תעתועי התודה ב' - שיעור 12 - סיכום

שיעור אחרון   20.06.2012

שיעור 12 – סיכום

החזון – להביא לגישה אינטגרטיבית של הסתכלות על אומנות עכשווית.

שורה תחתונה – אי אפשר להפריד בין האומנות והחיים – אותן שאלות, דאגות, חרדות, תקוות.

הגענו למגוון נושאים – דת, פוליטיקה.

מבחן -

ממליצה לעשות לעצמנו תרשימי זרימה עם הדברים המשמעותיים בכל עבודה.

חומר קריאה – הדגשים המרכזיים הם הקטעים שנמצאים במצגות. יש שתי קטעים נרחבים אצל סטורקן וקרטרייט שצריך להכיר את הרעיונות המרכזיים בהם. לא יהיו הפתעות – ובגדול אם יש סיכומי שיעור טובים זה אמור להספיק.

יעלו למודל רשימת מושגים.

לצד המוזיקלי לא יהיה ביטוי בבחינה.

בגדול – סיכומים, מצגות סרטים ואנחנו מסודרים.

מצגת סיכום –

·         כל מיני מימדים של תפיסת העולם והאני, מקיימים יחסי גומלין זה עם זה. אומנות מתמודדת עם כל הרשת הזאת זמרכיבה את החוויה האנושית.

הקורס היה בנוי משלוש חטיבות:

1   אני והגוף האנושי. התוונו את מושג הסובייקט במשמעותו המודרנית, כדי להבין את האופן בו המחשבה הפוסט מודרנית מערערת על זה. (ההגות והאומנות בקורס הם פוסט מודרניים ומארבעת העשורים האחרונים). מאפיינים של סובייקט מודרני– זהות ייחודית, אותנטיות, שליטה בעולם, אוטונומיות בהבנת העולם והתגובה אליו. מות הסובייקט – במחשבה הפוסט מודרנית מוטל צל כבד על משמעותו של הסובייקט הנ"ל. הדגשה והבנה של ההבדלים, האני לא נתפס כאוטונומי אלא כנתון לשליטה של מערכות ומשחקי כח מסוגים שונים. אשליית האוטונומיה מוטלת בספק, גם היחידאיות (זהות יחודית ועקבית לכל אחד, עולם פנימי ייחודי ואתונטי) – רעיונות שנבדקים, מפורקים ונתונים לתמורות משמעותיות. בהקשר זה קראנו את פוקו – אחד ההוגים המרכזיים בהקשר זה. בכל תת נושא הבאנו אומנות חזותית וקולנוע (ומוסיקה)

§         אומנות חזותית –

·         סינדי שרמן (סדרות של צילומים משנות ה70: סטילס ללא שם – היא מצלמת את עצמה כדמויות שונות מסרטים הוליוודיים לכאורה, אך אלו חיקויים/זיופים/פסטישים, שנות ה90: מביימת את עצמה כדמויות מיצירות קאנוניות).

·         אוסומאסי מארימורה – עושה משהו דומה.

·         אלינור אנטין – מקור ההשפעה על סינדי שרמן, גם היא מביימת עצמה כדמויות פיקיטיביות שונות. משלימה אותם לסיפור.

·         עוד מישהי

§         קולנוע –

·         זליג של וודי אלן (שנות ה80, הקבלה בשנים). אנחנו עוסקים בבעיית הזהות. הזהות האותנטית נתונה בסימני שאלה. גם כאן – אותה בעיתיות. וודי אלן כ'אדם זיקית'.

·         קופי שופ – סרט קצר שעשוי כולו מצילומי זירוקס. יש דמות אחת שיאתה מתחילים את הסרט, מעים סובייקט שניתן לזיהוי ומתחיל להשתכפל בתהליך שיוצא משליטה כאשר נעשה שימוש במכונת צילום כמנגנון של הכפלה וצילום. לבסוף אי אפשר לזהות מיהי הדמות האותנטית והמקורית. האיכות הניירית מדגישה את חוסר הממשות, חוסר הקנקרטיות של הדמות שאין לה גוף ואין לה ממשות והיא רק דמות על נייר – שמתקמט ונקרע ואי אפשר לאחוז בו.

·         Fast film – עוד סרט קצר של אותו יוצר. כל התמונות לקוחות מפוסטרים של סרטים הוליוודיים ידועים. אם בקופי שופ היתה דמות התחלתית ניתנת לזיהוי, כאן אפילו את זה אין – יש רק דמויות שמורכבות מקרעי תמונות, דמויות שהן עצמן פיקטיביות – שחקנים שאיבדו את הזהות האישית שלהם כשנכנסו לפרסונה של הדמות.

אנחנו רואים טיפולים שונים בספק ברעיון של סובייקט מודרני.

§         קראנו את דקארט, כדוגמא מייצגת של המחשבה על האני האוטונומי האקיטיבי בעל יכולת הפעולה והשליטה – מטיל ספק, רוצה, אינו רוצה – יש לו יכולת בחירה. כל כך וודאי שאני הוא הרוצה ומתאווה. העולם נתפס כנקודת המבט שלו כמרכז הקיום. האני הזה נראה מעוד בעייתי לאור הסרטים הנ"ל. מי זה זליג? אי אפשר למצוא אותו ולהאחז בו וכו'.

עוד נקודה חשובה – הדואליות הקרטזיאנית – הפרדה בין האני החושב והגוף. דיברנו על החזרה לספציפיות של הגוף. לפי דקארט אני הוא האני החושב, ולא הגוף שלי, והוא נפרד מהגוף. ראינו חזרה לעיגון בגופים ספציפיים (למשל, בטרנספר – גוף לבן מול גוף שחור וכו').

§         המסכות מסיליקון – מאחורי המסכה שנראית ריאליסטית אין שום עוגן, זה לגמרי מכני, גם הקולות נשמעים מכניים. אין לדמות שום שליטה (...). הדמות הופכת לדימוי ריק. (הסובייקט החלול זה ביטוי שחוזר בהקשר זה – הכוונה לסובייקט שהוא סוג של מסכה, פסאדה – דימוי שאין לו ממשות מאחוריו.

§         עוד תת חטיבה- חרדת הסייבורג. העיסוק במניפולציות על הגוף, עד להיבריד אנושי טכנונולוגי.

o        אורלאן

o        סטלר

o        עוד מישהו שעושה אומנות טרנגנית.

מדובר בניסיונות לקחת את הגוף האנושי למקום של היבריד, כבר עכשיו.

o        סרוגייטס – שוב, התמודדות של האנושות עם חרדת המוות והתמודדות בדרך של מניפולציה טכנולוית עתידנית. מעניין לראות שאותו קו מחשבה חוצה את כל רמות האומנות – פופולרית ואליטיסטית יותר. יש עיסוק באותם נושאים.

o        בהקשר זה קראנו את ווינט שמאירה את ההיבטים האתיים. אנחנו חיים בזמן בו הטכנולוגיה מאפשרת שינויים רדיקליים בגוף. שינויים אלה הם אחד התחומים בו נוצר היצור הפוסט אנושי. ראינו איך אנחנו עצמנו עומדים על הסף של הפוסט אנושית (אפשר לחשוב על זה כך). היא מדגישה את הצורך לעגן את תפיסת האני בגוף הישן והטוב – זה שחולה, מזדקן ומת, וזאת על מנת לשמור על אחריות אתית.

o        עבודה שלא ראינו בקורס – קן פיינגולד. שתי בובות של ראשים על פתיתי קלקר וארגז שמנהלות דיאלוג (לא מוקלט) על הקיום. יש לו עוד עבודות בהן יש את הדיוקן עצמו. זה מעורר את אותן שאלות (זה לא למבחן!) – הדיאלוג נשמע מכני, סינטטי ברמת הסאונד. הכל נאמר באותה אינטואציה. מצד שני, ברמת התוכן יש צירופים ייחודיים. נוצר דיסוננס בין מראית העין של האנושיות, לבין החזות המכנית. יש כאן התפתחות של אינטלגנציה מלאכותית שמאיימת עלינו כבני אדם.

עוד תת חטיבה  - שובו של הממשי. ראינו את טרנספר - שמדבר על הפנטזיה הבלתי אפשרית של ניתוק הרוח מהגוף על פי החזון הקרטזיאני. ביטויים לזה שזה לא עובד – החלומות מתערבבים וכו'. ראינו גם את אמילי – במרכזו עומדות שתי דמויות שאוספות את עקבות הממשי. הרכבה של דמויות חזרה מהקטעים שלהם. אמילי שאוסופת את קופסת הזיכורנות – עקבות ממשיים ומחזירה למישהו את הזיכרון שלו באופן קונקרטי. עם הצייר לעומת זאת היא מתקשרת דרך וידאו. ברגע שיש מגע, ממשיות (בסצנת הסיום) המצלמה מוסטת הצידה.  אלימות ודם בסרטים כמו מועדון קרב ואקסיסטנז – יש לזה משמעות בהקשר של שובו של הממשי.

