פסיכולוגיה ופוליטיקה - שיעור 3

שיעור 3

המדיקליזציה היא מה שמפעיל את מערכת בריאות הנפש. המעבר מסטטוס אחד לסטטוס אחר from person to patient הוא נקודה קריטית לתהליך הזה. כל אלה משמשים את החברה ליצירת קטגוריה נבדלת של אנשים שאובחנו באופן כזה או אחר. הדיאגנוזה הפסיכיאטרית שונה מדיאגנוזה רפואית אחרת; קיימת מורכבות רבה יותר, גורמים רבים יותר לוקחים חלק, בעוד שהדיאגנוזה הרפואית פחות או יותר אוניברסלית, בדיאגנוזה הפסיכיאטרית לוקחים חלק גורמים נסיבתיים – תרבותיים רבים. המאה ה-20 הוגדרה ע"י הוגים שונים כ"מאה הפסיכולוגית", האדם כ"אדם הפסיכולוגי", והחברה כ"חברה פסיכולוגית", ותהליכים אלה נמשכים אל תוך המאה ה-21 ואף מתעצמים. זהו האדם המודע לעצמו, המתבונן פנימה אל תוך עצמו ומניעיו. (בתקופות אחרות היו האדם הכלכלי והאדם הפוליטי).

המדינה הטיפולית the theraputic state: כל מדינה מערבית שמפתחת שירותי בריאות נפש היא מדינה טיפולית שאמורה לדאוג לשלומם הנפשי של אזרחיה בצד הדאגה לבריאות הגופנית שלה. [בהמשך הקורס נעמוד על ההשלכות של העניין הזה לחיי היומיום שלנו – עד כמה המדינה ממלאת את שליחותה, ומה קורה כשאנו סוטים מהדרך שאנחנו מתבקשים לצעוד בה כחברים בקהילה.

יצירת המבנה the case הוא אבן הפינה ממנה בנוי מבנה העל הקרוי המדינה הטיפולית. הטענה – המדינה מפעילה פס ייצור של מקרים פסיכיאטריים, וכנגד פס הייצור הזה קיימות בחברה גם מגמות של הכחשת פתולוגיה, או הכחשת היותו של האדם מקרה. הממסד הפסיכיאטרי נאבק בתופעה באמצעות הסברה, תעמולה או "חינוך הציבור לבריאות נפש". אם כך, יש שני ערוצים – האחד של הכרה בכך שבני אדם עלולים ללקות בהפרעה נפשית, ומסלול נגדי של הכחשה.

הכחשה denial הוא גם מנגנון הגנה קדום מבחינה התפתחותית, שהשימוש בו נעשה בתכיפות רבה, והוא מקור, עפ"י המקורות, להיווצרותם של סימפטומים נפשיים.

השוונו כבר בין ציד מכשפות לבין תיוג מקרים פסיכאטרים, ובין שאר נקודות הדמיון בין פסיכולוגי הייצור של שתי הקטגוריות, המושג הכחשה משותף לשתיהן. מכשפות נלכדו ע"י משטר האינקוויזיציה, הובאו ראיות והן הועמדו למשפט, וההכחשה היתה נחשבת לראיה נגד המכשפה הפוטנציאלית.

הכחשה בבריאות הנפש – דוגמא מאיתנים, שנות ה-60: היה טרנד של ניסיון ליצור חברה מעין דמוקרטית בבתי החולים לבריאות נפש. במסגרת כך היו "ישיבות מחלקה" בה החוסים ואנשי הצוות נפגשו פעמיים-שלוש בשבוע ודנו בנושאים, לאו דווקא קריטיים (איזה סרט יקרינו?). בישיבה כזאת כולם ישבו מעגל (גם שם היתה סגרגציה – הפרדה בין החוסים ואנשי הצוות), ואחד החוסים יצא מהמעגל. כשנשאל למה הוא ענה שהוא אינו חוה ורוצה לחזור לחייו ולהמשיך לעבוד כחשמלאי. בתגובה נאמר לו שאם אינו חושב שהוא חולה סימן לכך שהוא חולה יותר מכולם במחלקה. כלומר – מי שנמצא במתקן רפואי ומכחיש את מחלתו זהו סימפטום לפתולוגיה. עם השנים אותו אדם אימץ, מן הסתם, את התווית.

האם קיימת מחלת נפש?

אדם בשם תומאס צאז czacz כתב מאמר בו הוא כופר בקיומה של מחלת נפש. הוא טוען שיש מחלה ביולוגית בלבד ואילו מחלת נפש היא מטאפורה. האיש הזה כפר בעיקר והתחיל אחריו ציד מכשפות. ראש שירותי בריאות הנפש דרש מהמוסד בו עבד האיש לפטר אותו, ללא הצלחה (הוא היה פסיכיאטר), אבל תלמידיו ועוזרי המחקר שלו פוטרו בזה אחר זה --> ציד מכשפות!. צאז זכה לכינויים דיאגנוסטיים עסיסיים וכל זאת משום שהתנגד לתופעת המדיקליזציה.

קצת היסטוריה -

מאה 16, רופא גרמני בשם יוהנס ויינוס ניסה לחלץ נשים שהוכרזו כמכשפות מידי האינקיוויזציה ע"י הכתרתן כחולות במחלת המלנכוליה. קדמונים האמינו שמדובר במחלה גופנית. הרופא לא כפר בקיומן של מכשפות אבל טען שהשטן הפעיל אותן משום שהן לוקות במלנכוליה, וביקש לטפל בהן.

במאה ה-18 רופא צרפתי ביקש לנתץ את שלשלואותיהן של חולות במוסד בריאות נפש שאותו ניהל. המהעמד מונצח בציור, גם הוא זכה לכינויים פסיכאטריים.

חזרה למדינה טיפולית – המדינות הן מדינות לאום, הכינוי הזה משמש לתיאור מערכות ענק חובקות כל של בריאות נפש שקיימות במדינה המודרנית.

רדוקציה – תרגום של יחידה גדולה ומגוונת לכלל יחידה מצומצת. את העושר הפסיכולוגי מצמצמים ל(מספר הגדרות קליניות?)

מודל זה תומך בדטרמינזם הביולוגי שעל פיומיש גורמים ביולוגיים שמחוללים התנהגות נפשית, והוא פופולרי היום.

רדוקציוניזם ודטרמינזם –-> the faulty machine model “מודל המכונה המקולקלת" – האדם ה'לקוי', על כל מורכבותו הוא מכונה שהתקלקלה, ועל אנשי המקצוע לזהות את התקלה (דיאגנוזה) ולתקן אותה. דימויים מעולם מכונאות הרכב.

המטפל ההתנהגותי מתבונן במטופל כמכונה מקולקלת שצריך לתקן אותה. במידה בה אני לא מליח לעלות בלעלית והמטפל גומל אותו מהקלסטרופוביה – יבורך, נפטרתי מהסימפטום ואני נכנס למעית עם שיר חדש בלב.

שלושה מקורות של סיפורים – בריה"מ, ארה"ב וישראל.

