נוירופסיכולוגיה - שיעור 8 - מנגנוני קשב והפרעותיהם

שיעור 8 – מנגונוני קשב והפרעותיהם (בעיקר הזנחת צד)

הזנחת צד – חוסר יכולת להתייחס לצד מסויים, הוא הצד הקונטרלזיונלי (השני לפגיעה) לנזק המוחי. רב החולים בהזנחת צד מתעלמים מצד שמאל (של שדה הראיה, השמיעה, הגוף שלהם). זה שונה מאגנושיה בכלליות של הפגיעה – אגנוזיה קשור לחוש ספציפי (כמובן, אצל חולה נגלקט מסויים יכולה להיות פגיעה בולטת יותר בחוש מסויים).

Line bisection – אומן חולה נגלקט שמודע ומשתעשע בפגיעה שלו. במטלת חציית הקו הוא מודע לפגיעה אך גם כשהוא מנסה מאד לסמן את אמצע הקו יש לו הטייה בולטת לימין. הצייר הוא פדריקו פליני.בתמונה בפתיחת המצגת יש דיוקנים עצמיים שלו במרווחי זמן משתנים לאחר הפגיעה. רואים את תהליך השיקום – ככל שעובר הזמן הוא מצייר גם את החצי השני, ואכן הפגיעה היא אקוטית בתקופה שמיד אחרי התרחשותה, ויש התאוששות עם הזמן. (אצל חלק מהחולים יש חזרה לתפקוד רגיל לחלוטין, אבל לא ברור האם ברמה של מילישניות, מצבי לחף, עייפות הם מתפקדים באופן מלא. מבחינת הרשויות הם כן – והם מקבלים למשל רשיון נהיגה).

דימוי לפגיעה – אומרים לנו שאנחנו לא שמים לב מה קורה מאחורינו וכולם כן. יש כאן בעיה קשה להבנה. צריך לארגן את המערכת הקשבית מחדש. בהתחלה מבקשים מהקרובים להיכנס לחדר, לפנות לחולה וכו' רק מהצד הקונטרלזיונלי (שמאל בד"כ), כדי להרגיל את החולים להפנות קשב לצד הזה.

השכיחות של הפגיעה גבוהה, היא קורית בעיקר בעקבות תאונות דרמטיות. אנחנו נדון בעיקר בהיבטים של הראיה, אבל הפגיעה היא גם באופניות שונות.

קשב נראה לנו דבר מאד ברור וטריוויאלי, אבל כשמתעמקים בזה זה לא כך. תהליכים רבים של הפניית קשב הם אוטומטיים, סלקטיביים ומורכבים (כמו שלמדנו בתהליכים קוגנטיביים).

תופעות שרואים אצל חולי נגלקט (ביחיסים שונים בין חלוים שונים):