חטיבה 2 – זמן, ייצוג של זמן וזיכרון.

האומנות מטילה ספק ביכולת לייצר ארכיון אובייקטיבי של רגעים חולפים.

התחלנו מאומנות פוטוריסטית וכו' ואז לסרט של בוטנסקי, הקולז' הקולנועי של מישהו שעושה קולאז' ממאות סרטים שעוסקים בזמן. דיברנו על התפיסה של התקדמות לינארית של זמן שמתגלמת במדיום הקולנועי, מה שמתגלם בטקסט קשה שקראנו ממנו מעט – היא אומרת שבתקופה של תיעוש ורציונליזציה הקולנוע נתפס כמדיום האולטימטיבי ליצירה של ארכיון של רגעים חולפים – יכול לשחזר אותם במדויות פעם אחר פעם. קוד מקור הוא הסרט שנבחר לייצג את התפיסה, וראינו שהוא עושה פרובלמטיציה של התפיסה. אותו רגע חוזר בסרט חמש פעמים, ואף פעם אינו בדיוק זהה. זה שומט לנו את הקרקע מתחת לרגליים. ההתרחשות נשארת פתוחה – משתנה פעם אחר פעם. מציג באור בעייתי את המחשבה שאפשר לחנוט את הזמן.

בולטנסקי – מאתגר את התפיסה של צילום כארכיון אובייקטיבי, על ידי בניית ארכיונים פיקטיביים. הזכירון כמצבור בעייתי – משקר, מתעתע וגישה בעייתית אליו.

ממנטו – סרט שמדגים את הרעיון.

חלק שלישי של המטיבה – פסטיש. מעבר מתעתע ממקור לזיוף. שריל לוין, מייק ביבלו.

o        שריל לוין שמצלמת צילומים

o        חיקויים של דושאן

o        סטורקן וקרטרייט – פשטיס כאלמנט מרכזי באומנות פוסט מודרנית. זהו חיקוי שמצהיר על עצמו כחיקוי בוטה וזול, אך לגיטימי. בזה הוא מעמיד בסימן שאלה את ההירארכיה בין מקור לחיקוי. (בכל הנושאים האלה גם נגענו במוסיקה). השימוש בפסטיש מחזיר אותנו לעניין מות הסובייקט – היוצר כמרכז היצירה. אם יוצר יכול לנכס לעצמו  יצירה של יוצר אחר אז הוא לוקח את היוצר המקורי כסובייקט ומושך לו את השטיח מתחת לרגליים (?).

חטיבה 3 – מציאות וריאליטי בעידן הוירטואלי

דיברנו על מימזיס והדחף האנושי לייצר עותק אשלייתי של המציאות  - מאשליות של תלת מימד, פנורמה. תשוקה עתיקה לייצר אומנות שהיא מציאות – שאין אבחנה בינהן. הטכנולוגיה מאפשרת לקחת את זה כמה צעדים קדימה. דיברנו על יצירות שמערבות מראה. בהקשר זה על אקסיסטנז ואינספסיון שעוסקים שניהם בסימולציה של המציאות מכיוונים שונים.

סיימנו בנושא של החיים ברשת – כמה עבודות שאוספות מידע, קולות וכו מהרשת, מעולם הסייבר ספייס. עוסקים גם במימדים האנושיים וגם במימדים החריגים יותר. על היכולת לעקוב אחרינו, לאסוף מידע ולהשתמש בו, גם נגדינו.

קטפיש – דיברנו על אנג'לה שמפרקת את עצמה וירטואלית לשלל דמויות וחיה חיים של סובייקט מפורק וחסר ממשות אבל משכנע, במימד מסויים.

מבחן!מבחן!מבחן!

שאלה לדוגמא –

אורך התשובה יהיה מוגבל לעמוד אחד במחברת. אפשר לנצל את השוליים. מעבר לזה הם לא יקראו. אל תנסו להראות שאתם יודעים את כל מה שנלמד בקורס. תענו על השאלה.

בעייתיות בדוגמאות – הם מתחזים להם עצמם ובוחרים את המדיום הצילומי שנתפס כמייצג מדוייק של המציאות. איך מראים התחזות לדיוקן עצמי שהוא זיוף? סינדי שרמן – לובשת דמויות שצופה יודע שהן פיקטיביות. אנחנו מזהים את הדמויות כטיפוסיים ידועים. ברור שסינדי היא לא מרלין. אבל זה  שהיא דומה לה יוצר מתח, דיסוננס. זה שהן גם הן וגם לא הן בעת ובעונה אחת.

ניתוח משהו ייצוגים של מות הסובייקט - 

פילוסופיה של המדע - תרגול 10: בלור (תרגיל 9) והבניה חברתית

תרגול 10 19.06.2012

תרגיל 9 –

ההנחה של בלור היא שצריך את כל ארבעת העקרונות. אם אחד העקרונות היה מוכל באחרים הוא היה מיותר. מדובר בארבעה עקרונות בלתי תלויים. כל שילוב של חלק מבין שלושת העקרונות יכול להתקיים.

מה שבלבל אותנו הוא המוניזם הנטורליסטי של בלור, ממנו משתמעים כל העקרונות.

מדובר בתפיסת עולם, לפיה העולם הוא עולם מכניסטי שיש בו רק סיבות ועלות. לכל אירוע יש סיבה, כל האירועים יכולים לקבל הסבר סיבתי (אי משוא פנים) ואי אפשר לחלק בין האירועים באשר לסוג הסיבות שגורם להם.

המוניזם הנטורליסטי הוא עיקרון אחד, אבל הוא מתפרט (כאשר רוצים ליישם?) לשלוש עקרונות.

בלור – ידע = כל האמנה שמקובלת על קבוצת אנשים.

המוניזם הנטורליסטי ותפיסת הידע של בלור הן תפיסת עולם, ממנה נגזרים העקרונות.

השאלה היא: מהן הסיבות להאמנות האלה?

אי משוא פנים – כל ההאמנות דורשות הסבר

סיבתיות – סוג ההסבר סיבתי, ולא טלאולוגי

סימטריה - כל ההאמנות צריכות לקבל את אותו הסוג של הסבר סיבתי. לא ייתכן שהאמנות רציונליות יקבלו, למשל, הסבר פסיכולוגי, ואילו האמנות שגויות יקבלו הסבר סוציולוגי.

הוא ציפה (וגם במבחן צריך להיות כך) שנאמר משהו שמדגים איך יכול להיות שמתקיימים 2 עקרונות ולא השלישי – למשל, לא מתקיים סימטריה אם מסבירים הל בהסבר סיבתי, אך האמנות רציונליות בהסבר פסיכולוגי ולא רציונליות בהסבר סוציולוגי.

בנוסף, רפלקסיביות (הכוונה היא לגבי התכנית החזקה).

למה צריך להניח אותה?

כי בלי רפלקסיביות הסוציולוגיה של הידע מגיעה לסתירה עצמית. למה?

כי - אם לא מניחים רפלקסיביות אז מה מסביר את התכנית החזקה?

• לא צריך להסביר – עוברים על אי משוא פנים
• מסבירים, בל הסבר טלאולוגי – עוברים על סיבתיות
• מסבירים, אבל בסוג הסבר אחר שמיוחד לתכנית החזקה – עוברים על סימטריה.

הבניה חברתית -

בלור: מדגיש את הגורמים הסוציולוגים שמסבירים את ההאמנות המדעיות.

ההבניה החברתית: לאטור מקבל את הרפלקסיביות – הוא אומר שמה שהוא עושה זה גם הבניה חברתית.

איך הגעתי להאמנה?

בלור – סיבות סוציולוגיות וכו'

לאטור – הבניה חברתית.

במובן הזה הגישות די דומות – שתיהן מסבירות (בדרך אחרת) קבלה של האמנות מדעיות.

אם נשאל את בלור אם לידע שלו יש תוקף מיוחד, הוא יגיד שלו. מבחינתו מה שמנחה את כל הקילה המדעית, כולל אותו, הוא הסבר במונחים סיבתיים. ההאמנה שלו אינה שונה משאר ההאמנות. אפשר להראות שכל החשיבה של מוניזם נטורליסטי היא חלק מתהליך היסטורי וכו'. זה לא יפריע לבלור.

בלור לא טוען שהתכנית חזקה היא אמת, אלא שאלו האמונות שלו ושל קהילת הסוציולוגים שלו, והוא רוצה לשכנע אנשים אחרים בזה. אבל זה לא בהכרח נכון, הוא יאמר שזאת האמנה קונסיסטנטית.

