תעתועי התודעה - שיעור 9

שיעור 9

היום ניגש לסרט טרנספר, ונקיף אותו מכמה כיוונים, כולל הכיוון של הסאונד והמוסיקה, ונעשה את זה בשילוב עם קטעים מהטקסט שהתבקשנו לקרוא לשיעור הזה – הסיכום של הספר boddies of tomorrow. מה שמייחד את הסיכום הוא עיסוק בבעיות אתיות שמתעוררות כתוצאה ממעבר מהומוניזם לפוסט-הומוניזם. השאלות אינן תיאורטיות אלא ספציפיות, ובנושא הזה מטפל גם הסרט.

ראשית נסכם את מה שנאמר עד כה בנושא הסובייקט, שהותו המופשטת כאני וזהותו הממוקדת כגוף אנושי, והסייבורג והתערבות הטכנולוגיה בגוף. נעשה זאת דרך כמה תמונות:

פגשנו כמה אומנים שעוסקים באני הלא יציב – תלוי הקשר. מצאנו שאמנים כמו סינדי שרמן, מורי מורה, אורלאן, משנות ה-70 עד שנות ה-2000, האומנות בוחנת את הרעיון והבעיות שהוא מעורר, בין השאר באמצעות סדרות של חילופי זהויות מתוך אוצר המילים התרבותי הקיים, מערבי או אחר. הם עוסקים באובדן של האני המודרני, אם יש כזה בכלל.

עברנו לגוף, ועסקנו בארגון הזהות סביב העור ותווי הפנים – שנחשבים לטביעת האצבע הטבעית של האני האנושי, אך ראינו שגם על זה אפשר לערער – אפילו בתרבות פופולרית, כמו סרוגייטס, ודרך קולנוע ניסיוני – fast film, והמיצב של ההיפי דיאלקט, וכמובן אורלאן. אלו מיזמים שמורידים את המעטפת המאורגנת של האני, שנתפסת כהכי טבעית, ובודקים את מה שעומד מאחוריה, עד כמה הוא ממושטר. (השונה בין האומנות הזאת למה שקדם לה הוא שלפני זה, למרות הפירוק, (הקוביסטי, הסוריאליסטי) הוא כדי לגלות גרעין של אמת. אין ערעור על כך שקיים גרעין כזה. ייתכן לומר שגם הפירוק היום, למשל של אורלאן, הוא מתוך כמיהה לגלות משהו בפנים).

קופי שופ – מדגיש את האיכות הניירית של הדימוי. ברמת הנרטיב, העולם הפנימי של הסרט אנו מוצאים דמות אחת שמשתכפלת עד אינסוף כך שאין שום אפשרות להצביע על האני המקורי.

טרנספר – עדכני, 2011. נוגע בהרבה סוגיות – חברתיות, גיאוגרפיות שעולות על הפרק – למשל: בעיית המהגרים באירופה. הסרט נוגע בבעיה הזאת ומשלב אותה בדיון בבעיות אתיות מהותיות שנובעות מההתפתחות הטכנולוגית ומהאפשרות להיווצרות מן סייבורג אנושי.

זה מזכיר את סטלרק, שטוען שהגוף שלנו פאסה וזקוק לתוספים טכנולוגיים כדי להתמודד עם המציאות. שריל ווינט מציגה את המחנות השונים ששואלים לאן הולך הפוסט – הומניזם. מצד אחד, יש הטוענים שהאדם בצורתו הנוכחית יעבור מן העולם, כמו הדינוזאורים. גרסה אחרת היא תפיסה עתידנית שאומורת שאכן מהפכים קורים, אבל כשחושבים על הקונספציה של המהפכים אנחנו חייבים לחזור לאחריות אתית חברתית, לעצמנו כיצורים אנושיים וליצורים אנושיים אחרים.

