הפסיכואנליזה לאחר פרויד - שיעור 12 - התייחסותיים (3)

שיעור 12 05.06.2012

הגישה ההתייחסותית (3)

מה מרפא בטיפול?

כיתה: תובנה, קשר, אבריאקציה (שחרור), הפנמה של סופר אגו נוקשה פחות.

נהוג להעמיד את אלו על ציר שבקצהו אחד תובנה, ובאחר – יחסים.

תובנה – האדם מגיע לתובנה את עצמו - העלאה על פני השטח של קונפליקט שהיה לו מודע הכרה באיך שהקונפליקט משתחזר היום, ובמודל קלאסי - שחרור של האנרגיה הנפשית שהיתה כלואה שם. שחרור הנפש הוא הבנת האדם את עצמו. התובנה מגיעה דרך פירוש. פירוש טוב מזהה את הקונפליקט ומחבר אותו לשורשים ההתפתחותיים שלו. המודל של פרויד בנוי מאד על פירושים. הוא מאד חשש שהפסיכואנליזה תהפוך להיות טיפול סוגיסטיבי, והוא רצה להעמיד אותה על מדע. לכן הוא הקפיד להבנות את המטפל כמישהו שאינו סובייקט "הזהב הטוב של הטיפול האנליטי הוא הפירוש".

בהתבסס על תיאוריות שונות בדבר הנפש יהיו פירושים שונים. זה עיקרון שבמובנים רבים לא נעלם עד היופ מהחשיבה האנליטית. התפיסה של פירוש כמאפשר תובנה וכמחולל שינוי נשאר עיקרון של הטיפול האנליטי, א-ב-ל:

1. ההבנה של הפירוש השתנתה
2. מרכזיות הפירוש ובלעדיותו השתנתה

כבר אצל סטראצ'י ב1934 יש הכרה בכך שלאישיותו של המטפל יש נוכחות בחדר טיפול. מה עושים עם זה? שתי תשובות:

1. מדכאים אותה (איך? טכניקה טיפולית סטנדרטית. כל מה שלמדנו שיעור שעבר). המטרה – להגיע להעברה נקיה, האנליטיקאי כצופה אובייקטיבי.
2. סטראצ'י – פירוש אינו רק תוכן, יש גם אישיות שמעבירה אותו, ויש לזה משקל – כי חלק מהתהליך הטיפולי היא הפנמה של דמות המטפל כדמות מבינה ומפרשת, וזה באופן שמחליף את הסופר אגו הנוקשה שמוביל לנוירוזה.

מתחיל תהליך בו יש דיאלוג מורכב בין הפירוש והיחסים הטיפוליים (לא להתבלבל בין זה ויחסי אובייקט, שהיא תיאוריה שמתמקדת מאד דוקא בפירושים אינטרא-פסיכיים כמחוללי שינוי). השאלה היא על מה הדגש. מתחילה תנועה ששמה יותר דגש על היחסים, כשהתיאוריה היא לא של קונפליקט אלא של חסך. למשל, ברגרסיה אצל ויניקוט יש התייחסות לצרכים מוקדמים לא מסופקים. סיפוק הצורך מאפשר לעצמי האמיתי להתפתח. זה לא אומר שאין מקום לפירוש ותובנה בתוך המקום הזה, יש. יש ויכוח מר בין המטפל כמספק תובנות ומטפל כמספק צרכים התפתחותיים.

מודל קוהוטיאני: הכח המרפא הוא אמפטיה, העובדה שהאדם נמצא בסביבה אמפטתית. זו סביבה שלא בהכרח מספקת תובנות. פירושים יכולים להיות מאד אמפטיים! אבל הפירוש הוא משני לאמפטיה, שהיא המרכזית.

ההתייחסותי יסתכל על הציר של הפירוש מול יחסים ויאמר שבשניהם מה שנוכח הוא המטפל כסובייקט. (יש הכרה בכל סוגי הטיפול בכך שכל טיפול בנוי משתי הקצוות). הסובייקטיביות של המטפל מעצבת את שני הקצוות.