הבניה חברתית לא מקבלת חלק מהעקרונות של בלור.

יש לו הנחות אחרות -

• זרות אנתרופולוגית
• הנחה שכל ידע הוא תוצר של הבניה

לאטור לא חשב שהבניה חברתית זה משהו רלטיביסטי. כשלאטור מדבר על רלטיביזם הוא מדבר על בלור. מבחינתו כשהוא מציג את ההבניה החברתית הוא מתעמת עם הקו הנחרץ שמציג בלור. הטענה של הבניה חברתית היא שכל דבר שנאמר על העולם מובנה חברתית. האבחנה בין גורמים – סוציולוגיים, פסיכולוגיים... היא חדה מדי בשביל לאטור. מבחינתו אין הפרדה בין החברה / הגורמים החברתיים והדבר. אנחנו נמצאים בדיאלוג מתמיד עם העולם, ואנחנו מבנים את תמונת העולם שלנו עם בסיס האינטראקציה. המדען שרואה את העולם עם מכשירי הניסוי שלו הוא מגיע להבניות מסויימות. הצ'יף, שרואה את העולם בכלים אחרים, מגיע להבניה אחרת.

בלור אומר שאנחנו מייצרים את המציאות. אי אפשר להפריד ביננו לבין העולם, לומר: אנחנו סובייקט ויש אובייקט.

האמירות של לאטור הן די מעורפלות.

הוא יוצא נגד אבחנות – עולם/ידע, תצפית/תיאוריה.

למרות חוסר שביעות הרצון של לאטור מבלור, הם לא עד כדי כך שונים. שניהם לא מקבלים את החשיבה הרציונליסטית על המדע, שסוברת שהאמנות מסויימות במדע לא צריכות הסבר סוציולוגי, ואופן הסבר זה נכנס רק בטעויות.

לאטור ביחס לעקרונות של בלור -

• אי משוא פנים - מקבל (ההסבר הוא הבניה חברתית ולא סיבתיות)
• סימטריה- מקבל
• רפלקסיביות - מקבל
• סיבתיות – לא מקבל. לפי לאטור, סיבתיות היא כבר קטגוריה שבאים דרכה אל העולם. גם ההסברים הסיבתיים שלנו מובנים חברתית (?). [לעומת זאת, לפי בלור עיקרון הסיבתיות הוא דרך בה ניגש המדען לעולם. לא בהכרח דרך טובה יותר. זה פשוט איך שהם עובדים].

על המתודה -

לאטור רוצה להציג תפיסה חדשה על המדע. כדי לעשות זאת, הוא לא רוצה לקבל את הקטגוריות של המדע. לשם כך הוא נוקם בזרות אנתרופולוגית – הוא מסתכל על מדענים ופעולותם כאילו הם שבט נידח. מתקבלת מסגרת חדשה להבין מהי עשיה מדעית. שחר חושב שזה מוצלח – הוא מתאר את המעבדה כקו ייצור של ידע, בה אנחנו כל הזמן ממסגרים (שמים בסוגריים) ידע, כדי להגיע למסקנות חדשות. (לוקחים נקודות, עושים גרף ואז מתייחסים רק אליו, וכו'). כשעושים את זה שוכחים את העמימות, את הרעש שהיה. כאילו יש היקבעות. לאטור אומר שיש תת היקבעות, מדענים, באופן בו נעשית הבניה חברתית, מקבעים את הדברים. מתישהוא, אחרי המון הכנסות לסוגריים, מתקבל פלט ברור ובהיר.

פילוסוף רציונליסט יאמר שההכנסה לסוגריים היא לא תהליך שרירותי, היא תהליך אמיתי לבדיקת טענות מדעיות, תהליך רציונלי על בסיסו אפשר להתעלם בהשך מהרעש. בדקנו באמת עובדה מסויימת, ועכשיו אפשר להכניס את זה לסוגריים.

לאטור לא מכחיש את זה, הוא פשוט מנסה לתת זווית אחרת, ולומר שאין הבדל מהותי בין האופן בו מדענים מבנים את המציאות והאופן בו אנשים מן השורה, שאינם מדענים, מבנים אותה.

לאטור אומר שיש מסתוריות סביב המדע, מיתוסים – ואפשר לבטל אותה (כמו שעושים אצל שבטים).

דבר אחר – רפלקסיביות מאד חשובה לו – כמו שמדענים מייצרים סיגנל מתוך הרעש, גם הוא - הוא מנסה לייצר סדר מתוך האי סדר שהוא רואה במדע.

רציונליסט – ניסוי מדעי הוא הדרך הרציונלית והנכונה להגיע למטרות אפיסטמיות.

חסיד ההבניה החברתית – השיטה המדעית היא הבניה חברתית שנוצרה לפני כמה מאות שנים. אין עדיפות למדע על טקס אבוריג'יני. יש שונות בתכנים וכו'. אבל לא ברמת הגישה אל האמת. כשנאמר שהתיאוריה מבוססת על התצפיות לאטור יאמר שיש תת היקבעות (כמו בתיאוריות של השבט האבוריג'יני). אי אפשר לדבר על הצדקה אפיריורית כי יש תת היקבעות.

לאטור הולך לאנתרופולוגיה שתעזור לו להגיע לזרות. הוא חלק מהתרבות המערבית, ולכן כדי לחקור מדע הוא צריך לעטות על עצמו זרות. את זה מאפשרים לו הכלים האנתרופולוגים – שמציגים עמדה של זר.

זה מעורר בעיה, כי מצד אחד הוא לא זר מוחלט, וגם לא יכול להיות – כי אם הוא היה זר מוחלט הוא לא היה מבין כלום. גם אנתרופולוג הוא לא זר מוחלט לגמרי – יש לו מושגים : עלה, כתר, לתיאור התרבות שהוא חוקר. מצד שני, הוא לא יכול להיות חבר בתרבות שהוא חוקר, כי אם הוא חוקר שום דבר לא דורש הסבר. הוא מודע למטענים התרבותיים שהוא מגיע איתם, ובכל זאת מנסה להביא את עצמו למקום שהוא בין זר לבין חבר.

הנחות -

• פרטיקולריות – לא מתיימר להכליל אלא לתאר. הוא מתאר את המעבדה הספציפית. אולי יהיה אפשר להכליל, אולי לא.
• בשם החופש התיאורי – לא באים עם קטיגוריות או היפותזות מוכנות מראש (למשל, שיש להסביר במונחים סיבתיים). לא מגדיר איזה וסג של תופעות הוא אמור לחקור.
• בשם הזרות - “הכנסה לסוגריים" של היכרות עם מושא המחקר. הוא לא מכיר את מושא המחקר וצריך להכיר אותו, כלומר להבנות אותו, ואת זה הוא עושה כמו מדענים – על ידי הכנסה לסוגריים של מושא המחקר. (כך עושים סדר ברעש!)
• בשם הרפלקסיביות – המחקר האנתרופולוגי של המתודה המדעית הוא מדע בפני עצמו ועל כן משתמש במתודה זהה.

הבניה חברתית – המציאות מטבעה היא מבולגנת, כדי לסדר אותה מכניסים לסוגריים.

המדענים מסתכלים על הפעילות שלהם כפעילות רציונלית, לא כהבניה חברתית. מבחינתם אין מקום למחקר אנתרופולגי (שמציג את פעילותם כמשהו שרירותי) במעבדה שלהם. הוא מנסה לייצר פרספקטיבה חדשה. עם זאת, הוא מבין את הקושי שהבניה חברתית מייצרת. הוא עושה את זה (חוקר אנתרופולוגית את העשיה המדעית) כי הוא סובר שאין דרך להגן על ההיקבעות של תיאוריות על ידי תצפיות, והוא בא להסביר מה באמת אנחנו עושים.

לאטור אומר שגם הוא מאמין במדע, הוא לא תוקף את המדע אלא נוקט עמדה אגנוסטית – הוא סובר שאי אפשר להסגןעל העמדה הרציונלית. הוא לא חושב שהישים התיאורטיים והתיאוריות הן המציאות.

הוא אומר שהמדע לא חושף אמיתות.

הפסיכואנליזה לאחר פרויד - שיעור 14 - סיכום

שיעור 14 - 19.06.2012

סיכום

כל אחד יציג שני היבטים של הגישה שלו – 1תרומה מרכזית 2נקודת חולשה.

אח"כ יהיה זמן פתוח לשאלות.