ארה"ב, סוף שנות ה-60. דניאל אלסברג, היה פקיד בכיר בפנטגון. מלחמת ויאטנם, הפצצות מסיביות של חיל האוויר האמריקאי. אלסברג מדליף את מסמכי הפנטגון, בהן נתגלה שהאמריקאים מתכננים הפצצות שעלולות להביא להרג המוני בקמבודיה. חולל רעש בעולם, ארה"ב מוצגת כמדינה דורסנית והרסנית. ארה"ב מתלבטת איך להייחס לאלסברג. מצד אחד אפשר לשפוט אותו על הדלפת מסמכי מדינה, אך הם חיפשו דרך למחוק את המעשה. אלסברג עבר פסיכואנליזה, הCIA הקים צוות שהיה אמור לנתח את אישיותו של הפקיד הבכיר, ואחרי ניתוח חומרים שונים הם הגיעו למסקנה שהאדם הוא פטריוט אמריקאי ורצה להציל את דימויה הקשה של אמריקה שנחשף ע"י המסמכים, פעל ממניעים טהורים. המסקהנ לא מצאה חן בעיני ממני הוועדה, ולכן החליפו את הצוות. הצוות החדש ניסה להשיג רישומים של האנליטיקאי שטיפל באלסברג, ופרצו למשרדו אך לא מצאו שם את התיק ונאלצו להסתפק במסמכים שקיבלו ממעסיקי אלסברג. הגיעו למסקנה שהוא העתיק תוקפנות נגד הנשיא והאנליטיקאי שלו ולכן פעם כפי שעשה. פרט ביוגרפי: אמו, אביו ואחותו של אלברג נסעו במכונית, והיתה טעונה, אמו ואחותו של אלסברג נהרגו, ומכן הוא נוטר טינה לאביו ונסללת הדרך למעשה.

מכתב שהופץ בקרב אנשי בריאות הנפש ובו התבקשו לחוות דעה על מועמד לנשיאות ארה"ב. זהו אדם שהיה ידוע בדעותיו הימניות ובגזענותו. התשובות שהתקבלו הוא שהאדם אינו שפוי ואינו ראוי למלא תפקיד של נשיא. (וזה בלי שראו את האדם מימיו, אלא רק היו חשופים אליו בתקשורת). לאחר שהדברים הופצו והשפיעו על דעת הקהל האדם הסיר את מועמודו – רצח אופי.

רופאו האישי של ריצ'רד ניקסון יצא בקול קורא בו טען שמן הראוי שמועמדים יעברו בדיקה נפשית – כלומר אנשי מקצוע יקבעו מי ייבחר לתפקיד פוליטי.

במאמר תגובה, תחת הכותרת "מי ישמור על השומרים" נשאל כיצד תהיה חסינות מפני הטיה פוליטית של אנשי בריאות הנפש.

בתקופת מלחמת לבנון הראשונה יצאו פסיכיאטרים ירושלמיים בהצהרה לעיתונות לפיה מן הראוי שהמדינה תמנה צוותים מקצועיים שיוכלו לחשוף את מניעיהם החבויים של מנהיגים מחרחרי מלחמה. ההצהרה המקצועית ה'תמימה' הופנתה לעבר אריאל שרון. ראוי שאותם המניעים החבויים ייחשפו בפני הציבור כדי שידעו כיצד להגיב --> המדיקליזציה בשירותם של פוליטיקאים.

סוף שנות ה-60, ארה"ב, פסיכולוג בשם קליין מאוניברסיטת בוסטון, הימים ימי הסיקסטיז, והתרבות הפסיכדלית (...) (שנביאה היה אדם בשם טימותי לירי – פרופסור לפסיכולוגיה מהרווארד, באותו זמן לקיחת סמים היתה נחשבת הרחבת התודעה). בעיר בוסטון התיישבו בני נוער בלב העיר, בפארק, ושם עשו אהבה ולא מלחמה "save water – shower with a friend” הם התפשטו ע"פ הפארק, והמשטרה חיפשה דרכים לפנות אותם בעדינות. קליין גוייס כדי לבחון אפשרויות כיצד לנהוג בהם. למעשה הטילו עליו את המשימה לעבור בפארק בין הקבוצות השונות ולאתר אנשים שנראו חזודים בעיניו בהפרעה פסיכיאטרית כלשהו. המחשבה היתה שיזהו בני אדם שחולים המחלה נפשית, ואז תהיה להם עילה לסלקם ממסצ'ואטס, או לאשפזם. כשקליין הבין מה נדרש ממנו הוא סירב לעשות זאת.

• הסיפור של גרישה פייגין, הוזכר כבר.

גריגורנקו – גנרל, גיבור ברית המועצות, סוף שנות ה-60. גריגורנקו פעיל להשגת זכויות אם. אובחן כבעל "דלוזיות של תיקון עולם" – אבחנות שינקו מהאינטרסים הפוליטיים של אותה תקופה [יתחלף השלטון, יתחלפו האבחנות]. כלאו אותו במתקן רפואי, עורר סערה בארצות המערב והגיעה לארה"ב, ושם צוותים של פסיכיטרים החליטו לבדוק הכצעקתה, וגילו שהוא שפוי לחלוטין והסובייטים נטפלו אליו כדי להשתיק אותו.

בארה"ב דברים אינם כה בוטים, אבל דיאגנוזת ההומוסקסואליות עברה שינוי בעקבות הצבעה ב-1973. אבחנת ה-PTSD נולדה עם תום מלחמת ויאטנם ושובם של חיילים פגועי נפש ממש לארה"ב. הסנטימנט הציבורי כלפי החיילים היה שלילי מאד, ותרם להרגשת הביזוי והרדיפה שחיילים רבים הרגישו. אבחנה זו היתה אמורה לשחרר אותם מהסיוט הערכי שהם היו נתונים בו.

--> אבחנות הן תלויות נסיבות, מצב ואינטרסים, בעולם הפסיכיאטריה הרבה יותר מאשר בעולם הרפואה.

פרשיה עדכנית – גולדסטון. משפטן בשם רובינשטיין הגיע למסקנה שיש לאשפזו במשך כל ימי חייו. הוא שומט את הקרקע מתחת לדברים שהוא פרסם, ובכך מנסה להטות את דעת הקהל ולהציג אותו ככלי ריק.

לפני שנים ערך פסיכולוג קליני מחקר על בניהם של יורדים לארה"ב. הימים היו ימים בהם היורדים זכו לגנאי (רבין - “היורדים הם נפולת של נמושות"). במחקר שפורסם והדהד בעיתונות טען שכתוצאה מחיי הנהתנות בארה"ב הם נוטים ללקות בהפרעות נפשיות. כאן אנחנו רואים איך ביקורת מוסרית הופכת לתיוג של מועדות לפורענות נפשית.

1929, גרשון שלום מגיב על דברים שהשמיע פסיכיאטר ירושלמי בשם רוזנטל. אותו רוזנטל התבקש לקבוצה קטנטנה שצמחה באוניברסיטה העברית "ברית שלום". בין חבריה נמנה נגיד האוניברסיטה – מגנס, מרטין בובר, גרשון שלום, עקיבא סימון ועוד אישים, שכולם פרופסורים באוניברסיטה העברית ומוצאם ממרכז אירופה. זו קבוצה שדגלה בהתפייסות עם הפלסטינאים ומדינה דו לאומית. הם נתפסו באופן שלילי ע"י הממסד. רוזנטל טען שהם פסיכוטיים. גרשון שלום טען שללא קשר להפרעות נפשיות על מי שרוצה להגיב לטענות הפוליטיות- אידיאלוגיות שלהם בטענות דומות "ציון במשפט תיפדה ולא בפסיכולוגיה" :).