אחת הטענות של ההתייחסותיים היא שאין לנו את הפריווילגיה לראות את המטופל באופן שנקי מאישיות המטפל. הם יאמרו שהמון אבחנות של מטפלים נועדו לתקף את התגובה הרגשית שלהם.

אין כמעט מאמרים התייחסותיים שמתייחסים לאבחנות (אם מטפלת התייחסותית תאמר "היא בורדרליין" היא מיד תחשוב "מה בי גורם לי לרצות לומר את זה?”). יש קריסה של המון דברים שעליהם התבסס טיפול.

זה שאין לנו ידיעה אובייקטיבית על העולם, זו תפיסה פסוט מודרנית, שטוענת שהמבנים הם ניסיון שלנו לסדר את העולם. אבל אף פעם לא באמת ידענו. זה לא אומר ששוברים את הכלים! כמעט כל המרכיבים של הסטינג נשארו זהים, והשאלה היא איך התובנה ההתייחסותית נכנסת לטיפול. איך?

• המטפל רואה משהו אדיפלי – מטופל מתקשה לכתוב דוקטורט כי יש כאן רצח סמלי של האב. במה התובנה ההתייחסותית משנה את הטיפול כאן? הטענה היא ש 1 משתנה העמדה בה המטפל תופס את עצמו – למי יש סמכות, מי מחליט מה האמת. (פרנזי היה הראשון שהבין את זה, והוא ניסה לפרק את מבנה הכח באמצעות אנליזה הדדית. זה לא עבד). הטענה היא שיש הדדיות אך לא סימטריה. זה מזמין את המטפל להיות כל הזמן קשוב ברובד נוסף – התהליך בו הטיפול מושפע מהסובייקטיביות שלו, כשלמטופל יש תפקיד ברגעים מסויימים לעזור למטפל להבין את זה. כשהמטפל ההתייחסותי מפרש הוא מבין שמשהו בפירוש כל הזמן צבוע בסובייקטיביות שלו, וזה משנה את האופן בו ניתן הפירוש, ואת הדיאלוג בעקבות הפירוש. משפיע על הבנת ההתנגדות.

(שני) מושגים חשובים בהבנה של טיפול התייסותי:

• התייסותיים - לתהליך של הטיפול, של המפגש בין שני סובייקטים יש ערך תרפויטי.