• המרחב האישי- חולה שלובש רק שרוול אחד, מתגלח רק בצד אחד ובמקרים קיצוניים התכחשות מוחלטת לצד אחד של הגוף (למה שמו לי רגל תותבת במיטה?). בהקשר הזה מומלץ הזפר "אדם הולך הביתה" – ספר על אדם שנפצע קשה בהמיספרה ימין במלחמת יום כיפור. הספר מתאר את תהליך ההחלמה שלו. הוא סבל מהזנחת צד לפני שהגדירו את הפגיעה הזאת, ורק שנים אח"כ הבינו את זה.
• המרחב הקרוב – מרחב בטווח היד. למשל – אכילת מחצית מהאוכל בצלחת. מטלת חציית הקו (בה הנבדק מתבקש לסמן את אמצע הקו שהוא רואה מטווח קצר), בשקופית מסומן האמצע האמיתי ואפשר לראות שלפעמים הוא קרוב יותר לאמצע, וזה כתלות במיקום של הקו כולו במרחב – ככל שהקו הוא יותר בצד ימין של הדף הסימון קרוב יותר לאמצע האמיתי. הזנחת חצי מהדף / חצי מהמילה, ואז קשה להבין קריאה (זה תרגול טוב, כי אם מה שהם קוראים לא הגיוני ולא מובן הם יודעים שהם לא הפנו קשב לצד אחד). יש גם כתיבה רק בחצי אחד של הדף (אבל מילים שלמות- אין נגלקט ברמת האובייקט).
• המרחב החיצוני – התעלמות מצד אחד של המרחב החיצוני. נכנסים בקירות, באנשים... בעיה בנהיגה. מעלה שאלה מהם ימין ושמאל, ומסתבר שיש אפשרויות שונות:
  • הזנחה אגוצנטרית – ציר הסימטריה הוא מרכז הגוף / מרכז הפנים.
  • הזנחה אלוצנטרית – ביחס לעולם (לפי הגרוויטציה, כאילו המטופל עומד).
    בודקים את זה כשנבדק שוכב, ואז רואים אלו אזורים הוא מזניח. פעמים רבות יש שילוב של הזנחה אלוצנטרית ואגוצנטרית, אבל בדרך כלל אחד מהם דומיננטי יותר.
• הזנחה במימד האובייקט – למשל, אנחנו רואים העתקה של ציורים, בהם הועתקה רק מחצית הצורה. אפשר לראות שהחולים נעזרים בהיגיון שלהם – שני עיניים לחתול, עיגול שלם במרכז הפרח, אך מעבר לזה יש התמקדות בולטת בימין. עוד שקופית של מטלה – ההעתקה היא מתחת לאובייקטים שיש להעתיק. אפשר לראות שיש הזנחה של אובייקטים שהופיעו בצד שמאל של הדף, וכ הזנחה של המחצית השמאלית של האובייקטים. זה מעלה את השאלה – מה מוגדר אובייקט?
  • אין תשובה פשוטה – למשל – הוא מצייר עיניים שלמות, אך לא פנים שלמות, או פה שלם. דוגמא מחולה תסמונת בלינט, שכוללת סימוטגנוזיה דורסלית – בה האדם מזהה בו זמנית רק אובייקט אחד, וגם שם נשאל מהו אובייקט (עין? פנים? אדם?). כאן הפגיעה היא בשני ההמיספרות, באונה הפריאטלית (?). כאשר מציגים לחולים האלה תמונה של עיגולים צהובים וירוקים ושואלים אותם מה הם רואים יש שיענו – עיגול תהוב, יש שיאמרו – עיגול ירוק, יש שיגיגדו עיגולים צהובים / ירוקים (גרופינג). אם מחברים בקוים הם יאמרו שהם רואים עיגול צהוב ועיגול ירוק מחוברים בקו. ניסוי על חולי נגלקט – שני עוגולים מונחים זה לצד זה ומחוברים בקו. כוכבית נדלקת בצד ימין או שמאל. הם מדווחים כשהם רואים כוכבית – רק בצד ימין. אח"כ באנימציה מסובבים את האובייקט ב-180 מעלות כך שמה שהיה צד ימין הוא צד שמאל ולהפך. עכשיו הם ידווחו על הכוכביות שנדלקות בצד שמאל – כלומר הקשב שלהם הולך עם האובייקט ונשאר שם. באופן דומה – אם נבקש מחולה נגלקט להצליב ידיים הם יהיו קשובים יותר ליד שמאל שלהם, שמופיעה בצד ימין.
• ייצוג מנטלי – השאלה היא איך הם מדמיינים אובייקטים – שלמים או חצויים. כדי לבדוק מבקשים לצייר שעון, ותוהים אם הם יציירו את כל המספרים או לא. יש שני מקרים אפשריים, כתלות במה מבקשים - בצד שמאל אנחנו רואים מישהו שביקשו ממנו לצייר את שעה 2, ואז הוא ייר רק חצי מהמספרים. בצד ימין ביקשו ממנו לצייר את השעה 8, ואז רואים שהוא התחיל בלצייר 12 ו-6 במקומותיהם הרגילים, ואז דחף מלא מספרים בצד ימין כדי "להספיק" להכניס שלם 8.
• Hemi Inattention – קושי להגיב על גירויים בצד הקונטרלזיונלי.
• Hemiakinesia – קושי להשתמש באיברים בצד הקונטרלזיונלי – גם כשכבר תופסים גירוי בצד המוזנח קשה לכוון אליו יד וכו'.
• Allesthesia – מרגישים מגע בצד המוזנח כאילו הוא בצד השני. (למשל, צביטה).
• הכחדה – חושבים שזו הזנחת צד קלה (תופעה שנשארת אחרי נגלקט או מגיעה בנפרד מנגלקט) – אדם רואה גירויים צצד ימין או שמאל, אבל כשהם מופיעים יחד הוא רואה רק את ימין. זה קורה עם קולות, תמונות...

