בחדר על איך הוא מרגיש שהוא דוחה נשים. הם דיברו על זה חודשים, והיא החליטה לומר לו שהיא מוצאת אותו גבר מאד אטרקטיבי. היא דיברה על המבנה, המצב בו הוא כל הזמן אומר "לא-לא-לא", היא כל הזמן מרגישה "כן-כן-כן" והוא לא יודע. ההנחה היתה שהנכונות שלו להיות בתוך חוויה כזאת תגדיל את הנפש שלו, שיש לנו צורך לפגוש את הסובייקטיביות של האחר. זה החידוש של ג'סיקה בנג'מין – שהאמא צריכה גם להנכיח את הסובייקטיביות שלה, שזה חיוני לנפש.
   
   
   האדון והעבד אצל הגל – לכאורה, העבד כולו משרת את האדון, יחסים בין סובייקט לאובייקט, אבל בעצם יש בינהם תלות מלאה – כי האדון אינו אדון ללא עבד. התפיסה הקלאסית של סובייקט ואובייקט היא בעצם כזאת (כמו הראשונה), אך האדם שתוםס כך את העולם כלוא בתוך מקום בו אין מקום לסובייקטיביות. רק מפגש עם סובייקט מכונן סובייקטיביות. לכן צריך חשיפה עצמית (אבל גם אם לא בצורה מפורת, חשיפה עצמית נוכחת תמיד, בכל פירוש). (Beebe & Lachman – מחקרים התפתחותיים בנושא).
   
   
   השלכות – אין התנגדות, יש חיכוך. יש לא מודע משותף של הזוג הדיאדי.
   
   
   דוגמא – מטופלת יוצאת לחופשת לידה. מה קורה עם השעות שהיא מפספסת? כלל טיפולי בסיסי – מטופל צריך לשלם לא משנה מה, ולכן עליה לשלם. מטופל נתקע בפקק ולא הגיע – משלם או לא? איך מתנהל משא ומתן על הדברים האלה? הא בכלל יש משא ומתן או שהמטפל קובע כללים וזהו? מה המעמד של המשא ומתן בחשיבה התיאורטית?
   התייחסותיים – המשא ומתן הזה אינו תקלה, יש לו ערך בפני עצמו כי כל הזמן מתנהל משא ומתן.
   גישות אחרות – יש לזה ערך של תקלה, ומשתדלים שזה לא יקרה.