היום נעצים את הכלים שלנו לגבי שמיעה – עד עכשיו התייחסנו בעיקר לוויזואליות. (טרנפר). יש קשר בין הפנים לבין הקשר של האני עם העולם החיצוני. מדובר בחושים השונים. יש לשים לב שהפנים מרכזים את החושים העיקריים שלנו. יש רק חוש אחד שהוא מחוץ לפנים, והוא מישוש. מישוש מוגבל למה שאפשר לגעת בו, לעומת שאר החושים שמחברים אותנו למרחקים. מבחינה זאת הקול (סאונד) הוא אולי אולטימטיבי, כי המקור שלו נעלם מעיננו. כאן יש שני היבטים חשובים:

1. בגלל מקורו הלא חומרי, לא נראה של הקול הוא מכניס מימד שמקשר אותנו עם חוויה רוחנית, נפשית.
2. כאשר מדברים על הקול הכוונה למגוון עצום של גירויים שמיעתיים - לחלק גדול יש שמות, ולרבים אין. שמות שיש לנו: שפה (שהיא תופעה אוראלית, סונורית במהותה, למרות הקישור שלה עם אותיות כתובות), מוסיקה (תלוי תרבות – מוסיקה בתרבות מסויימת היא רעש בתרבות אחרת), רעש (צלילים חסרי משמעות מבחינתינו) וקיימים עוד סוגים רבים של סאונד שאינם מוסיקה, אינם שפה ואינם רעש אלא הם קטוריה בפני עצמה.

אנחנו נשמע סוגים רבים של סאונד בסרט. אין כמעט סרט בלי פסקול (יש רבים בלי מוסיקה).

בעניין הסובייקט – ההגדרה העצמית שלנו תלויה בקול שלנו לא פחות מבתווי פנינו. אין שני בני אדם עם קולות זהים. קולנו הוא פונקציה של מרכיבים רבים – ביולוגיים ותרבותיים. קול מגדיר זהות. אפשר גם לזייף קולות (יש חקיינים שיכולים לחקות קולות של אנשים אחרים). נראה קטעים ונשים לב לסאונד וגם לקולות של האנשים, ולשפות שהם מדברים. נקודה נוספת – תינוקות שומעים לפני שהם רואים – כבר בשלבים עובריים.

יש הרבה קלוזאפים על הפנים שמראים סבל כשהוא משחק את האני האפריקאי, והבעות פנים שונות לחלוטים כשהוא משחק את הרמן גולדבק. ראינו איך הסרט מתמקד בפנים של האיש בנימה שאומרת שיש כאן אינדיווידואל אמיתי וסובל. בסרט רואים להתייחס לגוף רק כפלטפורמה לתודעה, לפי התפיסה הקרטזיאנית.

אנחנו רואים סצנה בה הרמן רואה את הגוף השחור ושואל אם יש גופים אחרים. יש כאן מערכת של ניגודים גרפיים – שחור לבן – בצבע העור, צבע הבגדים, (גם הרקע לדעתי). יש כאן בניה של אחרות – במוצא הגיאוגרפי, השפה וצבע העור. על שחור מולבשים הקידודים התרבותיים המתאימים – הוא מאד גופני, יצרי, שרירי. מנסים לדבר איתו בשפה שלו אך מדברים לא אפריקאית אלא צרפתית, שהוא יודע בגלל קולוניאליזם. הפסלים האפריקאים על השולחן של הרופאה (לדעתי מקשר שחורים לחומריות).

עניין הגרמניות – הבמאי הוא מהגר סרבי שחי בגרמניה. העובדה שמדברים בגרמנית מעלה קונוטציות שקשורות ליחס ההיסטורי של הגרמנים לאחר. כשאנחנו רואים את אפולן מדבר גרמנית אנחנו חווים תחושה קשה של דיסוננס. הבחור האפריקאי מדבר את השפות השונות בצורה רהוטה לגמרי – אין שביב מבטא זר. הסרט משחק על יצירת דיסוננס חזק בין גוף לבין זהות. נמקד את הבעיה המוסרית שמעורר הסרט – הגוף מוצג כקופסא למכירה.

פסקול – כל פעם שמגיעים ל"מרכז הרפואי" יש צלילים שחוזרים, שאפשר לשמוע בהם תיפוף עדין מאד, שמסמל בקודים שאנחנו מכירים במערב את אפריקה (זה לא נכון, אבל זה לא משנה). יש מוסיקה מסונטזת שיוצרת מתח עצום – כי היא מחזורית, חוזרת בלופ ואין בה פיתרון. מוסיקה עובדת על מתח והרפיה. אם אין הרפיה מבחינה קוגנטיבית צוברים מתח. יש למוסיקה שלושה מישורים: אפריקאי (תיפוף), סינטסייזר (הייטקי, משלים את ההיבט האקוסטי של הסביבה הסטרילית), ואח"כ יש מוסיקה קלאסית מערבית – בעיקר הצ'לו (שמתוך כל כלי המוסיקה הוא הכלי שהכי דומה, פיזית, לבן אדם).