נראה דוגמא של חולה (סרטון).

נראה דוגמאות למבחנים שונים:

• line cancellation – צריך "למחוק" בקו את כל הקווים על הדף.
• Letter cacellation- צריך לסמן את כל הe והr בדף.
• Star cancellation- צריך לסמן בקו את כל הכוכבים, יש מסיחים. (אצל חולי נגלקט רבים רואים לא רק נטיה להזניח את צד שמאל אלא גם את החלק התחתון (יחסית לחלק העליון)).
• Starry night – רואים כוכבים לבנים, ומדי פעם נדלק כוכב אדום (לדי הרבה זמן). השאלה היא אם הכוכב ידווח (בהתאם למיקום שלו), ואם כן – מה יהיה זמן התגובה. אנחנו רואים את התוצאות של הנבדקים (מול קבוצת ביקורת מותאמת בגיל, מין, רמת אינטלגנציה, מצב סוציואקונומי). הגרף הוא המסך שלהם, מסומנים בצבעים בהתאם לדיוק התגובה באותו אזור בתרשים אחד, וזמן התגובה בתרשים שני. רואים שאצל נבדקי ביקורת הדיוק גבוה מאד, וזמן התגובה עולה ככל שמתקרבים למרכז. אצל חולי הנגלקט שני המדדים האלה מוטים לצד ימין. (אצל החולים זמן התגובה הוא איטי יותר באופן כללי, גם בצד ימין, כי יש איזו פגיעה כללית אצל חולי נגלקט). בגרפים רואים אצל ארבעה חולים את היחס בין זיהוי כוכב במרכז ומאל, כפונקציה לרמת השמאליות או הימניות.

יש ניסיון לבדוק מהי המערכת המוחית הפגועה בנגלקט. רואים שיש אזור פריאטלי די נרחב שפגיעה בו קשורה לפגיעה קשבית ויכולה להוביל להזנחת צד, אבל לא ברור בדיוק איזה אזור קשור לאיזו תת-פגיעה ספציפית של הזנחת צד. יש קשר של אזורים שונים (ורבים) עם נגלקט.

שיטות טיפול ושיקום -

• עידוד מודעות לצד הפגוע בכל מיני דרכים, למשל – מטיילים בבית חולים – בהתחלה נתקלים בקירות, לא מוצאים את החדר אם הדרך כוללת פניה לשמאל וכו', ולאט משתפרים.
• אימונים בעזרת מציאות מודמה (אותו רעיון מהנ"ל) – למשל, משחקים בהם צריך לשים לב לגירויי בשמאל כדי להמשיך את המשחק.
• השמעת צליל פתאומית / הבזק אור מצד שמאל, כדי לעורר את הקשב שמאלה. אולי זה מאמן את ההמיספרה הפגועה לשים לב חגוויים בצד הקונטרלזיונלי של המרחב, ואלי זה רק מאמן את המודעות של הנבדק (לא ברור).
• ניסיון מעניין שלא עבר – כפפה עם זרם חשמלי קל ביד שמעוררת את ההמיספרה הפגועה. זה לא עובד כי האפקט שורד רק לזמן קצר, ואחרי זה כנראה יש התרגלות, והאפקט דועך.
• עוד ניסיון – פריזמות – משקפיים שיטו את שדה הראיה של הנבדק קצת שמאלה. גם זה עוזר רק לטווח קצר.

זה תחום שמאד משקיעיפ בו כי זו פגיעה מאד נפוצה.

תיאוריות להזנחת צד

יש כמה תיאוריות, אף אחת לא משכנעת מספיק כדי להיקרא נכונה. יותר הגיוני להסתכל על זה ככמה דרכים לבחון את הפגיעה. חלק מתמקדות בגורמים קשביים, וחלק בפגיעה בייצוג.