1. הכרה והכרה הדדית – היכולת של האדם לפגוש את האחר ואת אחרותו של האחר מבנה את הנפש, מייצרת שינוי מבני. מהי הכרה? פרדוקס ההכרה – אני צריך אחר בשביל להיות אני. אני זקוק להכרתו של האחר בי כדי שאהיה מי שאני. המשמעות היא שכל תחושת האינדיווידואל שלי תלויה באחר שיראה אותי ככזה. האדם מתקיים כסובייקט דרך אחר שמכיר בו ככזה. ג'סיקה בנג'מין: תיאוריה פסיכולוגית עד ההתייחסותיים (יחסי אובייקט) בנתה מודל התפתחותי בו הסובייקטיביות של אדם אינה מותנה בזה שאנשים סביבו הם סובייקטים. (מאהלר – תיאוריה של אינדיווידואציה: יש מצב בו אני אחשוב שאני סובייקט אבל אחרים סביבי הם סובייקטים). ויניקוט – איך נוצרת אצל הילד חוויה שהוא סובייקט? הוא יוצא מחוויה אומניפוטנטית בה הוא שרוי – שהוא ברא את השד ממנו הוא יונק וכו'. כדי לצאת מזה הוא צריך לעבור להכרה בנפרדות האובייקט – מה שקורה כשהאובייקט שורד את התוקפנות. סובייקטיביות (לפי מי?) – הרגע בו אני מכיר בעצמי כייחודי בתנאי שאני מכיר בייחודיותו של כל אחד אחר. זו לא עמדה יציבה אלא זה כמו בפוזיציות של קליין. יש תנועה ליחסי סובייקט. בטיפול התייחסותי מנסים לייצר רגעים בו ברגעים מסויימים מתרחשת הכרה הדדית. אם המטפל הוא לוח חלק כמובן שזה לא קורה.
2. Enactment - מושג שאומר שבתוך הטיפול מתרחזות הבניות שיש בהן שחזורים של מערכות יחסים. מדובר במשהו שהוא גם חדש וגם מהעבר. יש דגש גם על התוכן וגם על האופן בו אנחנו מדברים אחד עם השני. מבט רחב יותר על מה שקורה בתוך הדיאדה הטיפולית. הטענה היא שהטיפול הוא סדרה אינסופית של התרחשויות כאלה. בתהליך טיפולי ישנם רגעים - בד"כ כשהטיפול נתקע – בהם יש עבודה סביב הבנת הenactment. יש הזמנה למטופל להיות שותף לתהליך ההסתכלות, בהנחה שיש דברים שהמטופל רואה והמטפל לא. אלו רגעים בהם המטפל לפעמים משתמש בחשיפה עצמית.
3. חשיפה עצמית – בפולקלור של הפסיכואנליזה מקבל מקום גדול יותר ממה שיש לזה במציאות. הדוגמא הכי רדיקלית בספרות – דיוויס מתארת שהיתה אצל מטופל גבר שהיא הרגישה שהוא מאד מעניין ואטרקטיבי. הוא כל הזמן דיבר בחדר על איך הוא מרגיש שהוא דוחה נשים. הם דיברו על זה חודשים, והיא החליטה לומר לו שהיא מוצאת אותו גבר מאד אטרקטיבי. היא דיברה על המבנה, המצב בו הוא כל הזמן אומר "לא-לא-לא", היא כל הזמן מרגישה "כן-כן-כן" והוא לא יודע. ההנחה היתה שהנכונות שלו להיות בתוך חוויה כזאת תגדיל את הנפש שלו, שיש לנו צורך לפגוש את הסובייקטיביות של האחר. זה החידוש של ג'סיקה בנג'מין – שהאמא צריכה גם להנכיח את הסובייקטיביות שלה, שזה חיוני לנפש.
   
   
   האדון והעבד אצל הגל – לכאורה, העבד כולו משרת את האדון, יחסים בין סובייקט לאובייקט, אבל בעצם יש בינהם תלות מלאה – כי האדון אינו אדון ללא עבד. התפיסה הקלאסית של סובייקט ואובייקט היא בעצם כזאת (כמו הראשונה), אך האדם שתוםס כך את העולם כלוא בתוך מקום בו אין מקום לסובייקטיביות. רק מפגש עם סובייקט מכונן סובייקטיביות. לכן צריך חשיפה עצמית (אבל גם אם לא בצורה מפורת, חשיפה עצמית נוכחת תמיד, בכל פירוש). (Beebe & Lachman – מחקרים התפתחותיים בנושא).
   
   
   השלכות – אין התנגדות, יש חיכוך. יש לא מודע משותף של הזוג הדיאדי.
   
   
   דוגמא – מטופלת יוצאת לחופשת לידה. מה קורה עם השעות שהיא מפספסת? כלל טיפולי בסיסי – מטופל צריך לשלם לא משנה מה, ולכן עליה לשלם. מטופל נתקע בפקק ולא הגיע – משלם או לא? איך מתנהל משא ומתן על הדברים האלה? הא בכלל יש משא ומתן או שהמטפל קובע כללים וזהו? מה המעמד של המשא ומתן בחשיבה התיאורטית?
   התייחסותיים – המשא ומתן הזה אינו תקלה, יש לו ערך בפני עצמו כי כל הזמן מתנהל משא ומתן.
   גישות אחרות – יש לזה ערך של תקלה, ומשתדלים שזה לא יקרה.