כמעט רפליקציה הופיעה נגד שלום עכשיו בג'רוסלם פוסט. הוא טען שאין בהם שמץ של הומאניות משום שהם מזדהים עם התוקפן (בטלהיים, נכלא במחנה ריכוז ושם לב שחלק מהאסירים מזדהים עם תוקפיהם).

דוד נמלט משאול ומוצא מקלט אצל אכיש מלך גת (ציטוט משמואל). בעת העתיקה היה סטריאוטיפ של איך מתנהג מטורף – מזיל ריר על זקנו, מתהולל וכו', שלומר – הסטריאוטיפ והאפשרות לאמץ את הסטריאוטיפ היו קיימים כבר אז. אכיש נופל ברשתו "החסר משוגעים אני". יש מדרש שטוען שאשתו ובתו של אכיש היו פגועות נפש ולכן הוא נבהל כך. יש כאן מודל שפותח ע"י סוציולוגיים שקוראים לו מודל שמשהו שמשמעותו משהו, ואיש בשם גופמן שתחזה וחדר לבית חולים פסיכאטרי על מנת לערוך תצפיות במסווה של מדריך טניס. טבע מושג בשם impression management – ניהול רשימם. דוד ידע בדיוק איך לנהוג כדי לעורר את הרושם הרצוי.

מחשבת החינוך - שיעור 2 - מושג החינוך

שיעור2 – מושג החינוך

פילוסופיה מנסה להתמודד עם בנאליות (שגירות) של מושגים, לפרק את המובן מאליו.

מושג החינוך -

הטענה – המילה חינוך במובנה הבנאלי לא אומרת דבר. אם רוצים להבין חינוך צריך להתייחס למורכבות האידיאולוגית. המורכבות – כל דבר שעושים בחינוך הוא אידיאולוגי (שיטות הערכה, עיצוב כיתה...)

ננסה לברר את המושג בכמה דרכים:

1 בירור אטימולוגי –

• חינוך – הכנסת דבר לשימוש (חנוכת בית). במקרה שלנו – הכנסת ילד לשימוש חברתי.
• Education – לקוח מהמילה הלטינית אדוקציה – הסקה של דבר מדבר (אינדוקציה, דדוקציה) , הוצאה מהכח אל הפועל. הנחה: קיים פוטנציאל. תפקיד החינוך – להוציא אל הפועל את מה שקיים ממילא.
• אפשר לראות מתח בין המושגים באנגלית ועברית בקשר לכיוון החינוך – מהחוץ פנימה (צריך להכניס את הילד למסגרת, אחרת מי יודע מה יצא ממנו. כמו התפיסה הנוצרית לפיה הילד נושא על גבו את החטא הקדום, ויש לטהרו ע"י הכפפתו אל החוק שהוא חיצוני לו) או מהפנים חוצה (כמו משל הבלוט – אפשר רק לאפשר, אבל רק אלון יצמח מהבלוט, עץ לימון לעולם לא יצא משם). זהו מתח מכונן בתפיסה החינוכית.
• ביוונית – פדגוג – הוא העבד שמוליך את הילד את בית הספר, הולכה, הובלה (פד=רגל, כמו: פדל).
• בערבית – תרביה – גידול.

2 אסוציאציות -

אפשר לראות מורכבות מאד גדולה באסוציאציות:

יש דברים חיוביים, כאלה שמופיעים בשתי הופעות – חיובי ושלילי, שהם למעשה שני צדדים של אותו מטבע (למשל – נוקשות/נורמות וכללים, סדר/ניוון חשיבה, ניוון חשיבה-שטיפת מח / סוציאליזציה) בבסיס הצמדים האלה עומדות כמה דיכוטומיות:

• פנים – חוץ
• פרט – חברה
• דיכוי – שחרור
• חיובי – שלילי
• קיבעון – תנועה
• רגש – שכל (רציו – אמוציו)
• טבע – תרבות

החשיבות של ההעמודות היא שהמחנך צריך לבחור מאי הוא פועל.

3 בירור אנליטי

הכוונה: בירור המושג דרך מושגים שקרובים לו ורחוקים ממנו, כלומר: בירור דרך מה שהמושג הינו ומה שהמושג אינו.

פיטרס: חינוך הוא תהליך שינוי כולל ומכוון של בני אדם לקראת מטרה הנתפסת כראויה.

ננתח את ההגדרה:

פיטרס מתייחס למילה חינוך כתהליך, לעומת התגלות (תופעה דתית, התערבות של הלא טבעי בטבעי – מגיעה יש מאין, פתאומית).

כולל – לעומת פרטיקולרי (קורס פסיכומטרי, או מכון כושר אינם חינוך, כי זה לא הוליסטי).

מכוון לעומת אקראי, (כלומר, זהו תהליך שמחייב אדם חיצוני, ואינו קורה יש מאין --> אבל ניתן להסביר את הכח המכוון ככח פנימי, זו לא דעתו של פיטרס).

בני אדם – לעומת אילוף, שקשור לבעלי חיים. לפי רוסו, מה שמבדיל את האדם מבעלי חיים הוא הרצון החופשי, שמתווך בין האדם ליצר, ולכן הוא אחראי למעשיו, לעומת החיה.

לקראת מטרה הנתפסת כראויה – (יש מי שתופס את החינוך עצמו כמטרת החינוך) אקט נורמטיבי, מכוון אל הראוי, אל הטוב – מכוון לשפר, לתקן ולא להפך (במובן זה גם החינוך הנאצי היה חינוך במובן שהמחנך חשב שהוא מחנך לטוב).

אנחנו רואים כאן שחינוך הוא יישות, משהו חי, שהמורה מגדיר, לא במה שהוא אומר, אלא שמה שהוא עושה בשטח.

טעויות נפוצות או: מה חינוך איננו?

בלבול מושגים בין חינוך לאימון, כי חינוך הוא הוליסטי (קורס פסיכומטרי ואימון כושר אינם חינוך, אך המורה שלהם יכול להיות מחנך).

חינוך איננו אינדוקטרינציה (=הטמעה של תורה סמכותית באופן סמכותני, מתבסס על מניעת מקורות מרובים, מניעת ביקורת, כריזמה של הדמות המטמיעה – סחיפה דרך רטוריקה, דרך עוקפת שכל), ועם זאת היסוד האינדוקטריני הוא אימננטי לחינוך, וניסיון להיפטר ממנו, כמו אצל ס.יזהר הוא לשפוך את התינוק יחד עם המים.

חינוך איננו תרפיה - השיח החינוכי רווי בשיח תרפויטי, יש כניסה של שיח פסיכולוגיסטי למערכת החינוך, משום שחינוך איננו מניח מצב ראשוני של מחלה.

חינוך איננו שירות – שיח קפיטליסטי – צרכני, הורים באים בעמדה של "הלקוח תמיד צודק", מערכת יחסים בין מורה לתלמיד לא יכולה להיות מבוססת על לוגיקה וצרכנות, כי אז משהו כולך לאיבוד.