תיאוריות מבוססות קשב-

• מניפולציות על קשב משפיעות על עוצמת ההזנחה (כאשר במטלת חציית קו צריך, לפני ביצוע המטלה, לדווח על מספרים בשני צידי הקו – משיכת הקשב לשני הצדדים – חציית הקו קרובה יותר לאמצע.
• פרדיגמה של שילוב תכוניות – יש מטרה (למשל איקס אדום) ומסיחים (איקסים ירוקים ועיגולים אדומים). בגרף אנחנו רואים רק חולי נגלקס – ציר האיקס מתייחס למיקום המטרה – בצד המוזנח או בצד הבריא – intact. בצד הבריא רואים עליה בזמן התגובה כתלות במספר המסיחים באותו צד. מה ששונה יחסית לבריאים הוא שלא משנה כמה מסיחים מוסיפים בצד המוזנח זל לא משפיע על זמן התגובה (הוספת מסיחים בצד הבריא מורידה את זמן התגובה כמו אצל בריאים). מה שמשפיע בעיקר על הפניית הקשב לצד שמאל הוא כמה מסיחים יש בצד ימין (ביחס ישר לזמן התגובה). זה מבחן לקשב, כלומר – יש כאן אלמנט של קשב. החולה רואה ויכול לדווח, אבל קשה לו להפנות קשב.

קינסבורג – attention orienting theory – יש תחרות בין ההמיספרות – כל אחת מפנה קשב לצד הקונטרלטרי. כשיש פגיעה אין איזון. זה לא מסביר למה יש יותר פגיעה כאשר נפגעים בהמיספרה ימין. לכן מוסיפים לתיאוריה מרכיב שהמיספרה שמאל היא יותר biased – שם השפה וכו', והיא מטה את רב הקשב לצד ימין, והמיספרה ימין עושה את זה בצורה יותר חלשה. לכן אם יש פגיעה בהמיספרה ימין רק המיספרה שמאל תעבוד, ולעומת זאת אם תהיה פגיעה הפוכה תהיה הפרה פחות בוטה של האיזון בין התחרות. (מצד שני, לא רואים הטיה כזאת אצל בריאים, ואפילו רואים, במבחן חצית הקו, הטיה זעירה דוקא שמאלה).

פוזנר – אלומת הקשב המרחבי – הוא טוען שהבעיה היא בקשר המבוקר, שהחולה אמור לשלטו בו לבד. הוא מראה את זה על ידי פרדיגמת פוזנר קלאסית – גירוי בימין / שמאל ולפניו רמז למיקום הגירוי – תקף / לא תקף. (אם הרמז בד"כ תקף האדם מתרגל להשתמש בו).

אצל בריאים רואים הבדל קטן בין ההמיספרות – כאשר הרמז תקף זמן התגובה הרבה יותר קצר, אם הרמזים לא תקפים זמן התגובה עולה. בשמאל כל זמן התגובה קצת יותר איטי (אבל ייתכן שזה לא משמעותי). מה שחשוב שההבדל בין הרמזים – תקף, נייטרלי ולא תקף הוא דומה בשתי הצצדים.

אצל חולים אנחנו רואים בצד האיפסילזיונלי (אנחנו קוראים לו ימין, הצד של הפגיעה) משהו דומה לבריאים – (אם כי היה אפשר לחשוב שרמז בשמאל – כלומר רמז לא תקף, לא יוריד את זמן התגובה). מה שמעניין הוא מה שקורה כשהגירוי מופיע בצד שמאל (גרף אדום) – אם הרמז היה בשמאל התפדוק דומה למה שאנחנו מכירים, אבל אם הרמז הוא נייטרלי או לא תקף זמן התגובה עולה בהרבה. כך פוזנר מגיע למסקנה שהבעיה היא לא במיקוד הקשב בשמאל אלא ניתוק הקשב מצד ימין.

לפוזנר יתיאוריה לפיה הקשב מחולק לשלושה שלבים – engage, disengage, move.

יש הסבר לפיו רב החולים פגועים בTPJ ויש להם בעיה בהסטת קשב, ויש חולים שפגועים באזורים אחרים ולהם בעיות אחרות.