קליין (מיכל)

תרומה מרכזית:

רבת השראה, שימשה השראה להוגים פסיכואנליטיים רבים אחריה. ובכל זאת – היא מביאה את עניין הטיפול בילדים. כשמטפלים בילדים אי אפשר לשבת מאחורי המטופל בעמדה די מטופלת ונייטרלית ומפרש. בטיפול בילדים מוצאים את עצמנו חווים ומגיבים להמון השלכות. שינתה את התפיסה של אובייקט ובנתה את הבסיס לכל התיאוריות של יחסי אובייקט שהתפתחו יותר מאוחר. פרויד דיבר על אובייקט בהקשר של מטרת הדחף וכיווניותו, קליין אומרת שאין דחף ללא אובייקט, שהזהות שלנו היא האופן בו אנחנו משתמשים באובייקטים שלנו.

נקודת חולשה:

לקליין היה מאד חשוב לעשות מקום לחלקים קשים באישיות. זה הביא לזה שרב ימיה היא היתה מאד מותקפת, וזה הביא להסתגרות שגרמה לפספוסים. דוגמא דרך אחד ממשיכיה לנקודה עיוורת של קליין – הנושא של הזדהות השלכתית. קליין ראתה בזה רק מנגנון הגנה. ביון אמר שכאשר הילד שם רגשות קשים בתוך האוביקט זה לא רק הגנתי – יש לזה גם מטרה תקשורתית (כמו כשתינוק שם רגשות קשים אצל האם, שמעכלת אותם ומחזירה לו באופן בו הוא יכול להתמודד). יש לזה השפעות חשובות על הטכניקה – של האמא, של המטפל. המשגה זו מאפשרת לא רק להגיב בפירוש. הרגעים בהם מטופל לוקח על עצמו את הרגשות הקשים גדרש המון תמיכה, ויש משהו בגישה הפרשנית שהוא קשה.

ויניקוט (יהודה פרנקל)

תרומה מרכזית: כינון הסובייקט (לעומת קליין – כינון שאובייקט). הכניס לעולם הפסיכואנליזה את הניתוק מהחשיבה הביולוגית וכינון האדם בתור סובייקט יחידאי – אדם שמחפש את העצמי שלו, שיבוא לידי ביטוי כמאבק החיים האנושי היסודי ביותר. הוא לא שולל יצרים, דחפים, תוקפנות וקנאה עליו דיברו עד אליו, אך הוא שפ על הבמה, במקום המרכזי ביותר משהו האחר = כינון הסובייקט. המאבק הזה אינו מאבק בין חלקים באישיות אלא בין complience ל___. בריאות נפשית היא היכולת לבטא את העצמי האמיתי בחיים. האדם הבריא הוא זה שיכול לנהל את חייו על פי הסכמה שהוא בונה לעצמו, ולא הסכמה הביולוגית / הדחפית שהכרנו קודם. מטרת הטיפול היא לא העלאה של התת מודע למודעות, אלא הצמחה של חלקים שלא היה להם מקום קודם. זה גם מנחה את שיטת הטיפול והטכניקה של ויניקוט.

נקודה עיוורת: כל התיאוריות שעוסקות בסובייקט הן תיאוריות הומוניסטיות. יש להן נימה אידיאולוגית – אם משהו באדם יבוא לידי ביטוי העולם יהיה טוב יותר. השאלה לויניקוט היא אם הוא לא פספס את התוקפנות האינהרנטית, את היות המיניות ציר בפני עצמו. האם כשהוא כותב במילים פסיכואנליטיות we don't need no education (זו התקופה והמקום המתאימים...) הוא לא מפספס חלקים שאי אפשר להצמודד איתם בצורה אוטופית.

קוהוט

תרומה מרכזית: ההבנה של אמפטיה. שכדי שתהיה טרנספורמציה של חיים נפשיים צריך לצאת מתוך נקודה אמפטית. זוהי נקודה חוצת תיאוריות.

נקודת תורפה: יש דעה די רווחת שאין בעיה בתיאוריה, אלא אצל המטפלים. מטפלים שעובדים לפי התיאוריות תמיד פוגשים את הגבולות שלהם. זאת עבודה שמאד קשה – קשה מאד למטפל לעבוד ללא שום מירורינג – תחושה שיש התאמה, שאפשר למצוא נחמה, שיש התקדמות. זאת עבודה מאד קשה להמשיך להיות אמפטיים בסביבה שאינה אמפטית.

היא אישית חושבת שיש נקודת תורפה לתיאוריה – כשפוגשים דברים נורא קשים באנשים – אלימות, רצחנות - “העצמי המפורק" קשה מאד להישען על ההנחות האלה, כי הגישה לא מנחה לעבוד בצורה ישירה עם התכנים הקשים האלה. קוהוט עצמו לא עבד עם פסיכוטים, ובמצבים כאלה אין תשובות אצל קוהוט ומטפלים מחפשים גישות אחרות.

הגישה ההתייחסותית

תרומות מרכזיות:

1. מזמינה עמדה ביקורתית על עמדת המטפל. שינה את האופן בו המטפל תופס את עצמו בתוך העבודה הטיפולית.
2. פסיכולוגיה של שני אנשים – כל מה שקורה בחדר הוא תמיד תולדה של מפגש של שני הסובייקטים שנכנסו לאיו. מצב שהפסיכואנליזה מראשיתה ניסתה לעקוף – להסוף למגש עם סובייקט אחד, והחשיבה ההתייחסותית אומרת שזה לא אפשרי ולא נחוץ.

ביקורת:

הפסיכואנליזה ההתייחסותית לא הציעה מודל אחר בעוצמה דומה. צריך לחבר למודלים קיימים – חיבור שחלקו לא קרה. החוזקה הגדולה היא בפירוק, בדה-קונסטרוקציה. יש סכנה של אנרכיזם – כל השאלות הקליניות שהגישה מעלה לא קיבלו מענה מספיק טוב.

פילוסופיה חדשה א' - תרגול 14 - יום

תרגול 14 – 19.06.2012

יום

לוק –

• אובייקטים --> מורכבים מעצם ואיכויות. אנחנו תופסים את האיכויות, מה שגורם להם להופיע הוא העצם.
• סובייקט --> עצם

ברקלי -

• באובייקט אין עצם, אלא רק איכויות. (מראים את האוניברסיטה – הנה רחל, הנה המשרד של יקירה. אבל איפה האוניברסיטה? אין אוניברסיטה מעל ומעבר למה שתופסים. זה שם כללי לbundle of preceptions. זה האמפיריציזם – אנחנו מתייחסים רק לנתוני חושים).
• סובייקט --> עצם. התופס אינו כמו הדברים הנתפסים. תכונה לא תופסת תכונה. כדי לתפוס תכונות צריך שיהיה משהו אחר. וזה הסובייקט, שהוא עצם.

נראה שלומר שאובייקט הוא מקבץ תפיסות (bundle of perceptions) זה קל, להגיד את זה על סובייקט (כפי שעושים ב'מות הסובייקט', בפוסט מודרניזם, במרקסיזם – תודעה כוזבת, אצל פוקו – מאבקי כח...) זה הרבה בעייתי, בגלל אותו עניין – כדי לתפוס צריך תופס.

סיבתיות

למה זה חשוב?

דקרט מוכיח את קיום האל ע"י סיבתיות.

שפינוזה – הגדרת העצם היא סיבת עצמו.

זה מושג מרכזי!

יום – חלק ג, פרק ב "על האומדנות והמשהו"

כשמשווים בין שני מושאים שנוכחים בו"ז – זאת תפיסה, אבל כשמשווים בין שני מושאים שלא נוכחים בו זמנית זאת שכילה.

אנחנו לא תופסים מושגים באופן רציף, אבל מניחים רציפות של קיום מושאי התפיסה שלנו.

מאיפה אנחנו מסיקים על ההכרחיות של סיבתיות? מה גורם לנו לביטחון שא' יוביל בהכרח לב'?

יחסים בין מושגים והקשר שלהם לסיבתיות -

• סמיכות (זה ליד זה) – הכרחי אך לא מספיק
• קדימה (זה לאחר זה) – כנ"ל
• קשר הכרחי (כל פעם שמופיע א' מופיע ב') - בעיית האינדוקציה. אנחנו לא רואים את ההכרח, אלא יכולים רק לומר שכל פעם שראינו שמופיע א' גם ראינו שמופיע ב'. [בסיבתיות ההכרחיות חשובה, כי אנחנו רוצים שתהיה לזה צורה של חוק].

במציאות אנחנו רואים סמיכות וקדימה, אבל אנחנו לא רואים סיבתיות. אף פעם אין לנו רושם של זה בגלל זה. מאיפה מגיע ה'בגלל'? יום האמפיריציסט מראה שאין לו שום לגיטימציה מטאפיזית (לאמדובר על לגיטימציה פרגמטית) לדבר על סיבתיות.