חינוך איננו תהליך אינסופי של הערכה ומדידה- הערכה ומדידה הפכו לאחרונה מאמצעי למטרה.

משימה: יש לבחור שני פרגמנטים – אחד שמסכימים איתו ואחד שמתנגדים לו, מאתרים בכל אחד את הדיכוטומיה שמפעילה אותה, ומה אהבתי / לא אהבתי בה. (סגנון של שאלה במבחן, היא תהיה מורכבת יותר).

אהבתי – אפלטון:

"העיקר בחינוך הוא ההדרכה הנכונה, המשתדלת למלא את נפש הילד המשחק אהבה ככל האפשר לאותו דבר, שבו הוא צריך להיות מושלם בתור אדם מבוגר".

דיכוטומיה – פנים החוצה, כי הופכים את הילד למה שהוא, ולא למה שאיננו.

מה אהבתי - הילד המשחק, האסוציאציה היא שלא מפריעים לו במשחק (או בכל דבר אחר בו הוא עוסק מתוך הנאה וסקרנות טבעית), אלא משתלבים בו ומתוך כך מכוונים אותו. אהבתי גם שהכיוון הוא למלא את הנפש אהבה, ללבות אותו לעסוק במה שיש לו פוטנציאל להיות מושלם מתוך תשוקה, ולא כופים עליו דברים מבחוץ.

בניתוח צריך להגדיר את הנחות היסוד, לנתח אותן ולתקוף על בסיס ההנחות שלנו.

תורת המבחנים - שיעור 2

שיעור 2

המשך חזרה על סטטיסטיקה.

הערות על המצגת:

מקדם המתאם מאד מושפע מהשונות. אם השונות קטנה, מקדם המתאם יהיה אפסי, ולאו דוקא כי אין קשר בין הנתונים. למשל – מעבדה באוניברסיטה שבוחנת קשר בין גיל לאלטרואיזם, והנבדקים רובם ככולם הם משנה א', כלומר בין 22-26. גם אם יש קשר כזה, אנחנו נקבל מקדם מתאם קרוב לאפס.

דוגמא נוספת: קשר בין ציון פסיכומטרי לממוצע תואר ראשון בקרב תלמידי משפטים. במבט על הפיזור, נראה שאין קשר, אבל כשמסתכלים על התמונה הגדולה (קשר בין ציוני פסיכומטרי לממוצע תואר ראשון בקרב תלמידי כל האוניברסיטה) רואים שיש קשר.

למצב בו השונות מוגבלת ופוגעת ביכולת לדעת מה הקשר בין המשתנים קוראים בתורת המבחנים קיצוץ תחום.

יש הליך סטטיסטי מורכב שמתמודד עם התופעה של קיצוץ תחום ומאפשר בכל זאת לראות את השונות.

מכפ"ל – ציון פסיכומטרי.

מצגת שניה:

הערות על המצגת:

85 – זה ציון טוב?

פסטינגר – השוואה חברתית. אנחנו לא נמדדים ביחס לעצמנו, אלא ביחס לסביבה. הציונים שלנו הם יחסיים לציונים של אחרים ולא עומדים בפני עצמנו.

יש שתי דרכים לפירוש מבחן:

1 נורמה

2 קריטריון.

נורמה – למשל, מבחן מיצ"ב, רוצים להשוות בין ילדי בכיתה, בין בתי ספר. מקבלים מדד שהוא יחסית אובייקטיבי – וזה יכול לעזור לתקשורת בין היועצת, למחנכת, למנהלת למשל. יכול לעזור גם לשים מקצועות שונים על סלם אחיד (הצלחה במתמטיקה לעומת הצלחה באנגלית).

• הערה למבחן: רשימות עם אותיות קטנות – לא צריך לשנן ולדקלם אלא להבין את העקרונות המנחים.

בניית נורמה:

הגדרת טווח טעות – יש טרייד אוף עם כמות הנבדקים ולכן גם המחיר והמאמץ.

גם כשמתעניינים בסטטיסטי אחד תמיד מסתכלים קודם על ההתפלגות כולה, כי זה חשוב כדי לעלות, למשל, על טעויות בדגימה.

הנורמה שנוצרת מדגימה משמשת להשוואה של כל מיני פרטים מהאוכלוסיה, גם כאלה שאינם מהדגימה. בניית נורמה היא יקרה ולכן עושים את זה מעט. לפעמים משתמשים בנורמה שנאספה בזמן או מקום רחוק, ואז יש בעיות התאמה.

דיווח ציוני מבחן:

אחוזונים

אחוזונים = מאונים = פרצנטילות. מה אחוז הנבחנים שקיבלו פחות ממני?

דוגמא – מבחן שהציונים בו נעים מאפס עד שלושים.

ציון גלם – מספר התשובות הנכונות בבחינה.

שכיחות – מספר האנשים שקיבלו את הציון.

חישוב – הוספת חצי מהאנשים בקטגוריה שלי היא אומדן למקום שלי בתוך הקטגוריה.

יתרון – קל להבנה. הנבחן, אמא של הילד, סבתא של מי שקיבל 700 בפסיכומטרי, כולם מבינים את המשמעות.

חסרון – זו טרנספורמציה לא לינארית, ומאבדים את המשמעות.

בהתפלגות נורמלית רגילה רב הציונים נמצאים באמצע. בין ציון 52-53 יש הרבה מאד אנשים (שיפור גדול באחוזונים, אשליה של שיפו ביכולת), אך בין 10-11 יש מעט (שיפור קטן באחוזונים, למרות שמבחינת יכולת יכול להיות שזה מאד משמעותי). לכן שיפור של נקודה מקבל משמעות אחרת באזורים אחרחים בהתפלגות.

(את הנ"ל כדאי לזכור, יש להם נטיה לשאול על זה...)

ציוני תקן –

דרך מקבילה (מבחינת השימוש, לא המאפיינים) לאחוזונים:

בכמה ציוני תקן הציון שלי גבוה / נמוך מהממוצע?

כל התפלגות נורמלית אפשר להמיר להתפלגות נורמלית סטנדרטית (ממוצע - 0, ס"ת – 1).

טרנספורמציה לינארית על ציוני גלם (למשל – הוספת פקטור) אינה משפיעה על ציוני התקן.

יתרונות של ציוני תקן – סטנדרטיזציה, נותן את התחושה (המטעה, לעיתים) שאפשר להשוות בין נתונים שונים (ובכל זאת, אי אפשר להשוות ציון תקן של פסיכומטרי לציון במבחן בחשבון בכיתה ג'). כל עליה בציון הגלם תשתקף בעליה פרופורצינלית בציום התקן (אין boost של ציונים באזור האמצע, כמו במאונים).

חסרונות – לא מונח אינטואטיבי, קשה להעביר כך מידע לציבור שאינו מתמצא במושגים האלו.

ציוני תקן מנורמילים – מאפשר להעביר לאחוזונים (רק במקרה בו ההתפלגות המקורית היא נורמלית).

סילום - “תרגום" של ציונים מסולם לסולם (דרך ציון תקן, לאו דווקא התפלגות נורמלית).

את הסילום אפשר לעשות רק כשמדברים על אותו עולם תוכן. הוא ממיר מספרים, אך לא משמעות (שוב, הדוגמא של הפסיכומטרי והמבחן מכיתה ג', נוכל לעשות סילום עם מבחן פסיכומטרי אמריקאי וישראלי, בתנאים מסויימים).