תיאוריות ייצוגיות

חוקרים במילנו ביקשו מחולים לדמיין שהם יושבים בכיכר במילנו וביקשו מהם לתאר מה הם רואים סביבם. שהחולים מדווחים שהם יושבים בצד ימין של הכיכר הם מתארים דברים שנמצאים בעיקר מימינם. כדי לבדוק שאין פגיעה בזיכרון ביקשו מהם לחצות את הכיכר ולתאר מה הם רואים, ואכן הם תיארו את מה שנמצא מימינם- כלומר את הדברים שהם לא תיארו קודם. זה מראה שיש כאן פגיעה גם בייצוגים הפנימיים של האנשים ולא רק בהפניית קשב לעולם החיצוני (עוזר להבין למה מציירים חצי חתול או כותהבים חצי מילה). [אפשר לקרוא לזה גם קשב לגיויים פנימיים, מדומיינים – מדמיינים הכל אבל מפנים קשב פנימי רק לצד אחד]. הטענה בגדול היא שבהמיספרה ימין יש ייצוג מנטלי של צד שמאל ולהפך.

תיאוריות על שליטה המיספרית אסימטרית בקשב

הדגש – למה זה לא קורה גם הפוך? (כלומר...)

המיספרה שמאל קשובה לצד שמאל של המרחב, והמיספרה ימים קשובה לכל המרחב. קשור גם לעיבוד לוקאלי וגלובלי - המיספרה ימין עושה עיבוד גלובאלי – קשובה לכל המרחב ואז ממקדם את המיספרה שמאל לעיבוד לוקאלי. לכן, אם המיספרה ימין נפגעת כל הקשב מופנה ימינה, אין המיספרה קשובה לשמאל.

יש עדויות גם במחקר בבריאים – כשהשב מופנה לצד שמאל יש פיעלות גדולה בימין, וכשקשב מופנה לימין יש יותר פעילות בילטרלית.

כל זה מסביר מה פגיעה בימין היא הרבה יותר חמורה במובן של קשב.

מה בין קשב ומודעות?

ראינו דוגמאות גם באגנוזיות ובדברים אחרים.

השאלה היא מה זה אומר שלא מפנים קשב – האם הגירוי לא עבר אף סף של המודעות? האם זו רק חוסר יכולת לדוווח? האם יש השפעה על ההתנהגות בעולם גם ללא הדיווח.

עיבוד משמעות ללא מודעות – מראים שני בתים – באחד יש להבה בצד המוזנח. מבקשים לתאר – התיאור זהה.שואלים איפה מעדיפים לגור – אין העדפה, אבל כשמאלצים אותם לבחור הרבה יותר מ-50% בוחרים בבית בלי הלהבה. אותו רעיון עם חפצים אחרים – אגרטל עם / בלי פרחים וכו'.

עירור סמנטי - אנחנו מגיבים יותר מהר למילה או תמונה אם ראינו משהו שקשור אליו סמנטית קודם.

מהלך הניסוי – יש נקודת פיקסציה כדי למקד את הקשב במרכז המסך. מראים להם בצד שמאל מחבט ומצד ימין יש רעש חזק. הם מדווחים שלא ראו כלום, אבל אח"כ יגיבו יותר מהר למטלה שקשורה לרמז (יחסית למטלה לא קשורה), כלומר- למרות שאין דיווח יש עיבוד ברמה מאד גבוהה שמאפשרת אפקט פריימינג.

קשב כתנאי קדם למודעות?

תעתועי התודעה - שיעור 9

שיעור 9

היום ניגש לסרט טרנספר, ונקיף אותו מכמה כיוונים, כולל הכיוון של הסאונד והמוסיקה, ונעשה את זה בשילוב עם קטעים מהטקסט שהתבקשנו לקרוא לשיעור הזה – הסיכום של הספר boddies of tomorrow. מה שמייחד את הסיכום הוא עיסוק בבעיות אתיות שמתעוררות כתוצאה ממעבר מהומוניזם לפוסט-הומוניזם. השאלות אינן תיאורטיות אלא ספציפיות, ובנושא הזה מטפל גם הסרט.