שריל וינט – צריך להחזיר את הפיסה של הסובייקט הפוסט אנושי למעוגנות שלו בגוף. אם אנחנו רוצים להחזיר אחריות אתית ותחושת קהילה לאני אנו רואים שא אפשר להימלט מעיגון בגוף. הרבה ת]פיסות של פוסט אנושיות מבטאות כמיהה להיחלף מספצפיות הגוף אנושי ע"י הנדסה גנטית או דרך אחרת, אבל דעתה הכרחי לחזור לתפיסה של סובייקט מעוגנת בגוף. כדאי שנעשה מודעים וניתן ביטוי להשלכות האתיות של הטכנולוגיות שמאפשרות לשנות את הגוף (אומנות בודקת הרבה את העניים הזה). החזיונות הטכנולוגיים של עידן בו נוכל לחיות מחוץ לגוף (כמו סרוגייטס) הם רק פנטזיות על בריחה מהמימד החומרי, הקונקרטי, של אחריות חברתית. (בסרוגייטס היתה סצנה של חיילים סרוגייטס שיוצאים לקרב – א"א לחרוג מהמעדל של יחסים בין אישיים – בין אם זו אהבה ובין אם זאת שנאה). היא טוענת שהאשליה של אפשרות ברחיה מגוף מסוכנת מבחינה אתית.

הסצינה של החלפת התודעה – אסוציאציה לסרט אקספרסיוניסטי גרמני בשם "מטרופוליס" מ-1927, יש הקבלה הן מבחינת הסצנה והן מבחינת התמות. מטרופוליס – בעל מפעל שרוצה לשעבד את הפועלים ולהפוך אותם לעדר רובוטים יעילים. אחת הדרכים שלו לשלוט בתודעה שלהם היא על ידי יצירת דמות מלאכותית של אישה בשם מריה עם תכונות של טוהר ומוסריות על שהם מעריצים. הוא מעביר את התודעה שלה לרובוט. הרובוט יוצא לרחוב והאנשים לא מבחינים בינה לבין האדם האמיתי. יש כאן מערכת אכזרית של שליטה בהמונים. באיזה משמעויות ההקבלה למטרופוליס מטעינה את טרנספר? הבעיה במערכות כח שמשתלטות על התודעה, חוסר העצמאות של התודעה האינדיוידואלית ובעיקר בעיות מוסריות.

גם וודי אלן עושה מחווה למטרופוליס, ומשחק בדרכו ברעיון של האפשרות להעברת זהות – הוא משחק את עצמו כבמאי שמתלבט בין שתי מאהבות, ומחליט ליצור הכלאה בין שתיהן.

בסרט יש סצנה בה שרה אומרת שהיא שונאת עוני. וינט אומרת שהפנטזיה על לצאת ממגבלות הגוף היא תלויית תרבות – לא כל אחד יכול להרשות לעצמו את הפנטזיה הזאת. זאת פריווילגיה של אנשים שמספיק פנויים מכל הבחינות ולא נזקקים לעבודת הגוף שלהם כדי לשרוד. אלה שעדין סובלים מסימון הגוף הספציפי שלהם (אפליה גזעית, מגדרית, של נטיה מינית, מוגבלות גופנית ואפילו סתם אנשים שלא נכנסים לנורמה של היופי)... ברגע שנעשים מודעים לגוף שלהם עם המגבלות והספציפיות שלו יותר קל להתחבר לאנשים אחרים שגם הם כלואים בגוף משלהם.

סצינה בה אפולן מתעורר אחרי השתלת הזהות. לפני שהוא מתעורר יש חלימה שהיא ערבוב של שתי התודעות. קונטרסט עצום בין הצליל של החלום שהוא אימתני, מבוסס על לופים של סינתיסייזרים עם מצלול מאד נמוך (אולי מרמד על תת הכרה), יש ציטוט של קול אפריקאי במסגרת החלום. הקול השני, שהוא שומע ליד החלון, הוא נייטרלי יותר – אפריקאי פחות. במסגרת המציאות יש שקט מוחלט של בידוד גמור, שמסמלים את החיצוני, החופש והמרחב שאליו הוא מתגעגע. יש כאן כח עצום של הסאונד להביע מסר ברור בלי אף מילה – הרבה יותר עמוק מאם הוא היה נושאר נאום געגועים.