פרק י"ד – על המושג של קשר הכרחי

עמ' 222, לא נעלם ממני: המסקנה הספקנית – הסיבתיות היא איכות של הרוח, ולא של הדברים. יום מפרש את זה במונחים פסיכולוגיים – זהו הרגל פסיכולוגי (קונטינגנטי). חיפוש חוקיות או סיבתיות בעולם אלו אינסטינקטים של האדם.

פילוסופיה של המדע - שיעור 12: הבניה חברתית

שיעור 12 – 14.06.2012

מבוא

בהמשך נלמד על ההבניה החברתית ונעמוד על הדמיון והשוני בין הגישות. יש גישות שונות מאד משל לתור, אבל אחרי שמבינים את לתור קל יותר להבין אותן. כך גם בתכנית החזקה – יש גישות רבות וויכוחים עזים בינהן (“כדרכם של ויכוחים בתוך המשפחה").

“מדע ודימוי חברתי" – כותרת הספר. דימוי, בהקשר, הוא מנוגד למציאות – הדברים אינם כפי שהם נראים. הדימוי מתגלה תוך כדי אינטראקציות חברתיות. המושג של דימוי אמור להדגיש את ההבדל הגדול בין הגישה בספר לבין גישות קודמות. נרצה לראות את הדמיון וההבדל בין הדימוי בגישתו של בלור לבין דימוי מקביל שיופיע בהבניה החברתית.

שתי הגישות האלה שונות מאד מהגישות האפיסטמולוגיות המסורתיות בהן עסקנו רב הקורס (תצפיות ותיאוריות) ששייכות לאפיסטמולוגיה מסורתית – ולפעמים המדע הוא רק קייס סטאדי עליו מדגימים רעיונות כלליים באפיסטמולוגיה. לעומת זאת, הגישות של בלור וההבניה החברתית בוחנות את המדע – הוא מושא החקירה שלהן. גם כאן אפשר להכליל את המהלך לדברים אחרים, מעבר למדע – אך נקודת ההתחלה היא ההתמודדות עם המדע. הסיבה לכך היא שהמדע הוא המקרה הקשה ביותר עבור הגישות האלה (לעומת תחומים אחרים, 'רכים' יותר, של ידע, איתם קל יותר להתמודד). יש להבין שבכלים של התכנית החזקה אפשר לנתח גם תחומי ידע לא מדעיים. אנחנו ניישם את הדברים על ידע מדעי – כי זה קייס סטאדי קשה וכי זה נושא הדיון שלנו.

נקודה למחשבה: החיבור לתחילתו של הקורס (נעשה אותו בשיעור האחרון). כבר היום חשוב להיזכר בשני מושגים עליהם דיברנו בהתחלה:

1. רציונליות (אינסטרומנטלית) – אם המטרה שלנו היא מטרה אפיסטמית – להסביר, לתאר, לחזות – אז האמצעים יהיו אלה שהומלצו על ידי גישות הנאורות במובן הרחב של המילה (לגשת לניסיונו ותבונותו של הפרט).
2. רעיון הנאורות – בדיון בציפיה מהמדע ובאכזבה מהמדע התחלנו בנאורות – ההתמקדות באדם הפרטי המסתמך על ניסיונו ותבונותו כמקור ידע. הקריטריון הזה לידיעה התחבר אצלנו לנורמה של רציונליות.

במהלך הקורס נתקלנו בקשיים ברעיונות האלה. יש כאן מסגרת דיון של רציונליות ומטרות המדע, במסגרת זו עסקנו בקשר בין ראיות ותיאוריה, וכל זה שייך לאפיסטמולוגיה. במעבר משיוט לתיאור, היומרה היא לעזוב את התחום הנורמטיבי, ואז המושג של רציונליות יועמד בסימן שאלה – האם אנחנו חורגים מהמסגרת ומתחילים לעשות משהו אחר או שאנחנו עדיין באותה מסגרת?

אנחנו עוסקים בחלק ד' – משיפוט לתיאור. קון מהווה שלב מעבר ואפשר לראות זאת גם בביוגרפיה האינטלקטואלית שלו (הנסיגה שלו מהקריאה המהפכנית של הספר שלו).

הערות אחרונות על התכנית החזקה

דיברנו על הגישה החלשה – הסוציולוגיה הקלסית שרואה את תפקידה בזיהוי מאפיינים חברתיים שמונעים או מסייעים למדענים להשיג את המטרות ... הוא לא בוחן את הנורמות לקבלתן או את תוכנן של התיאוריות המדעיות.

בשני אלה נבדלת התכנית החזקה – הסוציולוגים החדשים בודקים את הכל בכלים סוציולוגיים – הם אינם מתחמים את עצמם לפי הגבולות שהניחו האפיסטמולוגים. במובן הזה, של הרחבת תחומי החקירה הלגיטימיים, התכנית חזקה. גם מושגי הידע, שקודם הוסברו במונחים אפיסטמולוגיים, מוסברים עכשיו בכלים סוציולוגיים. המטרה היא שהסוציולוגיה תחליף את האפיסטמולוגיה.

כל החוקרים הסוציולוגיים (של התכנית החזקה?) מסכימים לעקרונות אי משוא פנים וסימטריה – האמנות שקריות ואמיתיות כאחד טעונות הסבר (אי משוא פנים), והכל דורש הסבר מאותו סוג (סימטריה). השאלה היא מהו סוג ההסבר הזה:

• בלור דורש הסבר סיבתי לאורך כל הדרך, וההסברים הסיבתיים הם בד"כ סוציולוגיים, כי המושגים שלנו, לתפיסתו, מתעצבים בהקשר מדעי ולכן בהקשר כזה יש להסביר אותם.
• אחרים חושבים אחרת (הסברים סיבתיים מסוג אחר או הסברים לא סיבתיים?).

יש הבדלים בעיקרון הרפלקסיביות – בלור רואה את עצמו כפוף אליו, וקולינס, למשל – מאחר שעבורו העקרונות הם מתודולוגיים, לא רואה את עצמו כפוף לכלים סוציולוגיים (הוא לא מחייב את עצמו להחזיק מראה בזמן שהוא מבצע את המחקר, הוא לא מתנגד למחקר סוציולוגי של אחרים על התיאוריות שלו).

אבל כולם מספרים באותה צורה – על האופן האישי-חברתי בו הגיעו לגילוי מדעי. בלור יספר סיפור כזה גם על התגליות הסוציולוגיות שלו.

ביקורות שמעורר עיקרון הרפלקסיביות (דיברנו על זה שיעור שעבר):

• לאור עיקרון הרפלקסיביות הסוציולוגיה מיותר או בלתי אפשרית. בלור: אפשר להשתמש בתיאוריה סוציולוגית לפני שמבינים אותה (?).
• יש בעיקרון הטלת דופי עצמי – אם כל מה שיש לסוציולוגים לספר על חקירה מדעית הוא הסיפור האישי – חברתי של המדען, אז הם בעצם לא מספרים על הגילוי – הם מספרים רק רכילות על הגילוי המדעי. אין התייחסות לתוכן של הגילוי. באותו אופן, כאשר הסוציולוג מפנה את החקירה כלפיו החקירה לא תספר לנו על תוכנה של התיאוריה, אלא רק רכילות על מי שפיתח אותה. בלור, כשהוא מתייחס לביקורת הזאת, אומר שהרעיון הזה נטוע בגישה הישנה לסוציולוגיה. מי שאומר שזאת רכילות בעצם אומר שהסוציולוגיה יכולה לדבר רק על פגמים בידע המדעי. הוא מבקש ללכת איתו עד הסוף – כאשר הוא מדבר על התהליך של הגילוי המדעי הוא מספר את כל מה שאפשר לספר על הגילוי. כאשר הוא מספר על הביוגרפיה של איינשטיים הוא מספר את כל מה שאפשר. לחשוב שאפשר לדבר על התיאוריה עצמה ללא ההקשר שלה זו אשליה. זה לחשוב שיש נקודת ארכימדס – נקודת משען חיצונית על המכלול. בלור אומר שאין נקודה כזאת ביחס למדע, ממנה אפשר להתבונן על התיאוריות מבחוץ. הוא אומר – כשאני נכנס למעבדה ורואה מדען יושב ומקליד – אני לא רואה אמת. על מה שאני רואה הוא אדם שיושב ומקליד. בלור מקבל את הקביעה אך טוען שזו לא ביקורת – זאת המציאות.