ראשית נסכם את מה שנאמר עד כה בנושא הסובייקט, שהותו המופשטת כאני וזהותו הממוקדת כגוף אנושי, והסייבורג והתערבות הטכנולוגיה בגוף. נעשה זאת דרך כמה תמונות:

פגשנו כמה אומנים שעוסקים באני הלא יציב – תלוי הקשר. מצאנו שאמנים כמו סינדי שרמן, מורי מורה, אורלאן, משנות ה-70 עד שנות ה-2000, האומנות בוחנת את הרעיון והבעיות שהוא מעורר, בין השאר באמצעות סדרות של חילופי זהויות מתוך אוצר המילים התרבותי הקיים, מערבי או אחר. הם עוסקים באובדן של האני המודרני, אם יש כזה בכלל.

עברנו לגוף, ועסקנו בארגון הזהות סביב העור ותווי הפנים – שנחשבים לטביעת האצבע הטבעית של האני האנושי, אך ראינו שגם על זה אפשר לערער – אפילו בתרבות פופולרית, כמו סרוגייטס, ודרך קולנוע ניסיוני – fast film, והמיצב של ההיפי דיאלקט, וכמובן אורלאן. אלו מיזמים שמורידים את המעטפת המאורגנת של האני, שנתפסת כהכי טבעית, ובודקים את מה שעומד מאחוריה, עד כמה הוא ממושטר. (השונה בין האומנות הזאת למה שקדם לה הוא שלפני זה, למרות הפירוק, (הקוביסטי, הסוריאליסטי) הוא כדי לגלות גרעין של אמת. אין ערעור על כך שקיים גרעין כזה. ייתכן לומר שגם הפירוק היום, למשל של אורלאן, הוא מתוך כמיהה לגלות משהו בפנים).

קופי שופ – מדגיש את האיכות הניירית של הדימוי. ברמת הנרטיב, העולם הפנימי של הסרט אנו מוצאים דמות אחת שמשתכפלת עד אינסוף כך שאין שום אפשרות להצביע על האני המקורי.

טרנספר – עדכני, 2011. נוגע בהרבה סוגיות – חברתיות, גיאוגרפיות שעולות על הפרק – למשל: בעיית המהגרים באירופה. הסרט נוגע בבעיה הזאת ומשלב אותה בדיון בבעיות אתיות מהותיות שנובעות מההתפתחות הטכנולוגית ומהאפשרות להיווצרות מן סייבורג אנושי.

זה מזכיר את סטלרק, שטוען שהגוף שלנו פאסה וזקוק לתוספים טכנולוגיים כדי להתמודד עם המציאות. שריל ווינט מציגה את המחנות השונים ששואלים לאן הולך הפוסט – הומניזם. מצד אחד, יש הטוענים שהאדם בצורתו הנוכחית יעבור מן העולם, כמו הדינוזאורים. גרסה אחרת היא תפיסה עתידנית שאומורת שאכן מהפכים קורים, אבל כשחושבים על הקונספציה של המהפכים אנחנו חייבים לחזור לאחריות אתית חברתית, לעצמנו כיצורים אנושיים וליצורים אנושיים אחרים.

היום נעצים את הכלים שלנו לגבי שמיעה – עד עכשיו התייחסנו בעיקר לוויזואליות. (טרנפר). יש קשר בין הפנים לבין הקשר של האני עם העולם החיצוני. מדובר בחושים השונים. יש לשים לב שהפנים מרכזים את החושים העיקריים שלנו. יש רק חוש אחד שהוא מחוץ לפנים, והוא מישוש. מישוש מוגבל למה שאפשר לגעת בו, לעומת שאר החושים שמחברים אותנו למרחקים. מבחינה זאת הקול (סאונד) הוא אולי אולטימטיבי, כי המקור שלו נעלם מעיננו. כאן יש שני היבטים חשובים:

1. בגלל מקורו הלא חומרי, לא נראה של הקול הוא מכניס מימד שמקשר אותנו עם חוויה רוחנית, נפשית.
2. כאשר מדברים על הקול הכוונה למגוון עצום של גירויים שמיעתיים - לחלק גדול יש שמות, ולרבים אין. שמות שיש לנו: שפה (שהיא תופעה אוראלית, סונורית במהותה, למרות הקישור שלה עם אותיות כתובות), מוסיקה (תלוי תרבות – מוסיקה בתרבות מסויימת היא רעש בתרבות אחרת), רעש (צלילים חסרי משמעות מבחינתינו) וקיימים עוד סוגים רבים של סאונד שאינם מוסיקה, אינם שפה ואינם רעש אלא הם קטוריה בפני עצמה.