יש רשימה של סולמות מהם כן אפשר לעבור אחד לשני באמצעות סילום.

חזרה לפירוש ציונים (עברנו על1 השוואה לנורמה)

2 השוואה לתקן-

התקן לא נקבע באופן סטטיסטי 'קשה', אלא יותר לפי שיקול הדעת, התרשמות, של המומחים בתחום. נקבע לפני ביצוע המבחן.

למשל – מבחן תיאוריה, מבחני הסמכה, חלוקה להקבצות.

קביעת נורמה -

שיפוט הולסטי – פאנל מומחים, למשל – מבחני מפמ"ר, יתאספו כמה מורים בכירים ומפקחים ויחליטו מה נחשב כל ציון.

שיפוט לפי נתונים אמפיריים – למשל- נותנים את המבחן לרופאים מומחים ומחליטים שעובר זה עד ציון תקן מתחת לממוצע, או – נותנים את המבחן לסטודנטים שנה שישית ולרופאים מומחים, ומחליטים שציון עובר הוא איפשהוא באמצע.

שיפוט לפי ביצוע נדרש בפריט – שיטת אנגוף, עוברים לפי פריט וקובעים n רמות יכולת לפי כל פריט (פריט = שאלה בבחינה) מדובר בשאלות פתוחות. יחליטו, למשל, ש0-7 זה גרוע, 8-15 בינוני, ו-16-20 מצוין. הניקוד בפריט מסויים יכול להתקזז עם ניקוד בפריט אחר. המומיחים גם מעריכים כמה פריטים צריכים להיות נכונים כדי שהבחינה תהיה טובה. (דוגמא של הערכות מומחים במצגת).

שיטות תגובה וציינון במבחנים רבי ברירה:

מבחנים אמריקאיים – אחת המגבלות הוא שהן לא מבחינות בין שום ידע לידע חלקי (למשל – מי שהתלבט בין שתי תשובות ובחר בסוף בתשובה השגויה מבין השתיים).

שיטות ציינון:

1. ציינון דיכוטומי – נכון / לא נכון.

• NR – number right – תוחלת ניחוש, תחת היעדר ידע, תלויה במספר התשובות האפשריות.
• תיקון עבור ניחוש – GC מקבלים קנס על כל תשובה שגויה, כך שתוחלת הציון תחת היעדר ידע (ניחוש) היא 0. (חשוב, למשל, במבחני הסמכה לרפואה). במקרה כזה עדיף להשאיר תשובה ריקה אם לא יודעים.
• תיקון עבור השמטה – תוחלת מקבילה לציינון הרגיל. גישה חיובית יותר – פרס עבור השמטה (כל הכבוד לך שאתה מודה שאתה לא יודע :) ).

(התיקונים עבור השמטה / ניחוש רלוונטיים, למשל, בקרב ילדים – לבנים יש יותר נטיה לנחש, בנות לא עושות זאת, אפילו אם אומרים להן שאין להן מה להפסיד, או במבחנים מאד קשים, בהם הרבה אנשים מנחשים בהרבה שאלות, ורוצים שהמבחן יהיה פחות עניין של מזל, בגדול יש עם זה הרבה בעיות וזה מתאים במקרים מאד נקודתיים).

• שקלול לפי מידת האטרקטיביות – הכוונה לתת יותר נקודות לתשובה שבחרו בה רב האנשים.
  2. שיטות להתמודדות עם ידע חלקי -
• שיטת האלמינציה, לפסול את התשובות שהנבחן יודע שאינן נכונות.
• בחירת תת קבוצה – שיטה מקבילה – בדיוק הפוך מהאלימינציה – הנבחן מתבקש לסמן את כל מה שאפשרי בעיניו.
• שקלול הסתברות – אפשר לפלג 100% לתשובות השונות.
• דירוג וודאות – הנבחן מתבקש לסמן תשובה אחת ולדרג עד כמה הוא בטוח בה
• דירוג מלא של אפשרויות - לדרג לפי הסדר את כל התשובות
• answer until correct – קשור למבחנים ממוחשבים, יותר שיטה חינוכית.

(אני חושבת שזה מוסיף למבחן מרכיב של משחק אסטרטגיה / מבחן אישיות “עד כמה אתה פרפקציוניסט?”, “עד כמה אתה לחוץ?”, “עד כמה אתה אוהב להסתכן?”, “עד כמה אתה בעל נטיות אובדניות?”).

ענת בן סימון בחנה את המבחנים האלה בדוקטורט שלה וגילתה שהם לא מאד יעילים.

כיול -

הגדרה - הליך שמשמש להשוואה בין שני ציונים שהתקבלו באמצעות שני כלים שונים המשמשים למדידה של אותה תכונה. למשל – השוואה בין מתאם לGRE בקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה. צריך לקחת בחשבון גם את המקום היחסי שלו במבחן וגם הבדלים ברמה בין תלמידי פסיכולוגיה בארה"ב ובארץ.

(סילום – משמש להשוואה בין ציונים שהתקבלו באותו כלי (ורוצים מספרים שונים). - כיול הוא מהותי יותר מסילום).

הבגרות היא מבחן שלא מכיילים אותו.

- לא נכנסנו לשיטות כיול

נוירופסיכולוגיה - שיעור 2 - שיטות מחקר וסימטריה

שיעור 2

עקרונות מחקר בנוירופסיכולוגיה ונוירואנטומיה תפקודית:

עקרונות אנטומיים במיפוי תפקודים של המח -

בעיות: אין גבולות ברורים בין אזורים, יש שונות רבה בין מוחות שונים, אין הסכמה בקשר לשמות בי החוקרין, למשל – יש אזורים שאחרוי המח (שאחראים על הראיה) שנראים גם ברודמן, גם Vx, גם סולקוס קלקריני, אין התאמה מלאה בין חלקים מבניים (ברודמן, חלוקה על מח יחיד ורק המיספרה ימין) ותפקודיים.

בקורס הזה נעסוק בתהליכים מורכבים יותר, שקורים באזורי קורטקס אסוציאטיביים ובמערכת הלימבית: תפיסה, הבנה וכו'.

את קליפת המח אפשר לחלק ל-4 אזורים עיקריים:

• אזורים מוטוריים ראשוניים
• אזורים סנסוריים ראשוניים
• אזורים אסוציאטיביים – עושים אינטגרציה של מידע ממודולה מסויימת או מכמה חושים שונים
• אזורי קורטקס לימבי ופארא-לימבי

איך מקשרים בין מבנה לבין תפקוד?