קולינס, שכן לגישה, דוחה את עיקרון הרפלקסיביות, משום שהוא סבור שאפשר לומר על טענות שהן אמיתיות ושקריות כשלעצמן. הוא חושב שכשהוא מספר על הסיפור הסוציולוגי של תגלית מדעית הוא מספר את האמת על אותה פרשה. בלור יאמר לו – קולינס, כשאתה מספר על הסוציולוגיה של גילוי מדעי עליך לספר גם על הביוגרפיה שלך, איך הגעת לגילוי הסוציולוגי. קלינס יאמר שלא – הוא לא צריך לעשות את זה, כי הוא מספר את האמת. לדעתו, אדם יכול לקבוע על פי הנורמות של תחומות אם טענה היא אמיתית או שקרית. סוציולוג יכול להאמין לאיינשטיין, ולחשוב לתורת היחסות אמיתית, אבל כשחוקרים את הגילוי של איינשטיין צריך לנתק את זה להתרכז רק בעובדות הסוצוילוגיות. (זה בגלל עיקרון הסימטריה ואי משוא פנים). מונחים כמו אמת ורציונליות לא יכולים להיות בחקירה הסוציולוגית.

המטרות שונות:

בלור – מניע מרכזי הוא מוניזם מטורליסטי

קולינס – נקודת מבט מתודולוגית של הסוציולוג החוקר.

עוד ביקורת – כשמעיינים בספרות שנוצרה מיישום הפרוגרמה, רואים שהסיפור לא קונקלוסיבי – הטענה היא שהסיפורים לא מובילים באופן סיבתי משכנע וסגור לתוצאות הספציופיות: שום דבר מהביוגרפיה של איינשטיין לא ינביע את תורת היחסות. הטענה היא שהתיאוריות לא שלמות ומספיקות. זה לא כי חסר בהם פרטים, אלא כי יש משהו לא מספק בסיפור הסיבתי הזה.

חלק מהחוקרים של התכנית החזקה מגיבים בהכחשת הביקורת. יחד עם זאת הם מסכימים שלפעמים יש פער קטן בסיפור שלא מסביר הכל (יש פרט קטן בסיפור של תורת היחסות שלא סגור...) גם החורים האלה הם בעיות – כי הסיפור אמור להיות סיבתי מלא.

התשובות:

• קולינס – מוכן לדבר פה ושם על אמת ושקר, שיקול דעת, רציונליות. לכן, כשנוצר הפער קולינס מסכים לסטות מהפרוגרמה הסיבתית ולומר שפה יש למדענים שיקול דעת. שם הם בוחרים. איך? יש אפיסטמולוגיה.
• בלור – רוצה סיפור סיבתי, שאינו יכול לכלול שיקול דעת, שהוא דבר נורמטיבי, טליאולוגי. לכן, כאשר מדענים ניצבים בפני הכרעה בלור אומר שמה שקובע זה אקראיות. אקראיות היא קוהרנטית בסיפור סיבתי. כך בלור נשאר עם המוניזם הנטורליסטי (כי הוא לא יכול לומר – 'הוא בחר בזה כי זה טוב יותר' – טוב יותר זה מונח נורמטיבי).

באיזה מובן הפרוגרמה של בלור אכן מחליפה את האפיסטמולוגיה?

כמה תשובות שהוצעו:

• מצד אנשים שנשארים נטועים באפיסטמולוגיה אבל מודעים לחומרתה של תת ההקיבעות (אישוש, ריעוע...) - לפי הגישה הזאת תיאור סוציולוגי משלים את התמונה: אנחנו בוחנים תיאוריה על סמך תצפיות, מנסים לאושש אבל הבחירה בין התיאוריות היא משיקולים אישיים / חברתיים, משום שאין כלי אחר. כלומר, הסוציולוגיה משפיעה על המדע במובן של סגירת הפער שאי אפשר לסגור בדרכים המקובלות (תמונת ראי של קולינס – שגורס שהכל נקבע סוציולוגית, ואת הפערים מסבירים בשיקול דעת).
• תפיסה לפיה אין סתירה בין הגישות: ההסתכלות המדע כפרוייקט רציונלי היא בחינת המדע מפרספקטיבה נורמטיבית (האם המדע אכן רציונלי?). מפרספקטיבה סיבתית בודקים מהם הסיבות שהביאו לפעילות מדעית כזאת ולא אחרת. אלו שתי פרספקטיבות משלימות, אחת שיפוטית ואחת מתארת, והן לא סותרות. יתכן שמדענים עשו מה שעשו בגלל סיבות, אבל אפשר לשאול האם מה שהם עשו כבר רציונלי. התיאור הסיבתי של המניעים הרציונמליים הוא המקום בו נכנס בלור, שלא מסכים ואומר שאם מתארים מניעים רציונליים בתיאור סיבתי חייבים להסיק שסוציולוגיה מחליפה אפיסטמולוגיה. למה? כי במונחים סוציולוגיים מסבירים הכל – גם את מה שמדענים עושים בפועל, וגם את האופן בו שופטים את המניעים. נשאל מדען למה הוא עושה משהו, הוא יתאר נורמות (לוגיות, רציונליות). סוציולוגים יסבירו את התהליך הסיבתי בו המדענים אימצו את הנורמות – ואז הנורמות מאבדות את המעמד הנורמטיבי שלהן. הן הופכות להיות סתם תוצר של תהליך אבולוציוני / סוציולוגי. כך בלור מרוקן את הנורמות מתוכנן. זאת סיבת העומק לטענה של בלור שעל סוציולוגי להחליף את האפיסטמולוגיה – כי גם הנורמות לשיפוט תיאוריות (עקרונות העל, כביכול) הן תופעת טבע, שיש להסביר במונחים סיבתיים. לנורמות אין מעמד על-טבעי. הפעלת הנורמות האפיסטמולוגיות היא סתם משחק, כי גם הן מוסברות במסגרת גישה סיבתית. זאת הרדיוקליות העמוקה של בלור, שמביאה אותו לרלטיביזם עמוק, שמעורר את חמת המתנגדים. הרלטיביזם של בלור שיוצא מהנטורליזם שלו (הכל טבע) הוא רלטיביזם רדיקלי. (“אני מעדיפה גלידה מוקה על וניל, וגם חושבת שתורת היחסות נכונה". לדעתי = לטעמי).

אחת הביקורת החשובות שמופנות לבלור – הוא עצמו מנמק את עמדתו. אבל בלור יענה שהנימוק זה משהו שקורה בנוירונים שלו, ואם זה משפיע על הנוירונים שלנו כפי שזה משפיע, זה מספיק. כח שכנוע זה דבר עובדתי – האמנה צריכה להיות קרדבילית ולא רציונלית. כשיאמרו לבלור – אבל אתה לא יכול לומר שאתה צודק, הוא יאמר – נכון – זאת עמדתי. הביקורת שלכם היא תיאור של עמדתי ולא ביקורת.

פרק 15 – הבנייה חברתית של עובדות מדעיות

סברת האובייקטיוביות – יש לנו יסוד סביר להאמין שהעובדות שמתואורת על ידי המדע הן אובייקטיביות (יש דנ"א – ילדים דומים להוריהם בגללו, יש אטומים ויש להם מבנה כמו שמתואר על ידי הפיזיקה – ולכן פצצות האטום פועלות וכו'). אינננו שוכחים שהמדע יכול לטעות, אבל הסברה האינטואיטיבית היא שיש משהו אובייקטיבי בתיאוריות האלה.

רובינו בסה"כ מסתובבים עם הסברה הזאת.

השאלות ביחס לסברת האובייקטיביות הן:

1. האם היא מוצדקת?
2. כיצד היא נוצרה?

בקורס אנחנו רואים 3 סוגים של תשובות לשאלות האלה:

1. תשובה אפיסטמולוגית – סברת האובייקטיביות מוצדקת (כאשר מקיימים את הקריטריונים של רציונליות). זה לא אומר שהטענות אמיתיות, אבל יש יסוד סביר להאמין שכן. העובדה שהאמנות מוצדקות היא הסיבה שאנחנו מאמינים בהם (תשובה חיובית לשאלה הראשונה היא ההסבר לשניה).
2. תשובה הגישה של ההבניה החברתית – כיוון ההסבר הפוך מזה של האפיסטמולוגיה. נבדוק קודם איך נוצרה הסברה, איך נוצר הרושם של האובייקטיביות של הטענות המדעיות, ובמובחן מזה נבדוק האם היא מוצדקת. ההסבר להאופן היווצרותושל הרושם של האובייקטיביות מוביל למסקנה שהסברה לא מוצדקת. הם מסבירים באופן מסויים למה אנחנו מאמינים שהסברות אובייקטיביות (בלי להייחס לתוכן של ההאמנות, שלא כמו הגישה הסוציולוגית). אופן ההסבר מוביל למסקנה שהרושם מוטעה – אין יסוד סביר להאמים שהעובדות שמתוארות על ידי המדע אובייקטיביות. יתר על כן, ההסבר מסביר את מקורה של הטעות – איך נוצר הרושם בכל זאת, למרות שהוא לא נכון.