אנחנו נשמע סוגים רבים של סאונד בסרט. אין כמעט סרט בלי פסקול (יש רבים בלי מוסיקה).

בעניין הסובייקט – ההגדרה העצמית שלנו תלויה בקול שלנו לא פחות מבתווי פנינו. אין שני בני אדם עם קולות זהים. קולנו הוא פונקציה של מרכיבים רבים – ביולוגיים ותרבותיים. קול מגדיר זהות. אפשר גם לזייף קולות (יש חקיינים שיכולים לחקות קולות של אנשים אחרים). נראה קטעים ונשים לב לסאונד וגם לקולות של האנשים, ולשפות שהם מדברים. נקודה נוספת – תינוקות שומעים לפני שהם רואים – כבר בשלבים עובריים.

יש הרבה קלוזאפים על הפנים שמראים סבל כשהוא משחק את האני האפריקאי, והבעות פנים שונות לחלוטים כשהוא משחק את הרמן גולדבק. ראינו איך הסרט מתמקד בפנים של האיש בנימה שאומרת שיש כאן אינדיווידואל אמיתי וסובל. בסרט רואים להתייחס לגוף רק כפלטפורמה לתודעה, לפי התפיסה הקרטזיאנית.

אנחנו רואים סצנה בה הרמן רואה את הגוף השחור ושואל אם יש גופים אחרים. יש כאן מערכת של ניגודים גרפיים – שחור לבן – בצבע העור, צבע הבגדים, (גם הרקע לדעתי). יש כאן בניה של אחרות – במוצא הגיאוגרפי, השפה וצבע העור. על שחור מולבשים הקידודים התרבותיים המתאימים – הוא מאד גופני, יצרי, שרירי. מנסים לדבר איתו בשפה שלו אך מדברים לא אפריקאית אלא צרפתית, שהוא יודע בגלל קולוניאליזם. הפסלים האפריקאים על השולחן של הרופאה (לדעתי מקשר שחורים לחומריות).

עניין הגרמניות – הבמאי הוא מהגר סרבי שחי בגרמניה. העובדה שמדברים בגרמנית מעלה קונוטציות שקשורות ליחס ההיסטורי של הגרמנים לאחר. כשאנחנו רואים את אפולן מדבר גרמנית אנחנו חווים תחושה קשה של דיסוננס. הבחור האפריקאי מדבר את השפות השונות בצורה רהוטה לגמרי – אין שביב מבטא זר. הסרט משחק על יצירת דיסוננס חזק בין גוף לבין זהות. נמקד את הבעיה המוסרית שמעורר הסרט – הגוף מוצג כקופסא למכירה.

פסקול – כל פעם שמגיעים ל"מרכז הרפואי" יש צלילים שחוזרים, שאפשר לשמוע בהם תיפוף עדין מאד, שמסמל בקודים שאנחנו מכירים במערב את אפריקה (זה לא נכון, אבל זה לא משנה). יש מוסיקה מסונטזת שיוצרת מתח עצום – כי היא מחזורית, חוזרת בלופ ואין בה פיתרון. מוסיקה עובדת על מתח והרפיה. אם אין הרפיה מבחינה קוגנטיבית צוברים מתח. יש למוסיקה שלושה מישורים: אפריקאי (תיפוף), סינטסייזר (הייטקי, משלים את ההיבט האקוסטי של הסביבה הסטרילית), ואח"כ יש מוסיקה קלאסית מערבית – בעיקר הצ'לו (שמתוך כל כלי המוסיקה הוא הכלי שהכי דומה, פיזית, לבן אדם).