• גישת הנזק תפקוד – גישה פופולרית מאז ראשית ימי התחום. מאד מסובך לגלות דברים כך צריך למצוא חולה, לגלות בדיוק מה הליקוי התפקודי, לחכות שימות ולקוות שהפגיעה ספציפית – בדרך כלל היא מאד נרחבת. יש כאן הסקה ממח חולה למח בריא – אם יש פגיעה בזיכרון ובהיפוקמפוס אפשר להסיק שבמצב בריא להיפוקמפוס יש קשר לזיכרון, אבל לא שלחולה נוסף עם פגיעה בזיכרון יש פגיעה דווקא בהיפוקמפוס. יש כמה case studies מאד מפורסמים בשיטה זאת, אבל יש לגישה הזאת המון בעיות:
  • למשל, שיש שונות רבה בין חולים – חולים עם פגיעות דומות פגועים באזורי מח שונים.
  • בעיה נוספת היא שיש צורך לנרמל את המוחות – כל מח שונה. לשם כך טלרייך יצר קורדיננטות על שמו.
  • צריך קבוצת ביקורת, וזו בעיה. ניקח למשל קבוצה של 36 חולים שעוורים לחצ מהמרחב. חיפשו את האזור החופף בין המוחות הפגועים, כדי לגלות מה האזור שאחראי לתפקוד. מצאו חפיפה באזור טמפורלי. כדי להדגים את הבעייתות של צורך בקבוצת ביקורת, החוקרים (שזאת הנקודה שהם רצו להראות) לקחו 104 חולים אחרים עם פגיעות שונות, ומצאו שיש פגיעה בדיוק באותו מקום. הסיבה היא שזו האזור שהכי נוטה להיפגע בשבץ. כאשר החסירו את הפגיעות של קבוצת הביקורת מקבוצת המחקר מצאו חפיפה באזורים שכן היינו מצפים.
  • הנזקים הם לא בדיוק באזורים שהיינו מצפים, ויוצר קשורים לאזורים של אספקת דם.
  • הנזק האנטומי והתפקודי כוללים לעיתים יותר מאזור אחד.
  • Diaschisis – נזק באזור אחד יכול להשפיע על אזור רחוק מאד
  • כשאזור נפגע גם אזוים סביבו נפגעים (כעבור כמה חודשים הם יחזרו לתפקוד, ומצד שני – גם עבור התפקוד שנפגע יש מנגנוני פיצוי).
  • יש תפקודים מאד לא ספציפיים – למשל, חולה לא מבצע מטלה, אבל ייתכן שהפגיעה לא קשורה למטלה הספציפית, אלא לפגיעה בקשב ובמוטיבציה (פגיעה מוחית או כזאת שקשורה לכך שהם הרגע עברו שבץ ומאושפזים בבית חולים).
    --> בגלל כל זה אפשר להסיק מסקנות בערבון מוגבל – אפשר להסיק שאזור הוא הכרחי לתפקוד מסויים, אבל לא שהוא מספיק.

שיטות דימות מוחי

החדשות הטובות: כבר לא צריך לחכות שהאדם ימות ויתרום את מוחו למדע.

יש הרבה מידע במצגת.

CT – יתרונות - זול, פשוט, יותר טוב מכלום, ומצד שני – רק חתכים מאוזנים, לא רגיש לאטמי מח בשעות הראשונות, רנטגן זה לא ממש בריא.

MRI – טכנולוגיה חדשה יותר.

בנוסף יש שיטות בהן משתמשים לבחון מח בריא:

fMRI, PET, EEG.

EEG – ממצעים את הגלים על פני המון חזרות. נותן מידע מאד חשוב על זמן, הרבה יותר מהיר מזמן תגובה של אנשים (למשל, כשהנבדק מתבקש ללחוץ על כפתור) – למשל – יחס בין זמן שלוקח לזהות פרצוף לעומת צורה אחרת. כמו כן, הבדל בין המיספרות.

מיפוי המודינמי – שיטות שמסיקות מזרימת הדם במח על הפעילות הנוירונלית. שיטה יחסית עקיפה, אבל כנראה שההנחה שאזור שפעיל יותר צורך יותר חמצן היא די מבוססת. (ייתכן שבמקרים מסויימים יש זרימת דם למרות שהאזור לא יעיל – למשל כשרק אחת ההמיספרות נחוצה, ייתכן שיש זרימת דם גם להמיספרה השניה).

PET – רדיואקטיבי. (...)

FMRI – היינו רוצים למדוד את הפעילות באזור ברגע שהוא מתחיל לפעול, כשנהיה מחסור בחמצן. אנחנו לא יכולים לראות את זה, אלא רק את הדם המחומצן – התגבורת שמגיעה לאותו אזור אחרי שהוא כבר נכנס לפעילות. זה יוצר עיכוב של כמה שניות.

יש תמונה של מחקר על פרוסופוגנוזיה (יש!!), רואים שאצל חולה עם פרוסופוגנוזיה האזורים שקשורים לתפיסת פנים הרבה יותר קטנים, ופעילים פחות כשהוא רואה פרצופים. (חסרונות – קשה לדמות את המצב הטבעי – יש רעש, רגישות לתזוזה של הנבדק, קלסטרופוביה).

חלק שני של השיעור (ומצגת שניה):

• סימטריה ואסימטריה במח – מבט אנטומי
• התפתחות מושג האסימטריה התפקודית בקליפת המח
• מחקרים עם חולים עם מח חצוי split brain
• לאטרליזציה תפקודית בפליפת המח: מחקר קליני

סימטריה במח:

במבט שטחי ההמיספרות נראות זהות, ולכן שנים רבות תהו למה צריך את שתי ההמיספרות – אם יש כפילות או לא. יש קשר בין ההמיספרות – הראשי בינהם הוא הקורפוס קלוסום.

אם מסתכלים בזהירות רואים שההמיספרות לא בדיוק שוות – המיספרה אחת קצת יותר גדולה מקדימה, והשניה מאחורה. נוסף לכך, Lateral sulcus – שונה בין ההמיספרות, וגם הsupra temporal plate (חלק מהקורטקס האודיטורי הראשוני, כנראה קשור לכך שהמיספרה שמאל אחראית על שפה) שהרבה יותר גדול בצד שמאל, ודנדריטיו יותר מסועפים. גם מבחינת הנ"ט יש הבדל בין ההמיספרות.

הקורפוס קלוסום:

המון המון אקסונים. התפתחות של החיבורים עד גיל 12, והתפוררות עם הזקנה. מחולק לאזורים שונים שמחברים אזורים שונים בין ההמיספרות. קימים קשרים בין האזורים השונים – יש יותר קשרים בין אזורים אסוציאטיביים (מוקד הקורס שלנו) מאשר אזורים ראשוניים. חוץ מהקורפוס קלוסום יש עוד חיבורים בין ההמיספרות.

משמעויות אפשריות לקישוריות בין המיספרות (יש עדויות ניסוייות לשתי התיאוריות):

--> רב הקשרים מחברים בין אזורים מקבילים (הומולוגיים) בין שתי ההמיספרות. מיעוטם בין אזורים שונים בהמיספרות שונות או באותה המיספרה.

• אינטגרציה בין האונות – מאפשר מודעות
• תאוריה הפוכה - הסיבים הם סיבים מעכבים – יש תחרות בין ההמיספרות, והטוב מנצח. (העדויות – 1. נבדקים שעובדים רק עם המיספרה אחת מצליחים יותר במשימות מסויימות. 2. בזיקנה, כשהקשרים נחלשים, שתי ההמיספרות מתחילות לעבוד והתפקוד יורד. 3. מוצאים שבמשימות לשוניות אנשים שיש להם קישוריות נמוכה שתי ההמיספרות פועלות, ואצל אנשים עם קישוריות גבוהה רק המיספרה שמאל פעלה.).