כשאנחנו עוסקים בסברת האובייקטיביות ושואלים על עובדות אנחנו נוטים לחשוב שברור מהי עובדה, אבל יש להיכנס לדיון בהגדרת העובדה.

עובדה – מילה שיש לה פירושים שונים בהקשרים שונים.

בהקשר של הבניה חברתית של עובדות מדעיות: ברגר ולוקמן כתבו על הבניה חברתית של עובדות חברתיות. העובדה, היא מצב עניינים שקימו וטיבו איננו תלוי בהאמנה של פרט זה או אחר. (עובדה / מציאות, תלוי בתרגום). הם מבחינים בין "עובדה" – שהיא האמנה שלנו בדבר עובדה, עניין סובייקטיבי, לעומת עובדה (ללא מרכאות) שהיא עובדה בעולם. הם מדברים על העולם החברתי, שמורכב ממוסדות חברתיים כמו כסף, נישואים, ג'נדר, גזע – מושגים שקיומם הוא אפיון של חברה, של אספקט או מקטע של חברה. לפי מה שאומרים ברגר ולוקמן המושגים האלה הם עובדות שנבנות באופן חברתי. מה פירוש? בחברה שאנו חיים בה היום יש מובן למושגים החברתיים – למשל כסף: אנחנו יודעים מהו ומה אפשר לעשות איתו. אם נחליט למרוד במושג הזה ולא להשתמש יותר בכסף או להתייחס למשמעותו, זה לא יעלים את העובדה – אנשים סביבנו ימשיכו להתייחס לזה ככסף (אם ניקח דברים מאנשים בלי לתת להם את הניירות הם ירביצו לנו!). כנ"ל לגבי ג'נדר – גם אם נכחיש שיש דבר כזה – שאנשים נולדים עם ג'נדר, ונחליט לשחק על המנעד – נאתגר את המושג, האתגור של המושג יהיה על רקע של המושג הקיים, ואנשים יתייחסו אלינו במונחים של המושג הקיים. גם אם נכחיש את האובייקטיביות של ג'נדר נמשיך לחיות בחברה שהמושג קיים בה. גזע – יש מחקרים די משכנעים שמסקנתם שאין קורולציה בין גזע כפי שאנחנו תופסים אותו ודנ"א. הקביעה הזאת לא מעלימה את מושג הגזע – הוא ימשיך להתקיים בחברה.

ובכל זאת – מדובר רק בקונוונציות. זה נשמע גמיש, אך למושגים המופשטים האלה יש קיום מאד חזק. במובן הזה המושגים האלה הם עובדות חברתיות. עובדות חברתיות יכולות להשתנות – ובהיסטוריה של המוסדות החברתיים קרו דברים כאלה. אם יש מסה קריטית של אנשים שמפסיקים לקבל קונוונציות מסויימות המוסד החברתי יפסיק להתקיים. (אפשר לדמיין עולם ללא כסף – אבל צריך שמספיק אנשים ישתפו פעולה כדי שזה יקרה). יש עובדות חברתיות – אבל יש להם ביוגרפיה – הן נולדות ויוכולות למות. את התהליך הביוגרפי הזה של היווצרות והיעלמות עובדות חברתיות הסוציולוגיה יכולה לתאר. אבל כשהעובדה קיימת היא עובדה קיימת – אי אפשר להתעלם ממנה. במובן הזה היא עובדה לא פחות מכח המשיכה – לא תלויה בנו.

הבניה חברתית של עובדות מדעיות היא הרחבה של הרעיון של ברגר ולוקמן. הרעיון הוא שגם לעובדות מדעיות יש ביוגרפיה – הן נוצרות באופן חברתי ויכולות להעלם באופן חברתי, ולכן יש להם מעמד דומה לשל עובדות חברתיות.

זה הרעיון הבסיסי של הבניה חברתית.

איך אלקטרונים הופכים לעובדה?

זאת עובדה. אנחנו מסתמכים על זה. איך נולדת, ואיך יכולה למות עובדה כזאת?

גישה לכך – הספר חיי מעבדה (חומר הקריאה).

לאטור – יש לו הכשרה כאנתרופולוג, ישב שנתיים במכון למחקר רפואי ביולוגי (מעבדת סאלק) וחקר את חיי המעבדה מנקודת מבט של אנתרופולוג (שיטת מחקר של תרבות מנקודת מבט של זרות). כמובן שהם ידעו מהי מעבדה, אך הם עטו על עצמם, לצורך המחקר, העמדת פנים כאילו לא, כדי שיוכלו להפעיל את כלי המחקר של אנתרופולוגיה.

סרטון של פרסומת עצמית של אותה מעבדה – מעבדת סאלק – נראה את הדימוי העצמי שהיא מקרינה. רואים מדענים מדברים, תמונות מחיי המעבדה, ויזואליזציות של ישים תיאורטיים – שמוצגות כלא פחות ממשיות מהבניין המעבדה. התיאוריה של הבניה חברתית יוצאת כנגד התפיסה הזאת.

איך מטילים את הספק באובייקטיביות של הדברים?

זרות אנתפרולוגית.

אבחנה בין תיקוף אמי ולא אטי: מדענים מתארים את מה שהם רואים "התבוננתי במיקרוסקופ וראיתי תא מתחלק" – זה משפט בשפה של מי שעושה את המחקר. יש לזה תיקוף אטי – במסגרת השפה והמושגים של הדובר (בדומה למכשף הכפר שאומר "עכשיו זימנתי את רוחו של סבא"). תיקוף אמי – תיאור הדברים במונחיו של האנתרופולוג – שמתאר את מה שהוא רואה במונחיו הוא. האנתרופולוג יאמר: עכשיו המכשף אסף את האנשים, לחש לחשים, הניף מקל וכולם מחאו כפיים. הוא לא חייב להאמין למה שהם אומרים. באותו אופן הוא יתאר את מה שהוא רואה במעבדה. (זה לא אומר שהמונחים שלו נכונים יותר). זאת שיטת החקירה.

הם רואים את הדבר הבא: הם משרטטים את הכפר ומתחילים לתאר תנועות של אנשים בכפר – מי הולך לאן ועושה מה וכו', והם מוצאים את עצמם עם הר של נתונים חסרי משמעות עבורם. כאוס, שהם מרגישים צורך להכניס לתוכו משמעות.

הם מחפשים רעיון מארגן. לא אומרים שיש לזה כלליות מדעית או משהו, המטרה היא לעשות סדר בנתונים. השיטה שהם הולכים בה היא כזאת – הם אומרים שהם במצב דומה למדענים, שגם להם יש כאוס של נתונים שהם צריכים לסדר. הם מנשים לחשוב איך המדענים מסדרים את הנתונים וללמוד מזה על סידור הנתונים שלהם – או להפך: להמציא עיקרון מארגן ו....

יש כאן רפלקסיביות שהיא שיטה למציאת רעיון מארגן. הם לא מחויבים לרפלקסיביות כמו בתכנית החזקה. הם לא רוצים לארגן את הנתונים באופן כללי / מדעי, אלא שיהיה סדר כללי ומשכנע. הרעיון המארגן שהם מצאו הוא רישומים ספרותיים – literary inscriptions – הם גילו שכל המעבדה עוסקת ברישומים. יושבים לבורנטים (אנשים עם מאפיינים מסויימים) – מדביקים מדבקה על מבחנה וכותבים עליה משהו. מקפידים על הרישום, רושמים במחברות ואז במחשב. אח"כ הם שופכים דברים למבחנות ורושמים גם את זה. כל פעולה מלווה ברישום. יש רישומים שעומדים בפני עצמם, ולא מלווים בפעולה אחרת – ציור גרף, צביעת גרף. הם מבינים שהאנשים במקום אוהבים רישומים, ומנסים (בהיתממות אנתרופולוגית) להבין למה.

הם מתחילים לקרוא את התצפיות שלהם לאור הרעיון שמדובר בהפקת רישומים. בתוך הרישומים הם מתחילים לגלות תבניות, למשל: הלבורנטים הקפידו מאד על כתיבה מסודרת של תוויות על המבחנות, כתיבה במחברת ותיעוד כל התהליך. למחברת יש ערך רב. אחרי זמן מה, מישהו מהמשרדים של המדענים מכריז שנגמר הניסוי / עוברים שלב, והלבורנטים לוקחים את המבחנות עם המדבקות יקרות הערך וזורקים לפח. הם איבדו רישום! נשארת מחברת. הם לוקחים אותם, יושבים מול מסך של מחשב (אז לא היה מחשב) מסתכלים במחברת וכותבים משהו על המחשב, ואז זורקים את המחברת שהיתה יקרת ערך לפח. אחרי זה לוקחים את מה שהם הדפיסו למדענים, שמזינים למחשב אחר ואז מופק גרף. כולם באים ומסתכלים עליו ומוחקים את כל מה שהיה קודם. אח"כ ממירים אותו למשהו מעוצב יותר, מדביקים עם טקסט למשהו שקרוי מאמר, שולחים בדואר, ואחרי כמה זמן מגיע בדואר כתב עת עם המאמר בפנים. ואז כל הרישומים כבר לא חשובים.