שריל וינט – צריך להחזיר את הפיסה של הסובייקט הפוסט אנושי למעוגנות שלו בגוף. אם אנחנו רוצים להחזיר אחריות אתית ותחושת קהילה לאני אנו רואים שא אפשר להימלט מעיגון בגוף. הרבה ת]פיסות של פוסט אנושיות מבטאות כמיהה להיחלף מספצפיות הגוף אנושי ע"י הנדסה גנטית או דרך אחרת, אבל דעתה הכרחי לחזור לתפיסה של סובייקט מעוגנת בגוף. כדאי שנעשה מודעים וניתן ביטוי להשלכות האתיות של הטכנולוגיות שמאפשרות לשנות את הגוף (אומנות בודקת הרבה את העניים הזה). החזיונות הטכנולוגיים של עידן בו נוכל לחיות מחוץ לגוף (כמו סרוגייטס) הם רק פנטזיות על בריחה מהמימד החומרי, הקונקרטי, של אחריות חברתית. (בסרוגייטס היתה סצנה של חיילים סרוגייטס שיוצאים לקרב – א"א לחרוג מהמעדל של יחסים בין אישיים – בין אם זו אהבה ובין אם זאת שנאה). היא טוענת שהאשליה של אפשרות ברחיה מגוף מסוכנת מבחינה אתית.

הסצינה של החלפת התודעה – אסוציאציה לסרט אקספרסיוניסטי גרמני בשם "מטרופוליס" מ-1927, יש הקבלה הן מבחינת הסצנה והן מבחינת התמות. מטרופוליס – בעל מפעל שרוצה לשעבד את הפועלים ולהפוך אותם לעדר רובוטים יעילים. אחת הדרכים שלו לשלוט בתודעה שלהם היא על ידי יצירת דמות מלאכותית של אישה בשם מריה עם תכונות של טוהר ומוסריות על שהם מעריצים. הוא מעביר את התודעה שלה לרובוט. הרובוט יוצא לרחוב והאנשים לא מבחינים בינה לבין האדם האמיתי. יש כאן מערכת אכזרית של שליטה בהמונים. באיזה משמעויות ההקבלה למטרופוליס מטעינה את טרנספר? הבעיה במערכות כח שמשתלטות על התודעה, חוסר העצמאות של התודעה האינדיוידואלית ובעיקר בעיות מוסריות.

גם וודי אלן עושה מחווה למטרופוליס, ומשחק בדרכו ברעיון של האפשרות להעברת זהות – הוא משחק את עצמו כבמאי שמתלבט בין שתי מאהבות, ומחליט ליצור הכלאה בין שתיהן.

בסרט יש סצנה בה שרה אומרת שהיא שונאת עוני. וינט אומרת שהפנטזיה על לצאת ממגבלות הגוף היא תלויית תרבות – לא כל אחד יכול להרשות לעצמו את הפנטזיה הזאת. זאת פריווילגיה של אנשים שמספיק פנויים מכל הבחינות ולא נזקקים לעבודת הגוף שלהם כדי לשרוד. אלה שעדין סובלים מסימון הגוף הספציפי שלהם (אפליה גזעית, מגדרית, של נטיה מינית, מוגבלות גופנית ואפילו סתם אנשים שלא נכנסים לנורמה של היופי)... ברגע שנעשים מודעים לגוף שלהם עם המגבלות והספציפיות שלו יותר קל להתחבר לאנשים אחרים שגם הם כלואים בגוף משלהם.

סצינה בה אפולן מתעורר אחרי השתלת הזהות. לפני שהוא מתעורר יש חלימה שהיא ערבוב של שתי התודעות. קונטרסט עצום בין הצליל של החלום שהוא אימתני, מבוסס על לופים של סינתיסייזרים עם מצלול מאד נמוך (אולי מרמד על תת הכרה), יש ציטוט של קול אפריקאי במסגרת החלום. הקול השני, שהוא שומע ליד החלון, הוא נייטרלי יותר – אפריקאי פחות. במסגרת המציאות יש שקט מוחלט של בידוד גמור, שמסמלים את החיצוני, החופש והמרחב שאליו הוא מתגעגע. יש כאן כח עצום של הסאונד להביע מסר ברור בלי אף מילה – הרבה יותר עמוק מאם הוא היה נושאר נאום געגועים.