התפתחות מושג האסימטרה הצרברלית:

• ברוקה היה הראשון שחקר בצורה שיטתית אזור מסויים, ובעבות המחקר מצאו את הקשר בין אזור ברוקה לתפקוד שלו.
• ורניקה – מצא קשר בין אזור ורניקה להבנה של שפה.

בהתחלה חשבו שהמיספרה שמאל היא החשובה (כי היא שולטת על השפה – מה שמבדיל בני אדם מחיות, ועל חלקי הגוף שחשובים יותר לימיניים, שזה רב האנשים).

אח"כ הבינו שגם המיספרה ימין חשובה – תפקודיים חזותיים מרחביים, תפיסת פרצופים.

וכך המשיכו והגיעו להתמחויות תפקויות של כל המיספרה, אבל היום מסתכלים על זה בדרך אחרת, ומדברים לא על התמחות תפקודית אלא על סגנון עיבוד שונה של כל המיספרה -

המיספרה שמאל – פרטני, סדרתי, פרטים קטנים (הבנת משפט, למשל)

המיספרה ימין – משהו גלובלי, אינטגרטיבי יותר (מטאפורות, למשל)

כך יוצא שאין המיספרה שאחראית על שפה, אלא סגנון העיבוד שלה מתאים לאספקטים מסויימים של שפה, וכך למשל גם בתפיסת רגשות.

Split brain –

ניתוח שהיה ברירה אחרונה לאנשים עם אפילפסיה מאד קשה.

האנשים שעשו עליהם את המחקר הם אנשים נורמטיביים (הרבה מקרים של אפילפסיה קשה הם בעלי פיגור קשה או אוטיזם).

הערות:

• יש שאלה באשר לנורמליות של המח שלהם כי אנשים אלו עברו התקף אפילפטי 15 פעמים ביום, וייתכן שזה משנה את מבנה המח
• בספליט בריין אנחנו רואים את הפוטנציאל של כל המיספרה ולא את מה שקורה בפועל (מנגנוני פיצוי).

האנשים מתפקדים במידה מסויימת כשני אנשים שונים, שמכירים אחד את השני ויודעים לתקשר.

• המיספרה שמאל ראתה דבורה, אבל היא לא יודעת אם המיספרה ימנית ראתה, אז הוא אומר דבורה בקול, כדי שגם ההמיספרה הימנית רואה. (את זה רואים בתנאי מעבדה, בד"כ הם מסתכלים לקול הכיוונים).
• אם מראים לאדם במעבדה עיגול אדום להמיספרה ימנית, הוא אומר שאינו רואה כלום (המיספרה שמאל היא זאת שמדברת), נותנים לו לנחש, ואם התשובה לא נכונה יראו שהוא יעשה (באמצעות המיספרה ימין) 'לא' עם הראש.

בהתחלה רואים כל מיני בעיות מוטוריות (כי כל צד אחראי גם קצת לצד השני), ובעיות שקשורות להמיספרה ימין, למשל בתפיסת רגשות).

בהמשך יש כמה תופעות:

• אמביוולטיות – (בקשר למטרות, רצונות) להמיפספרה אחת חם והיא תוריד את הסוודר, ולשניה קר אז היא תשים אותו.
• אלקסיתמיה – תופעה בה אנשים לא מצליחים לזהות רגשות. פעמים רבות הם לא מבדילים בין תחושות גוף לבין רגשות – אם הם בדיכאון הם יאמרו שכואבת להם הבטן. אנשים יתקשו להבין ולומר מה הם מרגישים. (אם יבקשו מהם להצביע על מה שהם מרגישים הם כן יוכלו, כי הצד שיכול לדבר לא יודע מה הוא מרגיש).
• קונפליקט התנהגותי – יד אחת סוגרת את הספר ויד שניה פותחת אותו.
• Allien hand – יד שנראית זרה לאדם – צד שמאל אומר על יד שמאל (או רגל שמאל) זו לא היד שלי! הם יכולים ליפול מהמיטה כי הם מנסים להעיף את היד. לאט לאט הם מתרגלים ומבינים, וזה עובר.
• אפרקסיה של יד שמאל – תופעה שרואים הרבה פעמים בעקבות שבץ – קושי בעיבוד סדרתי בקשר לתכנון רצף של פעילויות מוטוריות. המיספרה שמאל אחראית על התכנון הסדרתי, ולכן המיספרה ימין – ובעקבותיה צד שמאל מתקשה בכך.

שיטות מחקר – מערכת הראיה:

הצגת גירויים למערכת הראיה. יש סקאדות - תנועות של העיניים, ולכן לאורך זמן שתי ההמיספרות רואות את הגירוי. לכן פיתוח שיטה בה יש נקודת פיקסציה, ומראים לזמן קצר מאד תמונה כך שרק המיספרה אחד רואה. ברור שזה לא עיבוד מידע טבעי, אבל זה מה יש. (ניסוי).

מערכת השמע – עושים ניסוי בשמיעה דיכוטית. כאן זה יותר מסובך – שתי ההמיספרות שומעות את שתי הצלילים, צליל אחד "מנצח" בכל המיספרה.

נראה סרטון של אדם עם ספליט בריין. רואים שהמיספרה ימין כן יכולה לקרוא.

אדם שניתקו לו רק חלק מהקורפוס קלוסום ויש קשרים בין אזורים אסוציאטיביים. לעומץ אדם בריא – שרואה אביר בצד שמאל ואומר שראה אביר, אדם עם ספליט בריין מוחלט – אומר שלא ראה כלום, אדם עם ספליט בריין חלקי דיווח על תמונה מאד מורכבת, שכוללת אסוציאציות למילה אביר, מתוכן הוא חילץ אותה לבסוף.

האם המיספרה ימין יכולה לכתוב?

באמצעות אותיות מגנטיות – יכל להרכיב את המילה, לא מדויק, קצת כמו ילדים, אבל קריא.

לכתוב באמצעות יד שמאל הוא לא הצליח.

כנראה שיש משהו בכתיבה שדורש עיבוד מאד פרטני והמיספרה ימין לא היתה מסוגלת לעשות זאת.

בניסוי שני מראים לנבדק מקטרת בהמיספרה ימין, ומבקשים ממנו לכתוב, הוא מתחיל (יכול לכתוב אותיות) אבל משלים את המילה לpencil. כשמבקשים ממנו לצייר הוא יכול.

בהמשך המציאו מכשיר שמאפשר לכל עין לראות תמונה אחת בלבד. זה מאפשר הצגות יותר ארוכות ומשימות יותר מורכבות.

רואים שלהמיספרה ימין יש יכולות לשוניות מסויימות – יש לה לקסיקון, בעיקר לשמות עצם ופחות לשמות תואר, כמעט לא לפעמים, בכלל לא למילות יחס ולמשפטים מורכבים.

להמיספרה ימין יש רשת סמנטית = הקשר בין מילים שונות (המחשה – אסוציאציות). אחת הדרכים לבדוק קשרים של רשת שמנטית היא באמצעות פריימינג – אם מציגים חתול (מילה או תמונה) לזמן מאד קצר, זמן התגובה לכלב, או לחלב, ירד (לעומת זאת, בד"כ לא נראה אפקט פריימינג בין כלב לחלב). בהמיספרה ימין יש רשת סמנטית מאד דיפוזית – יהיה קשר, למשל, בין כלב לחלב (וכך גם לסכיזופרנים – יש רשת סמנטית דיפוזית, אסוציאצות משונות אבל יש קשר, ייתכן שנובע מפעילות יתר של המיספרה ימין). הרשת הסמ' הדי' מאפשרת גם הבנת בדיחות, מטאפורות, אינטונציה...