על הגרפים מדברים בצורה מוזרה – התחילו עם חולדות. עכשיו קוראים מתוך הגרף דברים על תאי המח של חולדות – אבל החולדות כבר לא קיימות, וזה נייר. הגרף הוא כל מה שיש, הוא העובדה אליה מתייחסים. מהגרף קוראים איזו אמירה לגבי עובדות מדעיות ביחס לתכונות כימיות של חומר שקשור למח של חולדות. נוצר יש תיאורטי שדרכו מתייחסים לישים שכבר אינם קיימים.

עברנו תהליך שמורכב מכמה אלמנטים:

השמה בסוגריים – בכל שלב זורקים את הרישום הקודם וממירים ברישום חדש. הרישום החדש מצד אחד בא במקום הרישום שקדם לו, ויחד עם זה – משתמשים במילים קצת שונות מקודם. למשל - קודם מדברים על מבחנות וחולדות. בהמשך יש מילים כמו – רקמת מוח של חולדה, חומר מסויים. הרישום החדש מתעלם מכל הניואנסים שאפיינו את הרישום הקודם. אחר כך שמים גם את הרישום השני בסוגריים, ומבטאים אותו ברמת הפשטה גדולה יותר. כך, משלב לשלב, רמת ההפשטה הולכת וגדלה, עד למצב של נוסחה של חומר כימי, לדוגמא.

לתור וולוגר טוענים כאן את טענת ההבניה החברתית: בשלב הראשון אין ישים תיאורטיים, גם אין עמדה נחרצת בקרב החוקרים – יש השערה, יש ספקות ודילמות. ככל שעוברים מרישום לרישום, קורים שני דברים במקביל:

• ההצגה יותר מופשטת
• ההצגה יותר נחרצת (פחות מילים של הטלת ספק)

יש שלב מסויים שבו רמת הנחרצות של הקביעות גבוהה מספיק עד כדי שהמדענים מסתכלים בעיתון שבו ורסם המאמר שלהם מסתכלים על הגרף ואומרים שהגרף מצביע באופן ישיר על משהו בחומר של חולדה. כלומר, הגרף נתפס כראיה ברורה לעובדה בדבר חומר מח החולדה. אבל הלבורטים בשלב הראשון, שהם אלה שהיו הכי קרובים לחומר, לא דיברו בכלל על החומר. הרעיון הזה הלך ונוצר עם ההשמה בסוגריים, ההפשטה וההחלפה של רישום אחד בשני עד להגעה לז'ורנל.

לאטור וולוגר אומרים שאפשר לתאר את התהליך בשני אופנים:

• יש בעולם חומר כימי כזה, שלא היה ידוע לפני המחקר, ובתהליך הדרגתי הבנו שזה מה שגילינו
• החומר הזה לא היה קיים. התהליך החברתי של רישומים, העתקתם, בניית גרפים, שליחה לכתב עת וכו' מוליד את העובדה. התהליך הבנה את העובדה. לא שהעובדה לא היתה ידועה, אלא היה לא היתה קיימת. התהליך המדעי ייצר את העובדה, כאשר הספקות נעלמים ונולד גרף נקי ויפה. בשלב הזה קורה במוחם של המדענים תהליך פסיכולוגי בשל היפוך – נוצר הרושם שהעובדה היתה קיימת באז ומעולם והם גילו אותה (זה מזכיר hind-sight bias). מאותו רגע הם מתייחסים אל התוצר של הפעילות שלהם כאילו הוא הסיבה שלה. במקום "בנינו את המולקולה" - “גילינו את המולקולה". מעתה ואילך הם מתייחסים למולקולה כאילו היא עובדה קיימת בעולם. לעובדה המדעית יש ביוגרפיה – היא לא היתה קיימת קודם, היא נוצרה כאשר הבשיל תהליך חברתי. מאותו רגע שההאמנה מתבססת בקהילה המדעית קשה למדען לערער עליה. כדי להפך את התהליך הפסיכולוגי של ההיפוך צריך להזכיר מדענים את התהליך של ההשמה בסוגריים, ולהחזיר את הספק של השלב הראשון. צריך לייצר מסה קריטית של מדענים שהולכים בכיוון הזה. (היו יישים כאלה- אתר, פלוגיסטון – האמינו בקיומם ועשו ניסויים בקשר אליהם). מי שמאמין בתיאוריה של הבניה חברתית יתייחס לדוגמאות האלה כדוגמאות בולטות למשהו שקורה הרבה.

לסיכום, לפי לאטור וולוגר ההבניה החברתית נעשית באמצעות תהליך הרישום, בו מכניסים סדר לממצאים שנאספו. באופן הזה מתגלה סיפור משכנע לפיו גלגולם של הרישומים מסביר את תולדות המדע.

המסקנה היא רלטיביזים קיצוני ולא מתפשר – החצמצן הוא הבניה חברתית בדיוק כשם שהאלים באולימפוס הם הבניה חברתית.

שלוש הסברים לקונצנזוס המדעי -

1. הסבר אפיסטמולוגי מסורתי – גילוי. השיטה המדעית נותנת לנו סיבה טובה להאמין בסברת הרציונליות. עם כל ההסתייגויות.
2. התכנית החזקה – יש מסגרת סיבתית שמעורבת בה החברה שמייצרת את קורות חיינו ואת מושגינו, והאינטראקציה בין החוקר, החברה שלו והעולם הפיזי בו נמצא היא אינטראקציה סיבתית ותוצאותיה הן האמנות חברתיות.
3. גישת ההבניה החברתית – הפעילות המדעית מייצרת את העובדות. בגלל ההבדל הזה אנשי ההבניה החברתית דוחים את עיקרון הסיבתיות של בלור. בלור מכריז על עצמו כמדען – יש יחס סיבתי, יש השפעות הדדיות של עולם-פרט. לתור וולוגר לא מדברים במונחים הללו -יש הבניה חברתית שמייצרת את העובדות. רק אחרי ההיפוך אנחנו מדברים במונחים של סיבתיות פיזיקלית-כימית. הם מקבלים את העקרונות של אי משוא פנים וסימטריה – האמנות שקריות ואמיתיות מוסברות באותו אופן. בעקרון הרפלקסיביות הם משתמשים כמשאב יוריסטי – הם מפרשים גם את מה שהם וגם את מה שמדענים עושים במונחים של רישומים – זו לא דרישה אלא דרך לייצר רעיון מארגן שהדרישה לו היא להיות משכנע בנושא הספציפי עליו הם מדברים.

אתנומתודולוגיה – כאשר חוקרים פרשה של גילוי מדעי במונחים סוציולוגיים צריך להתרכז במאפיינים של ההתרחשות שמתאימים לתורה הסוציולוגית ולהתעלם ממאפיינים אחרים. עושים אופן תיאור כזה בכל תיאוריה – אם אנחנו מדברים על מכניקה נתעניין במסה של האובייקט, ולא בצבע שלו או בהרכב הכימי. כאשר מתארים פרשיה באופן כזה הוא יהיה משותף לפרשיה שאנו חוקרים ולפרשיות אחרות. אנחנו מאבדים את הייחודיות של המבנה האינדיווידואלי. אנשי האתנומתודולודיה רוצים להחזיר למחקר את האינדיווידואליות hexiaty (הזה, הthisness) של נושא המחקר. בגישה הזאת מתארים את הפרטים המיוחדים למקרה – אלו שלא חוזרים על עצמם. זה כבר לא תיאור מדעי. זה משהו אחר. זה מה שראינו בסיפור של לאטור וולוגר. הדיבור שלהם על רישומים הוא תיאור אידיוסינקרטי שלהם. אותם זה שכנע. זה סידר את הפרשיה האינידיוווידואלית. הם לא שואפים להכללה! כשאנשים אח"כ לקחו את זה והשתמשו במקרים אחרים זה חוטא לרעיון האתנומתודולוגי. לא היה מפריע להם אם זה לא היה מתאים לאף אחד אחר.

מושגי הסיבה וההסבר שלהם אינם דורשים סדריות – כשהם מתארים את מה שקרה במעבדה יש משהו סיבתי בסיפור שלהם, אבל המושגים שלהם של הסבר וסיבתיות אינם קשורים לסדירות – אין משמעותם שהדברים צריכים לחזור על עצמם (בניגוד למושגים שאנחנו מכירים).