פרוזודיה – האינטונציות של הדיבור.

העתקת ציורים:

יד ימין – המיספרה שמאל – אין מימד של עומק.

יד שמאל – המיספרה ימין – יש מימד של עומק, אבל אין התייחסות לפרטים הקטנים.

--> המיספרה שמאל מתקשה עם תפיסה או יצירה של צורות תלת מימדיות

במבחן וקסלר יש מרכיב של block design – מסתבר שהמיספרה ימין מבצעת הרבה יותר טוב.

אנקדוטה – כשנתנו נבדק לעזות את המבחן עם היד החלשה, היד השניה אוטומטית כל הזמן באה לעזור. כשנתנו לו לעבוד עם זתי הידיים היד החלשה כל הזמן פירקה – היא חשבה שצריך לעשות את זה אחרת. 

תעתועי התודעה - שיעור 2

שיעור 2 – תמורות בהגדרת הסובייקט

השאלות בבסיב הקורס הזה העסיקו את האנושות משחר ימיה – מיהו האדם וכו', כאשר החל משנות ה-80, התחילה התקופה הפוסט מודרנית שמערערת על האפשרות להגדיר "אני", או "אדם" באופן שמתאים לכלל האנשים.

דיברנו על שוקולד מחדרי המתים, ועל תחושת החוסר נוחות שהיצירה מעוררת בנו – מי קניבליזם: מצד אחד, השוקולד מעורר תיאבון, וצמד שני לאחר שאנחנו מבינים למה נמשכנו אנחנו נרתעים מהתיאבון שזה עורר.

מישהו אומר שאם היו עושים לאמנות פסיכואנליזה היינו מגלים שיסודה בפרקטיקות של חניטה – הנצחת הגוף אחרי המוות (רעיון שמהדהד גם מסיפור על אישה שציירה את הקונטור של אהובה על הקיר, והוא יצא למלחמה ונהרג).

ביל ויולה, Ocean without a shore:

נראה עבודת ווידאו של אומן מחלוצי אומנות הווידאו – ביל ויולה. אומנות הווידאו נולדה בשנות ה-60 עם טכנולוגיית הווידאו, ויש לה אוריינטציה פוליטית. ויולה אינו פוליטי – הוא עוסק בחוויה האנושית – חיים ומוות, מים ואש, בין היתר הוא מתעד את גסיסת אימו, לידת אחד מילדיו. נראה עבודה מאוחרת משנות האלפיים שעוסקת בגבול בין חיים ומוות. הוא מייצר קיר שקוף של מים זורמים בצורה שהמים שקופים לחלוטין והדמות עוברת את הקיר.

ניתוח:

שינוי בצבעוניות – התחיל שחור לבן, מטושטש, מעורפל (השתמש בווידאו אנלוגי), ואחרי המעבר של המים רואים את הצבע האדם של השמלה (צולם בטכנולוגיה הכי מתקדמת). יש טשטוש מגדרי (נעסוק מאוחר יותר ביצירות שעוסקות בכך). הקצב מאד איטי slow motion – טכניקה בה עובד ויולה בשנים האחרונות, ומפרקת את ההתרחשות לסגמנטים הקטנים ובלתי נראים, כך שאנחנו ערים לכל פרט.

היצירה מוצגת על מסכי פלסמה בכנסיה – מקום שעוסק בחיים ומוות גם בטקסים וגם בכך שהיא משמשת מקום קבורה.

זרם המים מעלה קונוטציות של הטבילה בנצרות, ומשם הסמליות הולכת אחורה ללידה. למים יש בהקשר הזה משמעות כפולה – סמל ללידה וסמל למוות. בהקשר זה יש גם את שם היצירה – אוקיינוס ללא חוף. (אם אין חוף לא ברור איך נכנסים אליו, ואי אפשר לצאת ממנו).

תחיית המתים כאן מתקשרת לפנטזיה של הרצון ליצור קשר עם מי שמת.

ויולה נורא מתעקש על השקיפות של המים וזה לוקח אותנו למשחק בין המוחשי והדמיוני.

אנחנו רואים את הדמות גם מהפנים וגם מהגב.

דימוי חזק של הגבול הבלתי עביר בין החיים והמוות ושל הפנטזיה האנושית שניתן ללכת ולחזור – כמו מאגדות בהן עוברים דרך המראה ומגיעים לעולם אחר.

יש תרשים של איך ניגשים לניתוח יצירות אומנות, וכך נידרש גם במבחן.

ניתוח לפי התרשים:

שם היצירה:

קונוטציות – נצח ואינסופיות, תעיה, הליכה לאיבוד, המוות כמימד נצחי בניגוד לחיים שהם אינסופיים, דיכוטומיה – חיים מוות.

חומרים:

קונוטציות - לידה, מים, טבילה, טוהר, טקסי טהרה, מוות.

מדיום וטכניקה:

מיצג ווידאו (כי הסרט הוצב במבנה שיש לו אפיון), שילוב של ווידאו אנלוגי עם ווידאו דיגיטלי.

מאפשר ליצור מימד של זמן על העבודה, ומאפשר משחק עם רצף הזמן גם במימד המטאפורי. במישור של המשמעות מדובר על החזרה מהמוות. המעבר בין הממדים מאפשר לרמז על הגבולות בין המציאות ועל החציה של הגבולות.(רוחות רפאים). האוקיינוס הוא מטאפורה אוניברסלית ללא מודע. המעבר של קיר המים כמעבר בין רמות שונות של תודעה – אולי המוות הוא סוג שונה של תודעה.

הבחירה במדיה משרתת את הרעיון של החד כיווניות – חוסר אפשרות לתקשורת עם העולם האחר (לעומת הצגה, למשל, בה יש אפשרות לתקשורת דו כיוונית).

אתר:

הכנסיוה כמייגת את המוות, ממדים טרנסצנדנטליים של הקיום, מסתורין של הקיום. הבחירה באתר מטעינה על העבודה את כל המשמעויות שנלוות לכנסיה.

סאונד:

גם הסאונד הוא חלק מהמיצג. בכנסיה יש לו אפקט חזק, כי הוא מגיע מכמה כיוונים – לרב במיצגים כאלה יש חוויה צלילית עוטפת – מערכת ראונדף רמקולים מאד משוכללים.

יש הבדל בין סאונד ומוסיקה, אלו שני כלים שונים. יש בסוגה הזאת שימוש רב בסאונד. הכלי שאנו שומעים שתמזג במקום - זהו עוגב. הסאונד מושמע בלופ. זה מוציא את הסונד ממוסיקה רגילה, שבה אנחנו מתפים להתפתחות. יש מעט מאד צלילים – אוצר המילים הסונולי מוגבל. הצלילים הם מאד טבעיים ובסיסיים בחשיבה המוסיקלית המערביתצ, וכל זה יוצר תחושה של קדושה שמשלים במהלך יפה את החלק הוויזואלי.